לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות גביית מלוה · סימן צט
כיצד משביעין ללוה אם יש לו ומחרימין מי שיודע לו נכסים ואם הוא כשר או רמאי ואם נתן שלו במתנה ובו ח' סעיפים:
א לא היה לו שום טענה נגד השטר אלא שאומר שאין לו במה לפרוע דין תורה אם נמצאו נכסים ללוה מסדרין לו ונותנין השאר למלוה ואם לא נמצא ללוה כלום יתר על מה שמסדרין לו מדין התורה היה לו למלוה להחפישו ולא ליזקק לו כלום ולא להכלימו בשום דבר להביא ראיה שהוא עני משום שנאמר לא תהיה לו כנושה אך אם נסתפקו ב"ד בענין הלוה ובעסקיו יש להם לדרוש אם רמאי הוא שהתורה צותה לחקור ולדרוש על זה שנא' עד דרוש אחיך אותו ודרשינן ביה דרשוהו אם רמאי ומשרבו הרמאים וננעלו דלת בפני לוין עמדו הגאונים ותקנו שיהו משביעין את הלוה בעין של תורה בנקיטת חפץ שאין לו כלום יותר על הדברים שסידרו לו ושלא החביא בבתים אחרים ושלא נתן מתנה ע"מ להחזיר כדי להברי' מב"ה ומה שתקנו שבועה ולא היסת מפני שהיא דומה לשבועת מודה מקצת דכשם שמודה מקצת טעם שבועתו הוא מפני דחשדינן ליה שהוא נשמט משום דדחיקה ליה שעתא וסבר אי הוו לי זוזי פרענא ליה ה"נ מי שטוען שאין לו חשדינן ליה דילמא נשמט משום דדחיקא ליה ורוצה לפורעו מתוך הריוח לפיכך רמו עליה רבנן בתראי שבועה חמורה כי היכי דלודי וכולל בשבועה זו שכל מה שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו שלא יצטרך אח"כ לחזור ולישבע להוציא ש"ש תדיר לכך משביעין אותו עכשיו גם להביא מה שתשיג ידו שלא יאכיל ממנו לא לאשתו ולא לבניו ולא ילביש אותם ולא יטפל בהם ממה שישיג ידו ולא יתן מהם לאדם בעולם אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום לעצמו וכסות לי"ב חדש מזון הראוי לו וכסות הראוי לו לא אכילת הזוללי' והסובאים או פני מלכים ולא מלבושי הפחות והסגנים אלא כדרכו וכל היתר על צרכו יתן לב"ח ראשון עד שיגבנו כל חובו ואם לא כלל בשבועתו על כל אשר תשיג ידו מכאן ולהבא יכול להשביעו סוף כל ל' יום אבל מוטב שישביעוהו מיד על כך כדי שלא יוציא ש"ש תדיר כמ"ש ומחרימין תחלה על כל מי שיודע לפלוני נכסים ולא יודיע לב"ד. ואם יש לו ב"ח הרבה אין צריך לישבע שבועה זו לכל א' וא' אלא שבועה אחת לכולם מפני ששבועה זו אינה אלא תקנת הגאוני' ואין מדקדקין להחמיר בה אלא להקל דשבועה לא' שבועה למאה במילתא כי האי ואם נראה לו ממון קודם שנשבע או אחר שנשבע שבועה זו שהיו שטרי חובו' כתובים על שמו בידו ואומר של אחרים הם או שאומר יחדתים לאחרים שאני חייב להם או עסק היה בידי מאחרים ואינ' שלי' אין שומעין לו עד שיביא ראיה ואפי' בשבועה לא מהימנינ' ליה דחזקה כי מה שיש לו לאדם בידו הוא שלו ואע"פ שיש לו מגו שהיה יכול להחזירם או לומר להד"ם אינו נאמן דהוי מגו כמקום חזקה ויש חולקין מיהו אם ידוע שיש לו עיסקא מאחרים נאמן לומר על מעות שבידו אלו מעסק פלוני הם במגו שהיה נותנם לו ונשבע היסת. ל
ב ראובן השביע לשמעון שבוע' זו כתקנת הגאונים ולא השביעו להבא ואח"כ תבעו לוי ששטרו מאוחר והשביעו להבא מה שירויח יותר על ההוצא' הראוי לו יתן לו ואח"כ בא ראובן ורוצה השביעו ג"כ להבא ואומ' הואיל ושטרו מוקדם הוא יקח תחלה ושמעון אומר שרוצה לקיים שבועתו הראשונה ללוי דינא הוא דלא שייך דין קדימה לראובן בדבר שאינו בעולם ועתיד לבא לאחר זמן ואם לא שנשבע היו חולקין שהשעבוד חל בבת אחת בשעה שבא לידו אבל כיון שנשבע לתתו ללוי צריך לקיים שבועתו. וכת' בעל הש"ע שנ"ל שב"ד יכופו ללוי ליתן החצי לראובן דודאי צרי' שמעון לקיים שבועתו לתתו לו מ"מ לוי נוטלו שלא כדין שהרי שיעבו' שניהם שוה לכך צריך לחלוק עם ראובן וע"ל סי' ק"ד סעי' ג'.
ג ראובן נתן חפץ לשמעון למכור ובא לוי ב"ח של שמעון ולקחו בחובו ובא ראובן ותבעו מלוי ואומר ששלו הוא אם יש עדים שחפ' זה של ראובן הוא צריך לוי להחזירו לראובן דלאו כל כמיניה ליקח חפץ של ראובן משמעון בחובו אבל אם אין ידוע בודאי דשל ראובן הוא לאו כל כמיניה לומר שלי הוא ואף אם שמעון מודה לו אינו כלום כי חזקה הוא דכל הנמצא בבית האדם הוא שלו ולאו כל כמיניה דשמעון להוצי' מיד לוי הודאתו ואין כאן עסק שבועה אם לא שיטעון ראובן ללוי אתה יודע בודאי שהחפץ שלי אז ישבע לוי היסת שאינו יודע שהחפץ של ראובן ואם שמעון הוא סרסור סתם סרסור דרכם להיות ברשותן מטלטלין שאינם שלהם אלא של אחרים שנותנין להם למוכרן לפיכך הסרסור או בעל החפץ נאמנים בשבועה וכן אם מצא המלוה בבית ב"ח דברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר ובא א' ואמר שהשאילם או השכירם לו ויש לו עדים שהיו שלו נאמן ולא יוכל ב"ח למשכנם בחובו ואם אין לו אלא עד א' שהוא שלו אינו מועיל לו להוציא מחזקת ב"ח שמשכנו.
ד מי שהוחזק עני וכשר והולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו והוחזק התובע שגם הוא יודע בעניותו של זה אלא שהוא מכוין לצערו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים כדי להנקם ממנו או כדי שילך וילוה מן הגוים בריבית או כדי שיקח בגדי אשתו ויתג' לו כדי להנצל משבוע' אסור לדיין להשביע' שבועה זו שלא תקנו הגאונים שבועה זו אלא מפני הרמאי' ומאחר שהוחזק זה שאינו דמאי אסור להשביעו ואם השביעו ביטל לא תעשה של תורה לא תהיה לו כנושה ולא עוד אלא ראוי לדיין לגעור בתובע לטורדו. עני שקבץ ממון בכתב קיבוץ אם צריך לשלם לב"ה ע"ל בע"ז סימן רנ"ג.
ה מי שהוחזק רמאי ודרכיו מקולקלין במשאו ובמתנו והוא אמוד שיש לו ממון וטען שאין לו כלום והוא דין לישבע אין להשביעו ויש לדיין לנדותו או לכופו עד שפרע כללו של דבר מה שיעשה הדיין מדבריה' כאילו כוונתו לרדוף אחר הצדק ולא להעביר הדין על כל אח' מבעלי הדינין הרי הרשות ביד לעשותו ומקבל שכר עליו והוא שיהיו מעשיו לש"ש מ"מ כתבן האחרונים ז"ל שאין בכל ב"ד כח לעשות זה אא"כ הוא ב"ד חשב ומוחזק בחכמה וחסידות ומשרבו הדיינים שאינם מומחים יש לחוש שלא יהא כל א' פורץ לעשות לו דרך לרצונו.
ו ראובן לוה משמעון ונתן כל אשר לו לאחר כדי להפקיע חובו לא תועיל ערמתו ויגבה שמעון חובו אפי' הוא בעל פה ממקבל מתנה וישבע המקבל המתנה על דעת ב"ד בלא ערמה ובלא מרמה כמה קבל מתנה מראובן ויגבו ב"ד לשמעון את חובו מכל מה שקבל מקבל המתנ' מראובן אבל מה שהרויח בסחורה או בריבית באותה מתנה אין ב"ד מגבין לו הרויח דאפילו מקרקעי המשועבדין למלוה אם אכל לוקח או מקבל מתנה הפירות כמה שנים בא ב"ח וגובה בקרקע כמו שהיא ואינו מוציא מידם הפירות שאכלו ה"נ ל"ש. מיהו אם נראה לב"ד שלא כיוונו לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל אע"ג שהיתה דעת הנותן להבריח.
ז הכותב כל נכסיו לאחר ואח"כ לוה מאחרים ובבא המלוה לגבות חובו מצוה להוציא השטר מתנה שקדם לשטר החוב והכל רואים שאעפ״י שכתב כל נכסיו לאחרים הוא מחזיק בהם ונושא ונותן בהם ומעולם לא יצאו מרשותו ולא נתכוון אלא להבריחם מבעלי חוביו שלא ימצאו ממה לגבות ויאכל ממון חבירו הוכחה זו הוכחה גמורה שלא קנה מקבל המתנ' והמתנ' בטלה וגובה ב"ח את חובו ממנה אעפ״י שקדמה להלואה.
ח מי שקנה קרקע והתנה בשעת הקנין שלא תהא הקרקע הזו קנוייה לו לענין שיעבוד כתובת אשתו ושלא יהא לאשתו שיעבוד כתובתה עליה או שקנה קרקע וצוה לכתוב השטר על שם אחיו כדי להפקיע ממנה שיעבוד כתובתה לא הועיל כלום ואשתו גובה כתובתה מאותם קרקעו' שכל מי שבא להפקיע אפי' תקנת חכמים בערמ' ובתחבולה כזה שרצה להפקיע כתוב' שתקנו חז"ל לאשתו וכ"ש מי שבא לגזול את חבירו בערמ' ובתחבולה חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו אע"פי שאין באן ראיה רק אומדנות המוכיחות היטב יכול לסמוך עליה כדי לשבר מלתעות רשעים ולהפר מחשבות ערומים.