אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות דיינים › סימן יד

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות דיינים · סימן יד

סימן יג

אם א' מבעלי דינין אומר נלך לב"ד הגדול ודין האומר מאיזה טעם דנתוני ובו ט' סעיפים.

א לא נתרצו שניהם לדון בעירם אם התובע אומר נרון כאן והנתבע אומר נלך לב"ד הגדול כופין אותו ודן בעירו דאל"כ כל נתבע יאמר כן כדי להשמט מן הדין ויצטרך התובע להוציא מאתים או מנה על מנה ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתיני שמא טעיתם כותבין ונותנין לו ואח"כ מוציאין ממנו מה שפסקו עליו ואם יצטרכו לשאול דמר מב"ד הגדול כותבין ושולחין ושואלין ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב מב"ד הגדול ושני הבעלי דינין ישלמו שכר השליח ואם הנתבע אומר נדון כאן והתובע אומר נלך לב"ד הגדול שומעין לו דעבד לוה לאיש מלוה וצריך לילך אחריו לכל מקום שירצה מיהו לאו דוקא תביעות עסקי לוה ומלוה אלא אפי' עסקי גזילות ומקח וממכר וניזקין וירושות ומתנות בכולן אם התובע רוצה לילך לב"ד הגדול צריך הנתבע לילך עמו דבכולהו קרי הנתבע עבד לוה וכו' ואם שניהם טוענין זה על זה כל אחד שיאמר כן נלך לב"ד הגדול צריך חבירו ללכת עמו והב"ד שבעירם כופין את הנטען ללכת בד"א כשידוע שיש לו תביעה על הנתבע כגון שיש לו עזיים או ראייה לתובע או שמודה מקצת או שטוען פרעתי שיש כאן דררא דממונא אבל אם אין ידוע כגון שתבעו טענה ריקנית בלא עדים וראייה וזה כופר בכל אין שום א' יכול לכוף את חבירו ללכת שאין כאן עבד כו' שמא מעולם לא היה עברו שלא היה לו תביעה עליו מעולם ונשבע הנתבע במקומו ונפטר י"א דכל ב"ד חשוב שבכל דור ודור לפי מה שהוא מקרי ב"ד הגדול והוי דינא הכי וי"א עוד שאין חילוק בין תובע לנתבע שכל א' יכול לכוף את חבירו ללכת עמו לב"ד הגדול דשניהם יבאו מחד טעמא שכל א' יכול לומר בזאת יבחנו דברי שהם כנים דאל"כ הייתי מוציא הוצאות חנם שהרי גם אנכי צריך להוציא מאתים או מנה כמותך.

ב וכשאין רוצין ללכת ומבקשין לשלוח לשאול אם הא' ת"ח וידוע לכתוב ראיותיו ושכנגדו עם הארץ אין מניחין לת"ח לכתוב בעצמו כששולחין שמתוך שיטעים את דבריו יותר השני ודאי יזכה בדין ועוד שמא יחשדו את המורה ששלחו לו שנשא פני ת"ח אלא הדיינין יעתיקו הטענות ושניהם נותנים שכר הסופר ומיהו אם א' מהבעלי דינים או מהדיינים רוצה לשלוח למרחקי' ויש חכם כמוך להם הראוי לדון שולחין לסמוך אע"פי שהרחוק יותר חכם דלאו כל כמיניה לגרום הפסד לבעל דין להרבות שכר השליחות וכ"ש אם יש חכם א' הראוי לדון בעירם שאין שולחין חוץ לעיר ואם ב' חכמים סמוכים בשוה הולכין אחר' הגדול.

ג י"א שאם יש ב' ת"ח בעיר א' אפי' א' גדול מחבירו יכול כל א' מבעלי הדינין לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה ואע"פ שהוא קטן ממנו כיון ששניהם בעיר אחת ולא יטריחו יותר ואם סילק א' מהם עצמו מן הדין כמאן דליתיה דמי ואם הזמינו השני ולא בא מנדין אותו וכל מקום שאינו צריך לבא לפניו לדון א"צ לחוש כלל להזמנתו ואין צריך לבא כלל.

ד אע"פ שהאחד מהבעלי דינין נסתלק מב"ד שבעירו לב"ד הגדול ויצא חייב אין צריך לפרוע לכשנגדו יציאותיו שהוציא לילך עמו הואיל ובדין יכול להסתלק ואין כאן סירב בדיינין שבכאן. והוא שאינו מסרב לירד לדין אלא שאמר לילך לב"ד הגדול אבל אם מסרב לירד לדין והוצרך התובע להוציא עליו הוצאו לכופו לירד לדין צריך לפרוע לו כל יציאותיו שהוציא משע' שנעשה סרבן. י"א בד"א שחייב לשלם יציאותיו אם סירב לבא לדין ה"מ שיצא הנתבע חייב בדינו אבל אם יצא זכאי פטור גם על ההוצאות דהא איתברר הדבר שבדין סירב מלבא שלא היו עליו לזה דין ודברים. מי שסירב בדין והוכרח התובע לתובעו בפני הערכאו' ותבעו ברשות ב"ד בפני הערכאות כדאיתא לקמן והוצרך להוציא הוצאו' להוליכו ולשכור מליצים ולתת לפסק דינם חייב הנתבע הכל לשלם מדינא דגרמי, מי שאמר לחבירו שילך לדון עמו במקום אחר ואמר לו לך ואני אבא אחריך והלך ולא הלך השני אחריו צריך לשלם לזה כל יציאותיו וכשמחייבין הסרבן לשלם ההוצאות א"א שישבע זה כמה הוציא ויטול אל' צריך לברר כמה הוציא או הב"ד ישומו לו יציאותיו ובזה ישלם לו דלאו כל כמיני' להוציא מה שירצ' על דעת שזה ישלם לו הכל.

ה כל מה שכתבנו שיוכל א' מהם לסלק עצמו מדין שבעירו לב"ד אחר זהו מדינא דגמרא ואסמכוה אקראי דוקמת ועלית אל המקו' וגו' ועל פסוק צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אבל בזמן הזה שאין לנו ב"ד הגדול הקבוע שנאמר עליו וקמת ועלית אל המקום וגומ' או צדק צדק וגומ' נוהגין באלו הארצות שכל מקום שיש ב"ד בעיר אין א' מהם יכול לכוף חבירו שילך עמו לב"ד אחר אפי' הוא גדול ממנו בחכמה ובמניין מפני תקון העולם וזה שאם היה כח לתובע לומר לנתבע שילך עמו לבית דין אחר שהוא גדול ממנו יתנו עניים עיניהם בעשירים ויתבעוהו לילך למרחוק והעשיר כדי שלא יצטרך ללכת עמו כי לא יוכל לטרוח יתן לו מה שירצה שלא כדין ואם היו נותנין כח לנתבע שיאמר לתובע ללכת עמו לב"ד אחר שגדול ממנו היה כל א' נשמט ונדחה מחבירו ולא היה יכול להביאו לדין לעולם לפיכך נוהגין כל מקום שימצא אחד את חבירו במקום שיש שסב"ד כופין אותו לדון עמו שם ואם הם שני יושבי העיר שתובעים זה את זה ויאמר הא' שאין לו פנאי עכשיו ויתן אמתלא דבריו יוכל לדחותו עד ג' ימים ולא יותר ואז מיד יצטרך לבא לפני הדיינים או יבררו דיינים. בד"א שיוכל לדחותו היינו דוקא לבא לדין מחמת שיאמר שאין לו פנאי לבא אבל אם בא לדין וטען התובע ומבקש הנתבע זמן להשיב על טענותיו אין נותנין לו זמן להשיב שודאי זה הוא רמאות וכונתו לדחותו שכל אחד יכול לומר הן או לאו על מה שתובעים אותו אם לא שיראה לדיין שתביעה זו תביעה פתאומית היא וצריך הנתבע לחשוב ולשום הדברים אל לבו לזכור מה היה בינו לבין חבירו ולבדוק כחשבונותיו ואז נותנין לו זמן קצת לפי דאות עיניהם ונהגו בקצת מקומות לתת לו זמן מע"ל. ואם אכסנאי הובע א' מבני העיר או ב' אבסנאים תובעים זה את זה שמצאו שם צריך לבא לדין מיד ולא יוכל לדחותו כלל כיוון שהתובע אכסנאי צריך ללכת לדרכו ולא יוכל לעכב אין מאחרין אותו וכן אם בן עיר יתבע אכסנאי שבא לעיר צריך לבא מיד פן ישמט ממנו וילך לדרכו ואם אחד יסרב אפי' הוא אכסנאי מחרימין אותו וכופין אותו בכל מה שאיפשר כמו לכן עיר וכל זה כשיש ב"ד בעיר הזאת אבל אם אין ב"ד שם כל א' יוכל להכריח את חבירו שילך עמו לב"ד הסמוך או לב"ד השייך לעיר הזאת. ואם הנתבע הוא בעיר אחרת צריך התובע ללכת אחריו לדון עמו שם ואע"פ שבעיר התובע הב"ד יותר גדול מבעיר הנתבע אין יכול לכופו לבא הנה לעירו מטעמא דפרישית דא"כ כל א' יתן עינו בעשיר כו' ואפי' היה לנתבע מעות או נכסים או פקדון בעיר התובע צריך ללכת אחריו אך יכול התובע לעכב מעות הנתבע על הדרך שיתבאר לקמן סי' ע"ג בע"ה ואז מודיעים הדבר לנתבע והתובע נותן שכר השליח וצריך לבא לדון בעיר שמעותיו שם דנכסיו של אדם ערבאין ליה וצריך הוא לפצות ערביו עשיר שהוא מוחזק ואלם בעירו מוציאין אותו לדון בעיר אחרת אע"פ שהב"ד שבעירו יותר גדול מפני שמתיירא ממנו ולא יוכל להוציא דינו לאמתו אב שיש לו תביעה על בנו כופין את הבן לבא למקום שהאב שם אע״פ שהו' הנתבע משום כבוד אביו. . עיין בע"ז סי' רכ"ו:

ו בעל דין שאומר לדיין כתוב לי מאיזה טעם דנתוני שמא אלך לב"ד הגדול או לבית הוועד לסתור הדין כותבין ונותנין לו וכן אם יראת לדיין שהבעל דין חשדו שהמה הדין כנגדו צריך להודיעו מאיזה טעם דנו אפילו אם לא ישאל הבעל דין כדי שיהא נקי מה' ומישראל אבל מ"מ על כל פנים גובין ממנו מיד מה שחייבוהו ולכשיבא ויסתור הדין יחזירוהו לו כפי מה שיתבאר בדיין שטעה סי' כ"ה. ודוקא אם דנו אותו ע"י כפייה אבל בלאו הכי אין כותבין לו. ובשבות בין לו מאיזה טעם דנוהו אין קביעת זמן לדבר אלא כל זמן שבא לכתוב כותבין ונותנין לו ואין צריכין לכתוב לו רק הטענות והפסק דין כי הטענות שעליהם חייבוהו נקראו טעם הדין אבל ראיות' א"צ לכתוב להראות לב"ד אחר כי אם ירצו הב"ד האחר לסתרו יעיינו הם בסברותם ויכתבו לו את דינו ויודיע לדיין זה אם טעה ואז ישיב להם הדיין וא"צ לגלו' להם טעמו ראשונה פן יעקשו עמו מה שלא יוכלו לעשות כן קודם שידעו ראיותיו וזה פשוט וא"צ לכתוב לו אלא מב"ד קטן לב"ד גדול כחישי' שמא טעו אבל ב"ד שדנו אין צריכין לכתוב דלא חיישי' לטעות דאל"כ אין לדבר סוף והא דאמרינן שכותבין ונותנין ה"מ היכא דאיכא חשדא אבל בעל דין שמלגלג על הדין לא מודעינן ליה טעמא דדינא ואדרבה משמתינן ליה כגברא דמפקר בבי דינא.

ז חייבוהו ב"ד לפרוע ויצא וחזר ואמר פרעתי אם הוא נאמן יתבאר בסימן ע"ט בע"ה.

ח ואם יש בידו פסק דין כתוב שחבירו חייב לו אם הלה נאמן לומר פרעתי בסימן ל"ט.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה