לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות דיינים · סימן טז
כמה זמן נותנין להביא ראייה ודין הטלת חרם ובו ה' סעיפים:
א אמר אחד מבעלי הדינין יש לי עדים ושאל זמן להביא נותנין לו זמן ל' יום שכן הוא זמן ב"ד בכל מקום מפני שמצאו הרבה דברים בתורה שקבעה זמן ל' יום כגון בכור ויפת תואר כו' עברו ל' יום ולא הביא עדים פוסקין הדין וכופין אותו לקיימו ואעפ"כ אם מביאן אח"כ יסתור הדין ואם גלוי וידוע לב"ד שפלוני ופלוני הם עדים בדבר זה והרחיקו נדוד נותנין לו זמן עד שיוכל להביאם כדי להוציא הדין לאמתו ואם ידוע לב"ד שלא יוכלו להתברר הדברים תוך ל' יום ואין ידוע להם שפלוני ופלוני הם עדים בדבר אין נותנין לו זמן דא"כ ה"ל הרחקת ל' יום הללו לחנם ולבטלה וע"ל תחלת סימן צ"ח סעיף ד'.
ב והא דיהבינן זמן ל' יום לתובע דוקא כשתבעהו לנתבע תחלה בלא ראייה וחייבוהו ב"ד שישבע וטען התובע יש ליראייה ואינה מצויה עתה בידי ואיני רוצה לקבל שבועתו אז נותנין לו זמן שלשום יום ולא יותר ואם לא יביא עדים תוך השלשים יום ואומר הנתבע אני אשבע כדי להפטר משום דזיילי נכסי וכהאי גוונא כמו שיתאר בע"ה סי' כ"ד צריך התובע לקבל שבועתו או לפוטרו משבועה ומכל מקום אם יביא אחר כך עדים יסתור הדין וחייב הנתבע לשלם אף על פי שנשבע אבל אם טען התובע תחלה יש לי ראיה ואינה מצויה עתה בידי מה צורך ליתן לו זמן לכשיביא עדיו וראיותיו ישיב לו הנתבע וכל זמן שלא יביא לא ישיב לו הנתבע טענה ואם חזר ואמר התובע אין לי ראיה ישיב לו הנתבע בלא ראיה ואז אם יחייבוהו הבית דין שבועה ישבע ויפטר ואין התובע נאמן עוד להביא ראיה כיון שאמר מתחלה אין לי ראיה אף על פי שאמר כן כדי שישיב לו הנתבע הוי הודאה שאין לו עוד עדים ופסל עליו כל העדים וראיות שיש לו אם נותנין זמן לנתבע להשיב כתבתי כבר בסימן י"ד וכל מקום שאפשר להביא ראיה בזמן מועט אין מעכבין הדין לבטלה לתת לו זמן מרובה אפילו בדבר שאין לו פסידא שזה הוא עינוי הדין.
ג טען אחד מבעלי הדינין יש לי זכות בעדים או בראיה ואיני יודע ביד מי הוא חייב הדיין להטיל חרם כל מי שיודע שיש זכות בעדים או בראיה שיראה אותו לדיין אפילו אם הזכות של העדים והראיה ביד מי שכנגדו חייב להגיד דמאי שנא הוא מאחר אדרבה כל שכן הוא כיון שיש בידו זכותו של כנגדו והוא תובע ממנו שלא כדין היאך יאכילוהו דבר איסור להגבותו ממון שאינו שלו אלא מזקיקין אותו להראות כל מה שיש בידו זכות לכשנגדו. ועיין לקמן סימן ע"א סעיף ז' וח' כיצד נותנין חרם ועיין לקמן סימן צ"ב סעיף ו' אם זה שכנגדו טוען שהוא פסול לישבע אם נותנין חרם על זה.
ד האומר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו אם חלה מודה שיש לזה בו זכות חייב להוציא בבית דין ובית דין יעתיקו מה שכתוב בו מזכותו אבל אם הלה אומר שאין בידו שטר שיהא בו שום זכות לזה און מחייבין אותו להראות שטרו לשום אדם שאין אדם רוצה שיעמדו בית דין ולא שום אדם על זכיותיו ועל שטרותיו אבל אם ירצה זה להחרים חרם סתם על מי שיש בידו שטר שיש לו זכות בו שיראנו לבית דין יחרים ואם טען זה בריא שהוא יודע שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו. וע"ל סימ' י"ג סעיף ג':
ה המוציא שטר על חבירו והלה טוען שיש בו זיוף ושאל שיתנו לו הטפסת השטר כדי לדקדק בו יש אומרים שנותנין לו אף ע"פ שכתוב בו בלא טפיסת טופס מזה השטר שכיון שטוען טענת זיוף נאמר שמא זה שכתוב בו כן הוא עצמו זיוף לפיכך צריך לתת לו טופס ממנו:
וי"א שאין מטפיסון שום שטר למי שתובע ויאמר שיש לו זכות בו אם לא שיאמר בפני ב"ד דברים שיש להם אמתלא אז יראה השטר לדיינין ויראו אם ימצאו בשטר הזכות שטען זה:
ובענין אחר אין כופין לאדם להראות שטרו כל שכן להטפיסו כדכתיבנא ט טעמא לעיל סימן י"ג סעיף ג' וכן נ"ל עיקר: