לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות החובל בחבירו · סימן תכ
החובל בחבירו חייב בחמשה דברים וכיצד משערין אותם והמבייש בדברים ת"ח או ע"ה ובו מד סעיפים:
א אמור לאדם שיכה את חבירו ואם הכהו עובר בלאו שנאמר פן יוסיף להכותו כל מקום שנ' פן הוא לא תעשה ואם הקפידה התורה בהכאת רשע ק"ו בהבאת צדיק והמרים יד על חבירו להבותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנאמר רשע למה תכה רעיך למר הכית לא נאמר אלא למה תכה משמע אעפ״י שלא הכהו אלא שהרים ידו עליו להכותו ואפ"ה קראו רשע וע"ל סי' תכ"א סעיף י"ג ודין הבאת איש לאשתו עיין בלבוש הבוץ וארגמן בסי' קנ"ד. י"א שיש חרם קדמונים באדם המכה לחבירו וצריבין להתיר לו כדי לצרפו למניין י' מיד שמקבל עליו לעשות דין מתירין לו אע"פ שאין המוכה מתרצה. ומי שראה את חבירו עושה עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מן העבירה וא"צ להביאו לב"ד מדכתיב הוכיח תוכיח וגו'.
ב וכיון שיש בו לאו המכה את חבירו מכה שאין בה הזיק שוה פרוטה כיון שאין בו חיוב ממון עבר על הלאו ולוקין אותו ואפי' הכה עבד כנעני לוקה הוא דאחיך הוא במצות שהרי חייב בכל המצות שהנשים חייבות בהן והרי הוא כאשה ישר אל' להבאה.
ג אבל החובל בחבירו מכה שיש בה שוה פרוטה חייב בה' דברי' במ"ש לפיכך אע"פ שעבר על הלאו אינו לוקה דק"ל שאין אדם נענש בשתים דהיינו לוקה ומשלם על עניין אחד דכדי רשעתו כתוב כדי רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות. והה' דברים שצריך לשומר הם נזק וצער וריפוי ושבת ובושת וכולהו ילפי' מקראי נזק דכתיב כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו ודרשינן קרא יתרא דמכדי כתיב ככר ואיש בי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו ל"ל אלא בא ללמד שאם עשה מום בחבירו לא נחזור ונעשה בזה ג"כ מום ממש במשמעות פשטי' דקרא דכן יעשה לו אלא ינתן בו ממון דבממון שייך לשון נתינה מיד ליד א"כ למה התחיל הא קרא כאשר יתן ומיירי במום ממש איידי דבעי למכתב כן ינתן בו התחיל ג"כ לומר כאשר ינתן וגומר צער במקום שיש נזק אע"פ שמשלם לו הנזק צריך לשלם לו הצער ג"כ וילפי' לה מקרא יתירה דכתיב פצע תחת פצע שהוא מיותר דהא כבר כתיב כויה. תחת כויה שאין שם אלא צער וצריך לשלם לו וא"כ פצע תחת פצע שג"כ אין שם אלא צער ל"ל אלא בא לרבות שישלם צער אפילו במקום שמשלם נזק ריפוי במקום נזק דכתיב ורפא ירפא ולא כתיב רפא דפא או ירפא ירפא מאי ורפא ירפא לרבות ליתן רפואה במקום נזק דכל שינוי לשון כה"ג ריבוי הוא. י"א שצריך ליתן לו ג"כ תוספות המזונות הצריכין לו בחוליו ממה שהיה אוכל כשהיה בריא והוא ג"כ בכלל ריפוי יחשב שבת במקום נזק שגם הו' בכלל נזק דילפינן ג"כ מוכן ינתן בו שהרי גם בזה הזיקו כמ"ש בושת דכתיב והחזיקה במבישו וקצותה את כפה ופירשוהו ג"כ ממון מחמת שביישה אותו ולמדיהו מג"ש דנא' כאן לא תחום ונא' להלן בעדים זוממין לא תחוס מה להלן ממון אף כאן ממון. לפיכך החובל בחבירו חבלה בענין שיש כאן כל הה' דברים משלם כלן ואם אין בה אלא ארב' משלם ד' ואם שלשה שלשה. ואם שנים שנים. ואם אחד אחד.
ד כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע א' או שחסרו אחד מכל אבריו נותן לו כל החמשה דברים.
ה הכהו על ידו וצבת' וסופו לחזור או הכהו על עינו ומרדה וסופו לחזור אין כאן נזק ונותן לו שאר ארבע דברים.
ו הכהו על ראשו וצבה אין כאן נזק ושבת ונותן לו שאר השלשה דברים.
ז הכהו במקום שאינו נראה כגון על ברכיו ולא ראהו שום אדם אינו נותן לו אלא צער וריפוי.
ח הכהו במטפח' שבידו או בשבט וכיוצא בזה אין כאן אלא בושת י"א שהוא דווקא במקום שיש רואין אבל אם אין כאן רואין אפי' בושת אין לו.
ט כואו בשפוד על צפורנו במקום שאינו עושה חבורה ואינו מעכבו ממלאכה אינו נותן לו אלא צער דכתיב כויה תחת כויה ודוקא במקום שאין רואין אבל במקום שיש רואין חייב גם בבושת.
י השקהו סם או שסכו בסם ש נהי במראה עורו אינו משלם אלא ריפוי בלבד שצריך שירפאהו שיחזור למראהו.
יא הכניסו בחדר וסגר דלת עליו ובטלו ממלאכתו אינו נותן לו אלא שבת בלבד ודוקא הכניסו וסגר הדלת שעשה מעשה בגופו אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו הדלת שלא יוכל לצאת לא הוי אלא גרמא ופטור מדינו אדם.
יב גילח שער ראשו אינו נותן לו אלא בושת שסופו לחזור סכו עד שאין השער סופי לחזור חייב בכל הה' דברים שהרי הוא מצטער מן הסם ושבת כגון אם יודע לרקד בראשו ולנדנד שער ראשו בריקודו ונמצא שבטלו ממלאכתו ובשת אין לך בשת גדול מזה שהקריחו.
יג אבל המחסר את חבירו אבר שאינו חוזר חייב בכל הה' דברים ואפילו הפיל את שינו חייב בכל שא"א שלא יתלה בפיו שעה חת ויש כאן קצת שבת ואע"פ שהשן אין לו רפואה בשאר השינים צריך רפואה.
יד אפילו לא חסרו אלא כשעורה מעור בשרו חייב בכל הה' דברי' שהעור אינו חוזר כמו שהיה אלא נשאר בו צלקת לפיכך החובל בחבירו וקרע העור ויצא ממנו דם חייב בה' דברים פירוש צלקת שחיתה המכה והרושם ניכר לעולם.
טו וכיצד משערין הה' דברים נזק אם דסרו אבר או חבל בו חבורה שאין סופה לחזור שמין אותי כאילו היה עבד נמכר בשוק כמה היה שוה קודם שחבל בו וכמה נפחתו דמיו אחר החבל וכן יתן לו ושמין הנזק לכל אדם כפי מלאכתו אם היה עבד נוקב מרגליות וקטע ידו הוא דבר מרובה יותר מקטע ידו של סתם עבד מיהו שומא זו דלפי מלאכתו היא דוקא להוסיף בשומתו כגון בשומת קטע ידו של נוקב מרגליות כמ"ש אבל אם היתה שומתו כפי מלאכתו גרעון אצלו משאר עבדים כגון שקטע רגלו של עבד נוקב מרגליות אם שמין אותו כפי מלאכתו היתה שומתו פחות משומת רגל של סתם עבד העומד לשימוש ולעשות מה שיצוה רבו מפני שהעבד הנוקב מרגליות אין רבו מקפיד כ"כ על חסרון רגלו שראוי הוא למלאכתו ראשונה ואדרבה יהיה יותר קבוע במלאכתו לפיכך אין שמין אותו מה שנפחת שויו מחמת חסרון רגלו אם היו מוכרין אותו לעבד נוקב מרגליות אלא שמין אותו כסתם עבד כאלו לא היה נוקב מרגליות שאין סברא שיפסיד בשביל אומנתו שהרי אם ירצה לא יעשה אומנות זה ויהיה כשאר כל אדם הנטכ' לכל מיני תשמיש.
טז צער כיצד אם קטע ידו אע"פ שכבר שמו לו את הנזק ונשתלם מידו עד שצריך להניח לקוטעה לו מ"מ היו יכולין לקוטע' לו באופן שלא היה לו כ"כ צער גדול לפיכך אומדין מי שנכתבה ידו למלכות לקוטעה בסייף כמה חיה רוצה ליתן שיחתכנה לו בסם בעניין שלא היה מצטער כ"כ ודמים כאלו יתן לו על שציערו אבל אין לשום כמו שנכתבה ידו למלכות חותכה בסם כמה ירצה ליקח שיחתכנה בסיייף שזו היה חומרא למזיק שאין אדם לוקח ממון הרבה כדי לקבל צעד אכל זה כבר נצטער וכן היכא שכואו בשפוד על צפרנו שאין שם אלא צער בלבד שמין ג"כ כמי שחייבו מלכו ליכוות בשפוד על ציפורנו כמה היה נותן שלא יכווה להנצל מן הצער.
יז שבת כיצד משערין אותו אם לא חסרו אבר אבל חלה ונפל למשכב או שציבתה ידו וסופו לחזור נותן לו דמי שבתו שבכל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה ד דבטל מינה דהיינו שרואין כמה היה רוצה ליקח ויהיה יושב ובטל וזה תלוי כפי מה שהוא מלאכתו שיש מלאכה כבידה ושכרה מועט שהיה לוקח מעט שישב בטל ויש מלאכה קלה ושכרה הרבה וצריכין לתת לו הרבה שישב בטל ואם חסרו אבר והרי כבר נתן לו נזק שהוא דמי האבר כגון אם קטע ידו כבר נתן לו מה ששו' פחות מחמת שאינו יכול לעשות מלאכה בידו אבל ראוי הוא עדיין לכשיתרפא לשמור קישואין והרי כל משך ימי חליו אינו יכול לשמור אפי' קישואין לפיכך נותן כל ימי משך חוליו וכל יום ויום כמו שנותנין לשומר קישואין וכן אם שבר רגלו אחת עדיין ראוי לשמור קי קישואין לכשיתרפא אע"פ שהוא חגר לפיכך נותנין לו כך משך ימי חוליו כמו שנותנין לשומר קישואין ואם שבר שני רגליו אינו ראוי לשמור קישואין אפי' לכשיתרפא דשומר קישואין צריך לילך לכל צד לשמור מכל הצדדין אבל ראוי הוא לישב במקום אחד לשמור הפתח אם לא היה נופל למשכב לפיכך נותן לו כל ימי חוליו כמו שנותנין לשומר הפתח סימא את עינו עדיין הוא ראוי למלאכתו ראשונה סימא שתי עיניו אינו ראוי אפי' אחר שיתרפא אלא לטחון ברחיים וכן יתן לו כל משך ימי חוליו וכל זה מיירי בסת' בני אדם שאינ' בני אומנו' אבל אם הוא בעל מלאכה שמין אותו לאותה מלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא כגון אם הוא מלמד תינוקת וקטע את ידו ושבר את רגלו אפ"ה לאחר שיתרפא הוא ראוי למלאכתו וכן אם הוא נוקב מרגליות ושבר את רגלו אע"פ כן לכשיתרפא הוא ראוי למלאכתו. ולמה א"כ ישומו לו בימי חוליו כאלו היא שומר קישואין אלא נותן לו כפי אותה מלאכה שיכול לעשות אם לא היה חולה ובטל הימנה.
יח ריפוי כיצד משערין אומדין בכמה ימים הוא ראוי להתרפאו' מחולי זה וכבר כתבתי בסעיף ג' דתוספות מזונו' שצריך שכבר היה יכול לאכול ירקות ודגים ועתה אינו יכול לאכול אלא בצים ותרנגולים גם הוא צריך לתת לו בכלל ריפוי וכל זה שמין ביחד ונותן לו מיד ואין מחייבין אותו לתת דבר יום ביומו עד שיתרפא נאם שוב היה זה מתגלגל ומתנונ' בחוליו והלך וארך החולי יותר על על מה שאמדוהו אינו מוסי' לו כלום וכן אם הבריא אפי' מיד אין פוחתין לו ממה שאמדוהו וכן הדין בשבת שאומדין אותו ונותן לו מיד ודבר זה תקנה היא שתקנוה רבנן למזיק לטובתו שאם יתן לו שבתו וריפוי דבר יום ביומו עד שיתרפא היה זה יכול להמשיך בחוליו זמן רב יותר ממה שראוי והיה הפסד למזיק לפיכך תקנו סתם שאפילו אם הבריא לא יפחות שלא לתת דבריהם לשיעורים.
יט וכיון שדבר זה שאין מחייבין אותו לתת לו דבר יום ביומו כל ימי משך חוליו אינו אלא לתקנת המזי' אם אמר המזיק אי איפשי בתקנה זו אלא אתן לו דמי שבתו ורפואתו דבר יום ביומו שומעין לו ואם אמר המזי' כן ושמעו לו ולא אמדוהו אלא נתן לו דבר יום ביומו ועלו בו צמחים מחמת המכ' או שנסתרה המכה אחר שחייתה חייב לרפאותו ולתת לו דמי שבתו עד שיתרפ' גם מזה עלו בו צמחים שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו דמי שבתו דמיעט רחמנא דכתיב גבי שבות רק שבתו וגו' למעט עלו בו צמחים שלא מחמת המכה שאינו צריך ליתן לו דמי שבתו וכיון דמיעט קרא שבת ה"ה לריפוי שאינו צריך ליתן לו כשעלו בו צמחים שלא מחמת המכה ד דשבת וריפוי הוקשו להדדי דכתיב רק שבתו יתן ורפא וגו' לומר כל מקום שיתן לו שבת נותן לו ריפוי וכשאינו נותן לו שבת גם ריפוי אינו נותן לו.
כ הקשו בגמרא שלא מחמת המכה בעי קרא בתמיה כלומר דכשעלו בו צמחי' שלא מחמת המכה פשיטא דפטור וקרא דרק למה לי ותירצו מאי שלא מחמת המכ' כגון שעבר על דברי הרופא ואכל דברים שקשים הם למכה זו והכביד עליו חוליו אע"ג דודאי מחמת המכה הוא בא שהרי אם לא היתה המכה לא עלו בו צמחים מחמת אכילה זו אפ"ה פטרו רחמנ' שאין המכה גרמה לו לבא אלא פשיעתו בעצמו שאכל מה שלא היה לו לאכול גרמה ושלא מחמת המכה קרינן ביה.
כא וצריך לשכור לו רופא שירפאנו ואם אמר לו החובל אני בעצמי ארפאך אין שומעין לו שיאמר לו הנחבל דמית עלי כאריה ארבא וכן אם אמר החובל יש לי רופא שירפאך בחנם אין שומעין לו שיאמר הנחבל כשאין הרופ' מצפה לקיבו' שכר אינו מעיין כ"כ בעניין החולי לפיכך צריך רופא אומן שמרפא בשכר.
כב ואם יאמר החובל אביא לך רופא ממקום רחוק שיקח שכר מועט יכול הנחבל לומר לו רופא שהוא במקומו מדקדק יות' שלא יפסיד המחאתו.
כג ואם יאמר הנחבל תן לי שכר הרופא ואני ארפא את עצמי אין שומעין לו שיכול החובל לומר לו שמא לא תרפ' עצמך יפה ואשיראו בך רושם החבלה יאמרו אני חבלתיך ויקראוני מזיק לעולם.
כד בושת כיצד משערין הכל לפי המביי' והמתבייש שיות' הוא בושת המכוייש מאדם מזולזל מהמבוייש מאיש נכבד וגם המתבייש לפי מה שכבודו גדול בושתו מרובה.
כה תקע באזנו וחרשו פטור מדיני אדם דכיון שלא אחז בו בידו איהי דאבעית אנפשיה ואינו אלא גרמא מ"מ חייב בדיני שמים דקרוב להיזק בידים הוא ובכלל גרמי הוא אבל אם אחזו ותקע באזנו וחרשו או שהכהו באזנו וחרשו הרי הזיקו ממש בידים ונותן לו דמי כולו דכיון שנעשה חרש אינו ראוי לשום מלאכה לפיכך נותן לו דמי כולו אם אינו בעל אומנות ואם הוא בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות רואין כמה נפחתו דמיו ונותן לו ובלבד שלא יפסיד בשביל אומנתו. וע"ל סעיף פ"ט.
כו סימ' את עינו ולא אמדוהו וקטע את ידו ולא אמדוהו ושבר את רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו הואיל ולא אמדוהו בין כל נזק ונזק נותן לו דמי כולו כפי מה שיאמדוהו בפעם אחת ואם אמדוהו לכל נזק ונזק ואח"כ חרשו מבעיא בגמרא מי אמרי' כיון דאמדוהו כל חדא וחדא בעי למיתב ליה או דילמא כיון דלא שלים יהיב ליה דמי כוליה כפי מה שאמדוהו בבת אחת שחרשו דדינא הוא שנותן לו דמי כולו ונשא' בתיקו ולעניין נזק ושבת אין חילוק בין חד אומדנא ובין אומדנא דכל אבר ואבר לבד שהרי בכל שומא שמין כמה נחסרו דמיו בשביל אותו אבר עד שיצטרחו כל איבריו יחד וגם שבת שבין הכאה להכאה פשיטא שנותן לו כי עדיין היה ראוי למלאכה אם היה נחרפ' כל זמן שלא חרשו ואין חילוק אלא לעניין צעד וריפוי ובושת וזה ג"כ דבר פשוט הוא שצריך ליתן לו צער וריפוי ובוש' של כל מכה ומכה בפני עצמה אלא שיות' יעלו כשישומו כל מכה ומכה בפני עצמ' שיעלו כשישומו כאילו עשאו כולו כא' ואין ביניהם אלא דבר מועט וזהו דמבעי' ליה אם נותן לו בשומות בל מכה ומכה בפני עצמה או בשומת כאלו עשאן כולן כאחד אבל בנזק ושבת כשנעשו כולם וצריך לתת לו דמי כולו כשחרשו אפי' חילק מועט אין ביניהם בשומת כולם יחד או בשומת אבר ואבר בפני עצמו דכיון דנותן לו דמי כולו מחמת שחרשו כמאן דקטליה דמי ומאי שבת שייך כאן וכיון שנשא' בתיקו אין גובין ממנו אלא דמי אומר כולן בבת אחת ואם תפש הניזק בכדי שומת כל אבר ואבר ושומת דמי כולו אין מוציאין ממנו כדין כל ספיק' דממונא דהמע"ה וזהו דעת הרמב"ם וכבר כתבנו לעיל סי' שפ"ח דכל מה שהוא ספיקא דדינא לא מהני תפיש' ומוציאין מידו.
כז כשב"ד מגבין לנחבל ד' דברים אין נותנין בהם שום זמן לחובל בד"א בד' דברים שיש בהם חסרון ממון לנחבל כגון נזק וריפוי ושבת אבל אם לא חסרו ממון אלא שביישו נותנין לו זמן כיון שלא חסרו ממון וה"ה במקום שיש צער לבדו כמ"ש לעיל סעיף ט' אבל במקום שיש דבר א' מן הה' דברים עם הבושת או עם הצער כיון ששמין אותו דבר מיד ונותן לו שמין לו ג"כ הבושת והצער מיד ונותן לו נ"ל.
כח כתיב בהורג אדם באבן אשר ימות בה הכהו ואשר ימות משמע שאומדין אותו האבן אם הוא כדי שימות בו אז חייב הרוצח מיתה ואם לאו פטור ואמרו חז"ל כשם שיש אומד למיתה כך יש אומד לנזיקין ודרשוהו מדכתיב באגרוף ואז"ל מה אגרוף מיוחד לעד' ולעדי' עד מתי יגיע כח הזיקו אף כל דבר צריך שיהי' ידוע לעדה ולעדים שיאמדו אותו הרב' עד מתי יגיע הזיקו לפיכ' מי שהכה את חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן וחבל בו חבלה שאין חפץ זו ראוי לעשותה ה"ז פטור שנאמר באבן או באגרוף דבר שראוי להזיק אבל חיי' הו בבשת בלבד דבושת א"צ אומד שאפי' רקק בגופו של חבירו חייב הוא בבושת לפיכך צריכין העדים לידע כמה היזק ומביאין החפץ שהזיק בו לב"ד עד שאומדין אותו ודנין עליו ואם אבד החפ' ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק והנחבל אומר היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול דתקנה הוא שתקנו חכמי' לניזקין שישבע ויטול כמ"ש לעיל סי' צ
כט וברזל אינו צריך אומד שאפילו מחט קטנה ראויה היא להמית ואין צריך לומר להזיק שכן כתיב גבי רוצח ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא וגומר ולא כתיב כאן אשר ימות בו כמו שנא' באותה פרשה בשאר דברים שהמית בהם באבן אשר ימות בה בכלי עץ אשר ימות בו וגומר מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שהברזל ממית בכל שהוא אפי' מחט קטנה לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור לכתוב בו אשר ימות בו מיהו דוקא אם הוא כעין מחט שהיא חדה אבל אם לא הזיק אלא מחמת משקלו שאינו מחודד' כלל אומדין אותו כשאר דברים.
ל הזורק אבן ולאחר שיצא' מתחת ידו הוציא הלה את ראשו מן החלון וקבלה והזיקה פטור מכולם שנ' ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו.
לא מי שדרכו שחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי אם אחרים חבלו בו חייבים ולא יפטרו בטענה שהרי דרכו של זה לחבול בעצמו
לב המבעית את חבירו אע"פ שחלה מן הפחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והוא שלא נגע בו כגון שצעק לו מאחוריו או שנראה לו באפילה עד שהבעיתו וכיוצא בו וכן אם צעק לו באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחיי' בדיני שמים אחזו ותקע לו באזנו וחרשו או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו או שאחזו בבגדיו חייב בתשלומין. וע"ל סעיף כ"ה.
לג אם הנחבל אומ' נחרשתי או נסמי' עיני ואיני רואה ואיני שומע אינו נאמן שאין אנו מכירין הדב' ושמא יערי' ואינו נוטל הנזק עד שיבדוק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש ואח"כ ישלם זה.
לד המבייש את הערום פטור שכיון שאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם אינו בר בושת ואפי' ביישו בבית המרחץ שהכל עומדים שם ערומים פטור כיון שאינם מתביישי' זה מזה לילך ערו' אינם בני בושת שם י"מ דודאי מי שבייש את חבירו כשהוא ערום או למי שהוא ערום בבית המרחץ בשאר דברים כגון שסטרו או רקק בו חייב בבושת והא דקאמרי בגמרא המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ פטור ה"ק המבייש את חבירו בערמימות שמגלוהו ומערימו בבית המרחץ פטור כיון דבלאו הכי בני אדם עומדים שם ערומים אבל המגלה שלא בבית המרחץ אפי' נשבה בו הרוח והגבי' בגדיו ונראה כערו' ובא אחר והוסיף בהפשטתו חייב בבושת ומ"מ את בושתו של זה מרובה כמו המבייש את שאינו ערום כלל. וכן אם הגבי' בגדיו לירד לנהר או שעלה מנהר וביישו חייב ומ"מ אינו כ"כ בוש כמו שמבייש המלובש.
לה ביישו כשהוא ישן ומת מתוך שנתו ולא הרגיש בבושתו מיבעי' בגמרא אם הטעם דחייבה תורה בבשת משום כיסופא דידיה הוא כלומר מפני שהוא נכלם וחפו פניו חייבתו והכא הא לא נודע לו מעולם שנכלם וא"כ פטור המבייש או משום בושת משפחתו חייבתו התורה והכא גם כן הא איכא בושת משפחה וחייב ולא איפשיטא לפיכך אין גובין אותו ואם תפשו יורשיו אין מוציאים מידם מספק וי"א שהוא פטור אפילו תפשו מוציאין מידם.
לו יש שבייש פטור שאין חייבים בבשת אלא כשמכוין לבייש דהכי משמע קרא דזה דחקו במבושיו שמכוונה לביישו.
לז המבייש את השוטה פטור שאינו שאינונכלם ואינו מצטער כשמביישים אותו שאינו מרגיש בדבר אבל המבייש את החרש הוא מרגיש בכך וכן המבייש את הקטן הנכלם בבושת ונכלם ומצטער בשמביישין אותו חייב וגד ועבד גם כן כישראל הם דרעהו במצות הם ותמבייש אותם חייב מ"מ אינו דומה המבייש את הקט למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא המבייש אם את החרש למבייש פקח.
לח רקק בגופו של חבירו חייב אבל בבגדיו של חבירו או שביישו בדברים פטור מ"מ יש לב"ד בכל מקום ולכל זמן לגדור כפי מה שיראו דלפעמים יש יותר בושת בדברי' מבשת של חבלה כדכתיב יש בוטה כמדקרות חרב ואין לך דבר גדול מלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו י"א שמנדין את המבייש עד שיפייס את המבוייש וי"א שמכין אותו מכת מרדות והמוציא שם רע על חבירו אע"ג שהוא ביוש דברים עונשו גדול המקנטר את חבירו ואמר לו אני איני מומר או איני ממזר או איני עבריין ואע"פי פי שלא דבר יותר הרי זה כאילו אמר אבל אתה מומר ואתה ממזר או אתה עבריין ויש לו דין בכולן כאילו אמרו בפי' והאומר לחבירו הרי אתה עושה כמו ממזר או אתה כממזר י"א שאינו כלום וי"א שאם אומר אתה כממזר הרי הוא כאילו קראו ממזר אבל אם או' לו אתה מכזב כמו ממזר עד שתברר דבר כך וכך או כיוצא בזה שהטיל תנאי בדבר אינו כלום האומר לחבירו פסול עדות אתה י"א שיוכל לתרץ דבריו ולומר שפסול משום קורבה קאמר ואין זה ביוש ויש חולקין. המדבר רע על שוכני עפר צריך לקבל עליו תענית ותשובה ועונש ממון כפי דאות ב"ד ואם הם קבורים בסמוך לו חייב לילך על קבריהם ולבקש מהם מחילה ואם הם רחוקים ישלח שם שלוחו שילך על קברו ויבקש מחילה בשבילו ואם תבעוהו שבייש והוא כופר אם הוא ביוש של שוכני עפר יטילו חרם בב"ה על עדות ודוקא משום כבוד המתי' התירו שהם קבלו עונש' וטהרו אבל מחמת ביושים של אחרים לא התירו מ"מ הכל לפי ראות הדיין וע"ל סד' פ"ד סעיף כ"ה הקורא לחבירו שהוא רשע בן צדיק וקראהו רשע בן רשע וכן אם הוא מלשין וקראו מלשין בן מלשין פטור שכן מצינו בקרא שקורא רשע בן רשע אף על פי שהאב היה צדיק הקור' לחבירו עב' או ממזר גם הוא אמת פטור אבל אם לא יוכל לברר דבריו אע"ג שיברר ששמע כך מאחרים שכב' דברו עליו אינו נפטר בכך שאע"פ ששמע כך מאחרי' שמא שקרו ולא היה לו להוציא דבתם על פיהם כי הם עצמם חייבים בעונש.
לט אע"פ שהמביי' חבירו בדברי' מן הדין אינו בר תשלומין מ"מ עון גדול הוא ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגס רוח ואמרו חכמים הראשונים כל המלבין פני חבירו שהוא אדם כשר מישראל ברבים אין לו חלק לע"הב והרי הוא כאלו שופך דמים דהא אזיל סומקי ואזיל חיוור' והמוציא שם רע על חבירו ונמצא שקר' ורצה זה לפייסו וזה אינו רוצה לקבלו אע"פ שכבר אחז"ל אל יהא המוחל אכזרי כו' בהוצאת שם רע אין איסור בדבר וא"צ למחול לו ויכול לנטר לו איכה כדכתבי' טעמא בלבוש החור בהלכות י"כ סי' תר"ו סעיף א'.
מ דין המבייש ת"ח בדברים נתבאר בע"ז סי' רמ"ג סעיף ג'.
מא יש הכאות רבות שיש בהן צער ובזוי מעט ואין בהן נזק ופסקו להן חכמים דמים קצובים שכל המכה את חבירו הבאה אחת מהן ישלם אותו הממון שקצבו לה וכללו באות' קצבה הקנס שראוי לקנוס אותו המכה ואמר שיתן הצער והבושת והריפוי והשבת בין צריך לרפוא' בין אינו צריך לרפואה לעולם כזה הוא משלם ואילו הן. הבועט בחבירו ברגלו שהוא בזיון גדול אמרו שישלם ה' סלעים הכהו בארכובתיו אינו גנאי כל כך משלם ג' סלעים קבץ אצבעותיו כמו אוג' אגודה והכהו בידו כך כשהיא אגודה יש כאן גנאי וגם מכה בחוזק משלם י"ג סלעים תקע את חבירו בכפו משלם סלע סטרו על פניו הוא גנאי גדול וצער משלם ג' סלעים סטרו באחורי ידו משלם ק' סלעים וכן אם צרם באזנו או תלש בשערו או רקק והגיע בו הרוק משלם מאה סלעים וכזה הוא משלם על כל מעשה ומעשה מהן כיצד כגון שבעט בחבירו ד' בעיטו' אפי' זו אחר זו משלם ד' פעמים ה' סלעי' ואם סטרו על פניו שתי סטירו' משלם ב' פעמים נ' סלעים וכן בכולן י"א שאלו הדמים הקצובי' אינן אלא בשביל הבושת והצער מפני שב' הדברים האלו ישנם ברוב היזק שאדם עושה לחבירו אבל אם יש רפוי ושבת הכל לפי העניין כי בזה לא שייך לעשות קצבה שפעמים הם רב מאוד ויש ללכת בכל כיוצא בזה אחר המנהג.
מב כל הסלעים שאמרנו בשיעורים הנזכרים אינם סלעים צורי אלא סלעים מדינ' שאין בו כסף אלא שמיני' שבכסף צורי והם ג' מעין שכל מעה יש בו משקל י"ו שעורי' כסף צרוף.
מג בד"א במכובד אבל מי שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אינו נוטל אלא כפי מה שיראו הדייני' שראוי ליטול.
מד כיצד מגבין האידנא אלו החפלות והקנסות כבר נתבאר בסעיף א'.