לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות גביית מלוה
סימן צז
להלוות לעני ושלא לנוגשו והשבת העבוט דין הסידור ובו ל' סעיפים.
א מצות עשה להלוות לעני ישראל שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו' יכול רשות ת"ל הענק תעניק וגומ' והוא מצוה גדולה יותר מן הצדקה שהמקבל הצדקה כבר הוצרך להתבייש ולשאול וזה שלוה עדיין לא הגיע לידי כך וקרובו עני קודם לעניים אחרים דכתיב מבשרך אל תתעלם ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת דכתיב העני עמך אותו שעמך הוא קודם ואפי' עשיר שצריך ללוות מצוה להלוותו לפי שעה ולההנותו אף בדברים וליעצו עצה ההוגנת לו וכל זה בכלל ג"ח הוא והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני דכתיב ורעה עינך באחיך האביון וגו'.
ב אסור לנגוש את הלוה לפרוע בשיודע שאין לו ואפילו להיראות לו אסור מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע לו ועל זה כתיב לא תהיה לו כנושה וגו'.
ג וכשם שאסור למלוה לתובעו כשאין לו ללוה כך אסור ללוה לכבוש ממון חבירו כשיש לו שנאמר אל תאמר לריעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך.
ד וכן אסור ללוה לקחת הלואה מחבירו ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה לגבות חובו ואם עושה כן נקרא רשע שנ' לוה רשע ולא ישלם וגומר וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה זו מוטב שלא ללותו ממה שילוהו ויצטרך לנוגשו אח"כ ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה.
ה ואם בא המלוה לב"ד למשכן ללוה או ליפרע ממנו יש לב"ד לעשות לו דין ולא יאמרו פלוני עני ואין לו ופלו' עשיר וא"צ לו אלא אין מרחמין בדין שיש עליו כמה לאוין.
ו ואם הלוהו כבר בלא משכון ובא אח"כ למשכנו לא ימשכנו הוא בעצמו שאם משכנו הו' בעצמו עובר בלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אלא ב"ד ישלחו לו שלוחם וע"ל סי' ד' ואף השליח ב"ד לא יכנס לביתו למשכנו אלא אם ימצ' לו דבד בחוץ יקחנו ולא יכנס לביתו שנ' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצ' ודקדקו רז"ל ממשמע שנאמר בחו' תעמוד איני יודע שהאיש אשר אהה נושה בו יוציא אליך וגומ' אלא לרבות השליח שגם הוא יעמוד בחוץ מיהו כשימשכנו בחוץ יש רשות לשליח ב"ד ליקח המשכון מיד הלוה בזרוע ונותנו למלו' דאל"כ מה כח שליח ב"ד יפה מכח המלוה בעצמו אלא בזה הוא יפה כחו ששליח ב"ד יש לו ליקח המשכון מיד הלוה בזרוע ונותנו למלוה והמלוה אין לו ליקח המשכון עד שיתן לו הלוה מדעתו וכיון דאפי' שליח ב"ד לא יכנס לביתו למה כתב' התור' על המלו' לא תבא אל ביתו פשיטא דכ"ש הוא אלא אפי' אם בקש המלו' ליכנס לבי' הלוה ולכ' כל מה שיש לו בביתו אין ב"ד נזקקין לו ליכנס לביתו כלל. וכשימשכננו השלים ב"ד בחו' שלא בשעת הלואה לא ימשכננו דבר שעושים בו אוכל נפש כגון ריחים ורכב שפסוק מלא הוא לא יחבול ריחים ורכב וכיון שכתבה התורה כי נפש הוא חובל אתא לרבות כל כלי שיש בו אוכל הנפש שהוא בלא יחבול וריחים ורכב שאמרה תורה היינו דווקא ריחים ורכב של יד שהוא מטלטלין ושייך בו משכון אבל בתי ריחים של מים הרי דם בקרקע ולא שייך ביה משכון אלא גוביינא כשאר קרקעות דלא שייך משכון אלא מטלטלין שאין ב"ד ממשכנין ליקח קרקע למשכון אלא לגוביינא ומ"מ אם עבר המלוה ונכנס לבית הריחי' של מים ונטל ריחים העליונה או הברזל והסובב והגלגלים מהני ונעשו מטלטלין בידו ויש להן דין כלי אוכל נפש ומחזיר אותו.
ז אם ראו ב"ד שתולש הלוה ריחים התחתונ' וכיוצ' בה ממקום חבורה להבריח מבעל חוב וכן אם הוא עוקר נטיעות וסותר בנין הבתים להבריח מבעל חוב ב"ד מגבין לו מהם לשעתו שלא יבריח.
ח כלים שעושין בהן אוכל נפש שאמרו שאין ממשכנין היינו שעושין בהן אוכל נפש ממש דומי' דריחים ורכב שאמרה תורה כגון הערבות ויורות שמבשלין בהן וסכין של שחיטה וכיוצא בהן ואם חבל מחזי' על כרחו אבל שאר כלי אומנות בגון זוג של ספרי' ופרות החורשות וביוצא אין אלו דומיא דריחים ורכב ומותרין למשכנן.
ט היו לו חמשה ריחים אינו רשאי למשכנן אפי' אחת מהן אם עושה מלאכה בכולן ואם אינו עושה מלאבה אלא בא' מהן מותר למשכן השאר שאינו בכלל כי נפש הוא חובל כמו ברחים שעושה בה מלאכה..
י חבל כלי' הרב' של אוכל נפש חייב על כל כלי וכלי ואפי' שני כלים המחוברים יחד לעשות בהם מלאכ' אדת כגון הספרי' שגוזזין בהן ירק ה"ז עובר בשני לאוין ביון שפרטה התור' ריחים ורכב שהן על דרך זה שעושין בשתיהן מלאכה אחת וחייבין על כל א' בפני עצמו דוי"ו דורכב במקום או היא דאל"כ ריחי' עם הרבב מבעי ליה ה"נ כל בלי שהוא מחובר משנים ועושין בהן מלאכה אחת חייבין על כל א' וא'.
יא ודוקא הכלי שעושין בו מלאכת אוכל נפש דומי' דרחים ורכב אסרה דתורה אבל אוכל נפש עצמו מות' למשכנו ובלבד שישאר לו השיעור שמסדרין לו.
יב אם משכנו הוא בעצמו לא מהני אע"ג דאמרינן לעיל סעיף ז' דמאי דעביד מהני היינו לענין שנעש' מטלטלין בידו אבל לענין חזרה לא מדני וחייב להחזיר לו אא"כ הממשכן הוא גזבר הקדש או גזבר עניים דהוי כמו השליח ב"ד ודוק' כלי אוכל נפש צריך להחזיר בשעת מלאכה. אבל אם משכנו הוא עצמו שאר דברים אע"ג שעבר בלאו מ"מ מה שעשה עשוי וא"צ להחזי' לו עד שישלם לו.
יג ואם הלוה מדעתו מסר למלוה או לשליח ב"ד כלים שעושין בהן אוכל נפש מותר לקחתם. שלא אסרה תורה אלא שהמלוה או השליח ב"ד לא ימשכנוהו אלו הכלים שחיין תלוי בהם אבל הוא עצמו לא אסרת' לו התורה שיתנם.
יד אלמנ' כיון שכתבה התורה בפירוש לא תחבול בגד אלמנה וגומר משמע שאפי' מה שבאנשים מותר למשכן באלמנה אסור לפיכך בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שלא בשעת הלואה דסת' אלמנה כתיב ואפי' השליח ב"ד בחו' לא יחבול אותה ואם עבר וחבל בגד אלמנה אפי' בחו' מחזירין בע"כ ואם תורה שהיא חייבת תשלם ואם תכפור תישבע אבדה המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה וכל זמן שלא נאבד המשכן שאיפשר להחזירו אינו לוקה דהשבתו היא תקנ' המלקו' וכל זה לא איירי אלא במשכנו שלא בשעה הלוא' שכן היא פירוש משמעות הלשון דלא יחבול ולא תחבול שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה מותר שיקח המלוה בעצמו את המשכון מן הלוה ואפי' מאלמנ' שלותה ואפי' כלי שעושין בו אוכל נפש הבל מותר שאינו אלא כמוכר ולמכור ודאי דבל מותר ה"נ משכון בשעת הלואה ואפי' שלא בשעת הלואה נמי לא אמרן דאסור אלה בממשכון את הלוה בעצמו בהלואה שהלוהו שכן כתיב כי תשה ברעך וגומר לא תבא אל ביתו וגומר אבל לערב מות' למשכן אפי' בזרוע ואפי' שלא ע"פ ב"ד וליכנם לביתו ליטול המשכון וי״א דמ"מ לענין שלא למשכן כלי אוכל נפש אין חילוק בין ערב ללוה ונ"ל דהכי משמע פשטיה דקר' שכתב לא יחבול ריחים ורכב וגומר בפסוק בפני עצמו קודם פרשת כי תשה ברעך וגו' משום האי טעמא דלא יחבול ריחים וגומר מיירי אפילו לערב נ"ל ואם הוא ערב קבלן דינו כלוה עצמו ואם לא היה החוב דרך הלואה אלא משום שכירות שהיה שכיר אצלו או שהשכיר לו בהמתו או כליו יכול ליכנס אפילו לביתו שלא ע"פ ב"ד ולמשכנו דהא כי תשה ברעך וגומ' כתיב דרך הלואה ולא דרך שכירות ואם זקפו עליו במלוה חזר להיות כמו הלואה.
טו יש מי שאומר שאין שליח בית דין אסור ליכנס לביתו למשכנו אלא במשכנו להיות בטוח במעותיו ואין המלוה חפץ שישתקע לו המשכון אלא שעדיין לא הגיע זמנו וירא' לב"ד שזה מבזבז מעותיו ולא ימצא זה בזמנו לגבות חובו שכן משמע לישנא דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו וגם דין דהשבת העבוט על כה"ג קאי אבל כשהגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו וזה אינו רוצה לפורעו והוא בחזקה שיש לו מטלטלין ומבריחן נכנס שליח ב"ד לביתו למשכנו ויפרע לזה חובו שפריעת ב"ח מצות עשה הוא ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה אבל מ"מ אין כופין אותו להשכי' עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע ואפילו התנה עמו על עצמו שיתפוש המלוה את גופו וכתב לו זה בשטר אינו מועיל ואינו יכול לא למכרו ולא להשתעבד בו משום דה"ל מתנ' על מה שכתוב בתורה שלא אמרה תורה אלא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה ואפי' שליח ב"ד ק"ל שאינו נכנס לביתו למשכנו כמ"ש לעיל סעיף ו' כ"ש שלא ישלחו יד בגופו לכופו להשתעבד לפרוע חובו ועוד נ"ל ראייה מן התורה שהתורה לא התירה כזה אלא בגנב שנ' ונמכר בגניבתו אבל לא בהלואתו וכל שיעבוד גופו דומיא דונמכר הוא ואסור בלוה נ"ל מיהו דוק' כל זה בשאין לו לשלם אבל אם יש לו ואינו רוצ' לשלם ב"ד חובשין אותו ומכין אותו מכות מרדו עד שתצא נפשו עד שכופין אותו לשלם וי"א שאפילו אין לו לשלם אם נשבע להיות חבוש עד שישלם צריך לקיים שבועתו וע"ל סוף הסימן.
טז כתיב ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש וגו' לפיכך אמרו א' הממשכן את חבירו בב"ד וא' שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה שנתן לו המשכון שלא בשעת הלואתו אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו ה"ז מצוה להחזיר העבוט בעת שצריך לו דהיינו שמחזיר לו את הכר בלילה כדי לישן עליו דכתיב כבא השמש תשיבנו לו דהיינו כסות לילה שמחזירו בלילה ואת המחרישה ביום כדי לעשות בה מלאכתו וה"ה לשאר כסות יום שמחזירו ביום דכתיב עד בא השמש תשיבנו לו והיינו כסות יום שמחזירו ביום עד שתבא השמש ואח"כ חוזר ונוטלו וא"ת א"כ מה מועיל לו המשכון כדי שלא ישמט החוב בשביעית דלא ה"ל משל אחיך בידך וגם שלא יעשה מטלטלין אצל בניו שאם ימות הוי להו מטלטלין דיתמי דלא משתעבדי לב"ח מן התור' ואם משכנו יכול להפרע מן המשכון אפי' אחר שמת הלוה דשיעבודו עליו קדם לירושתם בד"א כשמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל אם בשעת הלואתו הלוה לו על המשכון אינו חייב להשבינו לו בעת צרכו עד שיפדנו וכיון דמצות השבת העבוט מצוה עשה הוא דהשב תשיב לו וגומ' ומתן שכרו כתובה בצדה דכתיב בסיומא דקרא וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך וק"ל שכל מצות עשה שמתן שכר' כתובה בצדה אין ב"ד שלמטה מצווין לכופו ה"נ במצות השבת העבוט אין ב"ד של מטה מחויבין לכוף עליה מ"מ אם רוצים לכיף משום איזה טעם שיש להם הרשו' בידם.
יז שליח ב"ד כשבא למשכן לא ימשכן דברים שא"א ליתן אותם למשכון כנון בגד שעליו וכלים שאוכל בו תמיד וכיוצא באלו שאם צות' התורה להשיב כסות יום ביום וכסות לילה בלילה כ"ש באלו שצריכין לו תמיד שאין למשכנן כלל ומניח לו מטה לישב עליה ומטה ומצע לעשיר הראויים לו לישן עליהם ואם היה עני שאין דרכו לשכב על מצע מניח לו מטה ומפ' לישן עליו וכל הנמצא בידו חוץ מאלו יש לו למשכנ' ואינו מסדר לו כדרך שמסדרין לב"ח כמ"ש אלא נוטלין הכל ומחזיר לו כלי היום. ביום ונוטלו בלילה וכלי הלילה בלילה וחוזר ונוטלו ביום וכן מחזיר לו כלי אומנתו ביום אע"פי שאינו בלי אוכל נפש מחזירו לו כדי לעשות בו מלאכתו ביום וא"כ דחילוק שבין כלי אוכל נפש לשאר כלי אומנות דכלי אוכל נפש אסור למשכנו לכתחלה משכנו כופין אותו ב"ד להחזירו ואם לא החזירו ונשרף לוקה משום לא יחבול ריחים ורכב וגו' ושאר כלי אומנות מותר למשכנו לכתחלה ויש בו מצות עשה להחזיר בעת צרכו ואין ב"ד מחוייבים לכופו.
יח היו לו ב' כלים א' של יום וא' של לילה נוטל א' ומחזיר א' עד מתי הוא חייב להחזיר ולחזור וליקח עד לעולם כל זמן שהוא רוצה להחזיקו בתור' משכון ואם אינו רוצה להחזיקו עוד יתבאר דינו בסעיף כ"ב ואם היה המשכון מדברים שאין הלוה צריך להם אין מניחין אותו בידו אלא נוטלו ג"כ השליח ב"ד בתורת משכון ומניחו אצל המלוה עד ל' יום אולי יפדנו ואם אינו פודה בתוך ל' או מל' ואילך מוכרו בב"ד.
יט אם השיב לו המשכון בזמנו ומת הלוה ועדיין המשכון בידו שומטו מעל בניו ואינו מחזיר להם דהשב תשיב לו אמרה רחמנא ולא ליורשי' בתורת השבת העבוט אלא ימכרנו בב"ד ויגבה חובו.
כ אפילו הוא עשיר הרבה בקרקעות ואין לו מטלטלים אלא אלו שמשכן צריך להחזיר לו בזמנם שכיון שאין לו אחרים לשכב עליו בלילה או ללבוש ביום איש עני קרינן גביה לוה אבל אם יש לו מטלטלים אחרים שאין צריך לאלו א"צ להחזיר לו אלו דאם איש עני הוא וגומ' אמרה תורה וזה לאו עני הוא.
כא כשיחזיר לו המשכון יחזירנו לו בעדים ויתרה בו אל החזירהו לי אלא בעדים שאם לא כן נאמן לומר בהיסת החזרתי או פרעתי במגו דהחזרתי אע"פי שנתנו לו בפני עדים, ובלבד שלא יהא תוך זמנו כמ"ש לעיל סי' ע"ח.
כב כל זמן שהוא מחזיקו בתורת משכון אינו יכול למוכרו לעולם אם לא שיחזירנו לו על מנת שלא לחזור ולקחתו בתורת משכון דהיינו שמחזיר לו הכר אפי' ביום ומחריש' אפי' בלילה ובא לב"ד ומבקש שיגבו לו חובו בתורת פרעון.
כג וכשיגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו בתורת פרעון גמור קי"ל דמסדרין לב"ח דילפינן ג"ש מיכה מיכה מערכין גבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערבך. וגבי ב"ח כתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו וגו' וגבי ערכין ילפינן מקראי בפירוש שמסדרין לו ה"נ מסדרין לבע"ח וכיצד הוא הסידור אומרי' לו הבא כל המטלטלין שיש לך ולא תניח בלו' אפי' מחט אחת ואפי' כלו אוכל נפש אומרים לו שיביא וחוזרים ונותנין לו מהכל מזון ל' יום כדרך שאוכל הבינוני שבעיר אע"פ שכבר אבל כעני לעצמו היה מצמצם וא"צ לצמצם לפרוע לזה ונותנין לו כסות לי"ב חדש כסות הראיה לו ולא שילבוש בגדי משי ורקמה או מצרפת זהובה אלא אם יש לו בגדים כאלו אפי' היה לבוש בהן מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראוי' לו לי"ב חדש וה"ה אם היה כבר מנבל עצמו בבגדים מטולאים לוקחים לו כסות הראויה לו לי' חדש שאם לעצמו היה מנבל א"צ להתנבל בשביל המלוה לפרוע לו ומטה לישב עליה ומשה ומצע ושאר צרכי המטה כגון כר וכסות שדינ' וכסוי הראויים לו לישן עליהם ואם היה עני ואין דרכו לישן בכל אלו נותנין לו מטה ומפץ לישן עליו ואין צדיכין ליתן כאילו לאשתו ובניו אע"פי שהם קטנים והוא חייב במזונותיה' אין על המלוה להניח להם ונותנין לו סנדלין ותפילין. ואם הוא אימן נותנין לו כלי אומנתו שנים מכל מין ומין כגון אם הוא חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות היה לו ממין אחד ג' או ד' וממין אחר לא היה לו אלא א' מוכר מהמין שיש לו הרבה שלא ישאלו לו אלא שנים וממין שאין לו אלא אחד מוסיפין לו שאם כבר לא היה צריך לו יותר והיה יכול לעשות מלאכתו בלא זה גם עכשיו יעשה כן וה"ה אם אין לו כלל מאותו מין אע"ג שצריך אותו לאומנתו אין לוקחין לו היה אבר או חמר אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אע"פי שאינו מתפרנס אלא מאלו אין אלו כלי אומנית אלא נכסים וימכרו בב"ד עם שאר מטלטלין ויפרעו מהם לבעל חובו. ואפי' אם ת"ח הוא ותורתו אומנתו אין מניחין לו ספריו ואפי' ס"ת לפי שהם כשאר נכסים שב"ח גובה חובו מהם ולא אמרו שנותנין לו תפילין אלא לפי שהן דרך מלבוש ומצוה המיוחדת לגופו וכשם שנותנין לו כסותו כך נותנין לו תפילין משא"כ ספריו וס"ת שהם בכלל נכסים וכן מקומות בב"ה בכלל נכסים הם וב"ח גובה מהם חובו.
כד ואצ"ל שלא תטול אשתו למזונותיה להבא אלא אפי' אם תפשה מנכסי בעלה בגון שהלך בעלה למדינת הים וחפשה מנכסיו שתיזון מהם מוציאין מידה ונותנין למלוה שאין לאשה מזונות לא ממקרקעי ולא ממטלטלי עד שיפרע המלוה תחלה אפילו היתה קודמת ואפילו הלך בעלה למדינת הים ולותה בשטר ואכלה אע"פי שקדמ' הלואת מזונותי' בשטר להלואתו של בעל השטר אין הלואת המזונות נגבית עד שיפרע בעל השטר תחלה וטעמא דמילתא משום דקי"ל שיעבודא דמלוה הוא דאורייתא ומזונות אשה ובניה מתקנת חכמים הילכך אתי שיעבודא דאורייתא ומבטל שיעבוד דרבנן ואפי' כשהאשה קדמה הלואת מזונותיה בשטר להלואתו של בעל השטר הב"ח של האשה אין לו שום שיעבוד על בעלה אלא עליה ומנכסי' שלה הוא גובה שאם נתגרש' גובה ממנה לפיכך לעולם ב"ח של הבעל קודם לו. בד"א שהב"ח של הבעל קודם ה"מ כשיש לו שטר עליו אבל אם היתה המלוה שעל הבעל בעל פה והיא לותה לצורך מזונותי בין בשטר בין בע"פ איזה מהם שיבא לגבות תחלה הוא קודם ואם באו שניהם כאחד חולקים וטעמא כיון שחוב של על הוא ע"פ שיעבוד שניהם שוה שהרי אין בחוב שבע"פ דין קדימה וכל הבא ראשון זוכה, מיהו אם מעות נדוניית' עדיין בידה או' ברשות אביה אע"פי שחוב הבעל הוא בשטר יכולה היא לתפוש מעות נדוניית' שביד' או שביד אביה למזונותי' וסיפוקיה. היה הבעל חייב לגזים ותבעוהו הגוים בדיניהם ובאתה האשה עם שטר כתובתה לדיניהם וסלקה הבעלי חובות הגוים מפני שכן הוא בדיניהם להגבות לאשה נדונייתה תחלה אפי' בחיי הבעל ובא אח"כ מלוה ישראל לתבוע חובו מבעלה ולהוציא מיד האשה מה שגבת' בדיני הגוי' הדין עם המלוה שהרי הכתוב' והנדונייא לא ניתנו לגבות מחיים כמ"ש בלבוש הבוץ וארגמן סי' צ"ג וא"כ מה שגבת' כבר ע"י גוים אינו כלום.
כה בד"א שאין נותנין לאשתו ובניו כסות בזמן שלא היו להם בגדים שעשה להם הוא כבר אז אין לוקחין להן מנכסיו ששמין מהם אבל אם היו להם בגדי' שעשה להם הוא כבר זכו בהן ואין ב"ח גובה חובו מהם ואפי' הם חדשים שלא לבשו מעולם ואפי' מסנדלי' חדשים שלקחן לשמן אין ב"ח גובה מהם לא מכסות אשתו ולא מכסות בניו ואפי' מספר'' שקנה לבניו ללמוד בהם אינו גובה מהם אלא הרי הם שלהם שכבר זכו בהם ואע"ג דאמרינן לעיל שגובין מספריו לא דמי ספריו הם בכלל נכסיו אבל מה שקנה לבניו הם זכו בהן ואינו בכלל נכסיו.
כו בד"א בבגדי חול אבל בבגד שבת ומועד גובה אותם ב"ח וטעמא משום שאע"פי שעושה להם אלו הבגדים המכובדים הם מיותרי' ואין דעתו להקנותה להם על דעת שלא יוכל למוכר' באם יצטרך להם לפיכך גם הב"ח גובה מהם ויש חולקין מיהו אם יש בהן טבעות וכלי זהב וכסף לכ"ע ב"ח גובה מהם דאלו ודאי לא הקנה להם לגמרי וכל זה לא מיירי אלא בבגדים שהבעל קונה לה אבל מה שהכניס' לו בין ג"מ בין נצ"ב אין ב"ח גוב' מהם שהם שלה אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא או ממה שפסק לה הבעל בשעת נישואין ואם אינו ידוע היא נאמנת בשבוע' בבגדי' ותכשיטים שדרך האשה להכניס לבעלה ומעות שהכניסה לו נדוניא אינם שלה שהרי נתנה לו להוציאם וב"ח ח גובה מהם וי"א דמ"מ אם הנדוניא עדיין היא ברשותה או ברשות אביה אין ב"ח גובה מהם ואפי' נשבה בעלה ופדאוהו אין חוזרין וגובין מאלו הנכסים שהיא אינו חייבת בפורקונו.
כז אין חלוק לענין סידור דב"ח בין מקרקעי למטלטלי שאם אין לו אלא קרקעות מניחם לו מהם לצורך כל הדברים האמורים.
כח התנה עמו ע"מ שלא יסדרו לו בחוב זה אע"ג דסידור ב"ח דאורייתא דילפינן לה בגזירה שוה מערכין אין בלשון זה במתנה על מה שכתוב בתורה אלא הוי בכל תנאי שבממון וקיים דומה למאי דאמרינן לעיל סי' פ"ז סעיף ט' לענין שמטה בשאמר ע"מ שלא ישמיט חוב זה בשביעית דקיים אבל מה ששיעבד לו כל נכסיו אין בזה תנאי לבטל הסידוד שלא היה בדעתו אלא על הנכסים הראויים לו על פי התורה עד שיזכיר בהדיא תנאי הסידור ואפי' אמר מגלימא דעל כתפאי לא אמר אלא אם יהיה לו אצטל' בת מאה זוז שאינה כסות הראוי לו שימכרוהו ויתנו לו כסות הראויה לו ואם אמר ע"מ שלא יהא בחוב זה דין סידור אינו מועיל דה"ל מתנה על שכתוב כתורה כמו על מנת שלא תהא שביעית משמטתו שאינו מועיל כמ"ש לעיל בסימן הנזכר.
כט יש מי שאומר שאין מסדרין בחוב שאינו דרך הלואה כגון שכירתו ושכירות בהמתו וכיוצא בהן אם לא זקפן עליו כמלוה וכן כשבא ליפרע מהערב שאינו קבלן וטעמא משום דבאלו לא נאמר בהו מיכה ואין בהן ג"ש ללמד' מערכין דלא כתיב כי ימוך אלא בהלואה וכמו שאינם בכלל השבת העבוט כמ"ש כך דין סידור אינו נוהג בהם וי"א שגם באלו מסדרין וילפינן להו מערכין ומהלואה במה הצד.
ל הא דמסדרין לב"ח דוקא כשלא נשבע לפרוע אבל אם נשבע לפרוע דברי הכל אין מסדרין והוא בעצמו חייב למכור כל מה שיש לו ואפילו חלוק ומנכסי' ואבנט שלו לפרוע לב"ח שנשבע לו ויתפלש באפר ולא יעבור על שבועתו ואם לא עשה כן הרי הוא עבריין ולא יקרא אונס ליפטר משבועתו בעוד שיש לו ברשותו איזה דבר שימכור אפי' עד שוה פרוטה וע"ל סימן זה סעיף ע"ז וסימן ע"ג.
סימן צח
סדר גביית החוב והמבק' זמן לפסול שטר ואם לא בא בזמנו ובו י"א סעיפים:
א סדר גביית החוב כך הוא כשהמלוה מוציא ש"ח מקויים בראוי אומרי' ללוה שלם אפי' שחה כמה שנים ולא תבעו א"א מחל לו כיון ששהה כ"ב שנים ולא תבע ואפילו שמענו שנתייאש מהחוב לגמרי ואמר וזו חסרון כיס אינו יאוש ואפילו ראה המלוה שבת' הלוה כל נכסיו לבניו ולא כת' למלוה רק קרקע כל שהוא ושתק אפ"ה לא אמרינן דמחל דאמרינן לא איכפת ליה במה שעושה הלוה כי שיעבודו לא יכול להקנותו לאחרים ואפילו אין ש"ח יוצא מתחת ידו אם החייב מודה שהיה חייב לו אלא שאומר ע"י טעמים הללו שכתבנו ודאי מחלתו לי אינה טענה.
ב מ"מ צריך הדיין לעשות דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאין אות' בפניו למה לא תבעו עד עתה אולי יתברר לו צד רמאות כדי להוציא הדין לאמתו.
ג ואין יורדין לנכסי הלוה עד שיודיעוהו תחלה אם הוא בכאן או במקו' קרוב וטעמ' משום דנכסוהי דבר איניש אינון ערבאין ביה וק"ל המלוה ע"י ערב לא יפרע מן הערב תחלה. ואם טעה הדיין והוריד המלוה לנכסי לוה קודם שיודיעהו מסלקין אותו.
ד טען הלוה ואמר שטר זה אע"פי שנתקיים בפניכם אני אביא ראייה דמזוייף הוא ואבטלנו ויש לי עדים במקום פלוני הם פלוני ופלוני אם נראה לדיינים שיש ממש בדבריו קובעין לו זמן להביא עדיו וסתם זמן הוא ל' יום ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים ובטענות של דופי אומרים לו שלם ואח"כ אם יש לך ראיה יחזור, ואם היה המלוה אלם ושמא לא יוכל להוציא מידו מניחין ביד שליש.
ה קבעו לו זמן להביא ראייה ולבטל השטר והגיע הזמן ולא בא ממתינן לו עוד שני וחמישי ושני לא בא כותבין עליו נידוי וממתינין לו בנידויו צ' יום ל' קמאי לא נחתינן לנכסיה דאמרי' קא טרח בזוזי דניזוף ליה מיצעי לא נחתינן לנכסיה דאמרינן דילמא לא אשכח למיזף וקא טרח ומזבין. בתראי נמי לא נחתינן לנכסיה דאמרינן לוקח גופיה קא טרח בזוזי. שלמו צ' יום ולא בא מתירין לו נידויו וב"ד כותבין לו אדרבתא על נכסיו ופי' אדרבת' פסק דין שירד המלוה לתוך נכסי הלוה ולישלם בחובו מיהו אין כותבין אדרבתא מיד אלא ששולחים תחלה ומודיעין לו והוא שודא קרוב לב"ד יום א' ויש מי שאומר ב' ימים ואם היה רחוק יותר על זה לא הטריחו חכמים להודיעו. .
ו בד"א דמשהינן ליה צ' יום דאמר אתינא' אתינ' פי' שהוא נשמט לומר עתה אבא ואביא ראייה ואבטל השטר אבל אם מורד ואומר איני רוצה לבא לב"ד כותבין עליו אדרכת' מיד בין על קרקעותיו בין על מטלטלין שלו וכל זה מיירי בהלואה דלהוצאה ניתנה דצריך למיטרח אזוזי אומר לאשתמוטי איכון עד דהוו ליה זוזי אבל אם התביעה הוא על פקדון דלאו להוצא' ניתנה ולא שייך לומר אשתמוטי אפילו אם אומר עתה אבא ולא בא אין ממתינין לו כלל אלא אם לא יבא כותבין עליו אדרכתא על נכסיו מיד.
ז זה שאמרנו שאם לא בא בסוף התשעים יום כותבין אדרכת' היינו דוקא על הקרקעות שלא יוכל המלוה להבריחם אם יבא זה ויפסול השטר יחזירו לו קרקעותיו אבל על המטלטלין אפילו אחר תשעים יום כל זמן שהוא אומר עתה אביא ראיה ואבטל השטר אין מורידין המלוה למטלטלין שלו שמא יפסידם ויביא זה ראיה ויבטל השטר ואז לא ימצא מה ליטול מן המלוה. ואפילו אם יש למלוה קרקע שיכול הלוה לחזור וליקח ממנו בשביל המטלטלים שיקח ממנו שלא כדין חיישינן שמא תתקלקל בענין שלא יוכל לפרוע. מיהו אע"ג דלא כתבינן אדרכתא על מטלטלין יהבינן להו ביד שליש שלא יפסיד אותם הלוה ויהבינן ליה זמן הראוי לב"ד ואמרי' ליה אי מרע לשטרא בגו ההוא זימנא לחיי ונחזיר לך המטלטלין ואי לא מרע ליה בגו זימנא יהבינן להו ליד המלוה.
ה וכן בקרקעות אם המלוה אלם ולא יוכל הלוה להוציא מידו הקרקעות אחר שיפסול שטרו מאחרים את האדרכת' עד שיודיעו ללוה אפילו אם הוא במקום רחוק הרבה עד שצריך לשהות עד י"ב חדש לילך שיירא לשם ולבא אבל טפי מי"ב ירחי שתא לא משהינן ליה.
ט כיצד כותבין האדרכתא אם לנכסי' בני חורין הורידוהו כותבין איש פלוני נתחייב לפלוני בדין כך וכך ולא נתן לו מעצמו וכתבנו לו אדרכת' זו על שדה פלוני שלו ואח"כ שמין לו ג' באותה שדה כנגד חובו ומכריזין עליה כפי מה שיראו עד יפסקו המוסיפין ומורירין אותו בחובו לחלק ששמו אותו וקורעין שטר החוב אם היה שם שטר. ואם לא היו נכסי' בני חורי כותבין האדרכתא כך איש פלוני נתחייב לפלוני כך וכך בש"ח שבידו ולא נתן לו חובו ולא מצינו נכסי בני חורין וכבר קרענו לשטר שהיה לו עליו ונתננו לפלוני רשות לדרוש ולחקור ולהיות ידו נטויה על כל הנכסים שימצאו לו וכל הקרקעו' שמכר מזמן פלוני והלאה יש לו רשות לגבות חובו מהכל ואחר שכותבין אדרכת' זו הולך המלוה ומחפש אם מצא לו נכסים בני חורין שמין לו מהם מצא לו נכסים משועבדי' מאחר זמן שטרו טורף מהם וקורעין שטר האדרכת' וכותבין לו שטר הטירפא. כיצד כותבין. איש פב"פ זכה בדין לטרוף בדין בחוב שפלוני חייב לו שהוא כך וכך בשדה פלונית שלקחה פלוני בכך וכך מזמן פלוני וכבר קרענו האדרכתא שהיה בידו והרשינוהו לטרוף מזה בכך וכך ואחר שכותבין הטירפא לטרוף מורידין ג' בקיאין לאותה שדה ושמין לו ממנו בשיעור חובו מהקרן וחצי השבח וטעמא יתבאר לפנינו בע"ה למה אין גובין אלא חצי השבח ומכריזין עליה ל' יום כדרך שמכריזין על נכסי יתומים שיתבאר בע"ה בסימן ק"ט ואח"כ משביעין את הלוה שאין לו כלום אם הלוה הוא עמנו במדינ' וגם משביעין את הטורף בנק"ח שלא נפרע חוב זה ולא מחלו ולא מכרו לאחר ואח"כ מורידין אותו לנכסי הלוקח בשומ' שלו וכותבין הורדה וכיצד כותבין אחר ששמנו לפלוני בשומא שהיתה בידו והכרזנו ל' יום כראוי והשבענו את זה הטורף ואת הב"ח הורדנוהו לשדה פלוני' להיות משתמש בה כדרך שאדם משתמש בקניינו. ומאימתי אוכל הטורף הזה פירות שדה זו משפסקו ימי י ההכרזה. ואם יש טעו' באדרכתא אינו אוכל פירו' אפי' מיום ששלמה ההכרזה. כל אדרכת' שאין כתוב בה קרענו לשטר הלואה אינה אדרכתא וכל טירפא שאין כתוב בה קרענו לאדרכת' אינה טירפא וכל שומא שאין כתוב בה קרענו לטירפא אינה שומא. יא כיצד כותבין אדרכתא על נכסי יתומים יתבאר בסי' ק"ע.
סימן צט
כיצד משביעין ללוה אם יש לו ומחרימין מי שיודע לו נכסים ואם הוא כשר או רמאי ואם נתן שלו במתנה ובו ח' סעיפים:
א לא היה לו שום טענה נגד השטר אלא שאומר שאין לו במה לפרוע דין תורה אם נמצאו נכסים ללוה מסדרין לו ונותנין השאר למלוה ואם לא נמצא ללוה כלום יתר על מה שמסדרין לו מדין התורה היה לו למלוה להחפישו ולא ליזקק לו כלום ולא להכלימו בשום דבר להביא ראיה שהוא עני משום שנאמר לא תהיה לו כנושה אך אם נסתפקו ב"ד בענין הלוה ובעסקיו יש להם לדרוש אם רמאי הוא שהתורה צותה לחקור ולדרוש על זה שנא' עד דרוש אחיך אותו ודרשינן ביה דרשוהו אם רמאי ומשרבו הרמאים וננעלו דלת בפני לוין עמדו הגאונים ותקנו שיהו משביעין את הלוה בעין של תורה בנקיטת חפץ שאין לו כלום יותר על הדברים שסידרו לו ושלא החביא בבתים אחרים ושלא נתן מתנה ע"מ להחזיר כדי להברי' מב"ה ומה שתקנו שבועה ולא היסת מפני שהיא דומה לשבועת מודה מקצת דכשם שמודה מקצת טעם שבועתו הוא מפני דחשדינן ליה שהוא נשמט משום דדחיקה ליה שעתא וסבר אי הוו לי זוזי פרענא ליה ה"נ מי שטוען שאין לו חשדינן ליה דילמא נשמט משום דדחיקא ליה ורוצה לפורעו מתוך הריוח לפיכך רמו עליה רבנן בתראי שבועה חמורה כי היכי דלודי וכולל בשבועה זו שכל מה שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו שלא יצטרך אח"כ לחזור ולישבע להוציא ש"ש תדיר לכך משביעין אותו עכשיו גם להביא מה שתשיג ידו שלא יאכיל ממנו לא לאשתו ולא לבניו ולא ילביש אותם ולא יטפל בהם ממה שישיג ידו ולא יתן מהם לאדם בעולם אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום לעצמו וכסות לי"ב חדש מזון הראוי לו וכסות הראוי לו לא אכילת הזוללי' והסובאים או פני מלכים ולא מלבושי הפחות והסגנים אלא כדרכו וכל היתר על צרכו יתן לב"ח ראשון עד שיגבנו כל חובו ואם לא כלל בשבועתו על כל אשר תשיג ידו מכאן ולהבא יכול להשביעו סוף כל ל' יום אבל מוטב שישביעוהו מיד על כך כדי שלא יוציא ש"ש תדיר כמ"ש ומחרימין תחלה על כל מי שיודע לפלוני נכסים ולא יודיע לב"ד. ואם יש לו ב"ח הרבה אין צריך לישבע שבועה זו לכל א' וא' אלא שבועה אחת לכולם מפני ששבועה זו אינה אלא תקנת הגאוני' ואין מדקדקין להחמיר בה אלא להקל דשבועה לא' שבועה למאה במילתא כי האי ואם נראה לו ממון קודם שנשבע או אחר שנשבע שבועה זו שהיו שטרי חובו' כתובים על שמו בידו ואומר של אחרים הם או שאומר יחדתים לאחרים שאני חייב להם או עסק היה בידי מאחרים ואינ' שלי' אין שומעין לו עד שיביא ראיה ואפי' בשבועה לא מהימנינ' ליה דחזקה כי מה שיש לו לאדם בידו הוא שלו ואע"פ שיש לו מגו שהיה יכול להחזירם או לומר להד"ם אינו נאמן דהוי מגו כמקום חזקה ויש חולקין מיהו אם ידוע שיש לו עיסקא מאחרים נאמן לומר על מעות שבידו אלו מעסק פלוני הם במגו שהיה נותנם לו ונשבע היסת. ל
ב ראובן השביע לשמעון שבוע' זו כתקנת הגאונים ולא השביעו להבא ואח"כ תבעו לוי ששטרו מאוחר והשביעו להבא מה שירויח יותר על ההוצא' הראוי לו יתן לו ואח"כ בא ראובן ורוצה השביעו ג"כ להבא ואומ' הואיל ושטרו מוקדם הוא יקח תחלה ושמעון אומר שרוצה לקיים שבועתו הראשונה ללוי דינא הוא דלא שייך דין קדימה לראובן בדבר שאינו בעולם ועתיד לבא לאחר זמן ואם לא שנשבע היו חולקין שהשעבוד חל בבת אחת בשעה שבא לידו אבל כיון שנשבע לתתו ללוי צריך לקיים שבועתו. וכת' בעל הש"ע שנ"ל שב"ד יכופו ללוי ליתן החצי לראובן דודאי צרי' שמעון לקיים שבועתו לתתו לו מ"מ לוי נוטלו שלא כדין שהרי שיעבו' שניהם שוה לכך צריך לחלוק עם ראובן וע"ל סי' ק"ד סעי' ג'.
ג ראובן נתן חפץ לשמעון למכור ובא לוי ב"ח של שמעון ולקחו בחובו ובא ראובן ותבעו מלוי ואומר ששלו הוא אם יש עדים שחפ' זה של ראובן הוא צריך לוי להחזירו לראובן דלאו כל כמיניה ליקח חפץ של ראובן משמעון בחובו אבל אם אין ידוע בודאי דשל ראובן הוא לאו כל כמיניה לומר שלי הוא ואף אם שמעון מודה לו אינו כלום כי חזקה הוא דכל הנמצא בבית האדם הוא שלו ולאו כל כמיניה דשמעון להוצי' מיד לוי הודאתו ואין כאן עסק שבועה אם לא שיטעון ראובן ללוי אתה יודע בודאי שהחפץ שלי אז ישבע לוי היסת שאינו יודע שהחפץ של ראובן ואם שמעון הוא סרסור סתם סרסור דרכם להיות ברשותן מטלטלין שאינם שלהם אלא של אחרים שנותנין להם למוכרן לפיכך הסרסור או בעל החפץ נאמנים בשבועה וכן אם מצא המלוה בבית ב"ח דברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר ובא א' ואמר שהשאילם או השכירם לו ויש לו עדים שהיו שלו נאמן ולא יוכל ב"ח למשכנם בחובו ואם אין לו אלא עד א' שהוא שלו אינו מועיל לו להוציא מחזקת ב"ח שמשכנו.
ד מי שהוחזק עני וכשר והולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו והוחזק התובע שגם הוא יודע בעניותו של זה אלא שהוא מכוין לצערו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים כדי להנקם ממנו או כדי שילך וילוה מן הגוים בריבית או כדי שיקח בגדי אשתו ויתג' לו כדי להנצל משבוע' אסור לדיין להשביע' שבועה זו שלא תקנו הגאונים שבועה זו אלא מפני הרמאי' ומאחר שהוחזק זה שאינו דמאי אסור להשביעו ואם השביעו ביטל לא תעשה של תורה לא תהיה לו כנושה ולא עוד אלא ראוי לדיין לגעור בתובע לטורדו. עני שקבץ ממון בכתב קיבוץ אם צריך לשלם לב"ה ע"ל בע"ז סימן רנ"ג.
ה מי שהוחזק רמאי ודרכיו מקולקלין במשאו ובמתנו והוא אמוד שיש לו ממון וטען שאין לו כלום והוא דין לישבע אין להשביעו ויש לדיין לנדותו או לכופו עד שפרע כללו של דבר מה שיעשה הדיין מדבריה' כאילו כוונתו לרדוף אחר הצדק ולא להעביר הדין על כל אח' מבעלי הדינין הרי הרשות ביד לעשותו ומקבל שכר עליו והוא שיהיו מעשיו לש"ש מ"מ כתבן האחרונים ז"ל שאין בכל ב"ד כח לעשות זה אא"כ הוא ב"ד חשב ומוחזק בחכמה וחסידות ומשרבו הדיינים שאינם מומחים יש לחוש שלא יהא כל א' פורץ לעשות לו דרך לרצונו.
ו ראובן לוה משמעון ונתן כל אשר לו לאחר כדי להפקיע חובו לא תועיל ערמתו ויגבה שמעון חובו אפי' הוא בעל פה ממקבל מתנה וישבע המקבל המתנה על דעת ב"ד בלא ערמה ובלא מרמה כמה קבל מתנה מראובן ויגבו ב"ד לשמעון את חובו מכל מה שקבל מקבל המתנ' מראובן אבל מה שהרויח בסחורה או בריבית באותה מתנה אין ב"ד מגבין לו הרויח דאפילו מקרקעי המשועבדין למלוה אם אכל לוקח או מקבל מתנה הפירות כמה שנים בא ב"ח וגובה בקרקע כמו שהיא ואינו מוציא מידם הפירות שאכלו ה"נ ל"ש. מיהו אם נראה לב"ד שלא כיוונו לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל אע"ג שהיתה דעת הנותן להבריח.
ז הכותב כל נכסיו לאחר ואח"כ לוה מאחרים ובבא המלוה לגבות חובו מצוה להוציא השטר מתנה שקדם לשטר החוב והכל רואים שאעפ״י שכתב כל נכסיו לאחרים הוא מחזיק בהם ונושא ונותן בהם ומעולם לא יצאו מרשותו ולא נתכוון אלא להבריחם מבעלי חוביו שלא ימצאו ממה לגבות ויאכל ממון חבירו הוכחה זו הוכחה גמורה שלא קנה מקבל המתנ' והמתנ' בטלה וגובה ב"ח את חובו ממנה אעפ״י שקדמה להלואה.
ח מי שקנה קרקע והתנה בשעת הקנין שלא תהא הקרקע הזו קנוייה לו לענין שיעבוד כתובת אשתו ושלא יהא לאשתו שיעבוד כתובתה עליה או שקנה קרקע וצוה לכתוב השטר על שם אחיו כדי להפקיע ממנה שיעבוד כתובתה לא הועיל כלום ואשתו גובה כתובתה מאותם קרקעו' שכל מי שבא להפקיע אפי' תקנת חכמים בערמ' ובתחבולה כזה שרצה להפקיע כתוב' שתקנו חז"ל לאשתו וכ"ש מי שבא לגזול את חבירו בערמ' ובתחבולה חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו אע"פי שאין באן ראיה רק אומדנות המוכיחות היטב יכול לסמוך עליה כדי לשבר מלתעות רשעים ולהפר מחשבות ערומים.
סימן ק
המבקש זמן לפרעון כמה זמן נותנים לו ואם לא פרע בזמנו והמסרב צווי ב"ד ובו ג' ס'.
א לוה שאמר הריני משלם קבעו לי זמן שאלוה מאחרים או אמשכן קרקע או אמכור ואביא המעות קובעין לו זמן ל' יום שכן דרך סתם זמן שנתנו חכמי' דקים להו שמספיק לחזר אחר מעו' בעד קרקע שיש לו ואם ירא' לדיין שלא יספיקו לו ל' יום יוסיף לו ואם יראה לו שא"צ כ"כ יפחות לו ואם אמר התובע שצריך לילך לדרכו ולא יוכל להמתין על זמן אומרים לו שיעשה שליח שימתין עד הזמן שבשביל המלוה שהוא דר במקום אחר לא הפסיד הלוה דינו בשביל בך ואין מחייבין הלוה ליתן משכון של מטלטלין שאילו היה שם מטלטלין היו ב"ד גובין מיד מהם שאין נתינת זמן ל' יום אלא כשאין לו לא מעות ולא מטלטלין אלא קרקעות ואם רוצה המלוה להחרים על מי שיש לו מעות או מטלטלין ומפליג אותו בדברים הרי זה מחרים ואין מחייבין הלוה להביא ערב עד שיתן שאם כבר האמינו בלא ערב גם עכשיו יאמין לו עוד בלא ערב אא"כ נראה לדיין שיש לחוש שמא יברח או ישמיט ודוקא לפרעון נותנין זמן שיש לומר זה לא הכין לו מעות עכשיו ביון שלא היה זמנו קבוע לעכשיו שאמר אולי אוכל לישמט ממנו עוד עד זמן בך אבל לשבועה אין נותנין זמן אלא ביום הכניסה הראשון שיהיה יש לו לישבע דמי יעכבנו למה יתנו לו זמן וכן לשאר דבר ששיעבד אדם עצמו לעשות דבר כך לזמן פלוני בקנס אין נותנין לו זמן אלא מיד כשהגיע הזמן נתחייב בקנס או שיעשה מה שנתחייב אם לא שיש כאן עכוב מפורסם.
ב י"א שהקובע זמן לפרעון חובו והגיע הזמן אין נותנין לו זמן אחר וי"א שגם לזה נותנין לו זמן ל' יום ואפילו בא ותבעו שלשים קודם הזמן הקבוע מ"מ צריכין ליתן לו זמן ל' מיום הזמן הקבוע להם.
ג שלמו הל' יום שנתנו לו ולא בא כותבין אדרבתא על נכסיו ואם לא ימצאו לו נכסי אין מנדין אותו שאין זה אפיקורתא אלא שהוא נשמט מלפרוע חובו אבל אם יאמר איני רוצ' לשלם שהוא מסרב לעשות ציווי ב"ד כותבין אדרכתא על נכסיו מיד ואם אין מוצאין לו נכסים מתרין בו שני וחמישי שני ואח"כ מנדין אותו ועומד בנדויו עד שישלם לו או עד שיטעון שאין לו לשלם כלום וישבע על זה ואם עמד בנידויו ל' יום ולא תבע להתיר נדויו מנדין אותו עוד ל' יום ואם עמד בהם מחרימין אותו ומשפטי הנידוי והחרם נתבאר בע"ז סי' של"ד.
סימן קא
מגבין לבעל חוב מעות או מטלמלין ואם תלה מעותיו בגוי ואם יש עליו חובו' לגוים ובו י"א סעיפים:
א בא לפרוע אם יש לו מעות צריך ליתנם לו ואינו יכול לדחותו אצל מקרקעי או מטלטלי דסתם מלוה לחבירו או בל משא ומתן שבין הבריות בכל דבר אין דעתם מסכמת לישא וליתן או להלוות אלא ע"מ שיתן לו מעות אם יהיו לו מיהו אם ידוע שאין לו מעות לנתבע א"צ לטרוח ולמכור כדי ליתן לו מעות אלא נותן לו מה שיש לו ואם אין ידוע לנו אם יש לו מעות או אין לו והוא אומר שאין לו אין משביעין אותו על זה ואפילו חזינן שיש לו מעות והוא אומר אינם שלי אלא של פלו' לא משבעי' ליה אבל מחרימין על כל מי שיודע שיש לו מעות והיכא דאמר אין לי מעות ונמצא שקרן קנסוהו דתו לא מהימן בזה החוב לומר אין לי מעות אלא צריך למטרח ולמזבן ולהביא מעות וכן אם נראה לב"ד שהוא משקר ויש לו מעות ואינו רוצה לתת מעות בפרעונו כופין אותו שיתן מעות וע"ל סעיף ז וח'.
ב ואם אין לו מעות ויש מטלטלי וקרקעות וחפץ המלוה יותר במטלטלין מבקרקע צריך ליתן לו מטלטלין שהוא פירעון חריף ונקל למכור וכמעט דהוו כמו פירעון מעות מיהו אין המלוה יכול לומר איני רוצה במטלטלין אלו אלא באלו אלא הנתבע נותן לו איזה מטלטלין שירצה דבמטלטלי כל מיני מיטב הוא ונקל למוכרן זה כמו זה לכך צריך התובע ליטול מאיזה שיתן לו' הנתבע.
ג אם יש לו מעות וקרקע או מעות ומטלטלין והלוה אומר לפורעו במעות אין המלוה יכול לומר איני רוצה מעות אלא קרקע או מטלטלין כיון דתחלת משא ומתן שביניהם מסתמא לא היתה דעת שניהם אלא ע"מ לתת מעות אם יהיו לו ולאו כל כמיניה דמלוה לומר שיתן לו מה שלא היה דעתו מתחלה והיה לו להתנות וכן אם אין לו מעות אלא קרקע ומטלטלין והלוה רוצה ליתן לו מטלטלין אין המלוה יכול לומר איני רוצה אלא קרקע דמסתמא מתחלה היתה דעת שניהם שאם לא יהיו לו מעות שיתן לו מטלטלין.
ד ואם אין לו אלא קרקע ובא ליתנה לו ואמר המלוה איני רוצה אותה ואיני מבקש ממך עתה כלום אלא אמתין עד שיהיו לך מעות הדין עם המלוה וע"ל סי' ע"ד סעיף ו' היו מעות הלוה מופקדין ביד אחר מוציאין אותן ונותנין למלוה אבל אם היו בידם בהלואה אין מוציאין מידם קודם הזמן.
ה אם יש ללוה שטרי חובות על אחרים יכול להגבותם לו וישומו אותם כפי מה שהוא הלוה אם הוא אלם ובפי מה שהם נכסיו עידית או זיבורית ואפי' יש לו שאר מטלטלין יבול להגבות לו שטרו' בשוויים דשטרו' ושאר מטלטלין שוין הן. י"א דמוכר סחורה או מטלטלין לזמן בשטר אינו מורידו לשומא כלל אלא שנותן לו מעות במו שהתנה ומאותה מטבע שהתנה וכן בדין דאנן סהדי שאין זה מוכר מטלטלין וסחורתו ע"ד שיקבל קרקע או סובין דבשלמא בהלואה למיגמל עמו חסד קמכיון וזה ג"כ בכלל ג"ח הוא שנוטל ממנו שמא מש"כ בסחור' ולפי טעם זה יראה שגם במלוה שאמרו מורידו לשומא לא אמרו אלא במלוה סתם בטובת הנאה לגמול עמו חסד אבל המלוה לחבירו למחצית שכר שאין כוונתו אלא להנאת עצמו להרויח ג"כ אינו מורידו לשומא אלא בכל מה שהתנה צריך לקיימו דכל תנאי שבממון קיים.
ז אם יש לו מעות ללוה ותולה אותם בגוי והמלוה חושש שהם שלו ואומר כן כדי לדחותו מחרימין על כל מי שיודע לו ממון או מעות וי"א שאם הלוה אמוד אין שומעין לו וכופין אותו ליתן מעות.
ח ואם נודע שהממון שלו ותלה אותה בגוי ואינו יכול שוב ליתן לו פי הגוי מעכב כופין אותו למכור קרקע וליתן לבעל חובו מעות, וכן אם הדבר ידוע שיש לגוי ערעור על נכסי הלוה וירא המלוה ליטול קרקע מיראת ערעורו של גוי צריך הלוה לטרוח ולמכור וליתן המעות.
ט וכל מה שיתן לו מקרקעי או מטלטלין ישומו לו כפי מה שיובל למוכרן מיד אפילו בביתו ולפי השעה ולפי הזמן ולא שיצטרך לחזור למוכרו בעיירות ובשווקי' או לעכבו עד שימצאו לו קונים או שיתייקר דא"כ נעלת דלת בפני לווין. וגם השמאין ששמין ביוקר מכדי שוין לימכר מיד הם מקלקלין בדין ועוברי' משום לא תעשו עול ולא תטה משפט וגו' ג"ל.
י מגבין למלוה כל המטלטלין שימצאו ללוה ואם לא יספיקו המטלטלין מגבין לו קרקע אח' שיחרימו על כל מי שיש לו מטלטלין או על כל מי שיודע שיש לו מטלטלין ואין מביאין לב"ד וא"צ לישבע שהרי אין עליו אלא טענת שמא. וכיון שאין לו עוד מטלטלין גובין כל הקרקע שיש לו אפילו הוא משועבד לכתובת אשה או לב"ח שקדם מגבין לזה מיד ואם יבא הראשון ויטרוף יטרוף.
יא היו לו מטלטלין או קרקע ויש עליו חובת לגוים ואומר הרי כל נכסי משועבדים לגוים ואם יעלו אותם ישראל יבואו הגוים ויאסרו אותי ואהיה בשביה אין שומעין לו ואין משגיחין לו אלא יגבה הישראל חובו ואם יאסרוהו גוים הרי כל ישראל מצווין לפדותו.
סימן קב
מאיזה קרק' מבין החוב לבעל החוב ובו ה' ס':
א מדין התורה המלוה גובה מן הזיבורית מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה שכיון שהתורה צותה שהלוה בעצמו יוציא את העבוט אין ספק שהוא בעצמו לא יביא אלא את הפחות שבכלים ש"מ דדינא הכי איתא שחייב המלוה ליטול הפחות שבנכסי הלוה והוא בקרקע הזיבורית אלא שחכמים תקנו שיתן לו מן הבנונית שלא לנעול דלת בפני לוין לפיכך כשיבא ב"ח ליפרע מן הלוה מקרקעות מגבין לו את חובו מן הבינונית שבנכסי הלוה דבשלו הן שמין כגון שאם היתה לו עידות ובינונית וזיבורית אפי' אם הבינונית שלו היא טובה בעידות של שאר העולם מגבין לו ממנה וכן אם יש ללוה שדה שהיא בינונית לכל אדם ואצלו היא עידית ששאר שדותיו הן גרועות ממנה אין ב"ח גובה הימנה דגבי דידיה ו' עידית הוא.
ב היו לו שלש או ארבע שדות בינונית לא יכול המלוה לומר תן לי משדה פלונית שהיא חביבה עלי אלא ברשות הלוה הוא ליתן מאיזה שירצה דהא הוא יוציא את העבוט כתי' מה שהוא רוצה יתן מן המטלטלין ה"ה נמי כשמגבה קרקע יתן מה שהוא רוצה. ואם חפץ המלוה בזבורית ואומר לו תן לי זיבורית טפי פורתא שמעון לו דהא מן התורה כן הוא אלא דלטובתו תקנו לו מן הבינונית והשתא דקאמר לא בעיג' לתקנת טובתי שומעין לו ונוטלה כזולא דהשתא לא כיוקר דלקמיה פי' שהיא עתה בזול ועתידה להתייקר ואמר ליה הלוה אם חביבה היא עלי' קח אתה כיוקרא דלקמיה אין שומעין לו וצריך ליתנה לו בזולא דהשתא שלא תנעול דלת בפני לווין דא"ל אילו הוו לי זוזאי אי גבי הוינא שקילנא כזולא דהשתא ובשביל שמעותי בידך תכופני לקחת אותה כיוקרא דלקמיה לכך אין שומעין לו ונותנו לו כזולא דהשתא.
ג ואם אומר תן לי עידית בציר פורת' אין כופין אותו ליתנה אפי' כיוקרא דלקמי' דסגי ליה שהעלוהו מדיני' מדרג' אחת דהיינו מזיבורית לבינונית אבל שתי הדרגות אין מעלין אותו מזיבורית לעידית דבהא ליכא למימר אלו הוו זוזאי גבו כו' דמשום הא לא מימנע להלוות דלא שכיח כ"כ למצא עידית לקנות אפי' ה"ל זוזי לפיכך לא ימנע עצמו מלהלוות בשביל זה אם אין ללוה אלא עידית אינו יכול למוכרם ולקנות בינונית להגבות לב"ח אלא מגבין לו מעידית שיש לו ונ"ל דיליף לה הכי כיון שהתורה אמרה בהשבת העבוט לא תשכב בעבוטו וכל דיני דהשבת העבוט על כרחך בדבר שהוא שלו קמיירי דאי בשל אחרים שקנהו עכשיו למה הצריכה להשיבו לו משום במה ישכב וגו' הא עכשיו קנהו ובמה שכב כבר ישכב גם עתה אלא ע"כ בשלו קמיירי וא"כ מה שאמרה תורה הוא יוציא לך את העבוט ג"כ בעבוט שהוא שלו קמיירי שצריך ליתן לו ולא שיקנה מאחרי' לתתן למלוה שלו ולא עוד אלא אפילו יש לו עידית במקומו ובינונית במקום אחר אינו יכול לומר שיטול מהבינונית שיש לו במקום אחר אלא צריך ליתן לו מעידות שבמקום הבעל חוב שכל זה שמעינן מדכתיב הוא יוציא אליך את העבוט החוצה דמשמע ממה שיש לו אצלו בביתו יוציא לך הן רע הן טוב ולא ממה שיש לו במקום אחר אא"כ אין לו כלום בביתו ויש לו במקום אחר ודאי צריך ליקח מה שיש לו במקום אחר כן נ"ל טעמא דדין זה.
אין לו אלא עידית או בינונית או זיבורי' יקחנה כמו שהיא מצוייה אצלו יש לו עידית ובינונית יתן לו בינונית יש לו עידית וזיבורית לא יתן לו אלא זיבורית שהרי הוא אצלו עכשיו בינונית דהא בשלו הן שמין וה"ה אם יש לו בינונית וזיבורית שנותן לו מן הזיבורית שהוא אצלו בינוניות בד"א שלא היו לו לא בשעת ההלואה ולא בשעת פירעון שדות אחרו' אבל אם בשעה הלואה היו לו עידית ובינונית וזיבורית ועכשיו בשעת הגבייה אין לו עידית שמכרה צריך ליתן לו מן הבינונית שבידו אע"ג דעכשיו אצלו היא עידית וק"ל בשלו הן שמין מ"מ כיון שבשעת ההלואה היתה זו בינונית שלו ונשתעבד' למלוה מה לנו שמכר הוא את העידית הא שיעבודיה דמלוה על זו השדה היתה מתחלה ולא פקעה בשביל מכירתו העידית.
ה היו לו בשעת הלואה עידית בינונית וזיבורית והתנה עמו לפורעו מהעידית הכל לפי התנאי דתנאי שבממון קיים ואם היו לו עידי עידית ועידית ובינונית וזיבורית והתנה עמו לתת לו מן העידית ובשעת גבייה נפסדה העידי עידית ולא נשארו לו רק עידית ובינונית וזיבורית הרי עידית שלו קיימא עכשיו במקום עידי עידית ואינו פורע לו אלא מן הבינונית שלו ולא אמרי' כבר נשתעבדה לו העידית דכיון דגביית ב"ח בבינונית אינה אלא מתקנ' חכמים כמ"ש הולכין בה לקולא לנתבע ואמרי' מה שנתרצ' מתחלה לתת מעידית לא היתה דעתו לתת לו אלא מדרגה השניי' שיש לו בשדותיו ממעלה למטה ועכשיו שעידי עידית נפסדה נותן לו ג"כ ממדרגה השנייה שיש לו עכשיו בשדותיו ממעלה למטה והיא הבינונות דמזליה דמלוה גרמה נ"ל.
סימן קג
שמין קרקע של לוה ואם טעו בשומא ובו י"א סעיפים:
א כאשר יורידו המלוה לנכסי הלוה יכנסו ג' שמאים לשום לו בהם כשיעור חובו ואילו ג' השמאי' יכולין להיות קרובים זה זה שאין זה דין אלא יאמרו דעתם כפי בקיאותם כשומ' שדה זו וכשישומו לא ישומו אלא כפי הזמן וכפי השער שנמכרין הקרקעות עתה באותו המקום ואם החוב היא מעט משיעור הקרקע ומגיע למלוה חומש או שתות של הקרקע אין שמין את הקרקע כולה כאחד ולתת לו אח"כ כחלק ממנה כפי שיעור חובו כגון אם הקרקע שוה ת"ק והחוב הוא ק' א"א שיתן לו חומש הקרקע בחובו אלא שמין כמה שיוכלו למכור בזה הקרקע בק' זהובים ואותו יתנו למלוה כללו של דבר אין לשום למלו' בחובו אלא דבר שיכול לגבות ולמוכר' מיד דהרבה חשו חכמים לנעילת דלת בפני לווין ואין לחוש כלל להפסד הלוה וע"ל סעיף ה' ואחר ששמוהו מכריזין עליה בפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפי ואם קרקע זו טורף המלוה מן הלקוחות צריכין להכריז עליה ל' יום כדרך שמכריזין על נכסי יתומים ע"ל ריש סי' ק"ע ויש חולקין ואומרים דה"ה דאם בא לגבו' מבני חורין כיון שנמכר שלא מדעתו בב"ד צריך ג"כ שומא והכרזה ל' יום כמו של יתומים ובאים הלוחים וקוצבים דמים כרצונם אם מצאו כשומת ב"ד או יותר לוקחים הדמים ונותנים אותה למלוה ואם רצה המלוה לקחתה באותה הוא קודם שהרי הוא משועבדת לו כבר ואם לא מצאו בה כדי שומתן מחליטין אותה למלוה בכדי שומתן וכ"ת כיון שעכ"פ צריך המלוה ליקח אותה כפי שומתן א"כ ההכרזה למה צריכה יתנוה לו מיד כששמו אותה והוא יטפל במכירתו אינה קושיא כי ההכרזה היא להפיס דעת הלוה ולטובתו שאם יתנו הלוקחים יותר מכדי שומת ב"ד ישאר המותר ללוה או יקחנה המלוה באותה שומא ויתן המותר ללוה.
ב ג' שירדו לשום ונחלקו בשומא א' אומר במנה ושנים אומרים במאתים או א' אומר בק"ק ושנים אומרים בק' בטל היחיד במיעוטו א' אומר במנה וא' אומר בשמונים וא' אומר בק"כ נידון בק' מפני שאנו ממצעים מה שיש בין המועט למרובה ומוסיפין על המועט המחצית וגורעין מהמרוב' המחצית וכיון שבין האומר פ' לאומר ק"כ יש מ' כשאתה מוסיף על המועט המחצית ותגרע מן המרובה המחצית נמצא שהוא נידון במאה וכן לעולם כגון אם א' אומר במנה וא' אומר בצ' וא' אומר בק"ל הרי בין המרובה והמועט ג"כ מ' תחלקם לשנים יהיו כ' תוסיף כ' על המועט שהם צ' ותגרע ך' מהמרובה שהם ק"ל יהיו נידון בק"י ועל דדרך זו שמין ביניהם לעולם.
ג שמוה ג' ואמר המלוה ישומו אותה ג' אחרים הבקיאים יותר בשומא אין שומעין לו דא"כ אין לדבר סוף ועוד דאמרינן ממאי דהני בקיאי טפי דילמא הני בקיאי טפי.
ד בית דין ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו אפילו בכל שהוא מכרן בטל אפילו הכריזו מפני שהם כשליח ללוקח ולצור ויכולין לומר להם שלוחינו אתם ולתקוני שדרנו אתכם ולא לעוותינו אפילו בכל שהוא אבל אם היו הנכסים ששמו בני חורין שהגבו מן הלוה למלוה וטעו בשומא אינם נקראים שלוחים אלא ב"ד ודינ' כב"ד שמכרו נכסי היתומים וטעו שיתבאר בסימן ק"ט וטעמא דמילתא דגבי לוקח וב"ח נחשבו כשלוחים ומכרן בטל אפילו בכל שהוא וגבי לוה ומלוה בבני חורין וכן יתומין חשובים לב"ד ואין מכרן בטל בכל שהוא משום דגבי לוקח וב"ח אין הלוקח מוטל לפרוע החוב הזה ולא יוכלו לומר לו ללוקח אם לא היית חפץ בשומא היה לך להשתדל בפרעון המלוה ולפיכך הדין נותן שאינם אלא שלוחים ואם טעו בכל שהוא יהא בטל בשליח הטועה שיכולין לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אפי' בכל שהוא וכיון דגבי לוקח אינם אלא כשלוחים ומכרן בטל אם טעו לחובתו אפי' בכל שהוא גם הוא בטל גבי ב"ח אם טעו לחובתו אפילו בכל שהוא אע"ג דגביה דידיה דיינים הם ולא שלוחים אבל בגביית בני חורין מן הלוה למלוה הם דיינים ומשפטי' יוכלו לדבר עמו אם לא היית חפץ בשומא זו לא היה לך להיות לוה רשע ולא ישלם והיה לך להשתדל בפרעון המלוה שלא יצעק עליך בפנינו לדין לפיכך אפילו אם טעו מכרן קיים וכ"ש לגבי מלוה שהם דיינים לו דמכרן קיים וכן בשום היתומים הוי טעמא הכי ומכרן קיים על הדרך שיתבאר בסימן ק"ט בע"ה.
ה אם החוב הוא דבר מועט שאם ישומו למלוה כנגד חובו לא יגיע לו בשומתו חלק הראוי להיות לפי מה שהוא קרקע בית או שדה או כרם כשיעור שיתבאר בסי' קע"א ואומר המלוה ללוה או מכור לי מהנשאר לך כדי שיגיע לי שיעור הראוי להיות בית או שדה או כרם או פרע לי מעותי הדין עמו ואם אין המלוה רוצה לקנות יותר מכדי חובו ואומר פרע לי מעותי מאחר שמה שהוא כדי חובי אין בו שיעור הראוי ג"כ הדין עמו שלא הלוה לו מעותיו שיהיו כמו אבודין ממנו שאינו ראויין לו לכלום וכופין את הלוה למכור הקרקע או למשכנו ויפרע לזה מעותיו ואין חוששין להפסד הלוה ואין מרחמין בדין לומר היאך נוציא את הלוה מביתו בשביל דבר מועט כזה שכן הוא מן הדין שישלם. ואם היה הדבר בהפך שאם יתנו למלוה כשיעור חובו והוא חלק הראוי לו להיות בית או שדה או כרם ומה שישאר ללוה לא יהיה בו בשיעור הראוי לו אינו יכול לכוף למלוה שיקחנו במעות דאטו משום שהלוה לו יחוייב ליקח ממנו קרקעותיו יותר ממה שהלוה לו אין זו סברא אבל כשהמלוה טורף קרקע מן הלוקח וכשיגבה חובו לא נשאר ללוקח כשיעור יכול הלוקח לכופו שיקח המותר ממנו במעות דחשו לפסידא דלוקח אבל לפסידא דלוה לא חשו שאין מרחמין בדין.
ו קרקע שעשו בה ב"ד שומא והכרזה להוריד בו המלוה ואירע מה שאירע שנשתהה זמן ולא הורידוהו בה ורוצה אחד מן הבעלי דינין שיעשו שומא אחרת שמא בזמן ארוך בזה נשתנה השומא נתייקרה או ניתזולה דינא הוא כל זמן שלא החליט ב"ד הקרקע למלוה אי אייקר או זיל ברשותו דלוה קאי וצריך לעשות שומא אחרת והכרזה אחרת ואם ירד המלוה מעצמו לנכסי לוה בלא הורדת ב"ד והחזיק בהן או מכרן בלא ב"ד אינו בלום אפי' היתה משכונה בידו או אפותיקי מפורש כיון שיכול לשלם לו מעות ולסלקו וי"א שאם עבר הזמן שקבעו לו לפרוע או שהיא משכונא מוחזקת ביד המלוה יכול למוכרה אפי' בלא ב"ד.
ז מקום שנהגו לכתוב בשטרות שיוכל המלוה לירד לנכסי לוה ולמכור אותן בלא שומת ב"ד ובלא הכרזה אם המנהג הוא כן בעיר מה שנהגו נהגו אבל אם המנהג בעיר שאע"פ כן נהגו שלא לירד ולמכור כי אם בשומא והכרזה גם זה אע"פי שכתוב בשטר שלו שנתן לו רשו' לירד אינו יכול לירד ולמכור כי אם על פי ב"ד דאע"ג דתנאי שבממון קיים תנאי זה היא לעבור על דברי תורה שהרי מן התור' אין המלוה יכול למשכנו אלא בב"ד משום לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ומה שנהגו לכתוב בשטרות שיכול לירד לא לעבור על דברי תורה כתבו כן אלא שאם לא ימצא המלוה דיין שרוצה למשכנו אז יש לו רשות לעשות לו דין לעצמו.
ח מלוה שירד לנכסי לוה בלא רשות ב"ד אינו כלום מטעמא שאמרנו לפיכך כל הפירו' שאכל גזולין הם אצלו ומנכין אותן לו מחובו.
ט ב"ד ששמו קרקע לבעל חוב בחובו בין בנכסי לוה בין במשועבדי' שהיו ביד הלוקח ולאחר זמן השיגה ידו של לוה או של לוקח שנטרף ממנו או של יורשיהם והביאו לב"ח מעותיו אחז"ל שמסלקין איתו מאותה קרקע משום שנ' ועשית הישר והטוב וזה ישר וטוב לפני הש"י שקרקע הנלקחת מן האדם בעל כרחו אע"ג שבדין נלקחה ממנו ועל פי ב"ד שיחזירוה לו כשירצה לפדותה משום עגמת נפש ואפי' שהתה ביד הבעל חוב כמה שנים הדרא למי שנלקחה ממנו וי"א דדוקא ללווה ויורשיו הדרא שומא כשגבה ממנו בני חורין דגבי לוה ויורשיו אית ביה משום הישר והטוב שיש להם עגמת נפש אם לא יחזיר להם אבל היכא שטרפה מן הלוקח לא הדר' ליה ואין הלוקח קול למה קנאה ודוקא שומת קרקע הדרא ללוקח אבל שומת יכול לסלק את הבעל חוב ממנה דאדרבה הוא עשה שלא כהוגן שנכנס בשיעבודו של מלוה ולקחו במעותיו די לו שיחזור ויקב מעותיו מן המוכר וישאר למלוה שיעבודו ואם לא יוכל להוצי' מן המוכר איהו דאפסיד אנפשיה שהרי שיעבוד המלוה היה לו מטלטלין לא הדרה דלית בהו עגמת נפש כל כך ואין בהם משום הישר והטוב ואם המלוה סתר ובנה כרצונו בקרקע ולפי מראות העין לא השביח בה כלום באותו הבנין אלא שהוא היה חפץ לבנותה כך אע"פ שהוציא הרבה אינו נוטל הוצאתו אלא מחזיר לו דמי חובו ונוטל הקרקע ואם השביח מחמת הוצאה נשבע מה שהוציא ונוטל כדין כל היורד ברשות ואם השביח מאליו כגון דאייקור י"א כיון דק"ל דשומא חוזרת לעולם הרי המעו' אצל דלוה עדיין כמלוה ואם יטול המלוה אותו שבח שנתייקר ממילא הוה ליה כנוטל שכר מעותיו וה"ל כמו ריבית לפיכך אינו נותן לו אלא דמי חובו בלבד ואם הוזל לא הפסיד המלוה שהרי באלו לא היתה שלו ואם רוצה לסלקו צריך לתת לו דמי חובו וי"א שאם הוציא עליה וסתר ובנה כרצונו אע"ג שלא השביחה צריך לתת לו דמי הבנין שכך כתיב בשטר של שומא שב"ד הגבוה לו לעשות כרצונו ולבנות ולסתו' וא"כ למה לא יחזירו לו הוצאותיו ואם הוציא עליו הוצאות והשביחה לא הדרה כלל אפי' אם ירצה הלוה ליתן לו ההוצאה שהרי השבח לא היה מעולם של הלוה ולמה יתננו לו וכיון שהשבח אינו צריך ליתן לו גם הגוף אין צריך להחזיר לו ואם נתייקרה לא הדרא אלא כשעת היוקר דלא מסתבר כלל שיצפה הלוה כל ימיו אם יתייקרו הקרקעות שיפדה קרקעותו ואיכא נעילת דלת בפני לווין ואע' אם הוזל צריך לתת לו כל דמי חובו ואם קנו מידו שלא לסלקו שוב אינם יכולים לסלקו וכל זה דוקא שהגבוה ב"ד למלוה אבל אם הלוה עצמו הגבה אותם לבעל חוב בלא שומת ב"ד לא מהדרה ליה לעולם דה"ל כמכרה.
י קרקע ששמו אותה לבעל חוב בחובו ואח"כ חזרו ב"ד ושמו אותה לבעל חובו של זה המלוה ששמוה לו כבר הרי היא חוזרת לבעליה הראשון דא"ל לא עדיפת את מגבר' דאתית מיניה דלא שם לך אלא מה שהיה לו בה והוא היה חייב להחזירה לו משום ועשית הישר והטוב גם אתה משום הישר והטוב תחזירה לי מיהו בזה יפה כחו שאם שמוה לראשון במאה ושמוה לו לשני בק"ק או אם שמוה לראשון כק"ק ולשני בק' לעולם א"צ להחזיר' אלא בק"ק וטעמא משו' דכיון דמדינא שומא זבינא מעליא הוא אלא דמשום הישר והטוב הוא דאמרו רבנן דליהדר לפיכך יד השני לעולם על העליונה דאי שמו לבתר' טפי ממאי דשמו ליה לקמא לא מיהדר בתרא אלא בזוזי דשמו ליה דמשו' ועשית הישר והטוב לאו דינא הוא דליפסד ואי שמו לקמא טפי ממאי דשמו ליה לבתרא מצי בתרא למימר כיון דלא מחייבנא למיהדר אלא מטעם דלא עדיפנא מגברא דאתינא מיניה ג"כ לא גרענ' מגברא דאתינה מיניה הלכך אי לא יהבת לי כמה דבעית למיתב לגבר' דאתינה מיניה לא מהדרנא לך שמו קרקע לב"ח ומכרה הב"ח או נתנה במתנה או ששמה לבעל חוב דידיה מעצמו בלא כ"ד או שמת והורישה אינה חוזרת דכל הני אדעתא דארעא נחות ולא אדעת' דזוזי פי' אדעת' שיהא קרקע שלהם ירדו ולא שיקבלו מעות דאילו ב"ח דאית ביה משום הישר והטוב אמרי' לא היה לך עליו אלא מעות והדי הן לך אבל אלו קרקע קנו ואנו לא נוכל לסלקה ממנה וי"א שאם מת והורישה חוזרת דיורש במקו' מורישו קאי ולא עדיף מיניה וצריך להחזירה ג"כ דגביה איכא ג"כ משום הישר והטוב מיהו היינו דוקא כשאין כאן אלא יורש א' אבל אם היו לו יורשים הרבה וחלקו ונפלה הקרקע לחלקו של א' מהם אפי' לא שמוהו לאביהם בחייו אלא לאחר מיתתו שמוה ליורשים קודם שחלקו ירושת אביהם וחלקו ונפל זו הקרקע לחלק אחד מהם לא הדרא דהא ק"ל אחין שחלקו לקוחות הן ונמצא אותו שלקח לחלקו שדה שהיה של אביו מכר חלק שהיה לו בקרקע זו ששמו לאביו בחובו לאחיו זה שנטל זו הקרקע ואחיו שנטל זו הקרקע מכר החלק שהיה לו בקרקע של אביו וה"ל חלק של כל א' כמו זבינא דלא הדרא דאדעת' דארעא נחית מי שנפל חלקו שדה של השומא שיהיה לו הקרקע שלו כמו הקרקע של אחיו לאחיו ולא שורש אחיו קרקע והוא מעות שמו קרקע לאש' ונשאת אח"כ בעל בנכסי אשתו כלוקח הוא לפיכך אי שמו לה קרקע ונשאת דהא הקרקע שלו היא או נכסי צ"ב או נכסי מלוג והוא חשוב כלוקח דאדעתא דארעא נחית וא"צ להחזיר ואי שמו ממנה ונשאת אם הוא או הוא רוצים להחזיר המעות אין מחזירין להם שהרי כשיחזרו תהיה של הבעלאו כצאן ברזל או בנכסי מלוג והרי הוא לוקח הקרקע ממנה אחד שכבר שמו אותה לאחרים ופשיטא שאין הלוה יכול למכור הקרקע לאחר אחר ששמאה לבעל חובו דהא לא מהדרינן אלא משום עגמת נפש וזה לא שייך אלא בשתשאר בידו מיהו אם מת הבעל בחייה ואח"כ רצתה להחזיר הדמים מחזירים לה דלא יהא אלא כלא נשאית מעולם וכן אם החזירו לה הדמים אחר מיתת בעלה מחזרת היא הקרקע. וי"א הא דשמו לה או שמו ממנה דאין מחזירין דוקא בשמתה האשה דאז הוי הבעל כלוקח בנכסיה ואין מחזירין אבל כל זמן שהאשה חיה הדי היא כאילו לא נישאת ומחזירין.
יא היתה השומא בטעות כגון שומר חנם שפשע בפקדונו וחייבוהו לשלם הפקדון ולא היה לו לשלם ושמו קרקע שלו למפקיד ואח"כ נמצא שהפקדון היה ברשותו או שנאבד ומצאוהו השומר לא הויא שומא אפי' מכרה המפקיד או הורישה יחזי' זה הפקדון לבעליו ונוטל הקרקע בכ"מ שהי' וה"ה אם שמוה לב"ח בחובו ואח"כ נודע שהיו ללוה מעות מצויים דהוי שומא בטעו' אם ירצה המלוה ויאמר ללוה תן לי מעו' וטול קרקע שלך אין עמו ויכו פיו ללוה שיקחנה ויתן לו מעותיו אבל אם העשיר אח"כ אינו יכול לכופו שיתן לו מעות ויחזור ויקח קרקעו דהוה ליה כמו קנאה ממנו על תנאי שאם ירצה הלוה שיחזור ויקחנה ואם לא ירצה לא יקחנה.
סימן קד
דין בעל חוב מאוחר שקד' וגבה או מטלטלי ובו ט"ז סעיפים:
א כבר אמרנו בסי' ל"ט דשיעבודא דאורייתא בין במקרקעי בין במטלטלין לפכך מדינא מי שיש עליו בעלי חובות הרבה כל מי שקדם זמן קנין של שטרו הוא קודם לגבות בין בקרקע בין במטלטלין דמיד שהלוה לו נשתעבדו כל נכסי הלו' למלוה ואפילו מטלטלין ואע"פ שכבר אמרנו בסי' ס' סעיף א' שכיון שאין דעת המלו' סומכ' על המטלטלין הוי כאילו מחל על שיעבודו ה"מ לגבי לקוחות שלקחו אחריו או לגבי מ"ח המאוחר לו שכבר גבה המטלטלין וכמ"ש ג"כ בסי' זה סעיף ג' בע"ה וכל זה מן הטעם שכתבנו שם סי' מ' מפני שהמלוה חושש שמא ימכרם הלוה או יתנם למי שירצה והוא לא ידע למי מכרם או נתנם לכך מסלק דעתו מהם שלא יטרפם מהם אבל כשב' לגבות מן הלוה בעצמו כל מה שימצא ברשותו הרי הוא כשיעבודו שקד' לשאר בעלי חובות אפי' מטלטלין ואפי' אם הגיע זמן הפרעון של המאוחר קודם כגון שלוה מראובן בשטר בניסן וקבע זמן הפרעון לשנ' וחזר ולוה משמעון באייר וקבע לו זמן הפרעון לחצי שג' שזמן פרעון של האחרון קודם לזמן פרעון של ראשון ראשון שקדם זמן קנייתו הוא קוד' לגבות מן הלוה בעצמו בין במקרקעי בין במטלטלין ולגבות מן הלקוחו' או מב"ח מאוחר שקדם וגבה יש חלוק בין קרקעות למטלטלין דבמטלטלין אינו גובה מהם מן הטעם שאמרנו ובקרקעי אם קדם המאוחר וגבה קרקע אפי' הגבוה לו ב"ד בפני המוקדם ושתק אין זה מחילה על שיעבודו דסמך על שטרו וכל זמן שירצ' חוזר ומוציא מידו לפיכך בשבא המאוחר לגבות מגבין לו ואין הראשון יכול לעכב שאין מזיק לו גבייתי של זה שכשיבא זמנו לגבות יבא ויטרוף ממנו אבל בשבא המאוחר לגבות מטלטלין בב"ד יכול ב"ח הראשון לעכב שלא להגבות' בות' לו שהרי אם יגבה המאוחר שוב לא יוכל המוקד' להוציא ממנו בדין ואפי' אם אינו מבקש המאוחר לגבותם אלא שיהיו בידו עד שיגיע זמן של הראשון יכול לעכב פן יבריחם או יפסידם ודוקא להביאם בב"ד יכול לעכב אבל אם הלוה בעצמו נתנם למאוחר י"א שאין ב"ח המוקדם יכול למחות לו וכל זה במלוה בשטר אבל במלוה ע"פ אם קדם המאוחר וגבה אפי' קרקע מה שגבה גבה ואין המוקדם יכול להוציא ממנו כמ"ש טעמא לעיל סי' ל"ט סעיף א' כן נ"ל כל שיטה זו לדינא שבזה יתיישבו כמה סוגיית ושיטות מכמה פוסקים ודעות מחולפות הנאמרים בדין זה במאמרים סותרים אע"ג דסוגי' דדייני לא אזלא הכי את הנ"ל לע"ד כתבתי ואם גבה ב"ח המאוחר בינונית והניח זיבורית לב"ח המוקדם מה שגבה גבה דכיון שהניח זיבורית ביד ב"ח ודינו דבעל חוב מן התורה לגבות זיבורית יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו ואפי' אם לא הניח לו מקום לגבות ומכר מה שגבה קודם שהספיק הראשון להוציא מידו אין המוקדם חוזר עליו דלאו בעל דברים דידיה הוא אפי' אם המעות עדיין הם בידו המוקדם אין לו שים שיעבוד לא עליו ולא על המעות אלא על הקרקע חוזר המוקדם על הלקוחות שקנו מיד המאוחר ששייבדו הוא ביד והם יחזרו עליו ואם מכרם לגוי ואין המורד יכול להוציאו מידו חייב המאוחר לשלם לו אפי' אין המעות של הקרקע בידו מדינא דגרמי וה"ה אם מכרם לאחר שלא יובל להוציאם מידו חייב הוא לשלם ליה מדינא דגרמי שהזיק שיעבודו של חבירו וכן אם הניח בעל חוב המאוחר מטלטלין ביד הלוה לבעל חוב המוקדם יכול לומר לו ג"כ הנחתי לך מקו' לגבות ממנו ומה שגבה גבה שלא אמרו שהב"ח המוקד' קוד' אלא במקום שב"ח המוקדם מפסיד חובו אם נאמר דב"ח מאוחר מה שגבה גבה.
ב בעל חוב שגבה חובו מבתי שמעון בכתב שלטון העיר שעשו הכרזה זמן א' אח"כ בא ב"ח המוקדם להוציא ממנו וטוען המאוחר כיון שלא ערער בשעת הכרזה הפסדת כחך כי מחלת אם היה הכרוז יוצא כל מי שיש לו זכות ושיעבוד על הקרקע זו יבא ויערער וכל מי שלא יבא ויערער עתה יבטלו זכיותיו אם נהגו כן דינא דמלכותא הוא ובטלו זכיותיו אבל אם הכריזו בסתם כל מי שיש לו זכות יבא ויערער לא בטלו זכיותיו למי שלא בא דבשביל השתיקה אין כאן מחילה ד דשמא לא היה נראה לו שיש לו מקום וזמן לבא באותה שעה ואם הכריזו שכל מי שלא יבא יאבד זכיותיו ובא אח"כ אחד ואמר שלא שמע ההכרז' טענתו טענ' ולא אמרינן לזה חברך חברא אית ליה שאין דרך העולם להקפיד על הכרזה כזו לשומה על לבו להגידה לאחרים אם אין לו עסק עם זה ומי יגיד לו. בעלי חופות שהיו חלוקין על נכסי לוה גוי שחייב להם כל אחד בפני עצמו וצוו להשכין או לעקל נכסי הלוה ולא ידעינן מי הקודם דבדיניהם הקודם לצוות או לעקל הוא זכה והעיד השוטר בדברי האחד אם מנהג הגוים לסמוך עליו נאמן ג"כ השוטר משו' דינ' דמלכותא וכן אם האחד גבה וטוען השני שלא כדין הגבוך כי לא היה חייב לך כלום הואיל וע"פ דינא דמלכותא גבה מה שגבה גבה.
מטלטלין אין בהן דין קדימה לענין שאם קרם המאוחר וגבה אין מוציאין מידו כמ"ש פעמים ולא עוד אלא שאם עמד הראשון ותפשם ממנו ב"ח המאוחר שקדם וגבה מוצי' אות' מידו בב"ד כיון שכבר זכה בהם מדינא הרי הם שלו מיהו אם תפש אחד מהם שטרות אפי' המוקדם אין תפישה מועלת בה שהרי עדיין היא ברשות הלוה למוחלו וגם אין שייך לומר דין קדימ' על השיעבוד שבו אלא יחלוקו החוב. עבדים הם כמטלטלין ואין להם דין קדימה כמו במטלטלין אע"ג דבכ"מ אמרינן עבדים הם כקרקעות משום דהוקשו להם שאני ענין קדימה שאין הב"ח סומך אלא על הקרקעות שאין יכולין ליאבד ולזוז ממקומן אבל על העבדים שיוכלו ליאבד לא סמכא דעתיה כמו במטלטלין לפיכך אין בהם דין קדימה י"א שבדבר שאינו עתה בעול ועתיד לבא אח"כ לא שייך ביה דין קדימה אפי' עודנו ביד הלוה עצמו ואם קודם שבא הדבר לעולם נשבע הלוה לתת אותו לב"ח המאוחר צריך לקיים שבועתו וע"ל סי' צ"ט סעיף ב'.
ד לו הוציא שטר על ראובן וקודם שהזמינו לדין שלח הדיין וסגר חנותו ואח"כ הוציא שמעון שטר מוקדם לשל לוי אין סגירות החנות מחמת לוי נקרא גבייה דנימא ב"ח מאוחר מה שגבה גבה ושמעון נשאר בדין קדימתו והו' גובה קוד' ללוי שאין נקרא גביה להיות מה שגבה גבה אלא א"כ שמו ב"ד המטלטלין ונתנום ליד המאוחר ב"ד שעקלו מעות של ראובן שביד שמעון מחמת שחייב ללוי ועבר שמעון ונתנן לראובן ע"ל סימן פ"ו סעיף ד'.
ה שעבד לו מטלטלי אגב קרקע יש להם קול כמו בקרקע ששיעבד ודינם כקרקע ואם קדם המאוחר וגבה מה שגבה לא גבה ומוציאין מידו והוא שנתברר בעדים שאלו המטלטלין שגבה המאוחר היו ביד הלוה קודם שלוה מהמאוח' אבל אם לא נתברר כן בעדים מחזיקין להו בלוה ולוה וקנה דק"ל דיחלוקו משום שחל שיעבודם בבת אחת עליהם בעת שקנה אות' ובכל דבר שחל השיעבוד בבת אחת אם באו לב"ד יחד לגבות יחלקו ואם קדם אח' מהם אפי' המאוחר מה שגבה גבה דבזה אמרינן בל הקודם זכה. ואם קדם המאוחר וגבה מעות אין מוציאין מידו שהרי מטבע אין בו סימן שיוכלו העדים להעיד על אלו המעות שראו אותם עצמם ביד הלוה והוו להו כמו לוה ולוה באגב וקנה שזכה התופש בין אם הוא ראשון או אחרון ואם איפשר הדבר להתברר בעדי' זכה הראשון והכל לפי ראות עיני הדיין שקשה מאד לברר במעות שאלו המעות עצמן ראו ביד הלוה.
ו הא דבמקרקעי שייך קדימה דוקא כשהיו ביד הלוה קודם שלוה שחל שיעבוד הראשון עליהם מיד בעת שהלוה לו אבל אם קנאם אחר שלוה חובות הרבה אע"פי ששיעבד לכל אחד מהם מה שעתיד לקנות אין בהן דין קדימה שבשעה שקונה אותם חל עליהם שיעבוד כולם בבת אחת וכל הקודם וגבה זכה אפי' הוא אחרון.
ז לוה וכתב לו מה שאני עתיד לקנות יהא משועבד לך ואח"כ קנה שדה ואח"כ חזר ליה מאחר השדה משועבד לראשון שתכף שקנהו חל עליו שיעבודו של ראשון והוא קודם לגבות ואפי' גבה המאוחר טורפ' ממנו וכן הדין אפי' היו ק'.
ח היו עליו בעלי חובות הרבה כולם ביום א' או בשעה אחת במקו' שכותבין שעות אין בהן דין קדימה וכל הקוד לגבות זכה בין מקרקעי בין מטלטלי ואפי' יש עדים שלוה מזה תחלה וכתב ומסר לו ואח"כ לוה וכתב מסר לאחר אפ"ה אין בהן דין קדימה לפי שאין שיעבוד השטר חל אלא משעה שמוכיח מתוכו דהיינו מסוף היום ובסוף היום הא חל שיעבוד כולם בבת אחת ואין בהם דין קדימה לטרוף ממשועבדים וכ"ת מבני חרי מיהא גימא ממי שלוה תחלה זכה ליתא דכיון שזמנו של שטר אינו ניכר מתוך השטר הוה לי' כמלוה ע"פ ומלוה על פה לית בה דין קדימה.
ט ראובן היה חייב לשמעון ולוי ויהודה ושמעון הוא מוקדם לכולם ומכרו ב"ד שדותיו של ראובן להגבות לשמעון חובו מפני שהוא מוקדם ואין בנכסי ראובן אלא כדי לפרוע לשמעון לוי ויהודה אינן יכולין לטרוף מאותן הלקוחות שקנו נכסי ראובן מן הב"ד כדי לפרוע לשמעון בטענה שיאמרו לוי ויהודה הרי אינו מוקדמין לאלו הלקוחות שכיון שהב"ד מכרו שדה זו כדי לפרוע לשמעון כל זכות שיש לשמעון על שדה זו יש להם ללקוחות אלו שאף שלא הגבו גוף הקרקע לשמעון וגם שמעון בבר נסתלק מראובן כל שמכרו ב"ד מחמת גביית חוב שמעון הרי הו' כאילו זכות שיעבודו של שמעון קיים על קרקע זו לפיכך כשימכרו ב"ד יכתבו ללוקח שמכרו לו כדי לפרוע לשמעון מחמת חוב כך וכך שהיה ראובן חייב לשמעון בשטר זמנו כך וכך אבל אם הלוה בעצמו מכרו כדי לפרוע לבעל חוב המוקדם אפי' כתב לו כן בתוך השטר בעל חוב מאוחר בא וטורף מן הלוקח דלאו כל במיניה דלוה להפקיע שיעבודו דב"ח המאוחר וע"ל סי' קי"א סעיף ה'.
י שטרות שזמן כולם יום א' או שעה א' במקום שכותבין שעות ובאו כולם ביחד לגבות וכן בעלי חובות כל א' מהם קודם לזמן חבירו ובאו כולם ביחד לגבות מטלטלין או ממקרקעי שאין בהן דין קדימה כנון שקנאן הלוה לאחר שלוה מן האחרון שבהם שחל שיעבודם בבת אחת ואין בנכסים כדי שיגבה כל א' מהם חובו מחלקים ביניהם כיצד חולקין אם כשיתחלק הממון הנמצא על מניינם יגיע לפחות שבהם בשיעור חובו נוטל כל א' בשיעור חוב הפחות שבהם ואם יש יותר חוזרים הנשארים מבעלי חובות וחולקים ביניהם בדרך הזה כיצד היו שלשה דחובות של זה ק' ושל זה קק' ושל זה ש' אם היה כל הנמצא ש' נוטלים בל א' ק' וטעמא דבשיעבודא בל נכסי הלוה משיעבדי' לכל א' מבעלי חובותיו הילכך אם לא היו לו אלא ג' מאות היו כל הש' משועבדים לבעל המאה כמו שהיו משועבדים לבעל הש' וכן לבעל המאתים היו כל הש' משועבדים במו לבעל הג' מאות דלעולם אפי' צעד דינר א' כל נכסי הלוה משועבדין למלוה וכיון ששיעבודם שוה נוטלים בשוה וכן אם יש כאן בנמצא פחות מש' חולקים בשוה נמצא שם יתר על ש' נוטלין כל אחד מאה ונסתלק שיעבוד ונשאר שיעבוד הנותרים במותר שוה עד כדי חוב המאתים על זה הדרך כיצד נמצא שם ת"ק או פחות ולקים ש' בשוה ויסתלק הא' בעל הק' חוזרים השנים וחולקים הקק' או הפחות בשוה ויסתלק השני נמצאו שם ת"ר או פחות חולקים ש' בשוה ויסתלק בעל הק' וחוזרים וחולקים הקק' בין השנים ויסתלק בעל הקק' ונותנין הק' הנשארין או הפחות לבעל ועל דרך זה חולקים אפי' הם ק' כשיבאו לגבות באחד.
יא בכל מקים שאנו אומרים בזה יחלוקו או שזכה הראשון הזוכה בנכסים צריך לישבע תחלה שעדיין לא נפרע הוא שחובו אפי אם יש לו נאמנות בשטרו דלא שייך נאמנות במקום שחב לאחרי' דלאו כל כמיניה דלוה להאמינו על אחרי'.
יב מי שהוציא שני שטרי חובות על אחר שנעשו ביום אחד מסכים אחד ואפי' אותם העדים עצמם החתומים על חתומים גם על השני ה"ז גובה שניהם וא"א שניהם נעשו על הלואה אחת דחזקה עדים לא חתמו על חוב אחר שני פעמים אפי' ביום א'.
יג מלוה כשטר ומלות על פה מוקדמת י"א מלוה ע"פ קודמת לגבות מבני חרי דק"ל שיעבודא דאורייתא וכיון שעדים מעידים דמלוה ע"פ קדמה מ"ל בשטר מ"ל בלא שטר ג"ל והוא שיעידו העדים ג"כ שידוע להם שעדיין לא נפרע ואם לאו יוכל בעל השטר לטעון שמא נפרע ואפי' בשבוע' לא יטול בעל המלוה ע"פ אם אין לו עדים שלא נפרע ויש חולקים ואומרים אפי' יש לו עדים דכיון דמלוה ע"פ אין לו קול למה יפסיד בעל השטר והכי מסתבר אבל מלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה ע"פ מאוחרת דכיון שנשתעבדו נכסיו למלוה ראשון שוב אין מלוה על פה מפקעת שיעבודא.
יד מלוה שלא מצא נכסי' ללוה ליפרע מהם חובו אלא מה שנתנו לו על תנאי שאמרו לו ואחריך לפלוני דק"ל ירד הראשון ומכרם אין לשני אלא מה ששייר ראשון דוקא מכרם שאינם בשעת מותו ברשותו אין השני יכול לטורפם מן הלקוחות אבל אם שעבדם ועדיין הם בידו של ראשון ומת פקע שיעבודו ונוטלם השני לפיכך אם בא המלוה בחיי ראשון להפרע מנכסים אלו יכול השני למחות ואין הבית דין מגבין אותו מגוף הנכסים ארא מהפירות בלבד מת הראשון ובא בעל חוב לגבות מנכסים אלו אין מגבין לו כלום אפי' עשאו אפותיקי אלא הרי הם של שני.
טו שנים שהלוו לגוי בזה אחר זה ואין בנכסי הגוי כדי לזה ולזה וכשבא ראובן המוקדם לגבות שטרו קרן וריבית טען שמעון ריבית שעלה מזמן שהלויתי לגוי לא תגבה עד שאגבה אני קרן חובי לפי שלא חל חוב הריבית מזמן השטר אלא בכל יום הוא מתרבה אין בדברי שמעון כלו' דכיון שמשעת השטר חייב הגוי עצמו כל הריבית שיעלה על מעותיו חל עליו השיעבוד משעה שקבלו עליו כל הריבית.
טז לוה שאין לו ממה לפרוע ונפל דבית עליו ועל א' ממורישו כגון אביו או אחיו ובני הלוה אומרים אבינו מת ראשון וירש את מורשיו בקבר והורישו לנו ואין לבעל חוב ליטול ממנו כלום שהרי אין ב"ח נוטל בראוי והמלוה אומר המוריש מת ראשון ונמצא שזכה הלוה בנכסים מחיים ובעל חוב גובה מן היורשים הנכסים בחזקת היורשים ועל הבעל חוב להביא ראיה שהמוריש מת ראשון ואם אין לו ראיה לא יטול כלום מאותם הנכסים.
סימן קה
דין התופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים ובו ו' סעיפים:
א לוה שחייב לשנים או יותר. ואין לו כדי לפרוע לכולם וקדם אחר מי שאינו חייב לו ותפש מהמטלטלין של לוה כדי לזכות לאחד מבעלי חובות כגון ראובן שחייב לשמעון ולוי ובא יהודא ותפש לראובן בשביל שמעון אע"ג דזכין לאדם שלא בפניו הכא אינו מועיל לו כלום כיון שיש בו חובה ללוי שהרי לא ישאר לו כמה שיפרע לוי ואפי' עשאו שמעון שליח וכתב לו הרשאה לא מהני שאין כח באדם לעשות שליח לחוב לאחרים אבל אפוטרופא שתפש בשביל היתומים מהני דכחו עדיפא משליח דידו כיד בעלים היא.
ב ואם הלוה חייב ג"כ לתופש זה אעפ"י שלא תפש לצורך עצמו כלום מהני במגו דאי בעי זכה לנפשי' זכי נמי לחבריה וכ"ש אם תפש גם לצורך עצמו אפילו כנגד כל חובו ותפש המותר לצורך חבירו אע"פ שחב לאחרים קנה אע"פ דגבי המותר אין לו עוד מגו דאמרינן הואיל וזכה בתפישה זו לעצמו זכה נמי לחבירו.
ג אם הלוה אומר לאדם אחד זכה בחפץ זה לפלוני או תן מנה זה לפלו' זכה לו ואפילו אין הזוכה מכיר לאותו פלוני זכה אפילו יש לו בעל חוב' אחרים דזכין לאדם שלא בפניו ואין אחד מבעלי חובות יכולין לגבות ממה שנתן הלות לזה שכבר זכה בהם אחר.
ד ובמקום שאינו חב לאחרים כגון שאין הלוה חייב כלום לאחרים זכה התופש לב"ח מטעם דזכין לאדם שלא בפניו ודוקא במקום דאיכא פסידא לב"ח כגון שהוא גברא דמפסיד נכסי או שהעני וירד מנכסיו ואפי' תוך הזמן מהני תפישה אם אין לו נכסים אחרים ויפסיד המלוה אי לאו הך תפיש' ודוקא דנקיט ב"ח שטרא בידיה דיכול השתא לקיימו בבי דינא ואם אינו יכול לקיימו והלוה מכחישו מהדרינן ממונא למריה ולא מצו התופש למימר קבעו לי זמן דמייתינ' ראיה וכן אם הלוה אמוד אין שום אדם יכול לתפוש ממנו בשביל אחר דיכול למימר ליה לאו בעל דברים דידי את מה אית לך גבאי יבא המלוה ויתבעני דאשלם לו אם אתחייב לו.