לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות גזילה
סימן שנט
איסור גזילה אפי' על מנת להחזיר ומה נקר' גזילה ואיסור לא תחמוד ולא תתאוה ובו יב"ס:
א כבר כתבתי בסימן שמ"ח דחצי שיעורין דאורייתא לפיכך אמרו שאסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא מיהו אינו אסור מן התורה אלא דוקא כשיש בו שיעור מאי דקפדי ביה קצת מן האנשים אבל בדבר דליכא מאן דקפי' ביה כגון ליטול מן החבילה או מן הגדר לחצו' בו שיניו שרי ואף בזה אוסר בירושלמי משום מדת חסידות שאם כל אחד ואחד היה עושה כן נמצאת החבילה כול' כלה והגדר כולו נהרס ובין מישראל ובין מגוי אסור כמ"ש טעמא לעיל גבי גנב סי' שמ"ח סעיף ב'.
ב כבר כתבתי בסי' שמ' שמ"ח דלא תגנובו פירושו אפילו ע"מ לשלם וה"ה גזילה ועוד גבי גזילה בהדיא כתיב חבול ישיב רשע גזילה ישלם ופירוש אע"ג שגזילה ישלם רשע הוא לפיכך אמרו אסור לגזול אפי' ע"מ לשלם ואפי' דבר יפה ממנו י"א דהיינו דוקא אם אין התשלומין בעין אלא שמצפה שיבא לידו דבר יפה ורוצה לגזול מזה דבר ע"מ לשלם לו אותו הדבר היפה הרי זה אסור כיון שהתשלומין עדיין אינו בידו אבל אם הן בעין כיון שהן יפין מהדבר שרוצה לגזול מזה מותר כיון דזכות הוא להם לבעלי' ואפי' אינם בכאן זכין לאדם שלא מדעתו ויזכה אותו הדבר היפה לבעלם על ידי אחר.
ג וכל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה הרי הוא כאלו נוטל נפשו שנאמר וקבע את קובעיהם נפש.
ד וכיון שהוא כאילו נוטל נפשו אסור לגזול ממנו על דעת שלא לשלם אפילו אם הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו דמאי חזית דדמך סומק טפי כו' אלא אם ירצה להציל נפשו בו יקחנו ממנו על דעת לשלם.
ה ואפי' הלוקח דבר מחבירו בתורת שאלה להחזיר לו בעין ונוטלה שלא מדעת הבעלים הרי זה נקרא גזלן.
ו החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות ב"ד הרי זה גזלן אף על פי שהוא חייב לו ואצ"ל אם נכנס לתוך בית חבירו ומשכנו שהרי התורה או סרתו עליו לא תבא אל ביתו לעבוט וגו'.
ז כשם שאסור לגזול כך אסור לעשוק דהא שניהם בהדיא כתיבי בתורה לא תגזול ולא תעשוק ואיזה גזל ואיזה עושק גזל זה הלוק' את של חבירו בחזקה כגון שחוטף מה שביד' כדכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי וכן הנכנס לבי' חבירו שלא ברשות ונוטל משלו או תוקף בעבדיו או בבהמותי' ומשתמש בהם או נכנס לתוך שדהו ואוכל פירותיו.
ח ועושק זה שבא ממון חבירו לידו ברצון חבירו כגון בהלוא' או בפקדון או שכירות וכשבא לתובעו אינו מחזירו ומחזיק בו בחזקה ובאלמות.
ט הכופה את חבירו למכור לו את שלו ונותן לו דמיו שלא מרצונו אסור אבל לזה אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא שאינו עובר על לאו דאורייתא אלא מדרבנן מיהו גזלן הוה כיון שעשאו בכח וחזקה ואלמות ואסור וזה היא שקראוהו חמסן. .
י כל החומד עבדו או אמתו או ביתו או כלים של חבירו או כל דבר שאיפשר שיקנהו ממנו בדמי' והכביר עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו הרי זה עובר בלא תחמוד וכל המתאוה בלבו ובמחשבתו ביתו או אשתו או כליו של חבירו וכן כל כיוצא בזה כיון שחשב בלבו איך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר עובר בלא תעשה של לא תתאוה וגומ' שאין תאוה אלא בלב בלבד.
יא התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל שאם לא ירצה הבעל למוכרו לו בדמים והוא הרבה לו בדמים והפציר עליו רעים יבא לידי גזל כלומר יבא שיקחנו ממנו בכח וחזקה ובלא דמים שנאמר וחמדו בתים וגזלו והגזל מביאו לידי שפיכות דמים כי כשהבעל ירצה להציל ממונו מן הגזלן יבא לידי שפיכות דמים צא ולמד ממעשה דאחאב ונבות.
יב הא למדת שהמתאוה עובר בלאו והקונה הדבר שמתאוה בו בהפצר שמפציר בבעלים על ידי רעי' או בבקשה מהם עובר בשני לאוין לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה שכשיבא לעבור בלא תחמוד מסתמא לא תתאוה הוא בכלל שתחלה התאוה ואחר כך חמד ואם גזל עובר בשלשה לאוין.
סימן שס
מצוה על הגזלן להשיב הגזילה ואם אין בה שוה פרוטה או נשתנית ובו י' סעיפים:
א מצות עשה על הגזלן להשיב הגזילה דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל והאי אשר גזל מיותר הוא ודרשו בו דבר תורה אם הוא כעין שגזל שלא נשתנית יחזירנה בעין ואפי' גזל קורה ובנאה בבירה גדולה הואיל ולא נשתנית דין תורה הוא יהרוס את הבירה ויחזיר הקורה לבעלים ואם אינה בעין אלא אבדה או נשתנית בין שהודה מפי עצמו בין שבאו עליו עדים שגזל משלם דמיה אבל חז"ל תקנו מפני תקנת השבוים שאפילו אם הגזילה בעין אם בנאה בבירה לא יהרוס את הבירה אלא ישלם דמיה ולא יפסיד הבנין ואפי' גזל קורה ועשאה בסוכת החג ובא בעל הקורה לתובע בתוך החג אינו צריך להרוס אפי' בנין הסוכה אלא נותן לו דמיה דמצוה משויא לסוכה כל שבעה כבנין קבע אבל אחר החג הואיל ולא נשתנית ולא חבר' בטיט צריך להחזיר את הקורה בעצמה. גזל קרקע ובנה עליה אפילו בניינים גדולים צריך לסתור כל הבניינים ולהשיב הקרקע לבעליה שלא עשו תקנת השבים בקרקע דטעמא מאי עשו תקנת השבים כדי שלא יעלים הגזלן שגזל ולא יעשה תשובה ובקרקע לא שייך זה דאי איפשר להעלימ'.
ב הגוזל פחות משוה פרוטה אע"פ שעשה איסור כדכתיבנא לעיל מ"מ אינו בדין השבה כדכתיבנא טעמא לעיל סימן שמ"ח סעיף א'.
ג גזל שלש אגודות שוות ג' פרוטות והוזלו עד ששלשת אינן שוות אלא שתי פרוטות והחזי' לו שתים. חייב להחזיר גם השלישית ואפי' ב"ד מחי בים אותו על כך שאע"פ שאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ ועכשיו הא אינה ש"פ אפ"ה נזקקין לו כיון שמתחלה היתה ש"פ. וכ"ש אם גזל שתי אגודות שוות שתי פרוטות והוזלו ועמדו על אחת והחזיר לו אגודה אחת שב"ד מחייבין אותו להחזיר לו על השנייה שהרי לא קיים מצות השבה כלל שהאחת שהחזיר לא היתה בשעת חשבה שוה פרוטה והשנייה הא היתה שוה פרוטה מתחלה כשגזלה וצריך לקיים בה מצות השבה.
ד גזל שתי אגודות שוות פרוטה אחת והחזיר לו אגודה אחת אע"פ שמה שהוא מעכב בידו אינה גזילה חשובה שיחייבוהו ב"ד כהשב' שהרי שהרי לא היה בו שוה פרוטה לא בתחלה ולא עכשיו ואין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ ה"מ בתורת לדון דיני ממונות אין נזקקין לדון בפחות מש"פ מתחלה אבל הכא הא מתחלה חלה עליו מצות השבה וכשהחזיר באחת לא קיים מצות השבה שהרי לא השיב דבר שיש בו שוה פרוטה לפיכך נזקקין לו הבית דין לכוף אותו לקיים מצות עשה של השבה ומכין אותו עד שתצא נפשו או יקיים ההשבה.
ה נשתנית הגזילה אע"פ שלא נתייאשו הבעלים אין צריך להחזיר אלא דמיה כמו שהיתה שוה בשעת גזילה והוא שלא יהא שינוי החוזר לברייתו אבל שינוי החוזר לברייתו אינו קונה כיצד גזל עצים משופי' לעשות מהם כלי ודבקם במסמרי' ועשה מהם תיבה אינו שינוי שהרי איפשר לפרק הכלי ויחזרו העצים לכמות שהיו וכן גזל עפר ועשה ממנה לבנה לא קנה שאיפשר שידוק הלבנה ותחזו העפר לכמו' שהיה וכן גזל לשון של מתכת ועשאה מטבע לא קנה שאם יתיך המטבע יחזור להיות לשון של מתכת כמות שהיה וכ"ת והרי לא תחזיר לשון ממש כמו שהיה באורכ' ועוביו או ריבועה וכה"ג אין אדם מקפיד על ריבועה ותיקונה אלא שתהא חתיכה בעלמא ואין זה שינוי וכן כל כיוצא בזה.
ו אבל הגוזל עצים ושיפן וקצצן עד שנשתנה שמם מחמת השינוי כגון שעשה מהם מכתש לכתוש בו או שעשה מהם נסרים או קורות וכיוצא בזה שנשתנה שמם מחמת מעשיו כגון שחקק ברם ועשה מהם כלי וכן גזל צמר וצבעו או נפצו או לבנו או עשאו לבדים או שגזל לבנה ועשאו עפר קנאו שאין לומר יחזיר ויעשה ממנה לבנה שא"א לצמצם בה גדולה או קטנה וא"כ לא זו הלבנה הראשונה אלא לבנה אחרת היא שהוצרך תיקון וגיבול בפני עצמה ופנים חדשות באו לכאן. וכן גזל אבנים וסיתתן או מעות והתיכן הרי זה שינוי בידו וקנאן שאם יעשה מההיתוך מעות אחרות א"א לצמצם ופנים חדשות באו לכאן וכן כל כיוצא בזה.
ז גזל מעות ישנות ושיפן וחדשן לא קנח שהרי מתיישנין והולכין וחוזרין לכמו שהיו גזל מעות חרשים וישנן קנה שאם יחזור ויחדש אותה הרי הם פנים חדשות.
ח גזל דקל מחובר וקצצו לא קנה אפי' חתכו לחתיכו' קטנות דחתיכו' דקל קרי להו ואין כאן שינוי השם עשאו קורות קנאו דשינוי השם יש כאן.
ט גזל קורות גדולות ועשאן קטנות לא קנה דעדיין שם קורות עליהן אבל אם קצצן ועשה מהם לוחות קנה דשינוי השם יש כאן.
י גזל לולב והפריד עליו מן השדרה קנה דמעיקרא מיקרי לולבא והשתא מקרי הוצי פירוש עלין. גזל העלין כשהן פרודין והפריד כל עלה מגבו לשנים קנה דמעיקרא מיקרי הוצא והשתא מיקרי חופיא חלק התיומת קנה דכיון דלעניין פסול לולב מיפס' שינוי הוא ומיקנא נמי קנה גזל טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי שם בידו וקנאו ומשלם כשעת הגזילה וכן בכל הני דאמרינן קנה משלם דמיה כשעת הגזילה.
סימן שסא
דין יאוש אם יש עמו שינוי השם או שינוי רשות ובו ח' סעיפים:
א כבר כתבנו למעלה בהלכות גניבה דיאוש לחור לא קנה לפיכך כל זמן שלא נשתנית הגניבה או הגזילה צריך להחזירה עצמה אע"פ שנתייאשו הבעלים.
ב אבל יאוש עם שינוי השם אפי' השינוי השם הו' גרוע שחוזר לברייתו י"א שקונה וא"צ להחזיר אלא דמיה.
ג בד"א א בידוע שנתייאשו הבעלים אבל סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים דאמרי היום או למחר אתבענו לדין דהא מסירו שהרי ראה אותו כשגזלו.
ד ויאוש עם שינוי רשות קנה וכבר נתבארו דיניו בסי' שנ"ו.
ה לא הוי שינוי רשות אלא א"כ מכרו הגזלן או נתנו לאחר שנעשה שינוי הרשות ברצונו אבל אם בא אחר ונטלו מבית הגזלן שלא מרצונו הוי כאלו נטלו מבי' הבעלי' והרי הוא כאלו שניהם נטלוהו מביתו ויכול לתבוע מאיזה מהם שירצה אם ירצה הנגזל גובה הכל מהראשון ואם ירצה גובה הכל מהשני ואם ירצה יגבה חצי מזה וחצי מזה ואם פרעו השני לראשון או שהגזלן הראשון מחל לשני אינו כלום כי אין דין של שני אלא עם הבעל לא שנא ידע השני שהוא היה גזול ביד הראשון ל"ש לא ידע ואפילו אם אכלו השני ואינו בעולם חייב לשלם לבעלים.
ו בד"א שלא נתייאשו הבעלים דכל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשות דמרה קאי אבל אם נתייאשו הבעלים ואח"כ בא אחר ואכלו פטור דנהי שאם היה בעין היה חייב להחזירו דיאוש לחוד ושינוי רשות שלא מרצון הגזלן לא קנה עתה שאכלו אחר היאוש קנאו ופטור מלשלם.
ז מת הגזלן והוריש הגזילה לבניו לא הוי שינוי רשות דיורשי' כרעי דאבוהון הוו כאלו אביהם קיים שאם היא בעין ולא נשתנית צריכין להחזירה אפילו נתייאשו הבעלים ואם נשתנית והיא קיימת נותנים דמיה אבל אם אכלוה בין בחיי האב בין אחר מותו אם קודם יאוש אכלוה חייבין לשלם לאחר יאוש פטורין בד"א כשלא הניח להם אביהם אחריות נכסים אבל אם הניח להם אביהם אחריות נכסים אפילו אכלוה לאחר יאוש חייבים לשלם דאשתעבוד נכסי דאבוהון לנגזל מחיים. וכן אם מכרה האב או נתנה לאחר אם הניח להם אחריות נכסים חייבין היורשים לשלם דהא אשתעבוד נכסיו מחיים והאידנא דתקנו דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח אפילו לא הניח להם אלא מטלטלין חייבין לשלם ממה שהניח להם אביהם ואין חלוק בזה בין גדולים לקטנים דאפי' בגדולים אם אכלוה לאחר יאוש פטורים ואפי' בקטנים אם היא קיימת אפילו לאחד יאוש חייבים ואם אמרו הגדולים יודעים אנו שאבינו עשה עמך חשבון ולא נשאר לך כלום בידו נאמנים אפילו יש עדים שאביהם גזלה אפ"ה נאמנים במגו שהיו יכולין לומר אנו החזרנוה לך וי"א הא דנאמני' דוקא כשאין עדים שאביהם גזלה אלא הם בעצמן הודו שאביהם גזלה ואומרי' שעשו עמו חשבון ולא נשאר בידו כלום דאז הוו נאמנים במגו שהיו יכולין לומר לא גזלה ממך אבל אם יש עדים שאביהם גזלה אינם נאמנים במגו דאנו החזרנוה שאין זה מגו טוב דהחזרנוה הוי העזה ביותר ולא היו יכולין לטוענו ועוד דניחא להו לטעון שאביהם עשה חשבון בחייו מפני כבוד אביהם שעשה תשובה בחייו ונכה לו בחשבונו נ"ל.
ח הגוזל את חבירו בעדים י"א שאינו צריך להחזיר לו בעדים ונאמן לומר החזרתי וי"א שאינו נאמן לומר החזרתי אלא צריך להחזיר כיון שהוא גזלן עליה.
סימן שסב
השביחה הגזילה ממילא ביד הגזלן ובו יג"ס:
א גזילה שלא נשתני' אלא היא כמו שהיתה אע"פ שנתייאשו הבעלים ממנה ואע"פ שמת הגזלן והרי היא ביד בניו כבר אמרנו דרשו' יורש כרשות האב דמיא ולא מקרי שינוי רשו' ויאוש לחוד לא קנ' והרי היא חוזרת לבעליה בעצמה ואם נשתני' ביד הגזלן אע"פ שעדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה קנאה בשינוי ואינו מחזירה אלא משלם דמיה כשעת הגזילה.
ב נתייאשו הבעלי' ממנה ולא נשתנית אלא השביחה הגזלן ושבח אינו שינוי נהי דגוף הגזילה לא קנה דיאוש לחוד אינו קונה השבח מיהא קנה הגזלן מפני תקנת השבים ואינו משלם אלא כשעת הגזילה וכשמחזיר לו הגזילה שמין לו השבח לגזלן ונוטלו מן הנגזל.
ג מכרה הגזלן או נתנה במתנה אחר שנתיישו הבעלים אע"פ שלא נשתנית הגזילה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות ואינה חוזר' בעצמה מיד הלוקח שקנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות וע"ל סימן שנ"ה.
ד גזל והשביחה ביד הגזלן לפני יאוש חוזרת בשיניה דכל היכא דאית' לפני יאוש ברשות דמרה אשבח ואם השביח' ומכר או הוריש לפני יאוש מה שהשביח הוריש ומה שהשביח מכר וקנה הלוקח או היורש את השבח דתקנה תקינו ליה רבנן ליורש וללוקח ונוטל דמי השבח מהנגזל ומחזיר לו את הגזילה וחוזר הנגזל ונוטל דמי השבח מהגזלן שהרי לא נתייאש וכל שכן אם הלוקח או היורש השביחו' שתקנו לו רבנן שלא יפסיד ונוטלין השבח מן הנגזל אבל נ"ל שאז אין הנגזל חוזר על הגזלן שהרי לא הושבחה בידו נ״ל.
ה מכרה הגזלן לגוי והשביחה הגוי חוזר השבח לבעלים דלגוי לא עשו רבנן תקנתא.
ו חזר ומכרה הגוי לישראל אחר שהשביחה זה מבעי' בגמרא מי אמרינן כיון דמעיקרא ישראל והדר ישראל עכדי רבנן תקנתא או דלמא כיון דאיכא גוי באמצע לא עבדי ליה רבנן תקנתא ונשארה בתיקו לפיכך אזלינן לחומרא ואמרינן הואיל והגזלן ישראל וזה שבידו הוא גם כן ישראל אע"פ שהיה גוי באמצע קנה הישראל השני את השבח דהואיל ונשאר בגמרא בספק אמרינן אם תפש הנגזל אין מוציאין מידו.
ז כבר נתבאר שהגזילה שהשביחה אחר יאוש או אחר שנשתנית השבח לגזלן אע"פ שהשביחה מאליה כיצד גזל פרה ונתעבר' אצלו בין שילדה קודם שתבעו בדין בין שעדיין לא ילדה גזל רחל ונטענ' אצלו בין שגזזה קודם שתבעו בדין בין שעדיין לא גזזה הואיל ונתייאשו הבעלים משלם כשעת הגזילה והשבח של הגזלן לפיכך אם ילדה וגזזה הגיזה והולד של גזלן ומחזיר הבהמה ואם עדיין לא ילדה ולא גזזה שמין לו ונוטל את השבח מהנגזל ומחזיר את הבהמה כמות שהיא.
ח גזל פרה מעוברת ונתייאשו הבעלים ואח"כ ילדה רחל טעונה ונתייאשו הבעלים ואחר כך גזזה משלם דמי פרה העומד' לילד ודמי רחל העומד' ליגזז דאע"ג דיאוש כדי לא קנה השבח שהשביח אע"פ שבא מאליו קנה מפני תקנת השבי' וע"ל סי' שנ"ד סעיף א' ואם לפני יאוש ילד' או גזזה הרי הגיזו' והוולדו' של בעלים ואפי' גזלה ריקנית ונטענ' או נתעבר' ביד הגזלן הואיל ולא נתייאשו הבעלים ולא נשתנית הגזילה אע"ג שהגזלן חייב באונסיה עדיין היא ברשות הבעלים וברשות דמרה אשבח כל זה הוא דעת הרמב"ם וע"ל ריש סימן שנ"ד ושנ"ו שיש חולקין וס"ל דאפי' שינוי החוזר לברייתו כגון עפר ועשאו לבנים או עצים משיפים ועשאם כלים אע"ג דלעניין שינוי גוף הגזילה לא קנה כדלעיל בסימן ש"ס שבח מיהא קנה ומחזיר לו את הגזילה ושמין לו ומשלם לגזלן את השבח.
ט במה דברים אמורים בשבח הבא מאליו כגון גיזות ולדות אבל אם היתה כרוש' והוציא עליה הוצא' ופטמה אפי' לפני יאוש נוטל מהנגזל שבח הפיטם וכן כל כיוצא בזה משבח שיש בה הוצאה שהוא של גזלן.
י גזילה שלא נשתנית ולא נשתבחה אלא שהוקרה אע"פ שנתייאשו הבעלים ממנה הרי היא חוזרת לבעלים ואין לגזלן בה כלום דברשות דמרה הוקרה ולא תקנו לגזלן את השבח של אחד יאוש אלא כגון שבח גיזות וולדות אבל שבח של היוקר אם מחזיר הגזילה בעיניה אינו זוכה בו לפי' הגוזל חבית של יין מחבירו והיה בשעת הגזילה שוה דינר והוקרה אצלו ועמדה בארבעה ושבר' בידים או שתאה או מכר' או נתנה במתנה לאחר משלם ארבע כמו שהיתה שוה בשעה שהוציא' מן העולם שהרי אלו הניחה ולא הוציא' מן העולם היה צריך להחזירה כמו שהיא והרי באות' שעה עדיין ברשות בעליה קיימת וההי' שעת' דקא תבר לה או דקא שתי לה הוא דגזיל מיני' ובב' ידעת דדינא היא שכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואם נשברה מעצמה או נאבדה אינו משלם אלא דינר דהא השתא לא עביד ולא מידי אמאי קמחייב' ליה אההיא שעתה דגזלה וההי' שעתה לא היתה שוה אלא דינר.
יא ואם היתה שוה בשעת הגזילה ארבע ובשעת הוצא' מן העולם אינה שוה אלא דינר בין נשברה מאליה או נאבדה בין ששתאה או שברה בידים משלם ד' כמו שהיתה שוה בשעת גזילה כדילפינן לעיל סי' שנ"ד סעיף ג' אמר קרא גניבה וחיים שנים ישלם אחייה לקרן כעין שגנב ע"ש וכן כל כיוצא בזה.
יב הגוזל אשכול של תמרים ובו חמשים תמרים ואם ימכרו כולם ביחד אינו שוה אלא מ"ט פרוטות ואם ימכרו כל א' בפני עצמה ישוו חמשים אינו משלם לו אלא מ"ט ואין הנגזל יכול לומר אני הייתי מוכרם אחד אחד דהא גזלן כאחד וכל הגזלנים אינם משלמין אלא כשעת הגזילה.
יג הגוזל כלי ושכרו אין אומרים יתן השברים וישלו' עליהם אלא צריך ליתן לו כלי שלם או דמיו והשברים הם שלו ואם ירצו הבעלים לקבל השברים ושישלי' לו עליהם שומעין לו כמ"ש טעמא לעיל סי' שנ"ד סעיף א'.
סימן שסג
הגוזל בהמה או עבדים והזקינו והדר בחצר חבירו שלא מדעתו ובו י"א סעיפים:
א גזל בהמה והזקינה אצלו הרי נפחתה אצלו פחת שאינו חוזר לקדמותו שהרי לא תוכל לחזור להיות ילדה וכן אם כחשה כחש שאינו יכול לחזור לקדמותו כגון חלאים שאין להם רפואו' תעלה או שגזל מטבע ונסדק שאינו יוצא בהוצא' מחמת סדקו גם הוא היזק שניכר או שפסלו המלך שאינה יוצאה בכל מדינותי' והרי ג"כ כמו מינכר הזיקו או שגזל פירות והרקיבו כולם או שגזל יין והחמיץ שנשתנה טעמו וריחו כל אלו אינם חוזרים לברייתן ויש בהם שינוי דמינכר והוי כמו שגזל כלי ושברו ומשלם כשעת הגזילה אבל אם גזל בהמה וכחשד כחש שאיפשר לחזור לברייתה או שגזל מטבע ונפסל במדינה זו והרי היא יוצאה במדינה אחרת שהיא תחת ממשלת מלך זו או שגזל פירות והרקיבו מקצתן או תרומה ונטמאה הרי אין הזיק זה ניכר בה וכן גזל חמץ ועבר עליו הפסח או בהמה ונעבדה בה עבירה או נפסל' ליקרב לגבי מזבח כגון רובע ונרבע או שהיתה יוצאת ליסקל כל אלו אין היזקין ניכר בנופ' אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה ונפטר גזל עבד והזקין אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה ונפטר אע"ג דעל גבי בהמה והזקינה אמרינן שמשלם כשעת הגזילה לא דמי בהמה מטלטלין היא וקנאה הגזלן וברשות דגזלן הזקינה לפיכך משלם כשעת הגזילה אבל עבדי כמקרקעי דמי דהוקשו לקרקעות בו התנחלתם אותם וגו' וא"כ בכ"מ שהוא ברשותו דמרי' קיים דקרקע אינה נגזלת וברשות דמריה הזקין לפיכך אומר לו הרי שלך לפניך וי"א מטבע אפילו פסלו המלך בכל מדינותיו אומר לו הרי שלך לפניך מפני שיכול להוליכו או לשלחו למלכות אחרת להוציא שם.
ב בד"א כשהחזיר הגזילה עצמה שיש כאן והשי' את הגזלה כעין שגזל אבל אם נשרפ' הגזילה או אבדה אפי' אחר שנאסר' בהנאה כיון שאינו בעין לא יוכל לקיים בה והשיב את הגזילה כעין שגזל ה"ז חייב להחזיר דמיה כשעת הגזילה.
ג הגוזל בהמת חבירו ועשה בה מלאכה כגון נשא עלי' משא או רכב עליה או דש בה וכיוצ' בזה מלאכה שאינ' מפחיתה אע"פ שעבר בלא תעשה דלא תגזול דזה נמי גזלן הוא אינו חיי' לשלם לו כלו' ואפי' היה לרבה באותו זמן לעשות בה מלאכתו ובטל ממלאכתו פטור שהרי לא הפסידה ולא הכחישה וכבר אמרנו כל הגילוי' אינו משלמין אלא כשעת הגזילה ואם אדם זה הוחזק לגזול או לעשות מעשים כאילו הרבה פעמים קונסין אותו אפי' בח"ל ושמין השכר או השבח שהשביח לעצמו ע"י בהמה זו ומשלם לנגזל דרך קנס.
ד התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכ' ולא בטלו ממלאכה אחר' פטור שנוח לו לאדם שלא ילמד עבדו דרכי הבטלה ואם בטלו ממלאכ' אחרת שהיה לו לעשו' לרבו באותו פעם משלם לו כפועל ואע"ג דגבי בהמה פטור הכא חיי' דעבדי כמקרקעי דמי ואינה נגזלת וליכא למימר גביה משלם כשעת הגזילה וכל מה שקנה העבד בכל מקום שהוא קנה רבו.
ה התוקף ספינתו של חבירו או שאר מטלטלין ועשה בה מלאכה וקלקלה אם אינן עומדין להשכיר אפי' אם נטלן על דעת שיתן מהן שכר דינו כגזלן כיון שאין דעת בעלים להשכירו הוי כמו שואל שלא מדעת דק"ל שהוא גזלן ואינו משלם לו אלא מה שקלקלה אפי' אם השכר היה יותר אם היה משכירו שכל הגזלנים אינן ומשלמין אלא כשעת הגזילה ואם עומדין להשכיר ונטלו זה שלא מדעת בעלים על דעת ליתן שכר אז תלוי ברצון הבעלים וידם על העליונ' רצו נוטלי' שכרו רצו נוטלין מה שקלקלה לא נטלה על דעת ליתן שכר אלא על דעת שאלה להשתמש בה בחנם דינו כגזלן דשואל שלא מדעת גזלן הוי ואינו משלם אלא מה שקלקלה וכ"ש אם נטל' על דעת לגוזל' שאינו משלם אלא כשעת הגזילה בד"א שעשה בה הגזלן מלאכה הוא בעצמו אבל אם השכירו לאחר אפי' שנכנס לה בתורת גזלנו' כיון דקיימא לאגרה השוכר מן הגזלן צריך ליתן השכירו' לבעלים שהרי עדיין לא קנאה הגזלן קניין גמור אלא להתחייב באונסים נמצא כשנוטל הגזלן השכר מן השוכר ממון הנגזל הוא נוטל וצריך להחזירו לו דאל"כ נמצא לפעמים הגזלן חוטא ונשכר ולקתה מדת הדין. ומה שהקשה כאן ר"י קארו בעל הב"י ז"ל וז"ל ובעיני יפלא פסק דין זה דכיון דק"ל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה מה לי עשה בה מלאכה בעצמו מה לי השכירה לאחד ואדרב' השכירה לאחר עדיף משום דאית בה שינוי רשות דשכירו' ליומיה ממכר הוא ומה שאמר החכם המרשי' דלקת' מדת הדין אינה טענה דהא עדיפה מיניה אשכחן שבח גזילה דגזלן הוי עכ"ל נ"ל דלא דמי שכירות לשבח גזילה דשבח גזילה מגופה היא וע"י טורח הגזלן אשבח ואיפשר לומר אם היתה ברשות הנגזל לא הוי משביחה כלל לפיכך הואיל וקנה הגזלן הגזילה שהיא ברשותיה לאונסין ה"ה נמי מאי דאשבח הגזילה וזהו מה שהקנתה לו התורה במה שאמרה והשיב בעין בעין שגזל אבל השכירות מעלמא אתי ולא ע"י טורח הגזלן נוכל לומר שבא השוכר ושכרה מן הגזלן אם היתה ביד הנגזל היה בא אליו השוכר ג"כ ושכרה ממנו או שהיה משכירו לאחרים וא"כ במה יקנה הגזלן השכירות כיון שעדיין לא קנה הספינה קניין גמור ודעת הנגזל ג"כ להשכירו בכל מקום שהוא ומה שאמר הב"י דהשכיר עדיף משים דאית ביה שינוי רשות אינו טעם דמה מו עיל שינוי רשות אם אין כאן יאוש לפיכך אמר המרשתי דלקתה מדת הדין אם לא יחזירו והכי מסתברא וכן נ"ל.
ו הדר בחצר חבירו שלא מדעתי אם אמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו משלם אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא. וגברא דלא עביד למיגר שהרי גילה לו שאין רצונו שידור בתוכו כלל ואפי' בחנם לפיכך שכרו מיהא צריך ליתן לו אם דד בו ואם דר בו סתם וזה לא אמר לו צא אם אותה חצר אינה עשויה לשכר א"צ להעלו' לו שכר אע"פ שהוציא את בעל הבית מן הבית בע"כ והוא בו אפ"ה פטור דה"ל זה נהנה וזה אינו חסר ואפי' הוה צריך להשכירו כבר ועכשיו ידוע שלא היה רוצה להשכירו בתר האי שעתא אזלינן ול"מ אם אין הדר בו דרכו לשכור דה"ל זה לא נהנה וזה לא חסר אלא אפי' שזה הדר בו דרכו לשכור מקום לעצמו לדור בו פטור שזה נהנה וזה אינו חסר פטור מיהו דווקא שכבר דר בו אבל לא יוכל לכופו לכתחלה שיניחנו לדור בו אע"ג דק"ל דכופין על מדת סדום במקו' שזה נהנה וזה אינו חסר ה"מ בדבר דאי בעי זה ליהנות בעצמו לא יוכל ליהנות וזה האחר יוכל ליהנות בו והרי לא יזיקנו ליה לפיכך כופין כגון יהודי שברח מעירו ולקח השר ביתו והשאיל ליהודי אחר ובא הבורח ותבע השכירו' מאותו היהודי שדר בו זה היה מעשה ופטרוהו אפילו להבא דאע"ג דהוי ההוא גברא דעביד למיגר הרי חצר זה לא קיימא לאגרא שאם יצא היהודי ממנו ישאילנו השר לגוי ונמצא זה נהנה וזה אינו חסר בכגון זה כופין אבל בכה"ג דאי בעי בעל החצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול אלא שאינו רוצה ליהנו' בעצמו אין כופין אותו לעשותו לחבירו בחנם ואם החצר עשויי' להשכיר אע"פ שזה הדר בו א"צ לשכור צריך להעלו' לו שכר שהרי חסדו ממון ואע"ג שזה לא נהנה שהיה מצא דירה אחרת בחנם ואין זה כמו גרמא שגרם לחבירו שלא היה יכול להשכירו לאחרים דלא דמי זה לגרמא דאין נקרא גרמא אלא כגון נועל ביתו של חבירו ולא דר בו שלא בא לידו כלום מחסרון של חבירו אבל הכא אע"ג שלא נהנה מ"מ השתא מיהא אכל מה שחבירו נפסד והוי כאילו גזלו ממנו אבל אם לא היה דר בו אלא שגזלו ממנו פטור מלשלם את השכירות דאע"ג שהפסידו את ממינו הא זה לא נהנה ואינו אלא גרמא בעלמא ופטור מלשלם השכירות ובזמן הזה ק"ל דסתם כל הבתים קיימין לאגרא שכן דרך כל הבעלי בתים בזמן הזה להשכיר בתיהם ואע"ג שעדיין לא השכירו כבר מעולם אמרינן עכשיו היה משכירו.
ז והא דאמרי' כשאין החצר עומד לשכור שאינו צריך להעלות לו שכר ה"מ שלא חסרו כלו' אבל אם חסרו אפילו דבר מועט כגון שהיה הבית חדש ולבן וזה השחירו וחסרו במה שהשחירו אף על פי שאין הפסד אותו שחרורית אלא דבר מועט מגלגלין על ידו לשלם את כל השכר כפי מה שנהנה יש אומרי' דווקא אם היה דרכו לשכור וי"א אפי' אין דרכו לשכו' וחסרו מעט צריך לשלם הכל לפיכך א' שיש לו בית כמו חורב' והסוחרים נוטים שם אהלים לסחורתן ונותנים לו דבר מועט לשכירות ובא אחר ובנה שם בנין ואין יד בעל החורב' משגת לפרוע לו בניינו א"א שיתן לו מה שהיו נותני' לו הסחורי' שכן חסרו אלא צריך ליתן לו כל מה שנהנה דהיינו כמה יתן אדם אחר בחורב' כזאת לבנו' עליה ומ"מ ביד בעל החורב' אם ירצה שיסתור אותו הבניין חייב לסתור אותו שלא עשו תקנת השבים בקרקע וגם הבונה אם לא ירצה ליתן יכול לסתור אותו.
ח י"א דהא דאמרינן דכשהחצ' אינו עומד לשכר א"צ להעלות לו שכר דהיינו דוקא שלא גילה הדר בו את דעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר אם לא היה מניחו לדור בו בחצר אבל אם גילה בדעתו שאם לא הניחו לדור בו בחנם היה נותן לו שכר קודם שהיה יוצא ממנו צריך ליתן לו שכרו משלם.
ט י"א דהא דאמרינן דכשחצר אינו עומד לשכר אינו צריך להעלות לו שכר אפי' אם שכרו מאחר שהיה סבור שהוא שלו ונמצא שאינו שלו אינו צריך שיתן לו שכר ואע"ג שנכנס לתוכו על דעת ליתן שכר מ"מ ה"ל זה נהנ' וזה אינו חסר שפטו' ומה ששכרו הוי שכירות של טעות כיון ששכרו ממי שאינו שלו דכי היכי דגבי משכיר מקח טעית הוא ולא מחייב למיתב ליה מידי שהרי נתברר שאינו שלו לגבי שוכר נמי מקח טעות הוא וכמאן דלא אוגר דמי דכיון דכי אגר לאו ממאן דאי' ליה זכות' בגויה אגר לא משתעבד מכח האי שכירות לחד מינייהו ואפי' אם נתן השכירו' לזה ששכרו ממנו כיון שנתברר דבטעות יהיב ליה חייב להחזירו דמחילה בטעו' הוא ולא הוי מחילה.
י י"א שזה שאמרנו בחצר העשויה להשכיר חייב להעלות לו שכר אפי' אם שכרו מראובן ונתן לו השכר ונמצא שאינו שלו אלא הוא של שמעון צריך ליתן לשמעון שכרו והוא יחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו ואפילו שכרו מראובן בפחות מכדי דמיו אינו יכול לומר לא נכנסתי בו אלא על דעת שלא לתן שכר יותר מזה אלא צריך ליתן לשמעון כל שכרו הראוי לו ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו ואם שכרו מראובן בדמים יקרים ונמצא הבית אינו שלו אלא של שמעון אינו צריך לשלם לשמעון אלא כפי מה ששוכרים אחרים בית זה דהא שכירות שעשה עם ראובן בטעות היה ונתבטל וה"ל כאילו לא שכרו מעולם ולא נשתעבד באותו שכירו' לשום אדם ואפילו אם נתן כבר דמי אותו שכירות לראובן אין שמעון נוטל אלא כפי מה ששוכרים אחרים ומיהו אם כבר באו הדמים ליד שמעון והוא טוען שגם הוא לא היה משכירה בפחות מספיק' לא מפקינן מיניה השוכר בית מחבירו בזול והשכירו לאחרים ביותר ממה ששכרו הוא אם היה לו רשות להשכירו לאחרים בעניין שנתבאר לעיל סי' שי"ו המותר הוא שלו ואם לא היה לו רשות להשכירו המותר לבעלים האומר לחבירו דור בחצירי סתם מסתמא בחנם קאמר וא"צ ליתן לו שכר שנים שיש להם בית בשותפות והשכיר אח' מן השותפין את כל הכית שלא מדעת שותפו אין השוכר צריך לשלם כל השכר לאותו שהשכירו לו אלא נותן לו החצי וצריך לתת גם לשותף השני חלקו ואם נתן כל השכירות להראשון השני מוציא כל חלקו מהשוכר והוא יחזור על הראשון ויתבע ממנו חצי מה שנתן לו אבל אם לא שבר כל הבית רק חלק השותף שהשכירו לו לבדו אין צריך ליתן לשני כלום שהרי לא שכר בחלקו כלום.
יא כבר ידעת ממה שכתבנו פעמים שהגזלן קונה הגזילה בשינוי מעשה לפיכך אם גזל סמנים שצובעים בהן ודקינהו ושרינהו וצבע בהן קנאה בשינוי ומשלם דמיהם שהיו שוין בשעת הגזילה ואם גזל סמנים שרוין וצבע בהן צמר או דבר אחר שהוא שלו אין זה נקרא שינוי שהצבע היא לפניו מונחה על הצמר ואע"פ כן צריך לשלם לו דמי הסמנים שהרי הפסידן ולא יוכל להעביר הצבע מעל הדבר הצבוע בו להשיבה דלאבוד אזלא אם מעבירה ואם גזל צמר וסמנים שרויים מאיש אחד וצבע אותה הצמר באותם סמנים דעכשיו יכול לעשות השבה מעליית' שיחזור הצמר כך כמו שהיה צבוע והרי ממילא נתייקרה הצמר בשביל הצבע שעליה ונתפרע הנגזל הצמר והסמנים בהשבת הצמר הצבוע ומבעיא לן בגמרא אם הוזל הצמר הצבוע בעניין שאינו שוה אלא כמו שהיה שוה בהיותו לבן וא"כ כשיחזיר הצמר אפי' צבוע לא השיב אלא דמי הצמר שגזל כשהיתה לבן והנגזל תובע דמי הסממנין שאומר אם היית מחזיר לי הצמר בפני עצמו והסמנין בפני עצמן הייתי מוכר הצמר בשווייה כמו שהיא שוה עכשיו והסמנין הייתי מוכר ג"כ בפני עצמן או הייתי צובע בהן בגד ובגד צבוע הוא נמכר ביוקר ועכשיו הפסדתני דהא לא אשביח' בצמר ומיבעי' לן מי אמרינן יש שבח הסמנין ע"ג הצמר דחזות' מילתא היא והרי השיב הסממנין עם הצמר או דילמא אין שבח הסמנין ע"ג הצמר דחזות' לאו מילתא היא אלא נוי בעלמא הוא ואע"ג שהשיב לו צמר צבוע לאו הוי' השבה וצריך לשלם לו דמי הסממנין בפני עצמן שהרי הפסידן ולא איפשוט לפיכך אין מוציאין מן הגזלן מספק ואם תפש הנגזל לא מפקינן מיניה מספק דהמע״ה.
סימן שסד
הנכנס לבית פלוני והוציא כלים או חטף מידו ובו ט' סעיפים:
א ככר אמרנו למעלה בסימן צ' דנגזל נשבע' ונוטל ומי שהעיד עליו שנכנס לביתו של פלוני בפניו ונטל כלים ואין ידוע כמה נתבארו משפטיו ג"כ שם.
ב אבל ראוהו עדים שנכנס לביתו של חבירו שלא בפני ב"ה ונטל משם כלי' אע"פ שהוציאם מגולים אע"פ שהבעל הבית הזה עשוי למכור כליו אם בא וטען ואמר דרך גזל לקחם ממני והלה אומר ברשותך באתי ולקחתים שאתה מכרתם לי או נתתם לי או בחוב שיש לי אצלך תפשתים אינו נאמן אפילו בשבועה שכל מה שהוא בביתו של אדם הוא בחזקת שלו ואין אדם יכול להוציא מהם אלא בראייה ומי שנכנס שם שלא בפני ב"ה ונוטל כלים משם ומוציאם בפני עדי' ה"ז בחזקת גזלן לפיכך מחזיר הכלים לב"ה ואין כאן אפי' עסק שבועה שהרי העדים ראו מה שגזל ואחר שיחזירם אם יש לו דין על כ"ה יתבע אותו בכל מה שיטעון עליו ויהי' הדין ביניהם
ג וכן אם היה שם עד אחד בלבד וב"ה טוען שגזלו ממנו והלה אומר לקוח הוא בידי או בחוב גביתיו ממך או שלי היה ופקדון היה אצלך הרי זה חייב להחזיר הכלי לבעליו בלא שבועה כמו שכבר אמרנו למעלה כל ששני עדים מחייבין אותו ממון עד א' מחייבו שכנעה והכא אלו היה ב' עדים היו מחייבים אותו להחזיר כמ"ש בסעיף הקודם והרי עד אחד מחייבו שבועה וכשהוא נשבע צריך להכחיש את העד וכאן הא אינו מכחישו וכיון שאינו מכחישו אינו יכול לישבע וה"ל מחוייב שבוע' שאינו יכול לישבע ומשלם לפיכך אם כפר ואמר לא נכנסתי או נכנסתי ולא נטלתי כלום הואיל ואין שם אלא ער אחד והוא הכחישו ה"ז נשבע שבועת התורה שלא לקח מביתו כלום ונפטר וע"ל סימן י"ב וי"ד.
ד וכן אם חטף לשון של כסף מיד חבירו בפני עד אח' ואמר אין חטפי ודידי חטפי ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי אינו מכחיש העד וחייב להחזיר.
ה חטף ממנו זהובים בפני עד א' והוא אומר אין חטפי ודידי חטפי ועשרים היו והגחטף מודה שלא היו יותר מך' ה"ז משלם העשרים שהודה אע"פ שאין העד יודע כמה חטף מ"מ הא יודע שזהובים חטף ונמצא שהוא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע שהרי אינו מכחיש העד ומשלם.
ו אמר החוטף עשרים חטפתי ושלי הם והנגזל אומר מאה חטף ממני העשרים שמודה משלם. כדכתבתי טעמא בסעיף הקודם ועל השאר אינו נשבע אלא היסת ולא שבועת התורה של מודה מקצת שהרי הוא לא הודה כלום אלא שאמר דידי חטפתי ואע"ג ד דאמרינן לעיל סימן ע"ה סעי' ד' וסעי' ה' שאם בפר בכל ונתחייב במקצת על פי עדים שהעידו עליו במקצת או ע"י טענותיו שחייב שבועת התורה דמי להא דהכא דהתם מתחייב ודאי עפ"י העדים או ע"י טענותיו וה"ל כמודה מקצת ממש אבל הכא אינו מתחייב ודאי דשמא האמת אתו במה שאמר דידי חטפתי אלא שהתורה חייבתו לשלם המקצת משום שמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ואין זה נקרא מודה כלל שאין כאן חייב ודאי.
ז נכנס לביתו של חבירו שלא בפניו ונטל כלים משם בפני עד אחד ואין העד יודע כמה וב"ה אומר עשרים כלים היו לי בביתי ולא מצאתי אחד מהם והגוזל אומר לא נטלתי אלא עשרה ואותם עשרה היו שלי חייב להחזיר אותם העשרה מפני שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול ל' שבע ואע"ג שב"ה טוען ספק אפי' על אלו העשרה מ"מ חייב שבועה מפני העדאת העד המעיד ודאי אבל על השאר אין צריך לישבע אפילו היסת מפני שאין יכול לטעון לא העד ולא ב"ה על הגזלן טענת ודאי שהוא נטלן ואין לו עליו אלא חרם סתם.
ח הטוען את חבירו גזלתני מאה דינרין והוא אומר לא גזלתיך כלום נשבע היסת כדין כל הנתבע וכופר בכל ואם הודה שנטל חמשים משלם חמשים ונשבע שבועה דאורייתא על השאר כדין כל מודה מקצת ולא אמרינן כיון שהוא מודה שגזל חמשים הרי הוא גזלן ופסול לשבועה ושכנגדו ושבע ונוטל כיון שלא הוחזק גזלן בעדים שאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן לדבוריה שחייב לשלם מה שהודה ועל מה שאומר שהוא גזלן אין אנו צריכין להאמין לו ומשבעינן ליה על השאר.
ט וכן הטוען לחבירו שנכנס לביתו וגזל ממנו כלים והוא אומר דרך משכון לקחתים בחוב שיש לי עליך וב"ה אומר אין לך בידי כלום אע"פ שהודה שמשכנו שלא ברשות הואיל ואין שם עדים שגזל ה"ז נשבע שיש לו חוב עליו וגובה חובו מן המשכן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעי הוה אמר מעולם לא לקחתי ממך כלום מיהו כיון שהוא גובה חובו במשכון זה הוי כנשבע ונוטל וצריך לישבע בנקיטת חפץ כדין כל נשבע ונוטל וע"ל סימן פ"ט וצ' וצ"א.
סימן שסה
הגוזל ואינו יודע ממי גזל ובו ב' סעיפים:
א הגוזל לאחד מחמשה ואינו יודע לאיזה מהם גזל וכל אחד מהם אומר אותי גזל אפי' אין כאן עדים שגזל חייב לשל' לכל אחד ואחד שהרי צריך לעשות השבה ואם לא ישלם הכל לאחד שמא אותו הוא הנגזל ולא עשה השבה מיהו כל אחד צריך לישבע כדין כל הנוטל מעות מחבירו על פי דבורו שנשבע ונוטל וכן נמי אם גזל משנים מאחד מנה ומאחד מאתים ואינו יודע של מי המאתים וכל אחד מהן אומר מאתים שלי היו כל אחד נשבע ונוטל מאתים.
ב בד"א כשתובעין אותו אבל אם אין תובעין אותו אלא הוא בעצמו אומר גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע לאיזה או של מי היו המאתים אין ב"ד מחייבין אותו לתת לכל אחד ואחד כיון שאינם תובעין אותו אלא מניח מנה ביניהם והם חולקין מ"מ אם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם כל הגזילה לכל אחד ואחד אמר לאחד גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך אין ב"ד מחייבין אותו כיון שזה אינו תובעו מ"מ אם בא לצאת ידי שמים צריך ליתן לו אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך אם לאו פטור אף לצאת ידי שמים.
סימן שסו
גזלן שבא לעשות תשובה אם מקבלין ממנו ובו ד' סעיפים:
א גזלן או גנב מפורסם שעסקיו בכך שגזל וגנב הרבה שתשובתו קשה שהרי אין לו תשובה עד שישיב הגזילה או ישלם אותה ואם יקבלו ממנו היה צריך להחזיר רוב מה שיש לו והיה נמנע מלעשות תשוב' אם אין הגזול' קיימ' קיימ' שצריך לשל' משלו ובא לעשות תשובה מעצמו אחז"ל שלא יקבלו ממנו כדי שלא ימנע עצמו מלעשות תשובה והמקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו ומ"מ אם אומר שרוצה לצאת ידי שמים אין מוחין ביד הנגזל מלקבלו ויכול הוא לקבלו ואם לא בא לעשות תשובה מעצמו אלא הנגזל היה צריך לתובעו בב"ד אפי' גזלן או גנב מפורסם ומורגל בכך מחייבין אותו להחזיר ומשלם מכל מה שיש לו אפי' אבנטו וכן אם הגזילה קיימת אפילו בא לעשות תשובה מעצמו מחייבין אותו להחזיר הכל וכן הגוזל באקראי דליכא למיחש בזה שימנע מלעשו' תשובה שתשובתו קלה אפילו בא לעשות תשובה מעצמו מחייבין אותו להחזיר הכל.
ב הרועים והגבאים והמכסנים תשובתן קשה מפני שגוזלין הרבים ואין יודעים למי יחזירנו לפיכך יעשו בהם צרכי הרבים כגון בורות שיחין ומערות להכניס בהן מים לשתות דהוי דבר הצריך לכל ויהנו מהם גם הנגזלים ואם עשה תשובה והחזיר הגזילה לרשות הבעלים אם צריך דעת בעלים דינו כמו בגנב שיתבאר לעיל סימן שנ"ה.
ג היה כלי ביד בנו של חבירו או ביד עבדו של חבירו ובא אחד ולקחו מידו ונשתמש בו הרי זה שואל שלא מדעת בעלים דהוי עליו גזלן ונתחייב באונסין עד שיחזירנו ליד הבעלים לפיכך אם החזירו ליד הבן שהיה בידו והוא קטן ואבד או נשבר חייב לשלם דהרי הקטן לאו בר שימור הוא והשבה לידו לאו השבה הוא.
ד הגוזל את חבירו ביישוב ובא להחזיר לו במדבר לא יצא שאין זה השבה ואם ירצה הנגזל אין צריך ליקחנו מידו ולקבל עליו אחריות הדרך מיהו אם נטלו ממנו סתם הוי השבה ונפטר הגזלן ואחריותו על הבעל אבל אם מחזירו לו ביישוב אפילו אינו באותו מקום שגזל יצא.
סימן שסז
גזלן שבא להחזיר את הגזילה והגוזל את אביו ובו ו' סעיפים.
א הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו על שקר ואח"כ הודה שנשבע לשקר צריך להגיעו ליד הנגזל עצמו אפילו אם הוא באיי הים ורחוק ממנו הרבה דהואיל ונשבע על שקר אינו יוצא ידי השבה עד שיגיענו לידו דכתיב לאש' הוא לו יתננו ביו' אשמתו והאי קרא גבי נשבע לשקר כתיב שהוא יום אשמתו כלומר יום החטא או ונשבע לשקר אם אחר כך יודה יתננו ליד הנגזל עצמו אבל כל זמן שלא נשבע אפי' כפר בו וחזר והודה אינו חייב לרדוף אחריו להחזי' לו אלא אם בא להחזיר יודיע לבעלים כך וכך גזלתי ממך בא וקחנה ותהיה הגזילה בידו עד שיבא ויקחנה ובזה יצא ידי והשיב את הגזילה דמדלא חייב התורה לרדוף אחר הנגזל וליתנה לאשר הוא לו לידו אלא ביום אשמתו דהיינו שחטא ונשבע ש"ם דקודם לכן אינו צריך לרדוף אחריו.
ב כל זמן שיש בידו גזל שהוא שוה פרוטה ונשבע עליו אפי' החזיר לו כל הגזילה חוץ מש"פ שנשאר בידו חייב להוליכה אחריו ליתנה לידו בעצמו ולא יתן אפי' לבנו ולא לשלוחו שעשאו בלא עדים אלא א"כ עשאו שליח בעדים דשלוחו שעשאו בעדים הרי הוא כמותו ומשום תקנת השבים תקנו חז"ל שאם עשאו ב"ד שליח בעדים ונתן לו ואין צריך לומר אם נתן ליד ב"ד עצמו שיצא כדי שלא נחייב זה להוציא מנה בהוצאת הדרך.
ג החזיר לו כל הגזילה או שמחל לו עליה חוץ מפחות מש"פ אינו צריך להוליך אחריו אלא יבא הנגזל ויטול השאר ואע"פ שהגזילה עצמה קיימת ולא חיישינן שמא תתייקר ותהיה ש"פ ואם לסוף נתייקר י"א הואיל ונפטר מהליכה אחריו שוב אין צריך עוד להוליכה אחריו אפילו נתייקרה ויש חולקין.
ד כבר ידעת שבכ"מ היורש במקום מורישו עומד לפיכך אם מת הנגזל כשבא הגזלן לעשות תשובה אם הגזילה בעין צריך להחזירה ליורש כמו שהיה צריך להחזירה למוריש ואם אינה בעין יחזיר ליורש דמיה כמו שהיה מחזיר למוריש.
ה הגוזל את אביו ונשבע לו ומת האב ובא לעשות תשובה כיצד יעשה שיקיים מצות השבה שאם יחזיק הגזילה בידו בתורת ירושתו אין זה השבה אלא צריך להוציא הגזילה מתחת ידו ליד שאר היורשים דאז הויא השבה לפיכך י"א שאם הגזילה קיימת נותן הגזילה בעצמה לאחיו ויצא ידי השבה ואם אינו רוצה לוותר חלקו נוטל משאר הנכסים כנגד מה שהיה מגיע לחלקו מן הגזילה ואם אין הגזילה קיימת או נשתנית משלם לאחיו הקרן משלו ועושה חשבון עם אחיו בשאר הנכסים ונוטל משאר הנכסים מה שהיה מגיע לחלקו מן הגזילה ויצא בזה ידי השבה. וי"א שאינו נוטל כלום כנגד הגזילה דלא הוי השבה אם יטול כנגדו ואם הוא עני ולא יוכל לוותך חלקו לוה מאחרים והם באים ונפרעים מחלקו ואם אין לו אחים שנמצא זה הגזלן לבדו הוא יורש את אביו אם יש לו בנים לגזלן מוציא הגזילה מתחת ידו ונותנה לבניו והוי זה השבה לאביו לפי שנחשוב אותו כאילו הוא מת כיון שאינו ראוי לירש את הגזילה שהרי צריך להוציאו מתחת ידו והרי בניו יורשין אבי אביהם וכשבני הבנים יורשים אבי אביהם אינם באים מכח אביהם אלא נחשבים כאילו היו הם בני הזקן כדאמרינן לעיל בהלכות נחלות סי' רע"ו וילפינן לה מקרא וא"כ יוצא בזה ידי השבה כשנותן לבניו ואם אין בנים לגזלן נותנ' לבעל חובו בהלוואתו או לצדקה והואיל ויצא הגזילה עצמה מת"י יצא ידי השבה אע"פ שנתנה מתנה או פרעה בחובו והוא שיודיע למי שנותנו לו ויאמר לו זה גזל שגזלתי מאבא ויש חולקין ואומרים שאם אין לגזלן בנים נותנה לאחי אביו.
ו הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר בלא יורשים אפי' הודה לגר בחייו וזקפו עליו במלוה דהשתא כבר זכה הגזילה בחיי הגר ונעשית נכסי הגר וזכה במה שבידו אפ"ה צריך להוציא הגזילה מידו ולקיים מצות השבה וליתנו לצדקה שזהו עיקר השבה בגזל הגר בזמן הזה דבזמן המקדש היה לכרנים דכתיב ואת אין לאיש גואל וגומר ואמרו חכמים ז"ל וכי ישלך אדם בישראל שאין לו גואלים פירוש יורשים אח או בן אח או שאר קרובים למעלה עד יעקב אבינו אלא בגזל הגר הכתוב מדבר שאין לו גואל בישראל אם זה גזלו ומת מה כתיב אחיו האשם המושב לה' לכהן וגו' ובזמן הזה הוא לצדקה. שס"ח דין
סימן שסח
דין המציל מיד הלסטים ישראל או גוי ובו סעיף אחד:
א המציל מיד ליסטין ישראל הרי אלו שלו דמסתמ' נתייאשו הבעלים ממנו ואם יודע שלא נתייאשו חייב להחזיר אבל המציל מיד ליסטין גוי או מוכס גוי חייב להחזיר שסתם הדבר שלא נתייאשו הבעלים ואם ידוע שנתייאש הרי אלו שלו ומפני מה אמרו סתם ליסטים ישראל נתייאשו הבעלים סתם גוי לא נתייאשו הבעלים מפני שהבעלים יודעים שהגוים מוציאין מיד הגזלן אע"פ שאין שם עדים שגזל אלא בראיות רעועות ובאומד הדעת לפיכך אינם מתייאשין שאומרים היום או למחר את אתבענו בדיניהם ואוציאם ממנו אבל בגזלן ישראל שצריך לתבוע אותו בדנינו צריך עדות גמורה וראיה ברורה שגזלו וזה קשה להביא לפיכך מתייאש ממנו מיד ולא יתבענו. אבל סתם גניבה הוי יאוש אפילו בגוי דכיון דגונב בסתר ואין רואה מתייאשין הבעלים מיד שאינו יודע מי גנבו ולפי זה הקונה מן הגנב לא היה צריך להחזיר הגניבה אלא א"כ ידענו שלא נתייאש שהרי קנאה ביאוש ושנוי רשות כמ"ש לעיל סי' שנ"ג. מיהו עכשיו נהנו להחזיר כל גניבה ומנהג זה יש לו סמך מן התורה שאין לשנותו שכן אמרו חז"ל מנלן דמנהגא מילתא היא שנאמר אל תסיג גבול רעיך אשר גבלו ראשונים לפיכך איזלשנות מן המנהג וכמו שנתבאר לעיל סימן שנ"ו ואין חלוק ביה בין גנב לגזלן דבכל עניין מחזיר לו דמיי ונוטל את שלו כן נראה למורי וכן נהנו וע"ל סי' דל"ו דין הקונה קרקע גזילה.
סימן שסט
אסור לקנות מגזלן וליסטים ולהנות מממונם ודינא דמלכותא כצד ובו י"א סעיפים:
א אסור לקנות שום דבר מהגזלן ואסור לסעדו על שינויו כדי שיקנהו שכל העושה דברים אלו ובי צא בהם מחזיק ידי עוברי שבירה שיתאמץ למסור עצמו לגזול יותר כיון שיודע מי שיקנה ממנו והרי זה עובר על ולפני עור לא תתן מכשול ולוקח ממנו מטלטלין דינו בלוקח מהגנב לענין מפורסם או שאינו מפורסם כא"ש לעיל בסי' שנ"ו.
ב אסור ליהנות בדבר הגזול ואפי לאחר יאוש דיאוש כדי לא קני כדאמרינן לעיל והוא שידע בודאי שדב' זה הוא הגוזל עצם כיצד ידע שהבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה או לחרוש בה גזל בית או שדה אסור לעבור בתוכה או ליכנם בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואם דר בה חייב להעלות שכר לבעלים אם היתה עשויה לשכר גזל דקלי' ועשה מהם גשר אסור לעבור עלי וכן כל כיוצא כזה להרחיק מהם משום לפני עור וגו' ועוד כשלא יהיה לנו עסק עם הגזלנים יהיה זה סבה שהם בעצמם יפרישו מן העבירה אבל מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר מותר לעבור עליו שזהו חוק למלך ואפי' שצוה המלך לעבדיו לכרות מכל א' ואחד דבר ידוע והלכי עבדיו יכרתו הכל מאחר מותר דדינא דמלכותא דכי הוא שאין העבד צריך לטרוח לגבות מעט מעט מכל אחד דעבד מלך מיך וא"צ לטרוח ואינהו דאפסידו אנפשייהו דאבעי להו למינקט מכילה ומשקל דמי וזה שנטל ממנו יגב' מכל אח' חלקו וכן אם הרס בתים ועשה דרך או חומה מותר ליהנות בה וכן כל כיוצא בזה שדין המלך דין ובאיזה מלך אמרו עיין בסוף רסי' אבל מושל אחר שעשה בן הרי הוא גזלן ובעל זרוע מיהו אם מסרו לרבים מותר ליהנות ממנו דרא הוי יאוש עם שינוי רשוות.
ג מי שהוחזק שהוא גזלן וממונו בא לו בגזילה אסור ליהנות ואם ידוע לנו שיש לו ממון שאינו גזול אפילו הוא מיעוט ממה שיש לו אע"פ שרוב ממונו גזול מותר לידנות ממנו דכיון דאיסור זה אינו אלא מדרבנן אזלינן ביה לקולא ותלינן ואמרינן האי מידי דיהיב ליה מאותו מיעוט שהוא דידי הוא עד שיוודע בודאי שדבר זה שהוא נותן לו הוא גזול בידו.
ד בני אדם שחזקתם שהם גזלנים וחזקת כל ממונם גזול מפני שמלאכתם מלאכת גזלנים כגון המוכסים והליסטים אסור ליהנות מהם שחזקת מלאכה זו שהוא גזול ואין מחלפין דינרין מהתיבה שלהם שהכל בחזקת גזילה אבל ממה שיש לו בבית או בשוק שלא בתיבת המוכסי' מותר להחליף מהם ואפי' מתיבתו אם הוא חייב לתת לו חצי דינר ואין לו אלא דינר נותנו לו ולוקח ממנו חצי דינר אפי' מתיבת המוכס מפני שהוא במציל מידו.
ה נטלו מוכסין את חמורו או כסותו ונתנו לו חמור או כסות אחר הרי אלו שלו מפני שאף אם גזלו מאחרים מסתמא שהבעלים מתייאשין מהם וגם אינו יודע בודאי שהוא גזול אצלו ועוד שהרי אינו נוטלו ממנו בחנם שהרי הוא כמוכרה לו בעד שלו לפיכך מותר ליטלו ממנו מ"מ אם ת"ח ותיק הוא ורוצה להחמיר על עצמו שלא ליהנות ממנו ד דשמא מממון גזול הוא יטלנו ויחזירנו לבעלים הראשונים ולא למוכם ואס ידוע לו שלא נתייאשו הבעלים ממנו יחזירנו להם בחנם.
ו בד"א שהמוכס כגזלן בזמן שהמוכם גוי או אפילו ישראל והוא מוכם העומד מאליו או אפי' עומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מכל אדם מה שירצה אבל אם פסק המלך ליקח קצבה ידוע מכל אדם אפי' צוה שישראל יתן יותר מגוי מ"מ מקרי דכר קצוב לכל איש והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך אם ידוע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף ליקח יותר על מה שגזר המלך אין זה בדיקת גזלן משום דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא שהמבריח ממכם זה עובר על לאו דלא תגזול מפני שהוא גוזל את המלך בן שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך גוי שהרי ק"ל דגזל הגוי אסור וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך המבריח עצמו הרי זה גוזל את הישראל שקנאו וי"א אפילו ידוע שהישראל לוקח יותר מן הקצבה שקצב המלך מכל מקום אסור להבריח ממנו אותו דבר שהוא קצוב לו דהוי כגוזל מן הגזלן דאסור דאטו מפני שהוא עושה שלא כדין ולגזול יגזלו בני אדם חוקו היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. אבל אם קנאו גוי מותר דהוו כהפקעת הלוואתו דשרי במקום דליכא חילול השם כגון שהיה דייב לאביו וטוען ליורש נתתי לאביך קודם שמת דלא ידע הגוי בהדיא דמשקר שרי ה"נ הוי הברחת המכס שמבריחו בלא ידיעתו וי"א דאפי' כמוכס ישראל אם לא קנאו לעצמו רק הוא גובה למלך אע"ג דאסור להבריח מכח דינא דמלכותא דינא מ"מ אם אחד מכריח המוכס הממונה מן המלך לא יכוף אותו ליתן דהוי כהפקעת הלוואתו דשרי מיהו אם יש בזה משום יראת המלך ודאי יכול לכוף אותו.
ז מלך ששם מס על בני העיר או על כל איש ואיש דב' קצוב לשנה או על כל שדה ושדה דבר קצוב או שגזר שכל מי שיעביר על דבר זה ילקחו כל נכסיו למלך או כל מי שימצא כשדה כשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין שיהיה הוא בעל השדה כן שאינו בעל השדה וכל כיוצא בדברים האלו אינו גזל וחוזר זה וגובה מכל אחד את המניע עליו בחוק המלך וישראל שגבה אותם למלך אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר והוא שלא יוסיף ליקח ולא ישנה ולא יקח לעצמו כלום ואם גוי הוא מותר לקנות ממנו.
ה וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצירו אינו גזל ומותר ליהנו' בה והלוקחה מהמלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותם מידו שזה דין המלכים כולם ליקח ממון שמשיהם כשכועסי' עליה' והרי המלך הפקיע שיעבדו ונעשי' הצר זה או שדה זו כהפקר וכל הקונה אות' מן המלך זכה בה אבל מלך שלקח שדה או חצר של אחד מבני המדינה שלא כדינים שחקק הרי זה גזלן והלוקח ממנו הבעלים מוציאין מידו דקרקע אינה נגזלת ולעולם ברשות בעלים הם כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל כלום שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידוע לכל אלא חמס את זה ה"ז גזל ואם חקק דבר לבעל אומנות אחד או לבעלי משא ומתן א' כגון שחקק למלוי ריבית איזה דבר י"א דלא אמרי' ביה דינא דמלכותא דינא הואיל ואינו חקוק לכל. י"א דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ובמכסים התלויין בקרקע שאין למלך אלא הארץ שיכול המלך לומר לא יעבור אדם זה בארצי או לא ידור זה וזה בארצי אבל בשאר דברים לא. ויש חולקין וסבירא להוא דבכל דבר אמרינן דינא דמלכותא דינא והכי מסתבר שהרי הוא יכול לעשות בכל ארצו מה שירצה וכן הוא דינא דמלכותא וע"ל סימן שנ"ו סעיף ז'.
ט גבאי המלך ושוטריו שמוכרין שרות בשביל המס הקצוב שעל השדות ממכרה ממכר שגוף השדה היא של המלך אכל המס הקצוב שעל גולגולת כל אדם אינו מוטל אלא על גוף האדם עצמו ואם נטלו לו השדה ומכרוה בשביל המס שע הגלגולת ה"ז אינו ממכר אא"כ חקק המלך הדת להיות כן בכל ארצו וע"ל סי' ס"ח מדינא דמלכותא גם סימן ק"ז סעיף ב'.
י מלך שהיו דיניו שכל שלא יתן המס שעל השדה תהיה השדה לנותן המס וברח בעל שדה אחד מפני המס ובא אחר ונתן מס שעליה למלך ואכל פירותיה אין זה גזל אלא אוכל הפירות ונותן המס עד שיחזירנו הבעלים דהכי דינא דמלכותא דינא כדאמרן.
יא וכן מלך שגזר שכל מי שיתן ויפרע מס הקצוב בשביל חבירו ישעבד בחבירו שלא נתן המס ובא ישראל ונתן מס בשביל עני אחד ה"ז עובד בו באותה עני משום דינא דמלכותא דינא וכאילו היה עבדו שכיון שהוא נתן המס בעדו הרי הוא כאילו הוא מכור אצלו בעבד עברי שנמכר לו בב"ד לפיכך יש לו דין עבד עברי שאסור לעבוד בו עבודת עבד כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ מנעליו ישראל שהיה חייב לגוי והגוי מכר השטר לישראל אחר אע"פ שאסור לו לדון עמו בפני גוים מ"מ כיון דאתי מכח גוי דייני ישראל יפסקו לו גם כן לישראל זה מה שהיה הגוי מרויח בו בפני דייני גוים דהואיל וישראל זה בא מכחו הרי הוא כמוהו בכל מה שהיה יכול לזכות בפני דייני גוים שהוא דינא דמלכותא והמלוה על המשכון לישראל יכול למוכרה בכלות השנה משו' דהכי דינא דמלכותא לא אמרינן דינא דמלכות' אלא בדבר שיש לו הנאה למלך או שהוא לתיקון בני מדוגתו בענייני משא ומתן שביניה' אבל שאר דינים דיני הספורסמי' בינינו כגון שהם מכשירים עד אחד ואפי' הוא קרוב או פסול ואפי' אב על בנו ואח על אחיו כשר ביניהם וכיוצא בדברים אלו דיני פרטיים שבין ישראל לחבירו פשיטא שלא נדון בהם כמותם דאל"כ בטלו ח"ו כל דיני תורה וישראל וכן הנושא אשה במקום שדנין בדיני גוים ומתה אשתו לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר כל הנושא אשה על דעת מנהג המקום הוא נושא ונדון הדבר כדיני גוים כגון אם מתה בעלה יורשה או אינו יורשה וכה"ג דליכא בזה משו' דינא דמלכותא דהא פשוט בינינו הבעל יירש את אשתו דבר תורה חוץ משנה ראשונה ושנייה מתקנת קהלות שו"מ וכה"ג דלא אמרינן בהא דינא דמלכותא וגם לא אמרינן דינא דמלכות' אלא במלך שמטבעו יוצא באותן הארצו' והסכימו עליו שהוא אדוניהם והם לו עבדים אבל אם אינו מלך כזה הרי הוא כגזלן ובעל זרוע לכל דבר הוא ועבדיו ואין דינו דין.
סימן שע
דברים שהם גזל מדבריהם כגון מפריחי יונים והמשחקים בקוביא ובו ד' סעיפים:
א יש דברים רבים שאינם גזל מן התורה אבל חכמים אסרוהו משום שהם קרובים לגזל והעובר עליהם הרי הוא כגזלן מדבריה' ופסול לעדות מדרבנן כגון מפריחי יונים ומשחקים בקוביא מפריחי יונים כיצד כגון שמשלח יונה זכר שלו ביישוב של שוכני יונים להביא עמו נקבה משם או משלח נקבה שתביא עמה זכר ונמצא גוזל מאחרים ואין זה גזל גמור שגם בעל השובך לא זכה בהם קנין גמור דממילא קא אתו להתם ורבו לשם מ"מ חכמים אסרוהו משום שהוא קרוב לגזל ולא ביונים לבד אמרו אלא ה"ה בכל שאר עופות או חיה או בהמ' שעושה כן הרי הוא גזלן מדבריהם ועד היכן מגיע איסורן ע"ל בדיני הרחקת נזיקין סי' קנ"ה.
ב משחקי בקוביא כיצד כגון אלו שמשחקים בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהם ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו שחוק יקח כך וכך וכן המשחקים בבהמה או חיה או בעופות ועושים שכל שמנצח בהמתו או תרוץ יותר יקח מחבירו כך וכך וכן כל כיוצא בזה בדברים א לו הכל אסור מדבריהם וגזל מדבריהם הוא שאין השחוק אלא אסמכת' ולא זכה במה שנוטל ויש בו משום גזל מדבריהם.
ג ולפי מה שאמרנו שמשחק בקוביא שאמרו טעמא הוא משום שהוא אסמכתא ואסור משום גזל מדבריהם י"א אפי' יש לו אומנו' אחרת פסול דהא מ"מ כשמשחק גוזל הוא מדבריהם ומה"ט נמי אמרו שהמשחק בקוביא עם הגוי אינו פסול שהרי אין בו משו' גזל ומ"מ יש בו איסור משום שעוסק בדברי' בטלים שאין ראוי לאדם לעסוק כל ימיו אלא בדבר חכמה ובישוב של עולם אבל אינו פסול עדות משום זה וי"א מה שאסרו ופסלו משחק בקוביא לא אסרו משום גזל כלל שאין בו אסמכתא כמ"ש לעיל סי' ר"ז ולא פסלוהו אלא כשאין לו אומנו' אחרת אלא זו שאינו עוסק ביישובו של עולם שכיון שאינו עוסק ביישובו של עולם אינו יודע במה טורח האדם אחר הממון ונקל בעיניו להעיד שקר כמ"ש לעיל סי' ל"ד סעיף ט"ז אבל אם יש לו אומנו' אחרת אפי' משחק עם ישראל אינו פסול שהרי אין בו משום גזל שאינו אסמכתא ואם אין לו אומנות אחרת אפי' משחק עם גוים פסול וכבר פשט המנהג כסברא האחרונה לשחוק בקובי' אפילו ישראלים זה עם זה ואינו פסול אלא מי שאין לו אומנות אחרת אלא הוא ואם שחק עמו באמנה אם חייב לשלם ע"ל סי' ר"ז.
ד הפורש מצודה וצד חיה או עוף אי דגים אם יש למצודה בית קבול שעשויה בכלי אז קונה לו כליו והנוטלו ממנו הרי הוא גזלן גמור דאורייתא ומוציאין מידו ואם אינה עשויה ככלי אין על הנוטל ממנה דין גזלן דאורייתא ואין מוציאין אותן מידו אבל גזלן מדרבנן מיהא הוי.
ה עני המנקף פירות של שכחה מן האילן ונפלו לארץ אם לא באו ליד העני קודם שהגיעו לארץ אין בהן גזל דאורייתא ואין מוציאין אותן מידו אבל הוא אסרו מדרבנן.
ו הדבורים אינם ברשותו של אדם כמו אווזין. ותרנגולי' ומ"מ יש להם לבעלים קניין בהם מדבריהם לפיכך מי שיצא לו נחיל של דבורים שלו מרשותו לרשות חבירו יכול בעל הנחיל ליכנס בתוך שדהו של חבירו ליקח נחילו ואם מנעו בעל השדה ליכנס לרשותו כדי שיחזיק הוא בדבורים ה"ז גזל מדבריהם ולא גזל גמור שהדבורים הם כמו הפק' דמעלמא אתו ואין לבעליהם קניין בהם אלא מדבריהם.
ז כל גזל דאורייתא יוצא בדיינים וכל מי שיש בידו גזל מדבריהם אינו יוצא בדיינים.
סימן שעא
קרקע אינה נגזלת ואפי' נתייאשו הבעלים ובו ד' סעיפים.
א קרקע אין דינה כמטלטלין דבמטלטלין שייך בהו יאוש ושינוי רשות ואם נתייאשו הבעלים מהם ואח"כ קנאם הלוקח קנאם ביאוש ושינוי רשות ויאוש כדי לא קנה כמ"ש לעיל אבל קרקע לא שייך בה שינוי רשות דבכל מקום שהיא ברשות בעליה היא עומדת שהיא עצמה הרשות לפיכך אינה נגזלת לעולם כלומר אין בה דין גזילה שתהא קנויה לאדם אח' הקונה אותה מן הגזלן אלא אפי' נתייאשו הבעלים קודם שמכר' הגזלן בא הנגזל ונוטלה מיד הלוקח בלא דמים כמו מן הגזלן עצמו והלוקח יטול דמיו מן הגזלן שמכר' לו ואפי' נמכרה אלף פעמים זה לזה וזה לאחר לעולם יבא הנגזל ונוטלה בלא דמים מיד מי שמוצאה בידו וכל לוקח נוטל דמיו ממי שמכרה לו עד הלוקח הלוקחה מן הגזלן והוא נוטל דמיו מן הגזלן עצמו וע"ל סי' רל"ו אם לקחה מגוי מה דינו.
ב לפיכך אם אירע בה קלקול אם הוא קלקול הבא מאליו כגון ששטפה נהר אין אחריות ההפסד על הגזלן שהרי בחזקת בעליה היא עומדת ואומר לו הרי שלך לפניך אבל אם הפסיד הגזלן בידו כגון שחפר בה בורות שיחין ומערו' או שקצץ את האילנות או שחת את המעיינות או הרס את הבנייני' שעליה חייב להעמיד לו בית או שדה כמו שהיו בשעת גזיל' או ישלם לו דמי מה שהפסיד שהרי הזיק בידים וכשם שהקרקע הנגזלת היא בחזקת הנגזל לחובתו שיכול לו' לו הרי שלך לפניך אם נתקלקל' כך היא ברשותו לטובתו דאע"ג דגבי מטלטלין אינו משלם אלא כשעת הגזילה גבי קרקע אינו כן אלא אם נשתמש בה ואכל פירותיה צריך לשלם מה שנהנה ממנה.
ג גזל שדה ונטלוה מסיקין מן הגזלן או שנטלוה ממנה בכח המלך אם מכת מדינה היא שגזלו ג"כ שדות אחרות וכן המלך לקח שדות משל אחרים אומר לו הרי שלך לפניך דמזלו גרמה ואם מחמ' הגזלן נלקחה שלא נטלו שדות של אחרים חייב להעמיד לו שדה אחרת.
ד אנס המלך את הגזלן ואמר לו שיראה לו כל שדותיו והראה לו שדה זו שגזל בכלל שדותיו ונטלה המלך חייב להעמיד לנגזל שדה אחרת כמות' או ישלם לו דמיה שלא היה לומר למלך שהיא שלו שאם היה אומר לו שאינה שלו לא היה המלך נוטלה שלא בקש המלך ליטול אלא שדותיו.
סימן שעב
גזלן שהפסיד השדה ואכל פירות כיצד גובה אותה הנגזל ובו ג' סעיפים:
א גזל קרקע והפסידה בידו או שאכל פירותיה כשיב' הנגזל ליפרע מן הגזלן מה שהפסיד לו בקרקע או בפירות שאכל אינו גובה אלא מבני חורי מפני שהיא כמלוה על פה בד"א כשלא עמד בדין אבל אם עמד בדין ונתחייב לו לשלם ההפסד והפירות ואח"כ מכר גובה מנכסים משועבדים דכיון שעמ' בדין ופסקו לו לשלם יש לו קול וה"ל כמלוה בשטר בעדים ואם לא עמד בדין על שניהם רק על א' מהם אינו גובה ממשעבדי רק בעד אותו הא' שעמד עליו כדין ולא אמרינן כיון שעמד בדין על הא' ויש לו קול גם השני יש לו קול אגבה וה"ל על שניהם כמלוה בשטר שאין הקול יוצא אלא במה שפסקו הדיינים.
ב וכן הדין נמי אם גזלוה מגזלן מחמתו דאמרינן שחייב להעמיד לו שדה אחרת אם עמד בדין ואח"כ מכר גובה הנגזל ממה שמכר כיון שעמד בדין קודם שמכרו.
ג גזל והשביחה בידים והנגזל בא לטורפה שמין לו השבח ויד הגזלן על התחתונה אם השבח יותר מההוצאה אינו נוטל מהנגזל אלא ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו לגזלן אלא ההוצאה כשיעור שבח והמותר הוא מפסיד שהרי שלא ברשות הוציא.
סימן שעג
דין מכרה הגזלן והשביחה הלוקח מה דינו של לוקח עם הגזלן ובו ג' סעיפים:
א מכר הגזלן את הקרקע ולא ידע הלוקח שהיא גזולה והשביחה כשבא הנגזל לטורפה טורף אותה מיד הלוקח כמו שהיא עם שבחה בין אם השביח' הוא בהוצאתו בין בשבחא דממילא והקרן חוזר הלוקח וגובה אותו מן הגזלן מנכסים משועבדים אפי' לא כתב לו אחריות דאחריות טעות סופר הוא ובשבח יש חלוק כיצד אם השביח' הלוקח בהוצאתו אם השבח יותר מההוצ' סברא הוא שנוטל הלוקח כל ההוצא' מהנגזל שהרי השביח שדהו והוא נהנה ממנו י"א אפי' לא היתה השדה עכשיו טובה יותר מבשעה שהיתה בשעה שגזלה אלא שהגזלן הכסיפה וחזר הלוקח והשביחה עד שהיתה כך טובה כמו שהיתה בשעה שגזלה הגזלן אפ"ה נוטל הלוקס היציאה דהא על כל פנים נמצא נהנה מהוצאת הלוקח לכך מחזירו לו ומותר השב' נוטל הלוקח מן הגזלן שהרי קבל עליו אחריות וגובה מבני חורי שאינו אלא כמלוה על פה ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו ללוקח אלא הוצאה שיעור שבח מן הנגזל ומותר ההוצאה הוא מפסיד ואינו גובה לא מהנגזל ולא מן הגזלן הנגזל פשיטא דפטו' דמה לו מהוצאות לוקח והגזלן לא הוי אלא גרמא גבי' בהוצאותיו ואע"פ שחייב באחריות לא קבל אחריות אלא בגוף השדה לא על ההוצאות ואם הוא שכחא דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שירמון נוטלו הנגזל ואינו נותן ללוק' כלום דארעא דנגזל הוא דאשכח שהרי שלו היתה בכ"מ שהיא והלוקח יחזור ויטול מן הגזלן מבני חודי ואם ידע הלוקח שהיא גזולה ואעפי"כ לקחה כשבא הנגזל לטורפה טורפה עם שבחה בין בשבחא דממילא בין בשבחא דע"י הוצאה בין היציאה יתירה על השבח בין השבח יתר על היציאה ואינו נותן ללוקח כלום והלוקח יחזור ויטול מהגזלן רק קרנא ולא שבחא ונוטל הקרן מנכסים משועבדים ובשבח לא יטול כלום דכיון דידע דגזולה היתה מסתמא לא נתן הדמים בשבילה בתורת מקח אלא בתורת הלואה ואם היה נוטל יותר ממה שנתן לו היה מחזי כרבית וי"א אפי' ידע שהיא גזולה אם השביחה ע"י יציאותיו אם השבח יתר על היציאה נוטל היציאה מן הגזלן ואם היציאה יתירה על השבח נוטל יציאה כשיעור שבח ואין זה רבית כיון שאינו נוטל אלא הוצאותיו.
ב הפירות שאכל הלוקח בעוד שהיתה בידו צריך לשלם אותם לנגזל ודינו בהם עם הגזלן כדינו של שבח שאם לא ידע שהיא גזולה גובה אותם מן הגזלן שהרי קבל עליו אחריות וגובה אותה מנכסים בני חורין שאינו אלא כמלוה על פה ואם ידע שהיתה גזולה משלם כל הפירות שאכל לנגזל ואינו מנכה לו כלום וגם אינו נוטל כלום מהגזלן.
ג אם יטעון הגזלן שהלוקח כשלקחה ממנו ידע שהיתה גזולה ואין לו אצלו שבח והלוקח טוען שלא ידע על הגזלן להביא ראייה שידע הלוקח ואם אין לו ראייה נשבע הלוקח שלא ידע ונוטל דחזקה הוא שלא ידע דלא שדי אינש זוזי בכדי. שעד
סימן שעד
מכרה הגזלן וחזר וקנאה מן הנגזל או נתנה לו במתנה ובו ו' סעיפים:
א גזל שדה ומכרה או נתנה לאחר שאין מעשיו כלום שהרי נגזל יכול לטורפה מיד הלוקח או מן המקבל מתנה כמ"ש אם אחר שמכרה הגזלן קודם שטרפה הנגזל הלך הגזלן וקנאה מן הנגזל נתקיים המכר ביד הלוקח או המתנ' ביד המקבל דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ולא אמרי' שקנ' הגזלן כחו של נגזל וכמו שהנגזל היה יכול להוציאו מיד הלוקח או המקבל כן יכול גם הגזלן להוציאו מהם ויחזיר להם מעותיו דאמרינן אדרבה משום הכי קנאה הגזלן כדי שיעמוד בנאמנותו ותשאר ביד הלוקח או מקבל המתנה לפיכך אם לא קנאו הגזלן עד שתבע אותו הלוקח בדין שמכר לו שדה שאינה שלו וחייבוהו ב"ד לשלם לו והתחילו ב"ד להכריז על נכסיו להגבות מהם לשלם ללוקח ואח"כ הלך הגזלן וקנאה מן הנגזל אז לא אמרינן שנתקיימה ביד לוקח שקנאו כדי לעמוד בנאמנותו שהרי ראינו שלא חשש לעמוד בנאמנותו שאם היה חושש לנאמנותו למה המתין עד עכשיו מלקנותו ויכול אפילו הגזלן בעצמו או יורשיו להחזיר מעותיו ללוקח ולהוציא מידו כמו הנגזל שקנאה ממנו.
ב וכן אם אחר שמכר' הגזלן ללוקח ראשון קודם שלקחה מן הבעלים חזר הגזלן ומכרה לאיש אחר לבד מן הראשון או הורישה לאחד מבניו או יהבה במתנה ואח"כ קנאה מן הבעלים האי ודאי אגלאי דעתיה דלאו לאוקמי קמי לוקח ראשון בעי ולא ניחא ליה למיקם בהימנותיה גבי לוקח ראשון אלא אמרינן לקיימה ביד השני לקחה והשני מוציאה מיד הראשון והגזלן מחזיר לו מעותיו וי"א דה"ה נמי אם קנאה הגזלן מהנגזל קודם שמכרה או נתנה לאחר ואחר שקנאה מיד מכרה ונתנה לאחר דאמרינן נמי שלא כיון לקיימ' ביד הראשון ולא אמרינן דהא מיד שקנא' ונגמר המקח נתקיימה ביד הלוקח הראשון ולא יוכל הגזלן למכר' אח"כ דלא אמרינן שלקחה כי היכי דליקום בהימנותיה אלא היכא דלא זבנה או אורתה מיד בתר הכי אבל אי זבנה או אורתה מיד אחר שלקחה גליא דעתיה דלאו לאוקמי קמי לוקח ראשון לקחה. א"נ אפילו לא זבנה או אורתה מיד אלא זמן ארוך אח"כ אפ"ה לא אמרינן לקיימה ביד לוקח ראשון לקחה דהא דאמרינן דניחא ליה דליקום בהימנותיה אומד דעתא בעלמא הוא וכל היכא דזבנה או יהבה במתנה בתר הכי אפילו זמן ארוך הא גלי דעתיה דליתיה לאומדן דעתא דידן וכיון שהוא מוחזק בקנין השדה מבעליו לוקח ראשון שרוצה להוציאה מחזקתו עליו הראיה זו היא סברת הי"א אבל דבריהם נ"ל תמוהים. ואינם נראים כלל דהא לפי דבריהם אפילו לא מכר' או לא נתנה אלא שהוא עצמו בא לערער להוציאה מיד הלוקח וטוען שלעצמו קנאה ולא כי היכי דליקום בהימנותיה רשאי כמו שסיימו דבריהם כן בפירוש ואם כדבריהם מה הוצרכו לאפלוגי בה בגמרא ואסיקנא הלכתא שנתקיים המכר ביד הלוקח כמ"ש בסעי' הראשון הא האי דינא דלא פסיק הוא דהא ברצון הגזלן תליא מלתא אם יאמר דלמיקם בהימנותיה קנאה אם לא אלא מחוור כסברא הראשונה דדוקא כשמכרה הגזלן לאיש אחר קודם שלקחה מן הבעלים וקים לן דלאו לאוקמי קמי לוקח ראשון בעי אבל אם קנאה קודם שמכרה לאחר שנתקיימה ביד הלוקח ראשון ואינו יכול למכרה עוד לאחר נ"ל כל זה לא מיירי אלא כשלא הכיר בה הלוקח שהיא גזולה אבל אם הכיר בה הלוקח שהיא גזולה לא שייך למימר ביה למיקם בהימנותיה בעי ולא קנה הלוקח.
ג נפלה לפני הגזלן בירושה מן הנגזל אחר שמכרה או נתנה לאחר אין כאן הוכחה לקיום המכר והמתנ' שהרי לא טרח אחרי' דממילא נפל לו ויכול להוציא מיד הלוקח או מיד המקבל המתנה גבאה הגזלן מהנגזל בחובו אם היה לנגזל קרקע שהיה יכול לגבות חובו ממנה ולא רצה אלא זאת ודאי נתכוין להעמיד' ביד הלוקח או מקבל מתנה ואם אין לנגזל קרקע אחר לגבות ממנה חובו אלא זו אין כאן הוכחה לקיום המכר והמתנה ויכול להוציאה מהם.
ד נתנה הנגזל לגזלן במתנה י"א שקנאה הלוקח דאמרינן אלו לא היה טורח ומפייס לבעלים שיתנוה לו לא היו נותני' לו וזה בודאי טרח בדי שיזכה בה ויעמוד בהימנותו נגד הלוקח שתתקיים בידו ויש חולקין וס"ל דלא ברירא לן דטרח למיקם בהימנותיה דשמא הבעלים נתנוה לו מעצמן והוה ליה כירושה לפיכך על הלוקח להביא ראוי" שכיון שטרח להעמידה בידו ואין מוציאין מיד הגזלן מספק שהרי הוא כמוחזק בה שעומד במקום הבעלים והמע"ה.
ה דין גזלן שמביא עדים שלקח השדה מהנגזל ע"ל סימן קנ"א.
ו גוי שאנס שדה מישראל ומכר' לישראל אחר ע"ל סי' רל"ו.
סימן שעה
היורד לתוך שדה חבירו או לתוך חורבתו ונטעו או בנאו ובו ט' סעיפים.
א היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה אם היתה שדה העשויה ליטע פי' שהוא יותר טוב ליטענ' מלזורעה ואין בעל השדה מרא' דעתו אם ניחא ליה במעשיו אם לא ניחא ליה אלא באו לדין סתמא והדברי' נראין אע"ג דאיפשר דלא ניחא ליה שנטעוה ואם לא נטעוה לא חיה הוא נוטע ויותר היה רוצה שלא נטעו' משנטעוה רק הואיל וכבר נטעו הוא רוצה לקיימה אומדין כמה אדם רוצה ליתן שיטעו לו שדה זו וכך נותן לו ואם אינה עשויה ליטע שמין לו וידו של היורד על התחתונה ויד בעל השדה על העליונה שאם השבח יתר על היציאה אינו נותן לו אלא היציאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נותן לו אלא ההוצאה שיעור שבח וסתם כרם עשויה ליטע הוא. העושה לחבירו טובה שלא ברשות ע"ל סי' רס"ד וכן הלומד עם בן חבירו בלא דעת האב סימן של"ד.
ב ואם אמר לו בעל השדה ליורד עקוד אילנך ולך דלא ניחא לי בנטיעתך דלדידי ניחא לי טפי בשדה לבן או אני איני רוצה ליטענה ע"ז האופן או הייתי נוטעה בנטיעות אחדות בין בשד' העשויה ליטע בין בשדה שאינה עשויה ליטע שומעין לו הואיל וירד בה שלא ברשות אבל אם הנוטע אומר הריני עוקר אילני ואין בעל השדה רוצה שיעקור אין שומעין שומעין לנוטע מפני שמכחיש את הקרקע בעקירת האילנות.
ג ואם כשבא בעל השדה חפץ בנטיעותיו או אפילו אומר שאינו חפץ בהן ואח"כ עשה מעשה דמוכח שחפץ בהן כגון שגדר סביבם או ששמר הנטיעות וכיוצא בזה דבר שמראה שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע הרי זכה בהן מיד ושוב אינו יכול לומר לו טול עציך ואבנך ונטיעתך אלא אע"פ שירד בה שלא ברשות שמין לו וידו של יורד על העליונה דהיינו אם השבח יתר על היציאה נותן לו בשבח כשאר אריסי העיר ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו היציאה הואיל וניחא ליה במעשיו אמדינן דעתיה הואיל וגלי דעתיה שגם הוא היה מוציא כן וזכה בהן וצריך לשלם לו הוצאותיו ואם אמר לו בעל השדה מתחלה אנני חפץ בהן ועקור אילנך ולך יכול בעל האילנות לעשותו ולעקור אילנותיו ואע"פ שאחר כך חוזר בג בעל השדה אינו יכול למחות בידו לעוקרן שכבר מחל לו אע"ג דמכחיש ארעיה.
ד ואם ירד בה הנוטע ברשות בעל השדה אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה כמ"ש בסעיף הקודם ואם בעל השדה בעצמו הוא אריס לעבוד שדותיו בעצמו הרי אינו צריך לאחר שיעבוד לו שדותיו ונעשו כל שדותיו אפי העשויין ליטע כאילו אינן עשויין ליטע ודין היורד לתוך שדותיו אפילו בעשויין ליטע כמו שהדין באחר באינן עשויין ליטע מ"מ שמין מה שהיה הוא נותן שלא יצטרך לטרוח בעצמו וכך נותן לו.
ה בעל בנכסי מלוג של אשתו קטנה והשותף בשדה שיש לו חלק בה כיורד ברשותי הן ושמין להן וידו על העליונה.
ו היורד לתוך חורבתו של חבירו שלא ברשות ובנאה דינו כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה כיצד אם לא גלה דעתו דניחא ליה בבניינו של זה אלא אמר הואיל וכבר בנה אני רוצה לקיימו ואם לא היה בנוי לא הייתי בונה אותה אם היא חורבה העומדת לבנות אומדין כמה אדם רוצה ליתן לאחרים שיבנו לו בניין כזה וכך יתן לו ואם היא חורבה שאינה עומדת לבנות שמין לו לו וידו של הבונה על התחתונה ויד בעל החירב' על העליונה כמ"ש בסע' א' ואם אמ' בעל החורבה טול מה שבנית בין עומדת לבנות בין אינה עומדת לבנות שומעין לו שיכול לומר לו אע"פ שעומדת לבנות שאין רצוני לבנותה על זה האופן רק באופן אחר או אין רצוני לבנותה עכשיו כלל וכהאי גוונא וצריך זה לסתור בניינו שאין כופין את האדם שיש לו חורבה לבנות בית כשהוא אינו רוצה לבנותו ואם זה דוצה בקיום הבנין ובעל הבנין אומר עצי ואבני אני נוטל הרשות בידו ואין בעל החורבה יכול למחות בידו דבזה אינו דומה לשדה דבשדה יכול למחות משום דמכחיש הקרקע והכא לא שייך האי טעמא ואם גילה דעתו דניחא ליה בניין זה זכה בו מיד דזכתה לו חצירו ושוב אין בעל הבניין יכול לומר אבני ועצי אני נוטל שכבר זכה בו בעל הקרקעעוגם בעל הקרקע אינו יכול לומר שוב טול עצך ואבנך אלא שמין לו וידו על העליונה ואפי' אמר התחלה שאינו חפץ בו ואח"כ עשה מעשה שגילה דעתו דניחא ליה כגון שהשלי' ה בנין או גדרו וכיוצא או דבר שמגלה דעתו דניחא ליה בבנין זה אפי' באינה עומדת לבנות שמין לו וידו של הבונה על העליונה כמ"ש בסעיף ג' ונ"ל בכל מקום שאמרנו בין שדה בין בחורבה ש שצריך בעל הקרקע ליתן מעות ליורד ונוטע או בונה בקרקע ואם אין ידו של בעל הקרקע משגת ואומר ליורד ישומו לי הקרקע מה שהיא שוה בפני עצמה ותן לי דמיה שומעין לו שלא אמרו ז"ל שהוא יתן דמים ליורד אלא כשהוא רוצה בקרקע ואינה רוצה למוכרה אבל אם רוצה למוכרה צריך היורד ליתן לו דמיה ואם גם היורד אין ידו משנת שמין הכל יחד ומוכרין אותו לאחרים ואח"כ שמין הקרקע בפני עצמה מה שהיה שוה בפני עצמה וכך יטול בעל הקרקע והמותר יטול היורד דאל"כ כל מי שיהיה לו קרקע ירדו אחרים לתוכה ויבנוה או יטעוה אם לא יהי' לזה לסלקו' יצטרך להניחה ביד זה עד שתשיג ידו או יצטרך למכור קרקעו בזול כך עם מה שעליה ופשוט הוא אצלי דזה וזה אינו משפט אמת אלא גזל נ"ל.
ז החצירות מתמן הן עומדין לבנותן ולהוסיף בהן בתים ועליו' לפיכך הבונה בחצר חבירו שלא ברשות הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן שיבנו לו בניין זה והוא שבנה בניין המועיל הראוי לאותו חצר כמנהג אותו המקום וכיון דמסתמן עומדין לבנין זכה בה זה ואין הבונה יכול לומר בנייני אני נוטל הבונה בניין ברשות אחרים והשכירה וקבל שכר מנכין לו מהוצאותיו אע"ג דלא עביד למיגר מדרבי יוסי דאמר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. . ואם דד בו הבונה עצמו אם חסר בו דבר מועט לבעל הקרקע צריך ליתן לו כל מה שנהנה כמ"ש לעיל סי' שס"ג ראובן שהיה לו בית רעוע שהיה יוצא מן העיר ובא שמעון ודר בו והוציא הוצאות להציל הבית מן הנפילה וגם סיידו וכיירו כל מה שהוציא לצורך שלא יפיל הבית צריך ראובן להחזיר לשמעון שהרי עשה לו טובה ותבא עליו ברכה. אבל מה שסיידו וכיידו שאינו צריך זו לחיזוק הבית לא עשה אלא לצורך הנאת עצמו ואין ראובן חייב להחזיר לו אלא יוכל לומר לו איני רוצה להוציא מעותיו כיון שהבית יכול להתקיים בלא אותו הבנין לפיכך טול עציך ואבנך וכשיתן ראובן לשמעון מה שצריך ליתן לו אז יצא מן הבית.
ח כל מי ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה ובין שהיתה ידו על התחתונה אינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא דזה פשוט שלא יאמינו לו בלא שבועה ואם יאמר יבאו הבנאי' וישומו ההוצאה והרי היא גלויה לעינים וישערו העצים והאבנים והסיר ושכד האומני' בפחות שכשערים שומעין לו ויטול בלא שבועה. וכן זה שנוטל השבח בלבד והיתה ידו על העליונה אין צריך שבועה שהרי לא מפיו אנו חיין אלא נוטלמה ששמין.
ט כל ששמין לו ונוטל שטען בעל השדה ואמר נתתי והיורד אומר לא נטלתי היורד נאמן ונשבע בנקיטת חפץ בדין כל הנשבעין ונוטלין ה"נ נשבע שלא נטל כלום ונוטל שהרי אומרים לבעל השדה עדיין לא שמו לך ולא ידעת כמה את' חייב ליתן לו והיאך נתת ואינו יכול לומד אני עשיתי שומא לעצמי או עמו. ח דחזקה הוא שאין דרך לעשות כן שיאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן כ"כ אבל אם שמו לו ואמרו לבעל השדה תן לו כך וכך ואמר נתתי אע"פי שעדיין לא נשבע היורד הרי בעל השדה נאמן וישבע היסת שנתן ויפטר כדין כל הנשבעין בכופר בכל ונפטרין שהקרקע בחזקת בעליה עומדת וזה מצוי הוא שאדם מוחל לחבירו על שבועתו.