אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות החובל בחבירו › סימן תכא

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות החובל בחבירו · סימן תכא

סימן תכ

המבייש חבירו שלא בכוונה והחובל בחבירו שלא בכוונה ובו וי"ד סעיפים:

א כבר אמרנו שלא חייב' התורה בבוש' אלא כשמכוין לביישו דומי' דוהחזיק' במבושיו והמבייש חבירו שלא בכונ' פטור לפיכך ישן שבייש פטור שהרי לא נתכוין לכך ומכאן אמרו הקובל על חבירו שמסרו או שנגנב לו וכיוצא בזה אע"פ שלא יוכל לבררו עליו מ"מ פטור הוא דהא לא כיון לביישו.

ב והמכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן דהא לבשת קטן היה מכוין והתורה חייכ' לשלם בושת מה שהיה מתכוין לו וכן אם נתכוין לבייש את העבד ובייש את בן חורין נותן לכן חורין דמי בושתו של עבד דהא מ"מ לדמי בושת עבד היה מכוון וכך ישלם.

ג ודוקא בושת אינו חייב אלא במתכוין מדכתיב והחזיק' כו' אבל צער וריפוי ושבת חייב אפי' שלא בכונה ובלבד שלא יהא אנוס אלא שוגג קרוב למזיד דומיא דכי יריבון אנשי' דהתם קרוב למזיד הוא ושם בפרשה כתיב ריפוי ושבת וה"ה צער ובשת אבל בנזק חייב אפילו אנוס וילפינן, לה מיתורא דקרא דכתיב פצע תחת פצע ולא פצע בפצע אלא בא לרבות לחייבו על הנזק בין שוגג בין מזיד בין אונס בין רצון לפי' אמרו אדם מומר לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן.

ד בד"א שישן חיי' כשישנו שניהם כאחד ונתהפך אחד מהם על חבירו והזיקו או קרע בגדיו שהיה לו לכל אח' לעשות לו עניין אזהרה קודם שנשתקע בשינה שלא יבא להזיק את חבירו ואין זה אונס גמור אבל אם היה אח' ישן ובא חבירו ושכב בצידו אם הזיק זה שבא באחרונה את הראשון חייב אבל אם הראשון הזיקו פטור שזה אונס גדול הוא דמה ידע שיבא זה וישכב אצלו שידע ליזהר וכן אם הניח אחד כליו בצד אח' שישן ונתהפך הישן עליהם ושברן פטור שזה שהניחה בצדו פשע במה שהניחם בצידו וזה אונס גמור הוא שלא ידע כלל ליזהר וכן ה"ה בכל אונס גדול כזה שפטור המזיק.

ה שנים שנתאבקו יחד והפיל האחד את חבירו לארץ ונפל עליו וסימ' את עיניו פטור ואע"ג דאמרי' אדם מועד לעולם אפילו אנוס כו' הא אמרי' היכא דהוי אנוס גמור פטור וה"נ כיון שהתאבקו זה עם זה מדעת שניהם חזיקו זה את זה שלא בכוונה והוי כמו אנוס גמור כי הדבר ידוע כששניהם מתאבקין יחד עיקר כונתם שיפיל א' את חבירו ואי אפשר לאדם לצמצ' ולכוין שיפילהו בנחת ולא יוזק כי בכל כחם הם מתאבקים ועוד כיון שכל אחד מהם מכוין להפיל חבירו ודאי מחלו זה לזה כל מה שיוזק ואדעתא דהכא אבקו יחד.

ו בכל מקום שחובל בחבירו בכוונה חייב בה' דברים אפי' נכנס חבירו לרשותו שלא ברשות וחבל בו והוציאו חייב דנהי שיש לו רשו' להוציאו אין לו לחבל בו אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת י"א שיש לו רשות אפילו לחבול בו כדי להוציאו וכן מי שיש לו משרת וחושש שיגנוב לו שיוכל להוציאו קודם זמנו של שכירותיו ואם מסרב יכול להכותו עד שיצ' דהכי אמרינן בעבד עברי שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל בו הרב בעבד ועשה בו חבורה מנין שהוא פטור ת"ל לא תקחו כופר לשוב וגו' ודרשינן ביה לא תקחו כופר לשב פירש מי שדינו להיות שב אל משפחתו ואינו רוצה לא תקחו לצרכו שום ממון בשביל חבלתו וש"מ שהרשות ניתנה לאדם להיות שורר בביתו להוציא מביתו מי שירצה ואפי' ע"י חבלה אם לא יוכל להוציאו באופן אחר.

ז נכנם לחצר חבירו שלא ברשות ולא ידע ב"ה שנכנס והזיקו ב"ה שלא בכוונה פטור כמו שאמרנו שכל איש שורר בביתו ואם הוזק בו ב"ה חייב כיון שנכנס שלא ברשות ודוקא כשלא ידע בו ב"ה ולא ראהו שנכנס אבל אם ראהו פטור שהיה לו מ ליזהר ואיהו דאזיק אנפשיה.

ח היו שניהם ברשות והוזקו זה מזה פטורין שכיון ששניהם ברשות היה לכל אחד ליזהר מחבירו שלא יוזק ממנו וכן הדין אם שניהם שלא ברשות והוזקו זה מזה שפטורים כיון שהניזק שלא ברשות נכנס איהו דאזיק אנפשיה אבל הזיקו זה את זה בכוונה בין שניהם ברשות בין שניהם שלא ברשות חייבים וע"ל סי' שע"ח.

ט המבקע עצים ברשות הרבים ופרח עץ מהם והזיק ברשות היחיד או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים או ברשות היחיד אחר או שנכנס לחנות של נגר בין ברשות בין שלא ברשות ונתזה בקעת מתחת ידי הנגר וטפחה לו על פניו חייב בד' דברים ופטור מן הבשת כמו שכבר אמרנו פעמים דעל הבושת אינו חייב עד שיהא מתכוין.

י היתה אבן מונחת לו בחיקו בין הכיר בה ושכחה בין לא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה מחיקו והזיקה פטור מה' דברים דשכחה כזו לאו פשיעה הוא וכ"ש לא הכיר בה מעולם דאנוס הוא אבל בנזק חייב אע"פ שהיא אנוס דאדם מועד לעולם כו' ובן הדין אם נתכוין לזרוק שתים וזרק ד' או ד' וזרק ח' והזיק או שהזיק כשהוא ישן פטור מד' דברים וחייב בנזק.

יא מי שנפל מן הגג ברוח מצוייה חיי' בד' דברים דשוגג קרוב למזיד הוא שלא היה לו לעלות לגג שאין לו מעקה כיון שיכול ליפול ברוח מצוייה ופטור מבשת הואיל ולא כיון ואם נתהפך דרך נפילתו כדי שיפול על האדם להנאתו כדי שלא יתחבט בקרקע חייב גם על הבושת שכל המתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש חייב בבשת דהא מ"מ כיון לעשות מעשה זה ואם נפל ברוח שאינה מצויה אינו חייב אלא בנזק אף על פי שהוא אונם.

יב הזורק אבן ולאחר שיצא האבן מתחת ידו הוציא הלה את ראשו וקבל פטור מד' דברים דאנוס הוא שלא ידע שיוציא זה ראשו אבל חייב בנזק אע"ג דאנוס הוא דהתורה רבתה בנזק אונס כרצון כמ"ש לעיל וי"א דפטור לגמרי ואפי' מנזק דאע"ג דשאר אונס חייב בנזק הכא פטרי' רחמנא דכתבה גבי גלות ומצא פרט' לממציא את עצמו וס"ל דגזירת הכתוב הוא דמעטו לגמרי אפילו מנזק המזיק לאשתו בתשמיש המטה חייב בד' דברים דקרוב לפשיעה הוא דאע"ג דאית ליה רשות לשמש ה"ל לעיוני ופטור מבשת דהא לא כיון להזיק האומר לחבירו קטע את ידי או סמא את עיני אפילו אמר לו ע"מ שאתה פטור אפ"ה חייב בכל הה' דברים דאע"ג דאמר לו תהא פטור לא היה לו לזה לסמוך על דבריו דהדבר ידוע שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו לקוטען לו ואע"פ שאמר לו כן שיהא פטור הוי כמו מחילה בטעות שסבור היה לסבול ואינו יכול לסבול ויש אומרים שאם הנחבל אמר לו בפירוש ע"מ שתיפטור ודאי שפטור אלא מה שאמרו בגמרא שחייב לא מיירי שאמר לו בפי' ע"מ שתיפטר אלא שמתוך משמעות לשונו משמע שאמר פטור לא שפטר החובל בכך דמסתמא לא היתה כוונתו לפוטרו מטעמא שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו כיצד אמר לו הנחבל קטע ידי סמא את עיני סתם ושאל אותו החובל אתה אומר לי כן ע"מ שאיפטר והשיב לו הנחבל הן אע"פ שמשמע לשונו נראה כמו שאומר הן בניחותא דמשמע שנותן לו רשות ע"מ שיפטר אפ"ה חייב שיש לנו לפרש דבריו דבתמיה קאמר הן כלומר והיאך אני אומר לך דבר זה שתיפטר והרי אין אדם מוחל כו' ולכך חייב החובל אבל אם אמר לו בפי' ע"מ לפטור פטור.

יג שנים שחבלו זה בזה אם חבל אחד בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא משלם לו במותר נזק שלם ודוקא שהתחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל זה בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו אבל אם האחד התחיל ועמד השני כנגדו כדי להציל את עצמו השני פטור שיש רשות לכל אדם להציל את עצמו אפי' שיחבול בחבירו שהרי אפי' אחרים חייבים להצילו כדכתיב לא תעמוד על דם רעיך כ"ש הוא עצמו וכן הדין לעניין גידופין וביושים המתחיל ראוי לקנוס והשני פטור ומיהו בחבלה צריך אומר אם היה יכול להציל עצמי בחבלה מועטת והוא חבל בו הרבה חייב מידי דהוה אהיה יכול להציל עצמו באחד מאבריו והרגו ודוקא ענין חבלה שמשלם לו ד' דברים דהוי מאדם המזיק בשוגג אבל פטור על הבושת דהא לא כיון לבייש לכן המכה את חבירו וחבירו קראו ממזר פטור שנאמר והיה כי ידם לבבו וגומר וכן אם קרא אחד לחבירו גנב והוא אומר לו אתה מכזב כממזר או אפי' קראו ממזר ממש פטור מה"ט דוהיה כי יחם לבבו ומן הדין באדם הרואה א' מישראל מכה חבירו ואינו יכול להצילו אם לא שיכה המכה אע"פ שאינו מכהו מכת נפש יכול הרואה להכות את המכה לאפרושיה מאיסורא וכמו שעשה ראשונה אדון הנביאי' ע"ה וכן מי שעושה דבר עבירה ויש לו כח להכותו לאפרושי מאיסורא רשאי להכותו ולייסרו כדי לאפרושי מאיסורא ואין צריד להביאו לב"ד וכעניין שנאמר הוכיח תוכיח וגו'.

יד ב' שחבלו באחד כא' שניהם חייבים ומשלמים ביניהם היה הא' מתכוין והשני לא כיון השני פטור מבושת.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה