לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות גביית מלוה · סימן קג
שמין קרקע של לוה ואם טעו בשומא ובו י"א סעיפים:
א כאשר יורידו המלוה לנכסי הלוה יכנסו ג' שמאים לשום לו בהם כשיעור חובו ואילו ג' השמאי' יכולין להיות קרובים זה זה שאין זה דין אלא יאמרו דעתם כפי בקיאותם כשומ' שדה זו וכשישומו לא ישומו אלא כפי הזמן וכפי השער שנמכרין הקרקעות עתה באותו המקום ואם החוב היא מעט משיעור הקרקע ומגיע למלוה חומש או שתות של הקרקע אין שמין את הקרקע כולה כאחד ולתת לו אח"כ כחלק ממנה כפי שיעור חובו כגון אם הקרקע שוה ת"ק והחוב הוא ק' א"א שיתן לו חומש הקרקע בחובו אלא שמין כמה שיוכלו למכור בזה הקרקע בק' זהובים ואותו יתנו למלוה כללו של דבר אין לשום למלו' בחובו אלא דבר שיכול לגבות ולמוכר' מיד דהרבה חשו חכמים לנעילת דלת בפני לווין ואין לחוש כלל להפסד הלוה וע"ל סעיף ה' ואחר ששמוהו מכריזין עליה בפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפי ואם קרקע זו טורף המלוה מן הלקוחות צריכין להכריז עליה ל' יום כדרך שמכריזין על נכסי יתומים ע"ל ריש סי' ק"ע ויש חולקין ואומרים דה"ה דאם בא לגבו' מבני חורין כיון שנמכר שלא מדעתו בב"ד צריך ג"כ שומא והכרזה ל' יום כמו של יתומים ובאים הלוחים וקוצבים דמים כרצונם אם מצאו כשומת ב"ד או יותר לוקחים הדמים ונותנים אותה למלוה ואם רצה המלוה לקחתה באותה הוא קודם שהרי הוא משועבדת לו כבר ואם לא מצאו בה כדי שומתן מחליטין אותה למלוה בכדי שומתן וכ"ת כיון שעכ"פ צריך המלוה ליקח אותה כפי שומתן א"כ ההכרזה למה צריכה יתנוה לו מיד כששמו אותה והוא יטפל במכירתו אינה קושיא כי ההכרזה היא להפיס דעת הלוה ולטובתו שאם יתנו הלוקחים יותר מכדי שומת ב"ד ישאר המותר ללוה או יקחנה המלוה באותה שומא ויתן המותר ללוה.
ב ג' שירדו לשום ונחלקו בשומא א' אומר במנה ושנים אומרים במאתים או א' אומר בק"ק ושנים אומרים בק' בטל היחיד במיעוטו א' אומר במנה וא' אומר בשמונים וא' אומר בק"כ נידון בק' מפני שאנו ממצעים מה שיש בין המועט למרובה ומוסיפין על המועט המחצית וגורעין מהמרוב' המחצית וכיון שבין האומר פ' לאומר ק"כ יש מ' כשאתה מוסיף על המועט המחצית ותגרע מן המרובה המחצית נמצא שהוא נידון במאה וכן לעולם כגון אם א' אומר במנה וא' אומר בצ' וא' אומר בק"ל הרי בין המרובה והמועט ג"כ מ' תחלקם לשנים יהיו כ' תוסיף כ' על המועט שהם צ' ותגרע ך' מהמרובה שהם ק"ל יהיו נידון בק"י ועל דדרך זו שמין ביניהם לעולם.
ג שמוה ג' ואמר המלוה ישומו אותה ג' אחרים הבקיאים יותר בשומא אין שומעין לו דא"כ אין לדבר סוף ועוד דאמרינן ממאי דהני בקיאי טפי דילמא הני בקיאי טפי.
ד בית דין ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו אפילו בכל שהוא מכרן בטל אפילו הכריזו מפני שהם כשליח ללוקח ולצור ויכולין לומר להם שלוחינו אתם ולתקוני שדרנו אתכם ולא לעוותינו אפילו בכל שהוא אבל אם היו הנכסים ששמו בני חורין שהגבו מן הלוה למלוה וטעו בשומא אינם נקראים שלוחים אלא ב"ד ודינ' כב"ד שמכרו נכסי היתומים וטעו שיתבאר בסימן ק"ט וטעמא דמילתא דגבי לוקח וב"ח נחשבו כשלוחים ומכרן בטל אפילו בכל שהוא וגבי לוה ומלוה בבני חורין וכן יתומין חשובים לב"ד ואין מכרן בטל בכל שהוא משום דגבי לוקח וב"ח אין הלוקח מוטל לפרוע החוב הזה ולא יוכלו לומר לו ללוקח אם לא היית חפץ בשומא היה לך להשתדל בפרעון המלוה ולפיכך הדין נותן שאינם אלא שלוחים ואם טעו בכל שהוא יהא בטל בשליח הטועה שיכולין לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אפי' בכל שהוא וכיון דגבי לוקח אינם אלא כשלוחים ומכרן בטל אם טעו לחובתו אפי' בכל שהוא גם הוא בטל גבי ב"ח אם טעו לחובתו אפילו בכל שהוא אע"ג דגביה דידיה דיינים הם ולא שלוחים אבל בגביית בני חורין מן הלוה למלוה הם דיינים ומשפטי' יוכלו לדבר עמו אם לא היית חפץ בשומא זו לא היה לך להיות לוה רשע ולא ישלם והיה לך להשתדל בפרעון המלוה שלא יצעק עליך בפנינו לדין לפיכך אפילו אם טעו מכרן קיים וכ"ש לגבי מלוה שהם דיינים לו דמכרן קיים וכן בשום היתומים הוי טעמא הכי ומכרן קיים על הדרך שיתבאר בסימן ק"ט בע"ה.
ה אם החוב הוא דבר מועט שאם ישומו למלוה כנגד חובו לא יגיע לו בשומתו חלק הראוי להיות לפי מה שהוא קרקע בית או שדה או כרם כשיעור שיתבאר בסי' קע"א ואומר המלוה ללוה או מכור לי מהנשאר לך כדי שיגיע לי שיעור הראוי להיות בית או שדה או כרם או פרע לי מעותי הדין עמו ואם אין המלוה רוצה לקנות יותר מכדי חובו ואומר פרע לי מעותי מאחר שמה שהוא כדי חובי אין בו שיעור הראוי ג"כ הדין עמו שלא הלוה לו מעותיו שיהיו כמו אבודין ממנו שאינו ראויין לו לכלום וכופין את הלוה למכור הקרקע או למשכנו ויפרע לזה מעותיו ואין חוששין להפסד הלוה ואין מרחמין בדין לומר היאך נוציא את הלוה מביתו בשביל דבר מועט כזה שכן הוא מן הדין שישלם. ואם היה הדבר בהפך שאם יתנו למלוה כשיעור חובו והוא חלק הראוי לו להיות בית או שדה או כרם ומה שישאר ללוה לא יהיה בו בשיעור הראוי לו אינו יכול לכוף למלוה שיקחנו במעות דאטו משום שהלוה לו יחוייב ליקח ממנו קרקעותיו יותר ממה שהלוה לו אין זו סברא אבל כשהמלוה טורף קרקע מן הלוקח וכשיגבה חובו לא נשאר ללוקח כשיעור יכול הלוקח לכופו שיקח המותר ממנו במעות דחשו לפסידא דלוקח אבל לפסידא דלוה לא חשו שאין מרחמין בדין.
ו קרקע שעשו בה ב"ד שומא והכרזה להוריד בו המלוה ואירע מה שאירע שנשתהה זמן ולא הורידוהו בה ורוצה אחד מן הבעלי דינין שיעשו שומא אחרת שמא בזמן ארוך בזה נשתנה השומא נתייקרה או ניתזולה דינא הוא כל זמן שלא החליט ב"ד הקרקע למלוה אי אייקר או זיל ברשותו דלוה קאי וצריך לעשות שומא אחרת והכרזה אחרת ואם ירד המלוה מעצמו לנכסי לוה בלא הורדת ב"ד והחזיק בהן או מכרן בלא ב"ד אינו בלום אפי' היתה משכונה בידו או אפותיקי מפורש כיון שיכול לשלם לו מעות ולסלקו וי"א שאם עבר הזמן שקבעו לו לפרוע או שהיא משכונא מוחזקת ביד המלוה יכול למוכרה אפי' בלא ב"ד.
ז מקום שנהגו לכתוב בשטרות שיוכל המלוה לירד לנכסי לוה ולמכור אותן בלא שומת ב"ד ובלא הכרזה אם המנהג הוא כן בעיר מה שנהגו נהגו אבל אם המנהג בעיר שאע"פ כן נהגו שלא לירד ולמכור כי אם בשומא והכרזה גם זה אע"פי שכתוב בשטר שלו שנתן לו רשו' לירד אינו יכול לירד ולמכור כי אם על פי ב"ד דאע"ג דתנאי שבממון קיים תנאי זה היא לעבור על דברי תורה שהרי מן התור' אין המלוה יכול למשכנו אלא בב"ד משום לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ומה שנהגו לכתוב בשטרות שיכול לירד לא לעבור על דברי תורה כתבו כן אלא שאם לא ימצא המלוה דיין שרוצה למשכנו אז יש לו רשות לעשות לו דין לעצמו.
ח מלוה שירד לנכסי לוה בלא רשות ב"ד אינו כלום מטעמא שאמרנו לפיכך כל הפירו' שאכל גזולין הם אצלו ומנכין אותן לו מחובו.
ט ב"ד ששמו קרקע לבעל חוב בחובו בין בנכסי לוה בין במשועבדי' שהיו ביד הלוקח ולאחר זמן השיגה ידו של לוה או של לוקח שנטרף ממנו או של יורשיהם והביאו לב"ח מעותיו אחז"ל שמסלקין איתו מאותה קרקע משום שנ' ועשית הישר והטוב וזה ישר וטוב לפני הש"י שקרקע הנלקחת מן האדם בעל כרחו אע"ג שבדין נלקחה ממנו ועל פי ב"ד שיחזירוה לו כשירצה לפדותה משום עגמת נפש ואפי' שהתה ביד הבעל חוב כמה שנים הדרא למי שנלקחה ממנו וי"א דדוקא ללווה ויורשיו הדרא שומא כשגבה ממנו בני חורין דגבי לוה ויורשיו אית ביה משום הישר והטוב שיש להם עגמת נפש אם לא יחזיר להם אבל היכא שטרפה מן הלוקח לא הדר' ליה ואין הלוקח קול למה קנאה ודוקא שומת קרקע הדרא ללוקח אבל שומת יכול לסלק את הבעל חוב ממנה דאדרבה הוא עשה שלא כהוגן שנכנס בשיעבודו של מלוה ולקחו במעותיו די לו שיחזור ויקב מעותיו מן המוכר וישאר למלוה שיעבודו ואם לא יוכל להוצי' מן המוכר איהו דאפסיד אנפשיה שהרי שיעבוד המלוה היה לו מטלטלין לא הדרה דלית בהו עגמת נפש כל כך ואין בהם משום הישר והטוב ואם המלוה סתר ובנה כרצונו בקרקע ולפי מראות העין לא השביח בה כלום באותו הבנין אלא שהוא היה חפץ לבנותה כך אע"פ שהוציא הרבה אינו נוטל הוצאתו אלא מחזיר לו דמי חובו ונוטל הקרקע ואם השביח מחמת הוצאה נשבע מה שהוציא ונוטל כדין כל היורד ברשות ואם השביח מאליו כגון דאייקור י"א כיון דק"ל דשומא חוזרת לעולם הרי המעו' אצל דלוה עדיין כמלוה ואם יטול המלוה אותו שבח שנתייקר ממילא הוה ליה כנוטל שכר מעותיו וה"ל כמו ריבית לפיכך אינו נותן לו אלא דמי חובו בלבד ואם הוזל לא הפסיד המלוה שהרי באלו לא היתה שלו ואם רוצה לסלקו צריך לתת לו דמי חובו וי"א שאם הוציא עליה וסתר ובנה כרצונו אע"ג שלא השביחה צריך לתת לו דמי הבנין שכך כתיב בשטר של שומא שב"ד הגבוה לו לעשות כרצונו ולבנות ולסתו' וא"כ למה לא יחזירו לו הוצאותיו ואם הוציא עליו הוצאות והשביחה לא הדרה כלל אפי' אם ירצה הלוה ליתן לו ההוצאה שהרי השבח לא היה מעולם של הלוה ולמה יתננו לו וכיון שהשבח אינו צריך ליתן לו גם הגוף אין צריך להחזיר לו ואם נתייקרה לא הדרא אלא כשעת היוקר דלא מסתבר כלל שיצפה הלוה כל ימיו אם יתייקרו הקרקעות שיפדה קרקעותו ואיכא נעילת דלת בפני לווין ואע' אם הוזל צריך לתת לו כל דמי חובו ואם קנו מידו שלא לסלקו שוב אינם יכולים לסלקו וכל זה דוקא שהגבוה ב"ד למלוה אבל אם הלוה עצמו הגבה אותם לבעל חוב בלא שומת ב"ד לא מהדרה ליה לעולם דה"ל כמכרה.
י קרקע ששמו אותה לבעל חוב בחובו ואח"כ חזרו ב"ד ושמו אותה לבעל חובו של זה המלוה ששמוה לו כבר הרי היא חוזרת לבעליה הראשון דא"ל לא עדיפת את מגבר' דאתית מיניה דלא שם לך אלא מה שהיה לו בה והוא היה חייב להחזירה לו משום ועשית הישר והטוב גם אתה משום הישר והטוב תחזירה לי מיהו בזה יפה כחו שאם שמוה לראשון במאה ושמוה לו לשני בק"ק או אם שמוה לראשון כק"ק ולשני בק' לעולם א"צ להחזיר' אלא בק"ק וטעמא משו' דכיון דמדינא שומא זבינא מעליא הוא אלא דמשום הישר והטוב הוא דאמרו רבנן דליהדר לפיכך יד השני לעולם על העליונה דאי שמו לבתר' טפי ממאי דשמו ליה לקמא לא מיהדר בתרא אלא בזוזי דשמו ליה דמשו' ועשית הישר והטוב לאו דינא הוא דליפסד ואי שמו לקמא טפי ממאי דשמו ליה לבתרא מצי בתרא למימר כיון דלא מחייבנא למיהדר אלא מטעם דלא עדיפנא מגברא דאתינא מיניה ג"כ לא גרענ' מגברא דאתינה מיניה הלכך אי לא יהבת לי כמה דבעית למיתב לגבר' דאתינה מיניה לא מהדרנא לך שמו קרקע לב"ח ומכרה הב"ח או נתנה במתנה או ששמה לבעל חוב דידיה מעצמו בלא כ"ד או שמת והורישה אינה חוזרת דכל הני אדעתא דארעא נחות ולא אדעת' דזוזי פי' אדעת' שיהא קרקע שלהם ירדו ולא שיקבלו מעות דאילו ב"ח דאית ביה משום הישר והטוב אמרי' לא היה לך עליו אלא מעות והדי הן לך אבל אלו קרקע קנו ואנו לא נוכל לסלקה ממנה וי"א שאם מת והורישה חוזרת דיורש במקו' מורישו קאי ולא עדיף מיניה וצריך להחזירה ג"כ דגביה איכא ג"כ משום הישר והטוב מיהו היינו דוקא כשאין כאן אלא יורש א' אבל אם היו לו יורשים הרבה וחלקו ונפלה הקרקע לחלקו של א' מהם אפי' לא שמוהו לאביהם בחייו אלא לאחר מיתתו שמוה ליורשים קודם שחלקו ירושת אביהם וחלקו ונפל זו הקרקע לחלק אחד מהם לא הדרא דהא ק"ל אחין שחלקו לקוחות הן ונמצא אותו שלקח לחלקו שדה שהיה של אביו מכר חלק שהיה לו בקרקע זו ששמו לאביו בחובו לאחיו זה שנטל זו הקרקע ואחיו שנטל זו הקרקע מכר החלק שהיה לו בקרקע של אביו וה"ל חלק של כל א' כמו זבינא דלא הדרא דאדעת' דארעא נחית מי שנפל חלקו שדה של השומא שיהיה לו הקרקע שלו כמו הקרקע של אחיו לאחיו ולא שורש אחיו קרקע והוא מעות שמו קרקע לאש' ונשאת אח"כ בעל בנכסי אשתו כלוקח הוא לפיכך אי שמו לה קרקע ונשאת דהא הקרקע שלו היא או נכסי צ"ב או נכסי מלוג והוא חשוב כלוקח דאדעתא דארעא נחית וא"צ להחזיר ואי שמו ממנה ונשאת אם הוא או הוא רוצים להחזיר המעות אין מחזירין להם שהרי כשיחזרו תהיה של הבעלאו כצאן ברזל או בנכסי מלוג והרי הוא לוקח הקרקע ממנה אחד שכבר שמו אותה לאחרים ופשיטא שאין הלוה יכול למכור הקרקע לאחר אחר ששמאה לבעל חובו דהא לא מהדרינן אלא משום עגמת נפש וזה לא שייך אלא בשתשאר בידו מיהו אם מת הבעל בחייה ואח"כ רצתה להחזיר הדמים מחזירים לה דלא יהא אלא כלא נשאית מעולם וכן אם החזירו לה הדמים אחר מיתת בעלה מחזרת היא הקרקע. וי"א הא דשמו לה או שמו ממנה דאין מחזירין דוקא בשמתה האשה דאז הוי הבעל כלוקח בנכסיה ואין מחזירין אבל כל זמן שהאשה חיה הדי היא כאילו לא נישאת ומחזירין.
יא היתה השומא בטעות כגון שומר חנם שפשע בפקדונו וחייבוהו לשלם הפקדון ולא היה לו לשלם ושמו קרקע שלו למפקיד ואח"כ נמצא שהפקדון היה ברשותו או שנאבד ומצאוהו השומר לא הויא שומא אפי' מכרה המפקיד או הורישה יחזי' זה הפקדון לבעליו ונוטל הקרקע בכ"מ שהי' וה"ה אם שמוה לב"ח בחובו ואח"כ נודע שהיו ללוה מעות מצויים דהוי שומא בטעו' אם ירצה המלוה ויאמר ללוה תן לי מעו' וטול קרקע שלך אין עמו ויכו פיו ללוה שיקחנה ויתן לו מעותיו אבל אם העשיר אח"כ אינו יכול לכופו שיתן לו מעות ויחזור ויקח קרקעו דהוה ליה כמו קנאה ממנו על תנאי שאם ירצה הלוה שיחזור ויקחנה ואם לא ירצה לא יקחנה.