לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות גניבה
סימן שמח
איסור גניבה ומי נקרא גנב ואיזה שעה מתחייב ובו ח' סעיפים:
א אמרו חז"ל לא תגנוב האמור בעשרת הדברות אינו מדבר בגינב' ממון אלא בגונב נפשות דאית ביה מיתת ב"ד ודבר הלמד מעניינו הוא שכל הלאוין הנאמרים בי' הדברות יש בהן איסור מיתת ב"ד ה"נ לאו דלא תגנוב מיירי בלאו דאיסור מיתת ב"ד ולא תגנוב הנאמר בפרש' קדושים מדבר בגניב' ממון לפיכ' כל הגונב אפי' ש"פ עובר על לאו דלא תגנובו וחייב לשלם וכבר ידעת דק"ל שכל איסורי ממון הנאמרי' בתורה כגון גניבה וגזל ואונאה וריבית וכיוצא בהן יש להם שיעור' שאין עוברי' עליהם בלאו אלא על שוה פרוטה אבל בפחות מש"פ אינו לוקה מפני שסתם בני ישראל רחמנים הם ועוברי' על מדתם ומוחלין על דבר קל כזה מיהו דוקא מלקות ליכא בפחות מש"פ אבל איסור' דאורייתא מיהא איכא דכמו דגבי שיעורא דאיסורי מאכלות ילפי' מקראי דחצי שיעור דאורייתא כמ"ש בלבוש תכלת וחור בהלכות י"כ סי' תרי"ב סעיף ה' ה"נ גבי שיעור דממונ' הוי חצי שיעור דהיינו פחות מש"פ דאורייתא לפיכך אמרו ז"ל אסור לו לאדם לגנוב משל ישראל אפי' פחו' מ"שפ מדין תורה עוד אמרו שאסור לגנוב אפי' דרך שחוק ואפי' ע"מ להחזיר או ע"מ לשלם לו כפל שרוצה לההנותו ויודע בו שלא יקבל לכך גונב ממנו כדי שיהנה ממנו שישלם לו כפל או ע"מ לצערו הכל אסור כדי שלא ירגיל עצמו בכך וכל זה ילפוה מקר' שדקדקו לא ליכתוב רחמנא לאו בגניבה ונילף מכנין אב מאונאה דמה אונאה דבשע' שאינהו לא היה ידע האי שאינה איתו דנימא דמחיל ואח"כ כשנודע לו צריך להחזיר לו אף גניבה כן וא"כ לא תגנובו ל"ל אלא ללמד לא תגנוב ע"מ למקט פי' לצערו לא תגנוב ע"מ לשלם לו תשלומי כפל וכל הני דאמרן נילוף מיתורא דקרא זה שאסורין דשקולים ויבאו כול'.
ב אחד הגונב ש"פ ממון של ישראל בין מגדול בין מקטן וא' הגונב ממון של גוים אסור אלא דבישראל עובר בלאו דלא תגנובו והגונב מן הגוי אע"ג שאינו עובר בלאו עובר מדאורייתא דכתי' גבי עבד עברי הנמכר לגוי אחרי נמכר גאולה תהיה לו כלומר תגאלנו ממנו ולא תוציאנו ממנו בע"כ דהוי גזילה. ועוד כתי' ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך בזמן שהם מסורי' בידך ולא בזמן שאינם מסורין בידך וש"מ דגזילת גוי אסור וה"ה גניבתו. אבל טעותו כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו מותר ובלבד שלא יודע לו דליכא חילול השם וי"א אפי' להטעותו אסור דהוי נמי בכלל גזילה אא"כ טעה מעצמו דאיהו אטעי אנפשיה ואין כאן גזילה או גניבה.
ג ואיזה גנב ואיזה גזלן גנב זה הלוקח בסתר ואפי' רואין אותו כגון טומן בחורשין וגונב בהמות כיון שמטמין עצמו בפני הבריות בכלל גנב יחשב. וגזלן זה הלוקח בגלוי ובחזק' כדכתיב בבניה בן יהוידע ויגזול את החנית מיד המצרי.
ד ומאימתי נקרא גנב להתחייב עליה משעה שמשך הגניבה שקנאה במשיכה בד"א שמשכה חוץ ברשות הבעלים אבל כל זמן שהיה ברשות הבעלים אינו חייב עד שיגביהנה שקנאה בהגבהה אפי' ברשות הבעלים ואם הכניס לרשותו אפי לגנו חצירו וקרפיפו אם היא משתמרת חייב דילפינן מיתורא דקרא דאם המצ' תמצ' הגנבה בידו לרבית גגו חצירו וקרפיפו המשתמר שקונה לו להתחייב עליה אפי' לא משך ולא הגביה אלא שעמד בפניה עד שנכנסה לשם ומתו משלם הגנב כפל דכתיב אם המצא תמצא בידו הגנבה שנים ישלם ומדכתיב על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה וגו' מרבינן שעל כל דבר שיגנוב חייב עליו כפל ומוסיף עליהם שור ושה שאם גנבם וטבחם או מכרם משלם ד' תחת השה וה' תחת השור שכן כתיב בפירוש כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה בד"א שבאו עדים שגנב וטבח ומכר אבל אם מודה מעצמו אינו משלם אלא הקרן דכתיב אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים פרט למרשיע את עצמו ואפי' מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ולא אמרינן הא דהודה משום שהיה יודע שיבאו עליו עדים שראו שגנב לכך הקדים והודה כדי לפטור עצמו מן הכפל אפ"ה התורה פוטרתו מאשר ירשיעון אלקים וגו' ובלבד שיחייב עצמו בהודאתו בקרן כגון שהוד' שגנב וטבח או מכר שנמצ' שבהודאתו חייב עצמו בקרן ואח"כ באו עדים שגנב וטבח ומכר הואיל וחייב עצמו בהודאתו בקרן של הגניבה הרי הודאתו הודאה גמורה היא ופטור מן הקנס אע"ג שלבסוף באו עדים אבל אם ומתחלה אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב והרי נתחייב בקרן ובכפל ואח"כ בא והודה שגנב וטבח ומכר והרי בהודאתו זו לא חייב עצמו בכלום אלא שע"י הודאה רצה לפטור עצמו מחיוב ד' וה' של טביחה ומכירה ואח"כ באו עדים על הטביחה ומכירה שהוא טבחה ומכרה חייב תשלומי ד' וה' ואין הודאתו מועלת לו כלום כיון שבהודאתו לא חייב עצמו בכלו' אמרי' משום שידע שהמודה בקנס פטור הודה ולא הודה אלא מיראת העדים שידע שיבאו ויחייבוהו ובלאו הכי לא היה מודה ואין זה הודאה גמור' בכל לב ומיהו אין מודה בקנס פטור אלא דוקא בפני ב"ד שהם ג' מומחים ובמקום ב"ד אבל אם הודה בפני שנים אפילו במקום ב"ד או אפי' בפני ג' וחוץ למקום ב"ד הודה אינו מועיל להפטר מקנס לפי' האידנא שאין לנו ב"ד הראויין לדון דיני קנסות דמומחין בענין דאלקים כתיב בפרש' ואין עכשיו מומחין אין מועיל שום הודאה ליפטר מקנס וגם קנס אין דנין ונפקא מינה אם תפס אי מפקינן מיניה וע"ל סעיף ה'.
ה ואלו התשלומין בין קרן בין כפל אם יש לו מטלטלין גובין מהן ואם אין לו מטלטלין אלא קרקע יורדין להן וגובין מעידית שלו כשאר ניזקין דכתיב בהו מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ואם אין לו מקרקעי או מטלטלי בזמן שהיובל נוהג דבר תורה דמוכר א"ע ומשלם לזה את הקרן אבל בזמן הזה אינו נמכר שאין תורת עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כמ"ש טעמא בלבוש ע"ז סימן רס"ז סעיף י"ד.
ו גנב שגנב והגביה את הגניבה כבר אמרנו שקנאה בהגבהה להתחייב עליה לפיכך אם בא אחר וסייע עם הגנב להוליכה משם אין לבעלים על השני כלום דלאו בעל דברים דידיה הוא אלא עם הגנב.
ז ראובן שראה שמעון שנכנס לבית לוי ולקח חפץ אחד ואמר משום שיש לו טענה על לוי הוא לוקחו ואח"כ בא אותו חפץ ליד ראובן והחזירו לשמעון אין לוי יכול להוציאו מיד ראובן בדין דלא דמי לשומר אבידה שצריך להשיבה ליד בעלים כיון ששמעון טוען שמן הדין נטלו מבית לוי מחמת תביעה שיש לו. עליו ואם היה ראובן מחזירו ללוי היה שמעון עויין עליו כל ימיו ואם היה שמעון אח"כ תופש דבר משל ראובן לא היה צריך להחזירו לו עד שראובן היה משלם לו מה שלוי חייב לו לפי דבריו וא"כ אין ראובן חייב להציל ממון של לוי בממונו. ודווקא ששמעון יש לו שום טענה על לוי כמו שטוען דמ"ה לקחו ממנו אבל אם אין לו טענה על לוי אלא בתורת גניבה לקחו מיד שבא ליד ראובן והוא ידע שגנוב הוא אצל שמעון חייב הוא להחזיר ללוי משום משיב אבידה ואם החזירו ליד שמעון הגנב חייב ראובן לשלם ללוי כדין שימר אבידה שפשע.
ח ראובן תבע לשמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו והוציא' מרשותו והשיב שמעון אמת הוא שהוצאתי' אבל כך היה המעשה שבקשה ממני קרובתי כלתך להוציאם כי לא יכלה שאתם ולא ידעתי של מי היו שלה או שלך וגם לא לקחתי' ולא הגבהתים ממקומם אך היא הגביהתם ונתנת' לי וטרחתי בשביל' ונתתים לאביה הדין הוא ששמעון חייב להחזיר הספרי' לראובן כי מה היה לו ליכנס לחדרו ולהוצי' הספרי' שלא מדעתו כי כל המונח בביתו של אדם הוא בחזקת שלו וגם ניכר הדבר שכיון לסייע לקרובתו לגזול חמיה ומה שטוען שהיא הגביהת' ונתנתם לו מ"מ הרי טוען שהיו כבדים ולא יכלה שאתם וכיון שלא יכלה להוציאם משם אם לא שסייעה לה ה"ל כאילו הוציאם היא ויגבה ראובן ממי שירצה דהא שניהם גנבו לפיכך אם ירצה גובה מכלתו שהודית שהם ברשותה ואם ירצה יגבה משמעון שסייע לה. וכן הדין אם ראובן גנב והטמין הגניבה במקו' טמון והוצרך לצאת מן העיר עד שאינו יכול להבריח הגניבה מן העיר ושלח אח"כ איש א' להביא לו הגניבה וגלה לו שגנבה השליח חייב לשלם שהוא עיקר הגנב מאחר שידע שהוא גניבה. המראה את חבירו לגנוב או שלחו לגנוב ק"ל אין שליח לדבר עבירה כמבואר בכמה מקומות ואין המראה או המשלח חייב מיהו י"א אם השליח אינו בר חיובא המשלח חייב דמידי הוא טעמא דאין שליח לדבר עבירה והשליח חייב והמשלח פטור אלא משום דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וזה אין שייך לומד כשאין השליח בר חיובא. אשה שמכרה או משכנה והבעל אומר שנגנבה ממנו עיין בלבוש הבוץ וארגמן סימן פ"ו.
סימן שמט
דין אשה ועבד וקטן שגנבו ובו ה' סעיפים:
א כבר אמרנו פעמים דהוקשה אשה לאיש לכל משפטים שבתורה לפיכך אחד האיש ואחד האשה שגנבו חייבים לשלם אלא האשה שהי', אשת איש וגנבה אין לה לשלם משלה אם הקרן או חליפין בעין מחזירין אותו לבעלים ואם אינו בעין ממתינין עד שתתאלמן או שתתגרש ויתבענה.
ב אשת ראובן השאילה לאשת שמעון כלי בסף ובלי זהב ויצא קול בעיר שנגנבו החפצים ושאלה אשת ראובן חפציה וטענה אשת שמעון אין לי ממה לשלם שהכל של בעלי ושמעון בעלה אמר ג"כ לא אשלם לך כלום שלא נתת לי כלום ואשת ראובן טוענת ג"ב על שמעון עצמו שיודה מה נעשה בהן ושמא עדיין ברשותו שמודה שמעון שבאו החפצים לרשותו אלא שאינו יודע מה נעשה בהם בהא מילתא הוי דינא פשיט' שאין שמעון חייב לשלם מה שלותה אשתו אמנם אחר שהודה שבאו אלו החפצים לביתו צריך לישבע שאינם ברשותו ושלא פשע במה שנגנבו וגם האשה תשבע שאינה ברשותה ויכתבו עליה פסק דין שחייבת לשלם לה החפצים לכשתתאלמן או תתגרש.
ג קטן שגנב פטור מהכפל דאיש כתיב בפרשה והקרן אם הו' בעין מחזירין לבעלים דאע"ג דאיש כתי' אין סברא שתפטרנו התורה מלהחזירו כשהוא בעין ואם אינו בעין פטור גם מהקרן אפי' לאחר שיגדל כי ן שהתורה פוטרתו בקטנותו מאין יבא עליו החיוב בגדולתו ולא דמי לאש' שכשתתאלמן או תתגרש חייבת לשלם דהתם האשה בת חיובא היא אפי' בעודה תחת בעלה אלא שאין לה לשלם לפיב' כשתתאלמן או תתגרש צריכה לשלם מה שנתחייב' כבר אבל הקטן בקטנותו מיעטו התורה שלא ישלם אפי' יש לו נכסים וכיון שבקטנותו לא חל עליו חיו' תשלומין גם כשיגדל אינו חייב לשלם.
ד עבד כנעני דינו כאשה כדילפינן לה מאשה לפיכך אם גנב אם הקרן בעין מחזירו לבעלים וכפל אין לו לשלם דהא כל מה שקנה עבד קנה רבו וגם בעליו אינו חייב לשלם בשבילו כמו בהמה שהזיקה דכיון שהוא בן דעת אין בעליו יכול לשומרו שלא יזיק לאחרי' ואם היינו מחייב' הבעל לשלם בשבילו כשיזיק אם יקניטנו רבו ילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא מחייב רבו מנה בכל יום אלא אם ישתחרר חייב לשלם מה שנתחייב כבר כמו באשה.
ה ראוי לבית דין להכות הקטנים על הגניבה כפי של קטן כדי שלא יהו רגילין לגנוב וכן אם הזיקו שאר נזקים הראויין לייסרם ולהכות' וכן העבדים אם מזיקין מכין אותם מכה רבה שלא משולחים להזיק.
סימן שנ
קצת דיני ד' וה' וגנב שגנב חלב של חבירו ובו סעיף אחד.
א מפני שאין דנין עתה דיני קנסות אין אנו צריכין להאריך בדיני כפל ותשלומי ד' וה' מכל מקום כיון דק"ל דאי תפש לא מפקינן מיניה ולא אמרינן דכי עבדי ליה רבנן תקנה לניזק דלא ליפסד קרנא שניזק בו אבל טפי מכדי נזקיה כגון כפל וד' וה' לארווחו ממונא דחבריה לא עבדי ליה תקנתא ואפי' אי תפש מפקינן מיניה דס"ל דהא דלא מפקינן מיניה אי תפיש לא משום תקנתא הוא אלא דינא הוא כיון דמן התורה מחויב אלא שאין לנו בבבל מי שיכפנו ליתן דאין דנין דיני קנסות בבבל וכל כה"ג עביד אינש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה עד דיהיב ליה כל מאי דמחייב ליה מדאוריית' וע"ל בסי' א' ע"כ נכתוב מהם מעט בדרך קצרה ודיני כפל קצת הזכרנו כבר מעתה נכתוב קצת דיני תשלומי ד' וה' בדרך קצרה. גנב שטבח ומכר ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש חייב ד' תחת השה וה' תחת השור דסתם וטבחו או מכרו כתיב בין לפני יאוש בין לאחר יאוש משמע היו מעידין אותו שגנב בין שאותם העדים מעידים עליו שטבח ומכר בין שהעידו בו אחרים שטבח ומכר לא אמרינן דכל כת וכת מעידים על חצי דבר דהא לא מחייב ד' וה' אלא בצירוף כל הכיתות שכל אחת דבר שלם היא מעידה דהא מחוייב על הגניבה כפל בלא עדי טביחה ומכירה וחייב לשלם ד' וה' על פי עדי טביחה ומכירה היו שני עדים על הגניבה בה ואין על השחיטה אלא עד א' או שהודה בה מעצמו משלם כפל ואינו משלם ד' וה' דמודה בקנס פטור ואם לא הודה עד א' מחייבו. גנב שור של שותפין וטבחו או מכרו והודה לא' מהן וכפר לשני ואח"כ באו עדים שטבח ומכר משלם לזה שכפר ה' חצאי בקר ולשני שהודה לו כבר פטור דהא אמרינן מודה בקנס פטור ואע"ג דאמרינן מודה בד' וה' ואח"כ באו עדים חייב היינו היכא שלא חייב עצמו בהודאתו בקרן אבל הכא הא חייב עצמו בחצי הקרן בהודאתו גנב ונתן לאחר במתנה או שהקיף לו או שפרע בחובו או שהחליפו באחר או שלחו בסבלונות לבית חמיו חייב דכל אלו בכלל מכירה הם עשה שליח שימכרנה או יטבחנה ומכרה או טבחה שלוחו המשלח חייב אף על גב דק"ל בכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור משום דברי הרב ודברי התלמיד כו' הכא רבתה התורה וכתב חד תחת יתירה דכתיב תחת השור תחת השה ודרשו בו לרבות השליח גנב ומכר לאחר והתנה עמו שלא תהא קנוייה לו אלא לאחר ל' יום ובתוך ל' הוכר הגנב אינו משלם ד' וה' שעדיין אין המכר חל ולא קרינן כאן ומכרו אלא משלם הכפל. מכרה חוץ מחלק אחד ממאה שבו או חוץ מידה או חוץ מרגל' או ששייר לו דבר הניתר עמה בשחיט' אינו משלם ד' וה' דומכרו כולו משמע והרי לא מכר' כולו אבל אם שייר דבר שאינו ניתר עמ' בשחיט' כגון קרנא וגזיתא אין זה שייר וחיי' ד' וה' ויש חולקין גנב קטע' או סומא או טריפ' חייב דמה שגנב הא מכר כולו גנב מהשותפין ומכר חייב דאע"ג שלא מכר כל הבהמ' של א' מהם מ"מ מה שגנב לכל א' הא מכר כולו אבל אם היה לו שותפות בה וגנבה ומכר' פטור מד' וה' דלא קרינן ביה ומכרו כולו באיסור ולפיכך גנב משל אביו ואח"כ מת אביו ואח"כ טבח או מכר פטור מד' וה' שהדי בשעת טביחה ומכירה יש לו בה חלק ירושתו אבל אם טבח ומכר בחיי אביו חייב דכולי באיסור טבח ומכר גנב שלימ' וקטע ממנה אבר ומכרה מבעיא בגמרא אי אמרינן מה שגנב הא לא מכר כולו ופטור או נימא מה שמכר הא לא שייר בו וחייב ונשאר בתיקו וכן מבעיא גנב ומכר' חוץ מל' יו' שיעשה בו מלאכתו או חוץ ממלאכתו סתם ולא איפשיטא ולהרמב"ם אי תפס אין מוציאין מידו בכל ספיקא דדינא ולהרא"ש מוציאין דכיון דקנס הוא א"א לזכות בו אלא ע"י פסק הב"ד וכל זמן שב"ד לא פסקו אין לו זכות בו שותפין שגנבו אם טבח ומכר א' מהם לדעת חבירו הרי נעשה שלוחו של חבירו על חלקו וכבר אמרנו דבטביחה ומכיר' רבת' התורה דיש שליח כו' לפיכך חייבי' לשלם ד' וה' בין שניהם ואם טבח ומכר שלא לדעת חבירו פטור אף על חלקו דבההוא פלגא דחבריה לא נעשה שליח והוה ליה כטובח ומוכר אחר הגנב שפטור כמ"ש ועל חלקו נמי פטור הואיל וליכא וטבחו ומכרו כולו בחיובא ואע"ג דק"ל חמשה בקר ואפי' ה' חצאי בקר כדאמרינן לעיל גבי גנב שוד של שותפין וטבחו ומכרו כו' שאני התם דמשום שהודה לא' מהם על חלקו פטור אבל בשעת טביח' הואי כוליה בחיובא ונתחייב בכולה אלא שהודאתו פטרתו מן החצי והחצי הנשאר חייב לשלם אפי' ה' חצאי בקר אבל הכא בשעת טביחה ליכא חיובא בכוליה. גנב ועמד בדין ואמר נדיין צא תן לו ואח"כ הלך וטבח ומכר פטור מד' וה' שכיון שאמר לו הדיין צא תן לו ה"ל גמר דין שחייב להחזירה ואינו נקרא עליה עוד גנב וכשטובח ומכר אח"כ ה"ל גזלן עליה וגזלן אינו משלם ד' וה' אלא גנב אבל אם אמר לו הדיין חייב אתה ליתן לו לא הוה גמר דין והרי עדיין הוא גנב עליה ואם אח"כ טבח ומכר קודם שנגמר הדין חייב בד' וה' שחטה הגנב ונתנבלה בידו פטור דליכא וטבחו כולו וכן הנוחר או המעקיר פטור דליכא וטבחו כלל אבל השוחט לרפואה או לכלבים או שנמצאת טריפה חייב דהא מ"מ טבחה כולה אלא שנאסרה מצד אחר גנב השוחט את הכלאים חייב דרבתה התורה ולא כתבה שור ושה אלא שור או שה ודרשו בו או לרבות את הכלאים. גנב ברשות הבעלים מיד שהוציאו מרשות הבעלים קנאו ונעשה עליו גנב ואחר כך טבחו או מכרו חוץ מרשותן או שגנב חוץ מרשותן שמשכו ונעשה עליו גנב וטבחו או מכרו אחר כך אפי' ברשותן או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם חייב בד' וה' אבל גנב וטבח ומכר הכל ברשותם פטור שלא נעשה עליו גנב כל זמן שלא הוציאה חוץ מרשות בעליה וכיון שגניבה אין כאן אינו חייב על הטביחה ומכירה. היה העדר ביער והלך הגנב ביער כדי לגנוב מן העדר מיד שהכיש הבהמה והטמינה בין האילנות נעשה עליה גנב כיון דקמיטמר מאינשי ואם טבחה שם חייב בד' וה' גנב ומכר בשבת או מכרה לע"ז חייב דליכא משום קים ליה בדרבה מיניה שאין באן חיוב מיתה אבל אם נעשית המכירה באיסור כגון שזרקה המוכר מרשות הרבים לחצר הלוקח ואמר ללוקח לא תקנה לך הגניבה עד שתנוח בחצרך דאיסור שבת שהוציא מר"ה לרה"י ואיסור הגניבה שנקנית לו באין כאחד בעת שתנוח על הקרקע וכן אם אמר הלוקח למוכר קוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי בה גניבתך דח"נ בעת שהוא קוצץ התאנה שעושה מלאכה בשבת נקנית לבעל התאינה הגניבה והרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד פטור מד' וה' דקים ליה בדרבה מיניה דהיינו במיתה משום איסור שבת שעבר באותה שעה. וכן הטובח בשבת או טובח לע"ז פטור מד' וה' דאיסור מיתה וחיוב הד' וה' באין כאחד וק"ל בדרבה מיניה ואפי' לא התרו בו משום שבת וע"ז כיון שיש בו חיוב מיתה אלו התרו בו פטור דהכי ילפי מקרא דכתיב מכה אדם ומכה בהמה הוקשו להדדי מה מכה בהמה לא חלקת' בו בין שוגג למזיד לפוטרו ממון מטעם דקים ליה בדרבה מיניה ואפי' היתה גנובה לו קודם שכבר נתחייב קרן וכפל קודם שבת וכשטובח בשבת לא בא עליו בשבת אלא חיובא דד' וה' שהוא כולו קנס ואין בתוכו שום קרן לא אמרינן הואיל והקנס חידוש הוא ליחייב אפי' במקום מיתה כמו שאמר ר' מאיר במשנה דאין היקש לחצאין ולכולי מילתא איתקש דהיכא דקים ליה במיתה פטור מממון ואין צ"ל היכא שגם חיוב הקרן בא בשבת כגון שהיתה שאולה בידו וטבחה בשבת לשם גניבה דחיו' קרן וכפל וד' וה' באין כאחד דפטור מן הכל דהא בקרן פשיטא דפטור לכ"ע וכיון שפטור מן הקרן לא מחייב במות' בכפל ד' וה' דתשלומי ד' וה' אמרה רחמנא ולא תשלומי ג' וד'. הטובח ביו' כפורים והתרו בו פטור דהא איסורי יום כפור זדונו כרת ואם לא התרו בו חייב דק"ל חייבי מלקיו' שוגגין חייבין בממון שעמהן דלא מיקרי קים ליה בדרבה מיניה. עשה שליח לשחוט לו הגניבה בשבת ושחטה השליח בשבת יש אומרים שהגנב חייב בד' וה' שהרי אין בו חיוב מיתה לגנב אלא לשליח דלענין איסור שבת אין שליח לדבר עבירה ולעניין חיוב ד' וה' כבר אמרנו דרבתה התורה לחיי' הגנב אפי' ע"י שליח. וי"א דאפ"ה הגנ' פטור משום דה"ל שחיטה שאינה ראויה דמלאכ' שבת אסורה כדכתבינן בלבוש התכלת והתור בהלכות שבת סי' שי"ח ולא קרינן ביה וטבחו דלאו שמה טביחה. גנב שגנב מן הגנב אפי' אחר שנתייאשו הבעלי', אינו חייב בכפל ולא בד' וה' הק"ל אע"ג שנתייאשו הבעלי' לא קנאו הגנב הראשון דיאוש כדי לא קני וא"כ כשגנבו הגנב השני מבית גנב הראשון קרינן בי' וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ואם גם טבחו הגנב הראשון הרי קנה הגניבה בשינוי, מעשה ובא אחר וגנבו ממנו אח' הטביחה הראשון משלם לבעלים ד' וה' שהרי גנב וטבח ומכר והשני משל' כפל לראשון שקנאו בשינוי מעשה וק"ל שינוי מעשה כדי קנה גנב ומכרו ובא אחר וגנבו מן הלוקח גנב הראשון משלם לבעלים ד' וה' דהא גנב כלו ומכרו וגנב השני אם גנבו מן הלוקח אחר שנתייאשו הבעלי' הראשוני' חייב בכפל ללוקח דהלוקח קנאו ביאוש ושינוי רשות וקרינן ביה וגונב מבית האיש ואם גנבו מן הלוקח קודם שנתייאשו הבעלי' הראשוני' פטור מן הכפל דשינוי רשות בלא יאוש לא קני ואין זה וגונב מבית האיש. הגונ' עבדי' ושטרו' וקרקעו' פטור מן הכפל וכן הגונב מן הגוי ומן ההקדש אינו משל' את הכפל אלא הקרן ודבר זה למדו מכלל ופרט וכלל והכי דרשו כתי' גבי כפל על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה על שלמה פרט על כל אבידה אשר יאמר וגומר חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינם מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעו' דכתיב והתנחלתם אותם וגומר יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון. יצא הקדש דרעהו כתיב ואין הקדש רעהו וכן הגוי אינו בכלל רעהו. גנב פטר חמור אפילו קודם שנפדה משלם כפל אע"פ שעכשיו אינו שלו ראוי להיות שלו הו' אחר שיפדה ובכלל רעהו הוא הגונב חלבו של חבירו ואבלו משלם קרן וכפל דאע"ג דמתחיי' כרת באכילתו כבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב.
סימן שנא
דין הגונב כיס בשבת ובו סעיף אחד:
א יש שפטור מלשלם ואיז' זה שבא לו עם חיו' התשלומין חיוב מיתה כגון הגונ' כיס בשבת ולא הגביהו' ברשות בעלים אלא היה מגררו ומוציאו מרשות הבעלי' לרה״ר וחבר ידו למפתן הבית תוך ג' טפחים סמוך לארץ והפילו לתוכה שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כא' ונאבדו שם מיד כגון דשדינהו לנהרא ה"ז פטור מתשלומין דקים ליה בדרבה מיניה אבל אם גנב כיס בשב' והגביהו שם בר"הי ואח"כ הוציאו לר"הר והשליכו לנהר חייב לשלם שהרי איסור גניבה באה קודם שנתחייב באיסור סקילה וכן כל כיוצא בזה וכן אפי' כששניהם באין כאחד ולא נאבד מיד אלא אחר זמן שחייב לשלם דלא באה חיוב התשלומין אלא כשנאבד והרי באה איסור שבת קודם חיוב התשלומין וכל זמן שהוא עדיין בעין לעולם צריך להחזירו דברשות דמריה הוא וכן הבא במחתר' וגנב כלים ושברן פטור שקנאן בדמי' שכל המוצא את הגנב בשעה שחותר את הבית לגנוב מותר להרגו דכתיב אם במחתרת ימצא הגנב שחותר הבית לגנוב ונמצא שם והומת אין לו דמי' כלומר אין זו רציח' שהרי הוא כמת מעיקרו שהרי זה להורגך בא שאד' יודע שאין אדם מעמי' עצמו ורואה שנוטלין ממונו ושותק וא"כ ודאי ע"מ כן בא שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו ואמל' תורה הבא להורגך השכם להורגו לפיכך כל דבר שהוא עושה שיש בו חיוב ממון כגון שהזיק את חבירו שטבח ומכר פטור ודווקא שאין הכלי שגנב בעין כגון ששברו אבל אם היה בעין צריך להחזירו דברשותיה דמריה קאי ודוק' ששכרם בעודו במחתר' אבל אם שכרם אח"כ חייב לשלם דברשו' דמרי יהו הוי עד שעת שבירה ובההיא שעתא לאו חיוב מיתה איכא ויש בא במחתרת שחייב לשלם כגון אב שחותר על בנו שאותו אין בו חיו' מיתה דק"ל שלא בא להרוג שרחמי האב על הבן כאשר יתבאר לקמן בע"ה בדיני נפשות.
סימן שנב
דין טוען טענת גנב בפקדון וכו סעיף א':
א כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלי' לשמור וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים ואם לא ימצא הגנב ונקרב ב"ה אל האלוקי' אם לא שלח ידו במלאכת רעהו וגומר אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים לרעהו ודקדקו חז"ל דפשטיה דהאי קרא דאם לא ימצא הגנב על כרחך בטוען טענת גנב משתעי בגנב עצמו מאי קאמר אם לא ימצא הגנב וגומר אשר ירשיעון אלוקים ישלם שנים וגומר מי ישלם שנים אם לא ימצא הגנב למי קנסה התורה אם אין כאן גנב אלא ע"כ הכי פירושו דפרשה זו כי יתן איש וגומר וגנב מבית האיש כלומר שטוען הנפקד שנגנב ממנו הפקדון אם ימצא הגנב כמו שטען אז ישלם הגנב שנים ואם לא ימצא הגנב כמו שטען אלא הפקדון שטען עליו שנגנב עדיין הוא בידו וברשותו ונקרב בעל הבית עמו אל האלקים וישביענו אם לא שלח ידו וגומר אז על כל דבר פשע כלומר שימצא שפשע והיה שקרן בשבועתו שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו וירשיעוהו על פי אותן העדים אז ישלם הוא שנים לרעהו שכיון שטען שנגנבה ממנו והוא עדיין אצלו הרי עשה עצמו בגנב ויש עליו דין גנב לשלם כפל ודוקא שנשבע קודם שבאו העדים אבל אם לא נשבע אע"ג שבאו עדים ששקר טען והפקדון עדיין בידו אינו חייב כפל דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלקי' שפירושו לשבועה אתה אומר לשבועה או אינן אלא לדין שכיון שבא לדין וכפר לומר נגנבה מיד נתחייב כפל אם באו עדים שהוא בידו א"א לומר כן שיש בידינו קבלה ג"ש נאמר כאן בש"ח שליחות יד שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' ונאמ' למט' בש"ש שליחו' יד שבוע' ה' תהי' בין שניה' אם לא שלח ידו וגו' מה להלן שבועה דבפי' כתיב בה אף כאן שבועה והרי למדנו שהטוען על פקדון שבביתו שנגנב ונשבע על זה ואח"כ באו עדי' שנשבע לשקר ושהיה הפקדון בידו בשעה שנשבע דינו כגנב וחיי' בכפל ואם טבח או מכר משלם ד' וה' כדין גנב ממש אבל אם לא נשבע קודם שבאו עדים לא ודוקא טוען טענת גנב ונשבע ובאו עדים חייב כפל שכן משמע וגונב וגו' ואם לא ימצא הגנב אלא הוא עצמו הגנב ישלם שני' שעשה בטענתו את עצמו גנב אבל טוען טענת אבד ונשבע ובאו עדים לא חייבתו התורה כפל ואם טען טענת אבד ונשבע על זה ונפטר והודה ששקר נשבע שאבד וחזר וטען נגנב ובא בפני ב"ד אחר שלא ידעו שנשבע כבר וחייבהו שבועה ונשבע ואח"כ באו עדים והכחישוהו פטור מכפל דכיון שכבר נפטר מן הבעלים בשבוע' ראשונה שנשבע שאבד ואע"ג דעכשיו מודה שלשקר נשבע במה שאמר שאבד אלא שאומר נגנ' נאמן בלא שבועה לומר שנגנ' אלא שהב"ד שלא ידעו שנשבע כבר שאינה ברשותו אלא שנאבדה השביעוהו שנגנב שבועה זו האחרונה לאו שבועת הדיינן היא לחייבו כפל דכיון דנשבע בתחלה שוב לא מהני שבועה זו לבעלי והיתה השבועה האחרונה כשבועת חנם ושבועה כזו א נה מביאו לידי כפל י"א שאם שלח בו יד תחלה ואח"כ טען טענת גנב אע"פ שנשבע ובאו עדים פטור דכיון ששלח בו יד נעשה עליו גזלן וחייב באונסין וא"כ כשטוען אח"כ שנגנב ממנו ונשבע לא פטר עצמו בשבועתו מכלום דאפי' היה האמת כן שנגנב לא היה פטור מלשלם שהרי חייב באונסין לפיכך גם השבועה שנשבע על זה לשקר הוי כשבועת חנם ואינו מביאתו לידי כפל ומפרשים לקרא ג"כ הכי ונקרב בעל הבית אל האלקים להשביעו אם לא שלח ידו וגו' ואז אם נשבע לשקר על הגניבה ישלם שני' אבל אם שלח ידו וגומר אע"פ שנשבע לשקר לא ישלם שנים וי"א אע"ג דשלח בה יד תחלה ונתחייב באונסין אפ"ה אם נשבע אח"כ לשקר שנגנ' ובאו עדים כפל וה"ק קרא ונקרב בעל הבית אל האלקים לישבע שנגנ' וגם צריך לישבע שלא שלח בה יד והקיש הכתוב השבועה דשלא שלח בה יד לשבועה שנשבע שנגנבה ממנו מה שבועה שנגנבה אם נתגלה אח"כ שלא נגנבה אלא הוא עצמו גנבה ישלם שנים אף שבועה שלא שלח בה יד אפי אם נתגלה אח"כ ששלח בה יד תחלה אע"ג דמשליחות יד ואילך קאי עליה באונסין אפ"ה צריך לשלם שנים בשביל שבועת שקר שנשבע שנגנבה. ואם מתחלה טען טענת גנב ונשבע ובאו עדים וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים וכן אפי' כמה פעמים זה אחר זה חייב כפל על כל שבועה ושבועה שאם כפר ונשבע ה' פעמים משלם הקרן וה' פעמים כפל על ה' שבועת שכן מצינו בחומש שריבת' התורה חמישיות הרבה לקרן אחר שנשבע עליו והודה וחזר וכפר ונשבע והודה דכתיב וחמשתו יוסיף עליו וקרינן חמישיתיו בקמץ תרת התיו ומסיק שפירושו חמשיות הרבה ה"נ ה"ה לכפל. הפקיד לשנים וטענו נגנב ונשבעו שניהם והודה א' שנשבע לשקר וחרי חייב עצמו בחומש ועל השני באו עדים שלשקר נשבע הקרן משלמין בין שניהם ובכפל מבעי' לן כגמרא מי אמרינן דהא דאמר' התורה בטוען טענת גנב ובאו עדים שחיי' כפל על הגניבה ולא חייבתו גם בחומש משום השבועת שקר כמו שחייבה חומש בכל הנשבע לשקר היינו בחד גברא שלא רצה התורה לחייב חומש על ממון אחד לאיש אחד אבל בתרי גברי כגון הכא האחד משלם חומש על הודאתו והשני משלם כפל על חלקו שבאו עדים או נימא התורה הקפידה שלא לשלם חומש וכפל על ממון אחד והכא כיון שהאחד שהודה פטור מכפל וחייב בחומש גם השני אין צריך לשלם כפל במקום חומש של השני וחומש פשיטא שלא ישלם השני דהא חומש כפרה הוא וזה אינו חפץ בכפרה דהא לא הודה ונשאר בתיקו וכתב הרמב"ם לפיכך אין מחייבין אותו כפל ואם תפש לא מפקינן מיניה ור"י בעל הטורים ורבינו כתב דלישנא דגמרא לא משמע הכי אלא משמע דבכפל פשיטא דמחייב אותו שבאו עליו עדים ולא מבעיא ליה אלא בחומש משום דגבי חומש כתיב בראשו הקיש החומש לראש שחוא הקרן לומר ממון המשתלם בראש דהיינו שאינו משלם אלא הקרן שהוא נקרא ראש מוסיף חומש אבל ממון שאין משתלם בראש כלומר אלא דאיכא כפל בהדיה אינו צריך לשלם חומש ומבעיא ליה ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש או דילמא שבועה המחייבתו כפל פטרתו מן החומש כלומר בהפקיד אצל שנים ונשבעו ואחד הודה והשני באו עליו עדים באותו שבאו עליו עדים פשיטא ליה דמשל' כפל ואינו משלם חומש כדאמרן דממון שאינו משתלם בראש הוא ול"מ ליה אלא אם אותו שהודה משלם חומש אם לא מי נימא ממון דאיכא כפל בהדיה אינו מוסיף חומש וה"ג גבי האי ממונא שאיכא כפל בהדיה וא"צ להוסיף חומש או דילמא שבוע' המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש וה"מ דפטור מחומש היכא דאיכא כפל בחד גברא אבל בתרי גברי דהאי שלא באו עליו עדים אינו משלם כפל צריך להוסיף חומש ולא איפשיטא תבע המפקיד פקדונו לנפקד ונשבע שנגנב והוכר הגנב ותבע הנפקד לגנב והודה שגנבו ואח"כ תבעו המפקיד לגנב וכפר ונשבע ובאו עדים אם באמת נשבע הנפקד כשנשבע שנגנבה ונמצא שהוא כן נמצא שבדין היה מוטל עליו לתבוע הגנב שאע"פ שכבר יצא מידי בעלים בשבועתו מ"מ עליו מוטל להחזיר אחריה להודיע שנשבע באמת וגם כשנתברר שנשבע באמת מסתמא ניחא ליה למפקיד דתיהוי בידיה דהיאך דהא נמצא שהוא איש נאמן וא"כ ה"ל הוא כבעל וכשהודה לו הגנב נפטר מן הכפל ואין לו לגנב עוד עסק עם המפקיד לפיכך כשתבעהו המפקיד לא היה צריך להשיב לו דלאו בעל דבדים דידיה הוה וכפירתו שכפר לו אינה כלום ולא היה צריך לישבע וכשהשביעוהו ה"ל כמו שבועת חנם שאינה מביאתו לידי כפל ומשלם הגנב הקרן ואם לשקר נשבע הנפקד כגון שטען נאנסה או נגנבה באונס ונמצא שנגנבה בפשיעתו כיון דמגלי' מילתא דשקרן הוא אנן סהדי דלא ניחא ליה למרה דליהוי האי תו שומר עליה הרי אינו כבעל ותביעותו שתבע לגנב לאו תביעה היא וגם הודאתו לו אינה הודאה וכשתבעו אח"כ המפקיד לגנב וכפר ונשבע משלם הגנב קרן וכפל למפקיד וי"א שהנפקד אע"ג שלשקר נשבע כיון שיש להסתפקנו שמא היה מתחרט והיה משלם למפקיד עדיין בעל הפקדון מיקרי לפיכך הבעלי' אין מוציאן הכפל ואם תפשו אין מוציא' מידם תבע המפקיד לנפקד ושלם ואח״ הוכר הגנב תבעו הנפקד והודה לו פשיט' שפטור מיד מן הכפל שהרי הוא הבעל שכבר שלם למפקיד אבל אם תבעו המפקיר תחלה והודה לו שגנב ואחר כך תבעו הנפקד וכפר ונשבע ובאו עדים שגנב ותבעו הנפקד בעד קרן וכפר בהא מבעיא לן אם ההודאה שהודה למפקיד פוטרתו מן הכפל או לא מי מצי אמר ליה שומר לבעלים אתון כיון דשקליתו דמי אסתליקתו לכו מהכא ואין ההודאה שהודה לכם פוטרתו או דילמא בעלים מצו אמרי ליה כי היכי דאת עבדת לן מילתא כלומר הואיל ועשית עמנו טובה ששלמת לנו לפנים משורת הדין עלן דידן נמי רמיא למיעבד לך מילת' דטיבות' לאהדורי בתר גנבא ולמתבעיה ותביעתן תביעה וא"כ גם הודאתו הודאה ופוטרתו מן הכפל ולא איפשיטא לפיכך אין מוציאין הכפל מיד הגנב ואם תפש הנפקד אין מוציאין מידו הטוען טענת גנב בפקדון של קטן פטור דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום לפיכך גם אין שבועתו מביאתו לידי כפל ול"מ נתנו לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן שפטור אלא אפי' נתנו לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול נמי פטור דכתיב כי יתן איש וגו' עד האלקים יבא דבר שניהם שתהא הנתינה והתביעה כשהוא איש הטוען טענת גנב באבידה שמצא אבידה וטען נגנבה ונשבע ואח"כ באו עדים שהיתה בביתו דינו כטוען טענת גנב בפקדון להתחייב בכפל וד' וה' דכתי' בפרשה זו על כל אבידה אשר יאמר וגומר אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים.
סימן שנג
נשתנית הגניבה ביד הגנב או שנתייאשו בעליה ממנו ובו ד' סעיפים:
א כתי והשיב את הגזילה אשר גזל והאי אשר גזל מיותר הוא בוהשיב את הגזילה סגי ודרשו בו שאם היא כעין שגזל ישיבנה ואם נשתנית קנאה בשינוי ונותן דמיה והוא הדין בגניבה לפיכך אמרו אם נשתנה שם הגניבה ביד הגנב כגון שגנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קנאה בשינוי השם וא"צ להחזיר אלא דמיה ומשלם כפל וקרן כמו' שהיתה שוה בשעת הגניבה לפיכך אם טבחו או מכרו אח"כ פטור מד' וה' דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר שכבר קנאו בשינוי השם וכן כל שינוי כיוצא בזה שאינו חוזר לברייתו קונה וא"צ להחזיר אלא הדמים אבל שינוי החוזר לברייתו אינו נקרא שינוי ואונו קונה אפי' מדרבנן ובסי' ש"ס יתבאר בע"ה איזה נקרא שינוי החוזר.
ב יאוש אינו קונה מן התורה דכתיב קרבנו ודרשינן ולא הגזול שאם גזל בהמת חולין והקדיש' לקרבן אינו עולה לו לרצון ופרכינן אימת אי לפני יאוש פשיטא אלא לאחר יאוש ואי יאוש קני הוי שלו ואמאי אינה עולה לרצון אלא ש"מ דיאוש לא קני וצריך להחזירה מיהו אם יש עם היאוש שינוי השם אפי' הוא גרוע שחוזר לברייתו יש אומרים שקונה מן התורה וא"צ להחזיר לו אלא הדמים.
ג ואם יש עם היאוש שינוי רשות כגון שמכרו הגנב לאחר שנתייאשו הבעלים קנאו הלוקח וי"א בין שנתייאשו הבעלים ואח"כ מכרו הגנב בין שמכר הגנב ואח"כ נתייאשו קנה לעניין שאין הקונה צריך להחזיר גוף הגניבה אבל מחזיר את הדמים אם לקח מגנב מפורסם ואם לא היה גנב מפורסם אינו נותן כלום לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק וי"א אפי' בגנב מפורס' אינו נותן כלום וע"ל סימן שנ"ו.
ד אין נקרא שינוי רשות אלא במוכר או נותן אבל אם מת והורישו לבניו אין זה שינוי רשות דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי אלא עדיין ברשות המוריש עצמו הוא וע"ל סי' שס"א ושם יתבאר עוד איזה נקרא שינוי רשות.
סימן שנד
השביחה הגניבה ביד הגנב ובו ו' סעיפים:
א היתה הגניבה ביד הגנב והשביחה מאליה כגון כבשה שהיתה מעוברת בשעת גניבה וילדה או שהית' טעונה בשעת גניבה וגזזה משל' אותה ואת גיזותיה ואת ולדותי' שאין זה שינוי וברשות דמרה אשבח והוא עדיין לא נתייאש אבל אם לאחר יאוש ילדה וגזזה משלם כשעת הגניבה דאע"ג דיאוש כדי לא קנה מ"מ השבח שהשביח אע"פ שבא מאליו תקנו חכמי' ז"ל שיהא של הגנב מפני תקנת השבי' ואם הוציא עליה הוצאה והשביחה כגון שפטמה הרי השבח של גנב אפי' לפני יאוש דהא מהוצא' שלו השביחה ואין סברא שיקח אותו הנגזל וי"א דאפילו שבח הבא מאליו כגון מעוברת וילדה טעונה וגזזה הוא של הגנב ואפי' קודם יאוש שקנאן בשינוי שאין לך שינוי גדול מזה דהא הוי מעיקרא גופא מליא והשתא גופא סריקא וה"ה אם גנב כבשה ריקנית ונתעברה אצלו או רחל גזוזה ונטענ' אצלו שהשבח של הגנב אע"ג שתבעוהו הבעלים בעודו עליה. וכ"ש אם גנבה ריקנית ונתעברה וילדה או גזוזה ונטענה וגזזה שהגיזה והוולדות של הגנב.
ב כתיב והשיב את הגזיל' לפיכך כל זמן שהגניבה עצמה היא ביד הגנב ולא נשתנית חוזר לבעלים בין לפני יאוש בין לאחר יאוש אלא שלאחר יאוש השבח לגנב מפני תקנת השבי' כמן שנתבאר אבל אם נשתני' הגניבה ביד הגנב קנאה דכתי' אשר גזל אם היא כעין שגזל יחזיר ואם אינה כעין שגזל קנאה וקנה שבחה אפי' לפני יאוש ואינו משלם אלא דמים מה שהית' שוה בשעת הגניבה וע"ל בסי' שס"ב עוד מדינים אלו.
ג כתי' אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' חיים שנים ישלם ודקדקו ז"ל אמאי קאמר רחמנא חיים בגניבה אלא ה"ק אחיי' לקרן כעין שגנב כלומר בעד הגניבה ישלם ב' כמו שהיתה שוה כריים כשגנב אותם ואע"ג שעכשיו היא מתה ואינה שוה כ"כ כמו שהיתה שוה בחיים כשגנב לפיכך אמרו גנב בהמה או כלי וכיוצא בזה שהיתה שוה כשעת הגניבה ארבע ועכשיו בשעת העמדה בדין אינו שוה אלא שני' ושחטה או מכרה או שבר הכלי בידים או נשבר מאליו משלם קרן כשעת גניבה וזהו החייהו לקרן כעין שגנב. וכפל וד' וה' כשעת העמדה בדין שכן משמע קרא דכפל אשר ירשיעון. אלקים ישלם שני' בשעה שמרשיעו הדיין דהיינו בגמר הדין חל עליו חיוב השנים שהוא הכפל וה"ה בד' וה' שהם קנס אבל שבר הכלי בידים שהוא הקרן אע"ג דהוזל קוד' ששברו משלם כשעת הגניבה שאל"כ יהא חוטא נשכר. ואם היתה שוה בשעת גניבה שנים ובשעת העמדה בדין ד' אם טבח או מכר או שבר הכלי או אבדו בידים משלם קרן כשעת הגניבה וכפל וד' וה' כשעת העמדה בדין. ואם מתה הבהמה מאליה ואבר הכלי מאליו משלם הכל קרן וכפל וד' וה' כשעת הגניבה כיון שאינה בעין בשעת העמדה בדין שאם היתה בעין היה מחזיר' כמו שהיא אפי' הוקרה וע"ל סי' שס"ב סעיף י'.
גנב וכחשה או פטמה אם נתכחשה או נתפטמה מאליה הוי דינא כמו ביוקרא וזולא ואם טבח או מכר משלם קרן כשעת הגניבה וכפל וד' וה' כשעת העמדה בדין. אבל אם הוציא עליה הוצאה והשמינה בין קרן בין כפל וד' וה' אינו משלם אלא כשעת גניבה וכן אם הכחישה בידים משלם הכל הקרן והכפל וד' וה' בשעת הגניבה דאם השמינה מצי למימר לבעליה אנא פטימנא ואת שקלת ואם הכחישה הבעל אומר לו מה לי קטלת כולה מה לי קטלת פלגא.
ה גנב כלי ושברו או פחתו בידים או נשבר או נפחת מאליו אין אומרים יתן השברים לבעלים וישלים עליהם מה שפחת אלא הוא יטול את השברים ויתן לבעלים כלי שלם או דמיו וכן הדין בגזלן ולא דמי לשאר נזקין דשמין להן השברים אי בעית אימא קרא ואב"א סברא אי בעית אימא קרא גבי גנב כתיב חיים שנים ישלם חיים ולא מתים ובגזלן כתיב אשר גזל כעין שגזל יחזיר לאפוקי שברים אבל בשאר ניזקין כתיב והמת יהיה לו מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה. אב"א סברא והיינו טעמא גנב וגזלן מיד שהוציאו הגניבה או הגזילה מרשות בעלים קנה אותה והוא שלהם ונשבר או נפחת ברשותם נשבר ונפחת והם צריכים לשלם מה שגנבו וגזלו אבל מזיק לא קנה הדבר הניזק ואינו חייב לשלם אלא מה שהזיק לפיכך אם הבעלי' רוצים ליטול הכלי ושהגנב והגזלן ישלימו עליהם מה שנפחת שומעין להם דלא אמרו שחייבים ליתן כלי שלם או דמיו אלא משום תקנת הבעלים ואם הם אינם רוצים בתקנה הרשות בידם ושומעין להם מיהו כל זה דווקא אם יש להם מעות לשלם אבל אם אין להם מעות לא גריעי שברים אילו משאר מטלטלין ושמין אותם לבעלים.
ו גנב או גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניה' אינם יכולי' להקדישו לא הגנב והגזלן ולא הבעלים הגנב והגזלן לא שהרי אינו שלהם ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והבעלים לפי שאינו ברשותם ואיש כי יקדיש ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל שברשותו אפילו יש להם עדי גזילה וגניבה שיכולים להוציאם בדיינים אפילו הכי אינו קדש שהרי עדיין אינו ברשותו דמחוסר גוביינ' במה דברי' אמורי' במטלטלין אבל במקרק' אם יש לבעלים עדים שיכולים להוציאם בדייני' יכולים הבעלים להקדישו דקרקע אינה נגזלת וכל היכא דאיתא ברשותה דמרה איתא ואינה מחוסר גוביינא.
סימן שנה
גנב שהחזיר הגניבה שלא מדעת בעליה ובו ג' סעיפים:
א הגונב חפץ מבית חבירו והחזירו למקומו ולא ידעו הבעלים שהחזירו אם ידעו הבעלים קודם שהחזירו שנגנ' מהם אע"פ שהחזירו הגנב אח"כ לתוך בית הבעלים לא הוי השבה מעליא ולא נפטר הגנב דכיון שידע הבעל שנגנבה נתיאש מלשומרו עוד ועכשיו שהוחזר לא ידע שישמרנו והוא באחריות הגנב עד שידעו הבעלי' שהוחזר כגון שמנה את חפציו ומצאן שלימים מיהו כשמנאם ומצאם שלימים נפטר הגנב אע"פ שלא ידעו הבעלים בשעה שהחזירו לפיכך אם גנב לו מעות והבליעם לו בחשבון ונתנם לתוך כיסו שיש בו כבר מעות שלו יצא דקי"ל אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וכיון שיש בו מעות כבר מסתמא משמש בו כבר וידע כמה היו בו ולאחר שהחזיר הגנב גם הגניבה לתוך הכיס אע"פ שלא ידע הבעל בחזרה מ״מ מסתמא מיד אחר החזיר הגנב חזר ומנה המעות שבכיס שהרי אדם עשוי למשמש בכיסו בכל עת ונודע לו שיש לו מותר בכיסו וכיון שנורע לו יצא הגנב ירי השבה אבל אם זרקם הגנב לכיס של הבעל שאין בו כלום לא יצא דכיון שאין לבעל בכיס זה מעות אינו עשוי למשמש בו וחייב הגנב באחריות הגניבה או הגזילה עד שיודיענו לבעל שהחזיר כך וכך לכיס פלו' ואם לא נודע לבעלי' קודם שהחזיר הגנב שנגנב מהם מיד כשמחזירם הגנב למקומן יצא אע"פ שלא מנאים הבעלים דהא לא נתייאשו הבעלי' מעולם משמירתם ומסתמא ישמרוהו.
ב בד"א בדבר שאין בו רוח חיים שאינו זז ממקום שמניחו שם כשמחזירו אבל הגונב טלה מן העדר וידעו הבעלים שנגנג והחזירו הגנב לעדר שלא מדעת הבעלים ומת או נגנב קודם שנודע לבעל וגם לא מנה את הצאן חייב הגנב באחריותו אבל אם מנה הבעל את הצאן ומצאן שלימים פטור ואם לא ידעו הבעלי' לא בגניבתו ולא בחזרתו אע"פ שמנה הבעל את הצאן אחר החזרה ומצאן שלימים אפ"ה חייב הגנב באחריותו עד שיודיע את הבעלים שישמרו את הטלה שהרי על ידי גניבתו שהוליכן לגנבו למד טלה זה דרך אחר' חוץ מדרך שאר הצאן שבעדר זה והבעל לא ידע שישמרנו מזה לפיכך יודיענו הגנב שישמרנו שמירה מעולה.
ג בד"א שנפטר כשמחזירו למקומו בגנב הגונב מבית הבעלים אבל שומר שגנב מרשות עצמו כגון שהופקד אתו כיס או טלה ויש עדים שגנבו ממקום שהניחו שם אע"פ שיש עדים שהחזירו למקומו חייב באחרייתו עד שיודיע לבעלי' שמיד שגנבו אינו נאמן עוד לבעל להיות שומר עליו וכלתה ליה שמירתו והרי כאילו לא החזירו עד שיודיע לבעלים.
סימן שנו
אסר לקנות שום דבר מן הגנב והקונה ממנו ודין מפורסם או אינו מפורסם ובו י' סעיפים:
א אסור לקנות מן הגנב דבר שיש לחוש שגנבו והקונ' ממנו עון גדול הוא שמחזיק ידי עוברי עבירה שגורם לו לגנוב פעם אחר' שאם לא היה מוצא מי שקונה ממנו לא היה גונב כדאמרי אינשי לאו עכברא גנב אלא חורא גנב לפיכך אסור לסייע לגנב בשום דבר המביאו לגנוב כגון ההיא איתת' דאמרא לנפח שיעשה לה במסתר שתי מפתחות וקנאה ממנו ביוקר ואמרו שהנפח ראוי ליענש דכיון שעשא' במסתר ושלמה ביוקר היה לו להרגיש שכוונתה היה כדי לגנוב מנכסי בעלה ולא היה לו לסייע לה דלא עברא גנב כו' וכל כיוצא בזה.
ב דקונה גניבה מן הגנב קודם שנתייאשו הבעלים ואח"כ הוכר הגנב ובא עדים ואמרו שזה החפץ שמכר לפלוני גנבו הוא בפנינו צריך להחזירו לבעלים אבל הבעלים צריכין ליתן ללוקח המעות שנתן לגנב אע"פ שהוכר הגנב והיה יכול הלוקח לתובעו שיחזיר לו מעותיו אפי' הכי תקנו חז"ל שאינו צריך להחזירו לבעליו אלא עד שיתן לו מעותיו מפני תקנת השוק שאל"כ אין אדם יכול לקנות שום דבר בשוק שמא גנוב הוא ויפסיד מעותיו ואכ"ל. כשלא הוכר הגנב שצריך ליתן ללוקח מעותיו ולא יפסיד הלוקח מעותיו מפני תקנת השוק בד"א בגנב שאינו מפורסם שאין הלוקח פושע דמנין היה לו לידע שגנוב הוא אבל בגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק וצריך להחזירו לבעלים בלא מעות שלא היה לקנותו ממנו והוא יוציא מעותיו מהגנב וי"א דאף בגנב מפורסם עשו תקנת השוק וצריך להחזיר ללוקח מעותיו אלא א"כ ידע הלוקח שזה הדבר שקנה הוא גנוב אתו ואעפ"כ קנהו ממנו שאז צריך להחזיר בלא דמים ואפי' לא רוצה הגנב להחזיר לו מעותיו אין כופין אותו דאמרינן הואיל וידע שהוא גנוב המעות שנתן לשם מתנה נתנם וקנאה הגנב. מיהו אם אמר הלוקח לקונה נתכוונתי כי אמרתי פן יקנוהו אינשי דלא מעלי ולא יחזירוהו נאמן וצריך הבעל בית להחזיר לו מעותיו אפילו בגנב מפורסם לכ"ע והוא יתבע הגנב.
ג ואם נתייאשו בעלי' מהגניבה בין שנתייאשו ואח"כ מכרו הגנב בין שנתייאשו אחר שמכרו קנאו לוקח ביאוש ושינוי רשות מיהו י"א דיאוש ושינוי רשות אינן קונין לגמרי אלא לעניין שאינו צריך להחזיר גוף הגניבה עצמה לבעליה אבל צריך ליתן להם דמי הגניבה אם קנאה מגנב מפורסם לפי הדעת שכתבתי דבגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק. אבל לפי הי"א דאף בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק או בגנב שאינו מפורסם דלכ"ע עשו בו תקנת השיק אינו נותן לבעלים כלום לא החפץ ולא הדמים מפני תקנת השוק ולפי זה כיין דמן הדין היה צריך להחזיר לו דמי הגניבה אלא שמפני תקנת השוק אינו מחזירו אם היתה הגניבה שוה יותר ממה שקנאה צריך הלוקח לשלם המותר לבעלי וי"א דיאוש ושינוי רשות קונין לגמרי ומן הדין א"צ ליתן להם כלום לבעלים ואפי' המותר אין משלמים מיהו כבר כתבתי בסי' שנ"ג סעיף ג' שי"א שאין יאוש ושינוי רשות קונין אלא שנתייאשו הבעלים קודם שמכרו הגנב אבל אם לא נתייאשו עד אחר שמכרו הגנב לא קנה וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וכן נ"ל להורות.
ד היכא שאמרנו שהבעלים צריכין ליתן דמים ללוקח אם אין ללוקח עדים בכמה לקחו נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל שהרי הוא מוחזק בכלי שלקח.
ה והיכא שאמרנו שהלוקח צריך להחזירו לבעלים בחנם והוא יתבע מעותיו מן הגנב אם הלוקח אומר בכך וכך לקחתיו מימך והגנב אומר לא מכרתיו לך אלא בפחות מזה הלוקח נאמן לומר בכמה לקחו ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל אבל אין הגנב נאמן לפטור עצמו אפי' בנקיטת חפץ מפני שחשוד הוא על השבועה :
דהא גנב הוא.
ו גנב ופרע למלוה שלו בחובו גנב ופרע בו לחנוני בהקיפו שהקיף ממנו לא עשו בו תקנת השוק אלא הבעלים נוטלין הגניבה מן המלוה או מן החנווני וישאר החוב על הגנב כמו שהיה אלו לא שייך לתקן להם כלום דבשלמא גבי לוקח שנתן בעד זה החפץ ולא ידע שנגנב תקנו שלא יפסיד מעותיו שנתן בעד זה החפץ אבל המלוה והחנווני לא נתנו לגנב כלום מחמת זה החפץ ולמה יתקנו להם.
ז משכן הגנב את הגניבה בין שלקח עליה מעות בשוויה או יותר משוויה או פחות משוויה עשו בו תקנת השוק כמו במכר שיתבאר בסעיף הסמוך וצריך הבעל לתת למלוה את הדמים שהלוה לגנב כמו במכר שיתבאר בסעיף הסמוך ואע"ג דגבי משכון בהלוה לו יותר מגוויה ליכא למימר אורחא דמילתא למזבן לפעמים בדמים יקרים כמו במכר דהתם אמרינן הכי משום שהיה חפץ בחפץ זה לקחו ביותר משוויו מה שאין לומר כן גבי הלוה עליו מ"מ איכא למימר שלא לקחו אלא לזכרון דברים שהלוה על משכון זה אע"פ הלוהו יותר משויו ולא דמי להא דבעינן למכתב בסעיף ט' היה הגנב חייב כו' דהכא שאני דהא לא הוציא המעות מידו עד שהביא לו המשכון אלמא כל סמך שלו לא היה אלא על המשכון והוי כמכר אומן שנותנין לו כלי לתקן ומשכנו צריכין הבעלי' ליתן לו מעותיו למלוה אבל לא הריבית שעלה עליהם שלא עשו תקנת השוק על הריבית ואפי' למ"ד אומן קונה בשבח כלי לא נאמר הרי הוא של אומן ולא של הבעלים דמ"מ צריך להחזירו לבעלים מכח דינא דמלכותא דנהיגי הכי עכשיו ומצריכין להחזיר כל גניבה אפי' לאחר ייאוש ושינוי רשות דהכי דינא דמלכותא ובמקום דנהיגי ליתן גם הריבת צריך ליתן לו גם הריבית וע"ל סימן שס"ח.
ח הלוקח מגנב שאינו מפורסם ולפי הי"א א דלעיל בסעיף ב' אפילו בגנב מפורסם בין שלקח ממנו שוה מאה מאתים או שוה מאתים במאה הרי זה נוטל הדמים מבעל הבית ואחר כך מחזיר הגניבה מפני תקנת השוק ובשוה מאה במאתי' לא אמרינן כי היכי דמאה היתירים ודאי מתנה הם שנתן לגנב דאל"כ למה נתנן לו כך המאה דשויא נמי מתנה הם ובמאתים במאה לא אמרינן כיון שמכר בזול מוכח מילתא דגנוב הוא אתו ולא היה לו לקנותו דאורחא דמילתא היא למזבן לפעמים בדמים יקרים ולפעמים אדם מוזיל וזבין לפי שהוא צריך למעות לפיכך עשו בכולהו תקנת השוק.
ט היה הגנב חייב ללוקח ק' זוז והביא לו הגניבה ונתנה לו ונתן לו עוד ק' זוז א"א ק' הראשונים הוה ליה גנב ופרע בחובו וא"צ ליתנם לו אבל ק' האחרונים הוה במשכון הגניבה ויתן אלא א צריך להחזיר הגניבה בחנם ולא יתן לו הבעל כלום אפי' ק' האחרונים לא יתן שיכול לומר לו כמו שהאמנתו במאה הראשונים כך האמנתו בק' האחרונים ולא נתתם לו בשביל הגניב' בד"א בשנתן לו החפץ בסתם והוא נתן לו המעות אבל אם פי' ואמר הלויני על חפץ זה ק' ודאי זו היא משכונ' שעשו בו תקנת השוק רק מחרימין סתם שכך היה.
י ראובן שקנה גניבה מגנב שאינו מפורסם ולפי הי"א אפילו בגנב מפורסם נמי אם קנה ממנו בק' וחזר ומכרה לשמעון בק"ן והוכר הגנב הבעלים נותנים לשמעון הק"ן משום תקנת השוק ולוקחין הגניב' וחוזרין ונוטלין מראובן נ' שהרויח ומהגנב ק' ולפי הדעת הראשון דסעיף א' דלא עשו תקנת השוק בגנב מפורסם אם קנה ראובן מגנב מפורסם בק' ומכרה לשמעון בק"ן והוכר הגנב הבעלים נותנין לשמעון הק"ן דעד כאן לא אמרינן שלא עשו תקנת השוק בגנב מפורסם אלא בלוקח מן הגנב דוקא מפני שלא היה לו ליקח אבל ללוקח שני שאינו יודע ממי קנאו התגר שקנאו הוא ממנו ודאי עשו תקנת השוק ונותן לו הבעל דמיו ואח״כ חוזר הבעל על ראובן שקנה מן הגנב וצריך ליתן לו כל מה שנתן לשמעון והולך ראובן ותובע מן הגנב הק' של קרן שנתן לו וה"ה אם מכ' השני לשלישי והשלישי לרביעי אפילו ק' שהוא נוטל מכל אחד ואחד מה שהרויח והקרן נותן הגנב וכל הדברים האלו נאמרים בלפני יאוש כט"ש. ישראל שלקח כלים וספרים מגנב מפורסם ישראל או גוי ומכרן לישראל אחד ובא גוי והוציאו מן הלוקח בדיניהם שאמר שלי הם שנגנבו ממני אם יש עדים שמגנב מפורסם קנאם הישראל הראשון חייב להחזיר דמיו ללוקח השני ולא מצי אמר ליה הגוי שהוציא ממך שקרן הוא ולא שלו היו דמה שאמרו חכמים אם הוא גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק היינו משום דלא איבעי ליה לזבן מגנב מפורסם וכיון דזבין מיניה איהו דאפסיד אנפשיה וחייב לשלם ללוקח ממנו את דמיו ואם אין עדים שמגנב מפורסם קנאן לא עשו בו תקנת השוק ולא יחזיר ללוקח את דמיו שיאמר לו שהגוי דבר שוא היא ושלא כדין תפשו ויפסיד הלוקח ממנו.
סימן שנז
המכיר כליו וספריו ויצא לו שם גניב' בעיר ובו ג' סעיפים:
א ב"ה שאינו עשוי למכור את כליו ויצא לו שם גניבה בעיר ואמרו שנגנבו כליו וספריו והכיר כליו וספריו ביד אחרים או שהיה עשוי למכור והיו כליו אלו שהכיר מכלים העשויים להשאיל ולהשכיר אם באו עדים שאלו הם כליו של זה הואיל ויצא לו שם גניבה בעיר וגם הוא אינו עשוי למכור כליו מאמינים לו שאלו הם שנגנבו ממנו ולא חיישינן שמא מכרם לאחרים ואותם האחרים מכרם לזה הלוקח וכן אפילו אם הוא עשוי למכור כליו הואיל ודרך אלו הכלים להשאילן ולהשכירן והיה יכול לטעון ללוקח זה השאלתים או השכרתי' לך והוא אינו טוען בן אלא נגנבו ממנו וגם כבר יצא לו שם גניבה בעיר מאמנים לו גם כן שאלו הם שנגנבו ממנו ולא אמרינן שמא מכרם לאחרים ואות' האחרים מכרום ללוקח וגם הוא. עדיין לא נתייאש כגון שהיה מרדף אחריהם תמיד לפיכך צריך הלוקח להחזירם לו מ"מ עשוי בו תקנת השוק שישבע זה הלוקח. שהם בידו בנקיטת חפץ בכמה לקח אותם ויטול מב"ה ויחזיר לו כליו ואהני ליה מה שיצא לו שם גניבה בעיר ג"כ שא"צ לישבע שנגנבו ממנו אלא מחזירי' לו בלא שבועה והוא נותן דמיהם ואם היה הבעל בית עשוי למכור את כליו וגם לא היו אלו הכלים הנמצאים ביד הלוקח מן הכלים העשויין להשאיל ולהשכיר אע"פ שיצא לו שם גניבה בעיר והוכרו כליו או ספריו ביד אחרים ויש לו עדים שאלו הם שנגנבו ממנו אין מאמינים לו שאלו הם שנגנבו ממנו ואין הלקוחות צריכים להחזירן לו דשמא הוא מכרן מכרן לאחרים שהרי עשוי למכור ומה שיצא לו שם גניבה בעיר שמא עילה מצא שהיה בוש שיאמרו מוכר כליו הוא או שמא כלים אחרי' נגנבו ממנו ואינם אלו שהוכרו אבל יצא לו שם הגניבה בעיר בסיבת שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד הוא וזעק בלילה נגנבו כלי וספרי ובאו בני העיר ומצאו מחתרת חתורה ובני אדם שלנו בתוך ביתו יוצאים וחבילו' של כלים על כתפיהם והכל אומרים חללו כליו וספריו של פלוני אלא שעכשיו אע"ג שיש עדים שאלו הכלים הם שלו אינ' יודעים אם אלו הכלים הם הם שנגנבו לו כבר כי לא ראו אותם כבר אלא בתוך החבילו' היו כיון שישנם שם כל התנאים הללו מאמינים לב"ה שהם הם שנגנבו ממנו וישבע זה שהכלים בידו בנקיט' חפץ כמה נתן בהם ויטול מבעל הגניבה ויחזור לו כליו.
ב דין מי שנכנס לבית חבירו והו כלים תחת בגדיו נתבא' בסי"צ'.
ג ראובן שנגנבו לו כליו או נאבדו או נטלום ליסטים ובאו ליד גוי וקנאם ישראל אחר מיד הגוי בפחות משויו ובאו הבעלים ותבעו מיד זה שקנאם נתבאר בסי' שס"ח.
סימן שנח
דברים האסורים לקנות מהרועי' ומשומרי' פירו' ומבעלי אומנות ובו י"ב סעיפים:
א כל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו שלא להחזיק ידי עוברי עבירה כמ"ש למעלה וכן אם חזקת שרוב אותו הדבר הוא נגנב אין לוקחין אותו לפיכך אין לוקחין מן הרועים צמר דסתם רועים גזלנים הם ותולשין צמר מן צאן בעלי בתים שהם רועין ומוכרין אותם וכן חלב אין קונין מהם שחולבין בהמות של בעלי בתים שהם רועין וכן טלאים וגדיי' אין לוקחין מהם שהם גונבים אותם מן העדר שלהם ומוכרין אות' ואומרים לבעלי בתים שמת או נאבד ודוקא ביישוב אין לוקחין אבל במדבר לוקחין מפני שטורח הוא לב"ה להביאו ליישוב ומניחו ומוחל לו לרועה ומותר ליקח מן הרועי' ד' צאן או ד' גיזו' של צמר מעדר קטן או ה' מעד' גדול שאין חזקתו שהוא גנוב דכיון שהוא כ"כ הרבה מרתת הרועה לגונבו שמא ירגיש הב"ה וודאי שלו הן כללו של דבר כל שהרוע' מוכרו אפי' אם היה ב"ה מרגיש בו מותר ללוקחו ואם לאו אסור.
ב אין לוקחין עצים אז פירות משומרי פירות או עצים אלא בזמן שהם יושבים בפרהסיא על פתח הגינה והסלים והמשקל לפניהם כדרך כל אדם בשלו שאין זה דרך גניבה אבל אם מוכרין אחורי הגינה דרך גניבה הוא ואסור.
ג וכולן שאמרו ללוקחין שיטמינו הדבר שמוכרין אסור בכל עניין.
ד ומותר ליקח מהאריס לפי שיש לו חלק בפירות ומשלו הוא מוכר בד"א בסתם דתלינן לומר שכבר חלקו ומחלקו מוכר אבל אם ידוע לנו שלא חלק אסור ליקח ממנו ואין אנו תולין לומר ודאי ימכור אלו ויתן לב"ה אחרים כנגדו שנחשדין דמורו היתר לומר שאני עושה שמירה מעלייתא וכה"ג.
ה אין לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים אלא דברים שחזקתן שהן שלהם מדעת הבעלים כגון בגליל לוקחין מהם כבלי פשתן שמפני שרוב עסקן בפשתן תלינן שמרצון בעל' מוכרתו וכן עגלי' בשרון וכן בכ"מ ומקום לפי עניינו ולוקחין בצים ותרנגולים בכ"מ מכל אדם וכולם שאומרים הטמן אסור מעשה באש' אחת שהחזיק' בשל יתומים וגזרו שלא ישא אותה שום אדם כדי שלא להחזיק ידי עוברי עבירה.
ו לוקחין מהבדרין זתים במדה ושמן במדה אבל לא זתים מועטים ושמן מועט שחזקתן גנובים וכן כל כיוצא בזה.
ז מוכין שהכוב' מוצי' כשרוחץ הבגד אין דרך ב"ה להקפיד עליה] והן שלו אבל אותן שהסורק מוציא כשסורק הבגד בקוצים הן הרבה וב"ה מקפיד עליהם ואסור לקנות ממנו.
ח דרך אורגי בגדים לארוג בשפת הבגד ג' חוטין והן של הכובס כי דרכו ליטלן ואם הן יותר מג' כולן לב"ה ואם הם ממין אח' כגון שחור על גבי לבן אפי' הן יותר מג' הן של הכובס.
ט החייט ששייר מהחוט כדי משיכת מחט וכן אם שייר מן המטלית כשחותכין אותו להשוותו ג' אצבעות על שלש אצבעות הן של ב"ה פחות מכאן הוא שלו.
י ניסורת שהחרש מוציא במעצד וכן היוצא מתח' המקדח ומתחת הרהיטני והנגרר במגרה הוא שלו ומה שמוציא בכשיל וכן הנפסק במגרה הוא של ב"ה ודוקא שקבל לעשות בביתו אז מוחל לו דברי' קטנים כאל' מפני שטורח לב"ה להביא' ולנושאם לתוך ביתו אבל אם עוש' בבית ב"ה הכל לב"ה וכן בכל שאר המלאכו' כל שב"ה מקפיד עליו הוא של ב"ה ושאינו מקפיד עליו הוא של פועל.
יא ובכל הדברים הולכים אחר מנהג המדינה. י
יב כל אומן שמכר דבר מהדברים שאינו שלו מהלכות מדינה כגון מוכין שמוכרן הסורק במקום שנהגו שיהיה של ב"ה אסור ליקח ממנו אבל לוקחין ממנו כר מלא מוכין מ"ט דקנינהו בשינוי ואע"ג דק"ל שינוי החוזר לברייתו אינו שינוי הכא שאני שאין זה גזל ודאי אלא מספק אתה בא לאוסרו וכיון שכן בשינוי כל שהוא מותר וכן כל כיוצא כזה מותר ואם מכר האומן דברים שהם שלו בהלכות מדינה לוקחין ממנו ובכולם אם אמר לקונה הטמן אסור דהדברים אלו מוכיחים שגנוב הוא אתו.