לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות גזילה · סימן שעה
היורד לתוך שדה חבירו או לתוך חורבתו ונטעו או בנאו ובו ט' סעיפים.
א היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה אם היתה שדה העשויה ליטע פי' שהוא יותר טוב ליטענ' מלזורעה ואין בעל השדה מרא' דעתו אם ניחא ליה במעשיו אם לא ניחא ליה אלא באו לדין סתמא והדברי' נראין אע"ג דאיפשר דלא ניחא ליה שנטעוה ואם לא נטעוה לא חיה הוא נוטע ויותר היה רוצה שלא נטעו' משנטעוה רק הואיל וכבר נטעו הוא רוצה לקיימה אומדין כמה אדם רוצה ליתן שיטעו לו שדה זו וכך נותן לו ואם אינה עשויה ליטע שמין לו וידו של היורד על התחתונה ויד בעל השדה על העליונה שאם השבח יתר על היציאה אינו נותן לו אלא היציאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נותן לו אלא ההוצאה שיעור שבח וסתם כרם עשויה ליטע הוא. העושה לחבירו טובה שלא ברשות ע"ל סי' רס"ד וכן הלומד עם בן חבירו בלא דעת האב סימן של"ד.
ב ואם אמר לו בעל השדה ליורד עקוד אילנך ולך דלא ניחא לי בנטיעתך דלדידי ניחא לי טפי בשדה לבן או אני איני רוצה ליטענה ע"ז האופן או הייתי נוטעה בנטיעות אחדות בין בשד' העשויה ליטע בין בשדה שאינה עשויה ליטע שומעין לו הואיל וירד בה שלא ברשות אבל אם הנוטע אומר הריני עוקר אילני ואין בעל השדה רוצה שיעקור אין שומעין שומעין לנוטע מפני שמכחיש את הקרקע בעקירת האילנות.
ג ואם כשבא בעל השדה חפץ בנטיעותיו או אפילו אומר שאינו חפץ בהן ואח"כ עשה מעשה דמוכח שחפץ בהן כגון שגדר סביבם או ששמר הנטיעות וכיוצא בזה דבר שמראה שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע הרי זכה בהן מיד ושוב אינו יכול לומר לו טול עציך ואבנך ונטיעתך אלא אע"פ שירד בה שלא ברשות שמין לו וידו של יורד על העליונה דהיינו אם השבח יתר על היציאה נותן לו בשבח כשאר אריסי העיר ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו היציאה הואיל וניחא ליה במעשיו אמדינן דעתיה הואיל וגלי דעתיה שגם הוא היה מוציא כן וזכה בהן וצריך לשלם לו הוצאותיו ואם אמר לו בעל השדה מתחלה אנני חפץ בהן ועקור אילנך ולך יכול בעל האילנות לעשותו ולעקור אילנותיו ואע"פ שאחר כך חוזר בג בעל השדה אינו יכול למחות בידו לעוקרן שכבר מחל לו אע"ג דמכחיש ארעיה.
ד ואם ירד בה הנוטע ברשות בעל השדה אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה כמ"ש בסעיף הקודם ואם בעל השדה בעצמו הוא אריס לעבוד שדותיו בעצמו הרי אינו צריך לאחר שיעבוד לו שדותיו ונעשו כל שדותיו אפי העשויין ליטע כאילו אינן עשויין ליטע ודין היורד לתוך שדותיו אפילו בעשויין ליטע כמו שהדין באחר באינן עשויין ליטע מ"מ שמין מה שהיה הוא נותן שלא יצטרך לטרוח בעצמו וכך נותן לו.
ה בעל בנכסי מלוג של אשתו קטנה והשותף בשדה שיש לו חלק בה כיורד ברשותי הן ושמין להן וידו על העליונה.
ו היורד לתוך חורבתו של חבירו שלא ברשות ובנאה דינו כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה כיצד אם לא גלה דעתו דניחא ליה בבניינו של זה אלא אמר הואיל וכבר בנה אני רוצה לקיימו ואם לא היה בנוי לא הייתי בונה אותה אם היא חורבה העומדת לבנות אומדין כמה אדם רוצה ליתן לאחרים שיבנו לו בניין כזה וכך יתן לו ואם היא חורבה שאינה עומדת לבנות שמין לו לו וידו של הבונה על התחתונה ויד בעל החירב' על העליונה כמ"ש בסע' א' ואם אמ' בעל החורבה טול מה שבנית בין עומדת לבנות בין אינה עומדת לבנות שומעין לו שיכול לומר לו אע"פ שעומדת לבנות שאין רצוני לבנותה על זה האופן רק באופן אחר או אין רצוני לבנותה עכשיו כלל וכהאי גוונא וצריך זה לסתור בניינו שאין כופין את האדם שיש לו חורבה לבנות בית כשהוא אינו רוצה לבנותו ואם זה דוצה בקיום הבנין ובעל הבנין אומר עצי ואבני אני נוטל הרשות בידו ואין בעל החורבה יכול למחות בידו דבזה אינו דומה לשדה דבשדה יכול למחות משום דמכחיש הקרקע והכא לא שייך האי טעמא ואם גילה דעתו דניחא ליה בניין זה זכה בו מיד דזכתה לו חצירו ושוב אין בעל הבניין יכול לומר אבני ועצי אני נוטל שכבר זכה בו בעל הקרקעעוגם בעל הקרקע אינו יכול לומר שוב טול עצך ואבנך אלא שמין לו וידו על העליונה ואפי' אמר התחלה שאינו חפץ בו ואח"כ עשה מעשה שגילה דעתו דניחא ליה כגון שהשלי' ה בנין או גדרו וכיוצא או דבר שמגלה דעתו דניחא ליה בבנין זה אפי' באינה עומדת לבנות שמין לו וידו של הבונה על העליונה כמ"ש בסעיף ג' ונ"ל בכל מקום שאמרנו בין שדה בין בחורבה ש שצריך בעל הקרקע ליתן מעות ליורד ונוטע או בונה בקרקע ואם אין ידו של בעל הקרקע משגת ואומר ליורד ישומו לי הקרקע מה שהיא שוה בפני עצמה ותן לי דמיה שומעין לו שלא אמרו ז"ל שהוא יתן דמים ליורד אלא כשהוא רוצה בקרקע ואינה רוצה למוכרה אבל אם רוצה למוכרה צריך היורד ליתן לו דמיה ואם גם היורד אין ידו משנת שמין הכל יחד ומוכרין אותו לאחרים ואח"כ שמין הקרקע בפני עצמה מה שהיה שוה בפני עצמה וכך יטול בעל הקרקע והמותר יטול היורד דאל"כ כל מי שיהיה לו קרקע ירדו אחרים לתוכה ויבנוה או יטעוה אם לא יהי' לזה לסלקו' יצטרך להניחה ביד זה עד שתשיג ידו או יצטרך למכור קרקעו בזול כך עם מה שעליה ופשוט הוא אצלי דזה וזה אינו משפט אמת אלא גזל נ"ל.
ז החצירות מתמן הן עומדין לבנותן ולהוסיף בהן בתים ועליו' לפיכך הבונה בחצר חבירו שלא ברשות הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן שיבנו לו בניין זה והוא שבנה בניין המועיל הראוי לאותו חצר כמנהג אותו המקום וכיון דמסתמן עומדין לבנין זכה בה זה ואין הבונה יכול לומר בנייני אני נוטל הבונה בניין ברשות אחרים והשכירה וקבל שכר מנכין לו מהוצאותיו אע"ג דלא עביד למיגר מדרבי יוסי דאמר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. . ואם דד בו הבונה עצמו אם חסר בו דבר מועט לבעל הקרקע צריך ליתן לו כל מה שנהנה כמ"ש לעיל סי' שס"ג ראובן שהיה לו בית רעוע שהיה יוצא מן העיר ובא שמעון ודר בו והוציא הוצאות להציל הבית מן הנפילה וגם סיידו וכיירו כל מה שהוציא לצורך שלא יפיל הבית צריך ראובן להחזיר לשמעון שהרי עשה לו טובה ותבא עליו ברכה. אבל מה שסיידו וכיידו שאינו צריך זו לחיזוק הבית לא עשה אלא לצורך הנאת עצמו ואין ראובן חייב להחזיר לו אלא יוכל לומר לו איני רוצה להוציא מעותיו כיון שהבית יכול להתקיים בלא אותו הבנין לפיכך טול עציך ואבנך וכשיתן ראובן לשמעון מה שצריך ליתן לו אז יצא מן הבית.
ח כל מי ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה ובין שהיתה ידו על התחתונה אינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא דזה פשוט שלא יאמינו לו בלא שבועה ואם יאמר יבאו הבנאי' וישומו ההוצאה והרי היא גלויה לעינים וישערו העצים והאבנים והסיר ושכד האומני' בפחות שכשערים שומעין לו ויטול בלא שבועה. וכן זה שנוטל השבח בלבד והיתה ידו על העליונה אין צריך שבועה שהרי לא מפיו אנו חיין אלא נוטלמה ששמין.
ט כל ששמין לו ונוטל שטען בעל השדה ואמר נתתי והיורד אומר לא נטלתי היורד נאמן ונשבע בנקיטת חפץ בדין כל הנשבעין ונוטלין ה"נ נשבע שלא נטל כלום ונוטל שהרי אומרים לבעל השדה עדיין לא שמו לך ולא ידעת כמה את' חייב ליתן לו והיאך נתת ואינו יכול לומד אני עשיתי שומא לעצמי או עמו. ח דחזקה הוא שאין דרך לעשות כן שיאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן כ"כ אבל אם שמו לו ואמרו לבעל השדה תן לו כך וכך ואמר נתתי אע"פי שעדיין לא נשבע היורד הרי בעל השדה נאמן וישבע היסת שנתן ויפטר כדין כל הנשבעין בכופר בכל ונפטרין שהקרקע בחזקת בעליה עומדת וזה מצוי הוא שאדם מוחל לחבירו על שבועתו.