לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות דיינים · סימן יב
דיין שבאו לפניו רך וקשה וכל דיני פשר' ובו יט' ס'
א דיין שבאו לפניו שני בעלי דינין כל זמן שלא שמע דבריהם או שמע דבריה' ועדיין אזנו יודע להיכן הדין נוטה כי לא ירד עדיין לעומקא דדינא רשאי לומר איני נזקק לכם שמא יתחייב הקשה וירדפוני אבל מששמע דבריהם וירד לעומק הדין ויודע להיכן הדין נוטה אינו רשאי לומר איני נזקק לכם שנאמר לא תגורו מפני איש והאי לא תגזרו ע"כ לאחר ששמע דבריהם ויודע כו' מיירי דאי קודם שיודע הוא לו לומ' לא תיראו אבל לא תגידו שתי לשונות משמע לשון יראה כמו מגור מסביב ולשון כניסה ואסיפ' כמו אוגר בקיץ לפיכך פירשוהו לומר אחר ששמעת דבריהם וידעת להיכן הדין נוטה אל תאסוף דבריך שלא לאומר' מפני הידא' שאחר שידע להיכן הדין נוטה שייך לומד לשון אסיפה ולא קודם לכן וליכא למימר דילמא למבנים דבריו לחוד אתא ולתלמיד היושב לפני רבו אתא כמו שכתבתי למעל' סוף סימן ט' דא"כ לא תכניס או לא תאסוף מבעי ליה אלא ש"מ תרתי יראה ואסיפה שהוא עניין דהכא האית ביה תרוייהו והתלמיד דלעיל אסמכתא בעלמא ועיקרו מקרא דמדבר שקר תרחק ילפינן לה לעיל נ"ל בד"א בדיין שאינו קבוע וממונה לרבי' יכול להשמט אבל הממונה לרבי' חייב להזקק להם. ובאינו טמונה לרבי' נמי לא אמרן שיכול להשמט אלא באחד דך ואחד קשה שמא ירדפנו אבל אם שניהם חזקים וקשים צריד ליזקק להם שאם האחד ירדפנו השני יעזרנו ומ"מ בזמן אזה שגברו המסורות ויש לדיין לחוש מפני סכנת מסירות י"א שיכול הדיין להשמט אפי' הממונה לרבים ואפי' שניהם חזקים שאין מוטל על הדיין לסכן נפשו פן ימסרנו למלכות או לשררה.
ב מצוה לדיין להתחיל להם לבעלי דינים בפשרה שיאמר לבעלי דינים במה אתם רוצים יותר בפשרה או בדין אפי' אם שמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה כל זמן שלא גמר הדין לומר פלו' אתה זכאי פלו' אתה חייב יכול להתחיל בפשרה ואין בזה משום משגה עור שמטעה את הזכאי לפתותו בפשרה כיון שבזה מרבה את השלום שג' אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכ' והלא במקום משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע ר"ל פשרה וכן הוא אומר בדוד ויהי דוד עושה משפט וצדקה והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה צדקה אין משפט אלא איזו משפט שיש בו צדקה הוי אמר זה ביצוע בד"א קודם גמר הדין אבל לאחר גמר דין שכבר אמרו פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב אין הדיין יכול לעשות פשרה בגון שיצע' את הזכאי לומר לו אע"פ שזב תוך בדין שמא טעיתי ויבאו אחרי וחזרוני וכיוצא בדברים כאלה אסור לדיין לעשות כן להטעו' את הזכאי כדי לעשות פשרה בד"א הדיין בעצמו אבל אחר שאינו דיין יכול לעשות פשרה ביניהם אפי' לאחר גמר הדין ובלבד חוץ לב"ד שלא במושב כ"ד משום זילותא דבי דינ' מיהו אם יש עסק שבוע' ביניהם רשאי אפי' דיין בעודו בב"ד לעשות פשרה ביניהם אפילו לאחר גמר הדין כדי ליפטר מעונש שבועה אך לא יכוף הדיין ליכנס לאחד לפנים משורת הדין אע"פ שנראה לו שהוא מן הראוי ויש חולקין. וכל דיין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח שנאמר אמת משפט שלום וגו' אין לדיין להזקק לשום דין שנעשה פסק עליו כבר שאין שלום יוצא מזמנו אף ע"פ שנותן אח' אמתלא לדבריו שכפוהו לדון וכה"ג אין להזקק לו רבי דינא בתר בי דינא לא דייקי שאם כן אין לדבר סוף.
ג וכשם שמוזהר הדיין שלא להטות דין כך מוזהר שלא יהא נוטה בפשרה לאחד יותר מלחבירו שנאמר צדק צדק תרדוף שני פעמים אחד לדין ואחד לפשרה שתצדיק הפשרה כפי ראות עיניך לה ולא תרדוף את האחד יותר מחבירו.
ד צריך הדיין להתרחק מאוד שלא יקבל עליו לדון דין תורה כי מאד נתמעטו הלבבות האמר ר' שמעון בן יוחאי לית דחכים בדין ור' יומי בן חלפתא באו לפניו ב' אנשים ואמרו לו ע"מ שתדיננו דין תורה אמר להם איני יודע לדון אתכ' דין תורה ואם בדורות הראשונים כך בדורותינו אלו על אחת כמה וכמה.
ה אע"פ שנתרצו הבעלי דינין בפשרה יכולין לחזור בהן כל זמן שלא קנו מידם הפשרה צריכה קניין אפילו בג' כמ"ש טעמא בסמוך אבל אם קנו מידם אינם יכולים לחזור בהם אפילו ביחיד ולאו דוקא קניין אלא ה"ה אם קבל הנתבע גזירת' ועשה עליו שטר הן בלשון הודאה הן בלשון חייב או א' משאר דרכי הקניין אינו יכול לחזור בו אבל מחילה אינה צריכה קניין שמיד שמחל לו אינו יכול לחזור בו וטעמא דמסתבר הוא דמילתא שהאדם מוחל לחבירו דבר קצוב מעות שיש לו בידו מיד כשמוחל לו זכה זה במה שבידו וא"כ קניין ל"ל וע"ל סימן רמ"א אבל פשרה אפילו נעשית הפשרה ונגמרה ואמרו פלוני אתה חייב בכך ואתה זכאי בכך על פי פשרה ואפילו נעשית בפני ג' ובררו אותם לעשות כמו שיאמרו הן למחול הן לשלם ולא קנו מידם קודם לכן אין כאן מחיל. ויכול כל אחד מהם לחזור בו מיד קודם שקבלו עליהם את הפשרה אפילו אותו שיאמרו לו שימחול מפני שיוכל לומר לא הייתי יודע שיאמרו לי למחול כ"כ או שמא נודע לו שהדין היה עמו ויאמר אילו הייתי יודע לא הייתי מוחל ולא דמי למחילה דעלמא שידע מה שמחל ובלב שלם מחל אבל אם קנו מיניה לא יוכל לחזור בו אפי' אותו שאמרו לו לשל' ואפי' אם לא ביררו אלא פשרן אחד ואע"ג דהשתא נמי דאיכא קניין הוי כמו קניין בטעות אלימו רבנן מלת' טפי בקניין מבלא קניין ולאו דוקא שחזרו בהן בפירוש אלא אפי' נגמרה הפשרה ואמרו פלוני אתה זכאי בכך ופלוני אתה חייב בכך ושתקו הבעלי דינין והלכו להם ולא קנו מידם יכול לחזור בו מיהו דווקא אותו שאמרו לו לשלם אבל אותו שאמרו לו למחול לא יוכל לחזור בו כמו במחילה דעלמא דהואיל ושמע הדיין ידע ושתק ומחל מיד וי"א שאפי' אותו שאמרו לו למחול אם שתק והלך לו יוכל לחזור בו כ"ז שלא קנו מידו ולא דמי לשאר מחילה שאינה צריכה קניין דמחילה שע"י פשרה אע"פ שיודע מה מוחל דומה למחיל' בטעות לפי שמוחל על פי עצתם של דיינים שהשיאו אותו למחול וגם דרך הפשרני' לאיים עליהם ויכול לומר יראתי שמא יחייבוני שלא כדין לפיכך צרי' לאלם ולהחזיק הרב' ע"י קניין.
ו י"א כשקונין מהם אין לעשות הקנין כשאר קנינים כי צריך להקנות לו חפץ כדי שלא יהא קנין דברים שיתבאר לקמן סי' ר"נ שאינו קניין ולא שצריך דוקא קניין אחר הפשרה אלא אם אחר שגזרו הפשרנים פשרתם קבל הנתבע גזירתם וכתב עליו שטר הודאה או חוב בעדים אפי' בלא קניין צריך לשלם ולא יוכל לחזור בו.
ז מותר לב"ד לוותר בממון היתומים בפשרה אפי' שלא מן הדין כדי להשקיט מריבות וקטטות ואפי' אם הגדילו היתומים ובאו למחות גוזרים ומחרימים אותם לקיים אותם הפשרות דאל"כ מה כח בכ' יפה.
ח ניתן רשות וכח לדיין לעשות דין כעין פשרה כדי שלא יצא הדין חלוק מתחת ידו כי צריך הדיין לגמול ולהשלים הדין כדי להטיל שלום בעולם.
ט ובמקום שאין יכולין הדברים להתברר בראיות ובעדיות יכול הדיין לפסוק לפי אומד הדעת ולפי ראות עיניו או לעשות פשרה כפי ראות עיניו. ובלבד שיכוין לבו לשמים כדי שלא ירבו המחלוקות ויתווך השלום ביניהם.
י שנים שקבלו עליהם פשרנים בקניין ובקנס ואחר שעשו הפשרה אמר אחד מהבעלי דינים אשלם הקנס ולא אקיי' הפשרה אין בדבריו כלום כי צריך לקיים הפשרה מכח הקניין ולא הוטל הקנס אלא שאם יסרב א' מהם יוקנס בזה הקנס וגם יכריחו אותו בחרמות ונידויין לקיים הפשר' מחמת הקניין.
יא ואם הטילו הפשרנים על אחד מהם דבר מה לעשותו ולא קבעו לו זמן בפשרתם ואמר הא' אעשה אותו הדבר לזמן שארצה אני או כשיזדמן אין בדבריו כלום כי צריך לעשותו מיד או יחריטהו דאם כן אין לדבר סוף שיארך הזמן עד סוף ימי עולם וירבו מחלוקת.
יב מי שתובעין אותו ממון שהוא מוחזק בו אסור לבקש צדדים ותואנות להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר ואם עבר ועשה אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו ולא יאמר הרי כבר פשרתי עמו ומחל לי שאין מחילתו מחילה דהוי מחילה בטעות ובאונס שהיה מתיר' שמא יפטרוהו על הכל מחמת צדדי התואנות שבקש.
יג אם הפחיד ראובן את שמעון למוסרו לגוי' אם לא יתן לו דמים שהיה דנין עליו ואין לו בו זכות כפי הדין ועשו פשרה בקניין וביטול מודע' יכול לחזור שהרי אונסו גלוי לפנינו והרי הביטול אלו:
מודע' נעשה ג"כ באונס.
יד שנים שהיו חלוקים בקרקע בבנין ועשו פשרה ביניהם בלא קניין והתחיל כל אחד לבנות בשלו אינם יכולין לחזור בפשרתם שכבר קנו כל אחד בחזקה ונ"ל שאפי' לא בנה אלא אחד קצת לא יוכל שניה' לחזור בהם שכיון שהאח' קנה בחזק' גם השני קנה בחליפין
טו וכיון דקיימא לן פשרה צריכה קניין ואם לא קנו מידם יכולין לחזור בהם משום דלא סמכי דעתייהו לפיכך אפי' נתנו משכון ביד הפשרנים ואמרו להם אם לא נשלים מה שתטילו בינינו זכו בה למי משנינו שיעמוד על פשרתו אפ"ה לא עשו כלום ויכולין לחזור בהם שזהו אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא אא"כ אמרו בפי' דלא כאסמכתא או שאמרו זכו מעכשיו ואם לא הגידו למשכון אלא שטרי חובות אפי' במעכשיו אינו כלום שאין שטרי חובות נקנין אלא בכתיב' ובמסירה וע"ל סי' ר"ז.
טז ראובן שהיה תופש קרקע של שמעון באלמות ולא היה יכול שמעון להוציאו מידו וא"ל ראובן לשמעון מחול לי הקרקע ועשה לי שטר מחילה ואתן לך מאה דינרין ותסתלק מן הקרקע ועשה שמעון כן וכתב לו בל' זה ואח"כ בא שמעון וטען בשטר זה לא קנית שלא הקניתי לך בו קרקע ואע"פ שסלקתי ידי ממנה אין בכך כלום אתה במה קנית אותה הדין עם שמעון שיחזיר לו ראובן הקרקע אבל שמעון חייב ג"כ להחזיר המעות שלא נתנם לו ראובן אלא על מנת שתהא הקרקע שלו והוי מחילה בטעות. ולא מבעיא שאינה נקנית בלשון מחילה אלא אפי' מי שיש לו חפץ של חבירו בידו ואמר לו המפקיד או המשאיל חרי הוא מחול לך אינו כלום שאין שייך ל' מחילה אלא במעות שנתנו להוצאה ולא בפקדון וע"ל סימן ע"ג.
יז הכופר בפקדון ונתפשר עמו ומחל לו ואח"כ מצא עדים יכול לחזור בו שמחילה זו באונב היתה שהיה רוצה לכפור בכל. וכן הכופר במלוח כגון שהיה חייב לו מאה דינרין ולא רצה להודות לו בשום פנים ואמר לו עשה לי מחילת שמים ומחילת בריות ואתן לך ג' דינרין ועשה לו כן אפי' קנו מידו אין המחילה כלום דמחילה באונס הוא ואם ימצא עדים ודאי חייב לשלם לו ואפי' לא ימצא עדים אין הלוה יוצא ידי שמים ואע"פי שעשה לו מחילת שמים הרי בשמים עדו וסהדו במרומי' שאנוס היה ולא עוד אלא אפי' לא אנסו אלא שהיה סבור שאין לו בידו יותר ונמצא שיש לו מחילתו בטלה דכל דלא ידע לא מצא מחיל ואע"פי שכות' לו הריני מוחל לך בדלא שגוי ובדלא אניסנא אין בדבריו כלום אם לא שיכתוב לו יודע אני שיש לי בידך יותר ואפ"ה הריני מוחל לך אז דבריו קיימין.
יח יש חלוק בין פשרה לדין דבדין אזלינן בתר הרוב ובפשרה אם רבים הם הפשרני' צריך שיסכימו כולן דאומדן דעתן הוא שלא לסמוך על פשרותן אלא א"כ יסכימו כולם ולכך צריכה להתנות כשמקבלין לפשר ביניהם שיעמוד ע"פ שיסכימו הרוב,
יט מי שנתחייב שבועה לחבירו ופייסו התובע למחול לו ואמר לו יהא כדבריכם הרי זה לשון מחילה ואינו יכול לחזור בו דיני פשרה עיין עוד בסימן כ"ה.