לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות דיינים · סימן כה
דיין שטעה מתי חוזר ומשלם ובו ה' סעיפים.
א דיין שדן דין וטעה אם הטעות הוא בדברים פשוטים וידועים כגון דינים המפורשין בפי' במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים המפורסמים כיון שהטעות גדול ב"כ הוי גם כן קלקלתו תקנתו ולא יחשב לדין כי אין כאן דין כלל וחוזר הדין אפי' נשא ונתן ביד ודנין אותו כהלכה ואין חלוק בין מומחה לשאינו מומחה ואפילו שלשתן מומחין. ואם אי אפשר להחזיר כגון שזה שנטל הממון שלא כדין הלך למדינת הים או שהיה אלם או שטימא דבר הטהור וזרקוהו או שהורה בכשרה שהיא טרפה והאכילוה לכלבים וכיוצא בזה אם נשא ונתן ביד הוי מזיק בידים וחייב לשלם ואם לא נשא ונתן ביד פטור מלשלם אע"פ שגרם להזיק לא נתכוין להזיק ויש חולקין ומחייבין גם בזה דינא דגרמי וגם מטעמא דחשו רבנן להפסד הבעל דין.
ב דיין שדן דון וטעה אם הטעות הוא בשיקול הדעת כגון בדבר שהוא מחלוקת בין תנאים או אמוראים ולא נפסק הלכה כאחד מהם בפי' והוא פסק באחד מהם וסוגיא דעלמא אזלא באידך כגון שסתמא דגמרא פריך ממילתי או כיוצא בזה או שרוב הדיינים נראה להם דברי השני או שפשט המעשה בעולם בדברי השני כל זה נקרא טועה בשיקול הדעת והויא דינא הכי אם זה הדיין מומחה ונטל רשות מריש גלותא אפילו לא קבלוהו עליהם ודן יחידי או הם שנים או יחיד שלא נטל רשות אבל קבלו אותו הבעלי דינים עליהם הואיל ונטל רשות או קבלוהו והוא מומחה אע"פ שדן יחיד או שנים לא קנסו רבנן לשלם אפילו נשא ונתן ביד אלא חוזר הדין שהרי טעה ואם א"א להחזיר כגון שזה שנטל הממון שלא כדין הלך למדינת הים או שהיה אלם או שטימא דבר הטהור וזרקיהו או שהורה בכשר' שהיא טרפה והאכילוה לכלבים וכיוצא בזה הרי זה גם כן פטור מלשלם דכיון שנטל רשות על דעת כן הרשוהו והפקר ב"ד הפקר וכן אם קבלוהו עליהם על דעת כן קבלוהו לפסוק כפי ראות עיניו
ג ואם היה הטועה מומחה ואפילו הם שנים מומחים ולא נטלו רשות מר"ג ולא קבלו אותו הבעלי דינים עליהם או שלא היה מומחה ואפילו הם שנים שאינם מומחים אבל קבלו אותן הבעלי דינים עליהם לדון להם בדין והוא טעה בשיקול הדעת אם נשא מזה ונתן לזה בידו מה שעשה עשוי וישלם מביתו דהואיל ונשא ונתן ביד הוי מזיק בידים וחייב לשלם אע"פ שהוא שוגג הא ק"ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכל שכן שגגת תלמוד שעולה זדון ולא יוכל לומר לא הוא ולא אח' שגדול ממנו לזה שנתן לו החזר לו או לי מה שנתתי עבורך לבעל דינך כי טעיתי שבזה יוכל לומר הבעל דין מ"מ דין פסקת כחד מאן דאמר ואני אחזיק בממון שנתת לי על פי אותו המ"ד ולא הוציאו מתח' ידי והדיין קנסוהו רבנן שלא היה לו לדון יחידי או אפי' שני' עד שיהיו שלשה ואם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין וטעמא דחשו חכמים להפסד הבעל דין שנתן ממונו שלא כדין דכיון שלא היו יכולין לקנוס הדיין שהרי לא עשה כלום בידים רצו לומר מה שעשה עשוי להפסיד הבעל דין מ"מ אם אי אפשר להחזיר כגון שזה שנטל הממון הלך למדינת הים כו' קנסוהו לדיין ג"כ לשלם מביתו אע"פ שלא נשא ונתן ביד הואיל ולא נטל רשות ולא קבלו אותו הבעלי דינים וי"א דאפי' אפשר להחזיר אע"פ שלא נשא ונתן ביד קם דינא ומה שעשה עשוי דהא מ"מ דינא אליבא דחד מ"ד הוא וגם קנם הוא שישלם מביתו.
ד אבל מי שאינו מומחה אפילו הם שנים ולא קבלו אותם הבעלי דינים עליהם אף על פי שנטלו רשות הרי הם בכלל בעלי זרוע ואינם בכלל דיינום ואין דינם דין כלל בין טעה בין לא טעה וכל אחד מבעלי דינים אם רוצה חוזר ודן בפני בית דין אחד ואפילו בטענות אחרות ואם טעה ונשא ונתן ביד הרי הם מזיקים בידים וחייבים לשלם מביתם וקלקלתן תקנתם דהואיל ואין דיניהם דין חוזרים ולוקחים מבעל דין מה שנתנו לו שלא כהלכה דהוי כמו שקבלו מגזלן שחייב להחזיר שהרי אין זה דיין ואם לא נשאו ונתנו ביד חוזר הדין ואם אי אפשר לו להחזיר כגון שזה שנטל הממון הלך לו חייב לשלם מדינא דגרמי שזה מתכוין להזיק הוא וג' הדיוטות דינם כיחיד מומחה דהיינו אם נטלו רשות מריש גלותא אפילו לא קבלום עליהם או שלא נטלו רשות וקבלום עליהם וטעו חוז' הדין ואם א"א להחזיר פטורים מלשלם אפי' נשאו ונתנו ביד וכן הדין בג' מומחין אפי' לא נשאו וכו' ואם לא נטלו רשות ולא קבלו' עליהם אם נשאו ונתנו ביד מה שעשו עשוי וישלמו מבית' ולי"א אפי' לא נשאו ונתנו ביד מה שעשו עשוי וישלמו מבית' וכשהם משלמים אם הסכימו כולם לדעת אחת משלמין בין שלשתן ואי גמר דינא בתרי מינייהו שהיו הם הרוב ובטלו דעת השלישי משלמי הנך תרי שני חלקים והשלישי פטור דהא הוא לא טעה ובעל דין מפסיד השליש שיאמרו הם הא אי לא הוה השלישי בהדן לא סליק דינא בדידן בלא השלישי ואם היו הדייני' ארבע או ה' וגמר דינא בג' מהם שהיו מסכימין לדעת אחת משלמין הג' הכל ולא מצו למימר אי לא אתון לא הוה סליק דינא בדידן דג' יכולין לדון את האדם בע"כ א"נ היו ג' וגמר דינא בשני' וחד מהנך תרי מומח' משלמי הנך תרי כולה דמצי דינא למיגמ' בהנך תרי כיון דחד מינייהו מומח' מצי למידן ליה בע"כ וכל זה כשלא קבלום עליהם בין לדין בין לטעות אבל אם קבלום עליהם בין לדין בין לטעות או בזמן הזה שמכריחין הקהל וממנים דיינים בע"כ על פי החרם או בקנס שיהיו דיינים לא ישלמו אפי' טעו דמה יש להב לעשות מוכרחי' הם מ"מ יש להם לחזור אם טעו ואם אינם רוצים לחזו' צריכים לשלם על הדרך שכתבתי.
ח דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשר' עם הבעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ נודע לו שאינו בן שבוע' אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום דקנין בטעות הוא וחוזר וכן כל כיוצ' בזה ודוקא שגלה בדעתו שמחמת יראת השבועה הוא מתפשר ואם לא היתה השבועה לא היה מתפשר ולא עוד אלא אפי' חייב שבועה חמורה למי שלא היה חייב אלא שבועה קלה ועשה זה פשרה כדי שלא יעשה השבועה החמורה ואח"כ נודע שטעה הדיין חוזר זה בפשרה אפילו קנו מידו דקנין בטעות הוא. כל דבר הנמצא בפוסקים ותשובות וטעה בהם הדיין הוי כטועה בדבר משנה וחוזר שכל חכם בדורו לאו קטל קני באגמא הוא ודבר הנמצא בדברי האחרונים שחולקים על הראשוני' וידעו דבריהם הולכים אחר האחרונים דקי"ל הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך מפני שהאחרונים ידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין הסברות ועמדו על עיקרו של דבר ואם נמצא לפעמים דברים שחולקים בהם גם האחרונים ואין לנו הכרע ביניהם לא יאמר הדיין אפסוק כאיז' מהם שארצ' ואם עשה כן הרי זה דין שקר שמוציא ממון מחברו מספק שלא כדין דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק אלא אם הוא חכם גדול גמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות נכוחות הרשות בידו ואפי' אם פסק גדול אחד בענין אח' יכול החכ' לסתו' דבריו בראיות ברורות ולחלוק עליו אפי' להוציא ממון שיפתח בדורו כשמואל בדורו ואין לך אלא כל שופט ושופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דברי חכמים הראשונים ובלבד שלא יהיו דברים המבוארים בתלמוד שסדרו רבינא ורב אשי ואי לאו בר הכי הוא ואיכא ספיק' דדינא יניח הממון ביד המוחזק ואם היא בהוראות איסור והיתר והוא איסור דאורייתא ילך לחומרא ואם הוא דרבנן הוי ספיק' דרבנן לקולא ודוקא אם ב' החולקי' שוין אבל אין סומכין על דברי קטן במקום שיש גדול ממנו בחכמה ומניין אפילו בשעת הדחק אא"כ היה ג"כ הפסד מרובה וכן אם היה יחיד כנגד רבים הולכים אחד הרבים בכל מקום ואפי' אין הרבים מסכימים מטעם א' אלא כל א' יש לו טעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין מיקרו רבים ואזלינן בתרייהו ואם לא ידע הדיין או הפוסק במחלוקת הגדולים ופסק דינו מסבר' עצמו ואח"כ נודע לו המחלוקת והוא לאו בר הכי שיכול להכריע או שאינו יודע להכריע אם נראה כדברי האחד לרוב החכמי' והוא עבד כאידך היינו טעה בשיקול הדעת ואם א"א לעמוד על הדבר אין כאן טעות ומה שפסק פסק ואם היה המנהג בעיר להקל בדבר מה מפני שחכם אחד הורה להם כך הולכין אחריו ואם חכם אחר בא לאסור מה שהם מתירין צריכין לנהוג איסור דאל השופט אשר יהיה בימים ההם כתיב דיין שטעה ולא הספיק התובע לאפוקי מיניה דנתבע עד דאתברר דטעה ל"ש הדיוט ל"ש ממוחה ל"ש טעה בדבר משנה ל"ש טעה בשיקול הדעת כל מה דלא זכי תובע בממונו הדר דינא ואפילו זכה בפלגא ופש פלגא גביה אידך ההוא פלגא דזכה ביה אם טעה בשיקול הדעת זכה לפום הנך אנפי דפרישנא בטועה בשיקול הדעת ואידך פלגא דפש גביה ל"ש טעה בדבר משנה ל"ש טעה בשיקול הדעת ל"ש מומחה ל"ש הדיוט לא מפקינן מיניה לפי דעת הרי״ף והרמב"ם דקי"ל כוותייהו בדינים כמ"ש.