לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות דיינים · סימן טו
איזה דין דנין תחלה ודין מרומה ובו ה' סעיפים.
א צריך הדיין שיקדי' הדין שבא לפניו תחלה לדונו תחלה שנא' כקטן כגדול תשמעון פירש שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה ומקשינן למאי ר"ל יהא חביב אי לעיוני ביה ולפסקיה פשיטא אלא לאקדומיה שאם בא לפניך דין של פרוטה. ראשונה ואח"כ בא לפניך דין של מאה מנה הקדם לחתוך הדין הבא לפניך ראשונה אפי' אינו אלא של פרוטה ואם ת"ח בא לדין אפי' בא בסוף ידון אותו תחלה דעשה דכבוד תורה עדיף ואפילו פתחו בדין אחר יכולין להפסיק ולדון הת"ח כדי שלא יתבטל מתלמודו, בד"א כשהתלמיד חכם בעצמו בא לפניו אבל אם קרובו של תלמיד חכם בא לדין שצריך הדיין ג"כ לכבדו בשביל כבוד הת"ח קרובו והוי נמי עשה דכבוד תודה יקדים דינו ג"כ אם לא פתח בדין. אחר אבל אם פתח לא יפסיק שאם יראה בעל דינו שמכבדין אותו כ"כ י תתמו טענותיו שלא ידע שבשביל הת"ח קרובו מכבדין אותו כך מה שאין לחוש לזה בת"ח עצמו שיודע בעל דינו שמחייבין לכבדו ואין טענותיו מסתתמין בכך וגם ניחא ליה שיקדימו לדונו תחלה. . וכן מצוה על הדיין להפך בזכותו של ת"ח יותר בכל מה שיוכל דחזקתו שלא יעשה עול ובודאי יש לו זכות.
ב היו לפניו דינים הרבה מקדימין דין היתום לדין האלמנה שנ' שפטו יתום ריבו אלמנה ודין האלמנה קודם לדין ת"ח מדהזהיר עליה הכתוב בפי' ודין ת"ח קודם לדין עם הארץ משום כבוד תורה כדאמרן. ודין האשה קודם לאיש שבושת האשה מרובה ובזיון הוא לה שתשהא כ"כ בב"ד. קטן התובע א' לדין ששרת אצלו ואינו נותן לו שכירותו נזקקין לו שאע"פי שאין לו יד לזכות ה"מ במציאה והפקר שאין דעת אחרת מקנה לו אבל בדבר שהוא שלו או שחייבין לו בשכירתו שדעת אחרת מקנה לו חייבים לשלם לו ואין על הקטן דין שומר שכר לחייבו בגניבה ואבידה דאיש כתיב בפרשת שומרים ולא קטן. ג
ג דיין שבא לפניו דין מרומה לא יאמר אחתכנו ויהיה העון תלוי בצואר העדים דהוה ליה כמסייע לדבר עבירה אלא ידרשנו ויחקרנו היטב היטב אם אז יראה לפי דעתו שאין בו רמאות חותך הדין ע"פ העדים אבל אם לבו נוקפו שיש בו רמאות או אין דעתו סומכת על דברי העדים אע"פי שאינו יכול לפוסלן או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי הוא ובעל ערמה והשיא את העדים אע"פי שהם כשרי' ולפי תומם הטעם שהעידו או שנראה לו מכלל דבריהם שיש שם דברי' אחרים מסותרים שאינם רוצים לגלותם כל אלו הדברים וכיוצא בהם אסור לו לדיין לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו ממנו דכתיב מדבר שקר תרחק וידוננו מי שלבו שלם בדבר והרי הדברים מסורין ללב והכתוב אומר כי המשפט לאלקי' הוא וכשהיה דין כזה בא לפני הרא"ש ז"ל שהיה רואה באומדנא דמוכח שהדין מרומ' היה כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה.
ד בד"א כשהתובע רמאי אבל אם הנתבע רמאי כל שבן שישתדל בו הדיין ואינו יכול להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאותיו אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותיו ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב יחייבנו אם הוא מומחה וכן אם יראה לדיין שהנתבע יכוון להישמט יכול הדיין לומר שלא יתן לו זמן עד שיעמיד ערבות ויכול אפי' להשביעו במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין כי אין לדיין בדברים אלו רק מה שעיניו רואות כדי לברר האמת.
ה מדינא דגמרא יש כח לדיין לדון דיני ממונות ע"פ הדברים נוטה להם שהם אמת והדבר חזק בלבו שהוא כך אע"פי שאין שם ראייה ברורה אבל משרבו בתי דינין שאינם הגונים ובעלי בינה. הסכימו שלא יהפכו שבועה אלא בראייה ברורה ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו ע"פ עדות אשה או קרוב אעפ"י שדעתו סומכת על דבריהם וכן אין מוציאין מהיתומים אלא בראייה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען שלא יאמר כל הדיוט והדיוט לבי מאמץ לדבר זה ודעתי נסמכת עליו ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן באחד מכל הדברים ונוטה דעת הדיין שאמת הוא אומר ימתין בדין ולא ידחה עדותו וישא ויתן עם הבעלי דינין עד שיודו לדברי העד וידרוש ויחקור עד שיתברר הדבר או יעשה פשרה או יסתלק מן הדין כמ"ש למעלה. וכן אם נראה לב"ד שאחד גוזל חבירו ולא יוכלו להוציאו ממנו בדין יכולין לגזור על שאר בני אדם שלא ישאו ויתנו עמו ואם היא אשה שלא תינשא לאיש ולא יעסקו בשידוכיה עד שתוציא מידה מה שאינו שלה.