לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות גביית חוב מן היתומים · סימן קח
באיזה ענין נפרע מלוה ומיורשיו ואיזה שבועה מוריש לבניו ובו כ"א סעיפים:
א כיון שכופין את היתומים לפרוע חוב אביהם כמ"ש בסימן הקודם סעיף א' לפיכך מלוה שבא ליפרע מהיתומים מחוב שנתחייב אביהם אפי' הוא מלוה על פה שאינו גובה מהלקוחות מן הטעם שאמרנו לעיל סי' ל"ט סעיף א' גובה מן היתומים מדין תורה מקרקעותיהן שירשו ולתקנת הגאונים אף ממטלטלין שלהם שירשו שאין שייך בהם לפוטרן מן הטעם שאמרנו בלקוחות מכל מקום אחז"ל דמלוה ע"פ אין נגבית מהיורשין אלא בא' מג' דרבים שיתבאר טעמא בע"ה ואלו הן הא' בשחייב הודה בה וצוה בחוליו שיש לפלוני חוב זה עליו עדיין הב' שהיתה ההלואה לזמן ועדיין לא הגיע זמן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו הג' שנדוהו עד שיתן ומת בנידויו כל אלו גובין מן היורשין בלא שבועה אפי' מלוה על פה אבל אם אין כאן אלא אחד מאלו דדרכים אין גובין מהן אפילו אם יש עדים שלוה אביהם דשמא פרע דהא ק"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים מיהו אם טענו היתומים לא לוה אבינו מעולם הוי כאילו כאלו לא נפרע הדוב ואם באו עדים שלוה חייבים לשלם וכמ"ש לקמן סי' זה סעיף ט"ו ואפי' אם הוציא א' כתב יד אביהם שהוא חייב לו אינו גובה בו כלום שהרי אם היה חי אביהם היה יכול לטעון פרעתי עכשיו אנן טענין ליתמי שמא פרע ואין צריכין לישבע שאינם יודעין שהיה לו שכבר כתבנו בסי' ס"ט שלא תקנו שום שבועה ליורשין אלא לגבות ולא ליפטר ואם הוציאו עליו קרוביו הוצאות בחוליו יש לו דין שאר חוב שאם ידוע כמה הוציאו ושלא נפרעו בחייו נפרעין מן היתומים ובלאו הכי אין נפרעין ואשתו אינה נאמנת להוציא מהם ואם מת המלוה ויורשיו באו לגבות מיורשי הלוה מלוה ע"פ אם היא על אחת מאלו השלשה דרכים שאמרנו גובין מהם בלא שבועה אע"פ שמת לוה בחיי מלוה שהרי אביהם היה גובה מהם גם כן בלא שבועה ואם אינה על אחת מג' דרבים אלו אפילו יורשי הלוה שותקין ואינם טוענין כלל אינם גובין מהם דאנן טענינן להו שמא פרע אביהם.
ב יש מי שאומר אע"ג דאמרי' מי שחייבוהו קנס ומת לא קנסו בנו אחריו ואין גובין הקנס מבניו מכל מקום מי שנתחייב בבית דין בעבור מלשינות ומת גובה מהיורשים דגבי מסור החמירו.
ג אין נפרעין מיורשי קטנים בעודם קטנים שעדיין אינם בני י"ג שנה שום הלואה מחוב אביהם אפי' היה עליו שטר מקויים ואפי' היה בו נאמנות אפי' על יורשיו ואפי' היה בו כל תנאי שבעולם אין גובין בו מהם דשמא יש להם ראיה ששוברים בה השטר אא"כ היה במלוה זו א' מג' דרכים הנזכרים ובדרך שהיתה ההלואה לזמן ועדיין לא הגיע הזמן צריך שיהא נתקבל העדות בחיי אביהם שהוא תוך הזמן שאל"כ אין מקבלין עדות על קטן אפי' בפניו דקטן בפניו כשלא בפניו דמי. ואם הם גדולים ויצא עליהם שטר מקויים אפילו אין שם א' משלשה דרכים אלו גובה מהם בלא שבועה אם יש בו נאמנות מפורש שהאמינו עליו ועל יורשיו או על באי כחו שיורשיו בכלל באי כחו הם אבל אם אין כתוב שם בשטר נאמנות או אפי' כתוב בו נאמנות סתם ולא פירש על יורשיו או על באי כחו צריך לישבע בנקיטת חפץ כעין של תורה וגובה בו כמו שהיה הדין גבי אביהם אם היו תובעין אותו בשטר שאין בו נאמנות הוי מצי טען לישתבע לי שאינו פרוע והיה צריך לישבע וליטול הכא נמי יתמי אע"ג דאינהו לא טענו אנן טענינן להו דלמא פרע אבוהון וצריך לישבע ונוטל ואפילו אם תפש משלהם בלא שבועה משביעין ליה ואי לא בעי לאשתבועי לא מפקינן מיניה משמתינן ליה עד דאשתבע כדין מי שהוא חייב לישבע שבועת היסת.
ד יצא על היתומים שמר עיסק' דחצי יש לו דין מלוה נשבע ונוטל והחצי יש לו דין פקדון ואינו נוטל אפילו בשבועה שהרי אילו היה אביהם חי היה יכול לטעון החזרתי במגו דנאנסו והיה נשבע ונפטר השתא אנן טענינן ליתומים כל מה שהיה אבוהון יכול לטעון ופטורין בלא שבועה כמ"ש פעמים שאין יורשין נשבעין אלא לגבות ולא כדי ליפטר ואין עליהם אלא חרם סתם אבל אם אין יכולין לטעון להם שהחזיר אביה' כגון שהודה אביהם שלא החזיר או שמת תוך זמנו או שהאמין עליו את בעל העיסק' כל אימת שיאמר שלא החזיר חייבין ולא טענינ' דילמ' נאנסו מאביה' דאנוס מלתא דלא שכיח הוא ומילתא דלא שכירא לא טענינן ליתמי בדילמ' אע"ג שאביהם היה יכול לומר כן הוא היה טוען כן בברי וכשיכולין לטעון החזיר אבוהון וסענינן לה דילמא הוה אבוהון טען החזיר שהוא שכיח והיה נאנין במגו דהוה הוא טען נאנס בברי אבל ליתמי בדילמא נאנס מאביהם לא טענינן כיון דלא שכיח וי״א דאפילו דילמא נאנס מאבוהון טענינן להו. ואם יש מהעסק בעין ויש עדו' שהנא מאותו עסק או מחליפיו נוטלו המלוה בלא שבועה ואם היתומים קטנים כבר נתבאר שצריך
שנתקבלה העדות בחיי אביהן וע"ל סימן ק"י סעיף ט' ואם יש רווח באותו עסק נוטלין יורשי הלוה בו חלקם. ה מת המלוה ובאים יורשיו לתבוע השטר מהלוה והוא אומר פרעתי לאביכם והיורשים אומרים לא ידענו אנו שטר זה מצאנו בין שטרותיו שאת חייב לו אומרים לו זיל שלם ואם אמר להם השבעו לי אם יש בשטר נאמנות שהאמין את המלוה ואת יורשיו עליו גובין בלא שבועה שהרי אין לו עליה' אלא שבועה שלא פקדנו אבא ומשבועה זו פטרם שהאמינם. ואם לא האמין
אותם עליו ישבעו בנקיטת חפץ שלא צוה להם אביהם ל אחר ושלא אמר להם בפיו ושלא מצאו שובר בין שטרותיו ששטר זה פרוע שאם מצאו שובר עליו היה בחזקת פרוע והוא שנמצא השטר בין שטרותיו הקרועים כמ"ש בסי' ס"ה ויכללו בכלל השבועה שלא אמר להם אביהם שהיה לו שטר פרוע בין שטרותיו ואפי' היה היורש קטן שהיה מוטל בעריסה כשמת מורישו או אפי' נולד אחרי מות אביו ה"ז נשבע כשיגדיל שבועת היורשין ונוטל ומיהו זה אין צריך לישבע אלא שלא מצאתי שובר כו' אבל שלא פקדנו אבא או שלא אמר לי בו' לא דלאו בר צואה היה הוא.
ו אם יש לקטן אפוטרופס שמנהו אביו ומבקש חובותיו של קטן צריך לישבע שלא צוהו אבי יתומים ושלא מצא בין שטרותיו ששטר זה פרוע הוא ואם מנוהו ב"ד אין צריך לישבע אלא שלא מצא בין שטרותיו ששטר זה פרוע הוא דשלא צוהו לא שייך גביה שלא ידע ממנו שהרי ב"ד מינהו ואין חוששין לומר אם האפוטרופ' יצטרך לישבע שמא ימנע מלהיות אפוטרופא שלא ימנע בשביל זה שמצוה הוא עושה בשבועה זו כדי שלא יפסידו היתומים את חובם.
ז אם יש לקטן אחים גדולים אין צריך להמתין עד שיגדיל הקטן אלא הם נשבעין נשבעין שבועת היורשין וגובין הכל שאין שבועה מוטלת על הקטן כלל כיון שיש לו אחים גדולים דשבועה שלא פקדנו אבא אינה מוטלת עליו דלאו בר צוואה הוא וגם שלא מצא שובר כו' אינה מוטלת עליו שכבר מצאו האחרים מה שמצאו ולא הוא לפי' גובין הכל בשבועה ונותנין לקטן חלקו ואם מת הקטן זוכין כולם בחלקו ונשבעין היורשין ונוטלין חלקו וחלקם.
ח אם אמר א' מן היורשי' לי אמר אבא ששטר זה פרוע הוא והאחרים אומרים לא פקדנו אם השטר יוצא מתח יד זה שאומר שהוא פרוע כול' הפסידו שהוא נאמן על כולם במגו שאם היה רוצה היה שורפו ואם הוא יוצא מתחת יד אחר הוא הפסיד חלקו והאחרים נשבעין שבועת היורשין ונוטלין חלקם ויש מי שאומר שאפילו השטר יוצא מתחת ידו של זה שאומר פרוע הוא אינו נאמן אלא על חלקו ולא על חלק האחים דלא אמרינן אי בעי קלתיה אלא גבי שליש ששניהם האמינוהו והשלישות בידו אבל שותפין אין כח ביד אחד להפסיד חבירו בהודאתו.
ט כל הדין שיש ליורשי המלוה עם הלוה כשבאין ליפרע ממנו כך יש להם עם יורשי הלוה אם מת ובאין ליפרע מהן שנשבעים שבועת היורשין ונוטלין מהן כמו שהיה אביהם נשבע ונוטל אם לא היה לו נאמנות בשטר אלא שזה יש ביניהם שכשטוענין עם הלוה אז אין צריכין לישבע אלא שלא פקדנו אבא וכו' ואין צריכין לישבע שלא נפרענו ממך כיון שאינו טוען שפרעם אבל כשטוענין עם היורשי הלוה צריכין גם כן לישבע שלא נפרעו עצמם מאביהם שאם היה אביהם קיים היה יכול לטעון פרעתי להם שהרי הם גדולים כיון שבאין לישבע ואם טענו יורשי הלוה אמרלנו אבינו שהוא פרע לאביהם אין יורשי המלוה צריכין לישבע שלא נפרעו עצמם מאביהם דהרי הם עצמם מודים שאביהם לא פרע להם אלא לאביהם.
י י"א שאם מתו היורשים שהיה להם לישבע שבועת היורשים שוב לא עשו חז"ל תקנה יותר ליורשיהם ואין יורשיהם נשבעין ונוטלין שכיון שמורישם לא היה יכול ליפרע אלא בשבועה שאף אם ישבעו אלו שלא פקד להם מורישם שמא מוריש מורישם פקד למורישם וזה הם אינם יכולין לישבע שלא פקד למורישם לפיכך מפסידין דומה למה שאמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו שיתבאר בסעיף הסמוך בע"ה וי"א דלא דמי דהא דאין אדם מוריש שבועה לבניו היינו שבועת ברי' אבל גבי יורשים ויורשי יורשים כולה שבועת שמא היא ונשבעין שלא פקדנו אבא ולא אבא דאבא ונוטלין.
יא הא דאמרינן שיורשי המלוה שבעין ונוטלין מיורשי הלוה ה"מ כשמת המלוה בחיי לוה ואח"כ מת הלוה דהתם הוה איפשר שהמלוה ויורשיו היו יכולין לגבות חוב מן הלוה בלא שבועה שהרי אם היו תובעים אותו ולא היה הלוה טוען השבעו לי שלא פרעתי אמרינן ליה זיל שלים בלא שבועה לפיכ' כשמת הלוה ובאין יורשי המלוה ותובעין יורשיו נשבעין שלא פקדנו אבא ונוטלין אבל כשמת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת המלוה אין היורשין בין שהם בנים או אחים או שאר יורשים נוטלין כלום אפי' בשבועה דהתם מיד כשמת הלוה לא היה אפילו המלוה בעצמו יכול להיפרעות אלא בשבועה שהרי אם היה תובע יורשי הלוה אפי' לא טענו אינהו שמא אבינו פרע אנן טענינן להו וצריך לישבע אינו מורישה לבניו דשמא הוא לא היה נשבע ויורשיו אינן יכולין לישבע ואפילו אם נשבע המלוה כבר אם נשתהה הדבר שאיפשר שנפרע אחר השבוע' אין יורשיו גובין כלום אפי' בשבועה והכי נהגו להילכתא לכתחלה בזמן התלמוד מיהו אם עבר הדיין והשביע יורשי המלוה וגבו חובם לא היו מוציאין מידם וטעמא משום דאיכא פלוגתא בגמרא בדין זה ואמרו כי מאן דעבד כמר עבד ולא מהדרינן ליה וה"ה אם קדמו יורשי המלוה ותפשו אין מוציאין מידם לפיכך שטר חוב של יתומים הבאים ליפרע מהיתומים שמת אביהם הלוה תחלה אין מגבין בו אבל ג"כ אין קורעין אותו כיון שאם גבו כב' אין מוציאין מידם יש להם להשהותו שמא ימצאו ב"ד שיגבוהו להן י"א דוקא האפוטרופוס לא יקרע אותו אבל הב"ד שבא שטר כזה לפניהם לדין ופסקו שלא לגבות בו קורעין אותו ג"כ מיהו אם לא קרעוהו ובא אח"כ לב"ד אחר לגבות בו מה שעשו עשו ולא מהדרינן עובדא ואפילו היה שם ערב מת הלוה תחלה לא יפרעו יורשי המלוה אפילו מהערב אם הניח הלוה נכסים שכשהם יפרעו מן הערב הרי הערב חוזר ונפרע מיורשי הלוה כיון שהניח להם אביהם נכסים אבל אם לא הניח להם אביהם כלום שסבר אמרנו בסי' שקודם זה דאפילו מצוה ליכא על היתומים לפרוע חוב אביהם שאז אי' הערב יוכל לחזור על היתומים כלל אפילו מת הלוה תחלה מוריש השבועה ליורשיו כמ"ש בסעיף י"ז ובאין יורשי המלוה ונשבעין ונוטלין מן הערב וכן מן הלקוחות אם לא הניח להם אביהם כלום ואין חילוק בין ערב לקבלן בזה דהא שניהם חוזרין על היתומים אם הניח להם אביהם נכסים ואם לא הניח כלום שניהם אינה חוזרים עליהם י"א שאם הערב הוא בעצמו היורש גובה ממנו.
יב ואם השטר משכונא והיה אביהם מוחזק בה אפילו מת הלוה תחלה גובה מיורשיו בלא שבועה דלא חיישינן לצררי כיון שיש משכונא בידו לפיכך אם מת גם ירשיו גובין.
יג בד"א שאין היורשים נוטלי' כשמת לוה בחיי מלוה כשאין נאמנות בשטר אבל אם יש נאמנות בשטר אם האמין לוה למלוה עליו ועל באי כחו נשבעי' יורשי' ונוטלים שהרי אביהם לא היה צריך לישבע לא ללוה ולא ליורשים ואם האמין גם לבני המלוה נוטלים בלא שבועה אף אם נתחייב המלוה ללוה על עסק תביעה אחרת.
יד דין זה שאמרנו שאין אדם מוריש שבועה לבניו כבר אמרנו דהכי עבדינן לכתחלה אבל דיין שעמ' ועבר והשביע יורשי המלוה וגבו חובם לא מהדרינן עובדא מטעם שיש מחלוקת בגמרא בדין זה ואמרו בגמ' מאן דעבד כמר עבד ואח"כ עמדו קצת האחרונים מחכמי התלמוד ז"ל ורצו לעוקרו מכל וכל ולפסוק לכתחלה כאידך ולא עלתה בידם ונשאר ההסכמה בגמ' כמה שנהגו כבר לפסוק לכתחלה שאין אדם מוריש שבועה לבניו דהיינו דוקא ביורשים שבאו לגבות מן היורשים כמ"ש בסעיף י"א ע"כ ישאר המנהג לעולם לפסוק כן אבל אמרו הבו דלא לוסי' עליה כלו' מה שנהגו נהגו אבל לא ילמדו ממנו דיני' אחרים הדומי' לו ולכן אמרו הפוגם שטרו בתוך זמנו דהיינו שהודה שנפרע מקצתו שיש ג"כ שם דינא שלא יפרע המות' בחייו אלא בשבועה אם יטעון הלוה כמו שנתבאר לעיל סי' פ"ד סעיף ב' וה' אם מת מוריש השבועה לבניו ובניו נשבעין שלא פקדנו אבא ע"י אחר ושלא אמר לנו בפיו ולא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע יותר ממה שהודה אבינו וגובין שאר השטר בין מהלוה בין מיורשיו וכגון שלא מת הלוה קודם המלוה אבל אם מת הלוה בחיי מלוה חזר להיות הדין הראשון לגמרי שבאין לגבות יורשי המלוה מיורשי הלוה שנהגו בו שאין אדם מוריש שבועה לבניו וכן הבא ליפרע שלא בפני בעל דין או מהלקוחות והניח להם המוכר נכסים לבניו או עד א' מעיד שהוא פרוע והוא בתוך זמנו שבכל אלו גם כן הדין שאינו נפרע אלא בשבועה אם יטעון הלוה אם מת קודם שנשבע בחיי הלוה מוריש שבועה זו ליורשיו ונשבעי' יורשיו שבועת היורשים ונוטלין ובלקוחות ולא הניח להם אביהם נכסים אפי' מת הלו' תחלה ואפי' עבר זמנו נשבעין יורשי המלו' ונוטלין מן הלקוחות שהרי אינם יכולין לחזור על יורשי הלוה שאפי' מצוה ליכא עלייהו לפרוע וכן הדין בערב וע"ל סעיף י"א בסי' זה וסי' ע"א סעי' ל"ד וכן אם שתי עדים מעידי' שמקצתו פרוע נשבעי' היורשים שלא פקדנו אבא שיש ממנו פרוע יותר ממה שהעדים מעידים כללא דמילתא בכ"מ שאמרנו שאדם מוריש שבועה לבניו היינו דוקא שמת מלוה בחיי לוה וקודם שנשבע ואח"כ מת הלוה והניח נכסים לבניו שאם מת לוה תחלה והניח נכסים לבניו ואח"כ מת מלוה ובאו יורשי' לגבו' מיורשי הלוה הרי הדין הראשון לא נעקר ממקומו דגבי יורשי' ויורשי' לא אמרי' אדם מוריש שבועה לבניו ואין נשבעין ונוטלין ואם לא הניח הלוה נכסי' אפי מת מלו' תחלה ממה יגבו יורשיו חוץ מבא לגבות מן הלקוחות או מן הער' שאם מת מלוה בחיי לוה ואח"כ מת הלוה והניח נכסים ובאו יורשי המלוה לגבות נשבעין ונוטלין בין מן היורשין בין מן הלקוחות אם עשאן לו אפותיקי אע"פ שחוזרים. על היורשים הא לא היתה כאן שבועה למלוה מעולם ולא שייך לומר אין אדם מוריש שבועה לבניו ואם לא הניח הלוה נכמים אפי' מת הלוה תחלה נשבעין יורשי המלוה ונוטלין מן הלקוחות או מן הערב שהרי אינם יכולין לחזור על יורשי' דהא אפי מצו' ל לפרוע חובת אביהם ליבא עלייהו כיון שלא ירשו בלום ודוקא בכה"ג דנקיטי שטר' נשבעין יורשין ונוטלין אבל שכיר ונגזל שאין להם שטרא וכבר נפסק להם הדין שהם נשבעין ונוטלין וכן שבועת היס' שנהפכה לתובע ומת אין היורשין נשבעין שבוע' היורשין ונוטלין שלא נתקנה תקנת שבועת היורשין ד:ש דנשבעין ונוטלין אלא בתביע' שיש להם ליורשין שטר עליה. .
טו מלוה או יורשיו שבאו לגבות מיורשי הלוה וטוענין יורשי הלוה אמר לנו אבא לא לויתי שטר זה מעולם הרי מלוה או יורשיו גובין בלא שבועה ואפילו האמין המלוה ללוה לומר פרעתי דעכשו הרי אינו טוען פרעתי אלא אומר לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וחייבים לשלם בלא שבועה.
טז יורשי המלוה שהם קטנים והוציאו על הלוה שטר והלוה הוציא שובר שנכתב בחיי אביהם ששטר זה פרוע הוא אין קורעין השטר וגם אין גובין בו אלא ממתינין עד שיגדלו היורשים אין קורעין אותו אע"פ שיש כאן שובר כשר מפני שרגילי' לדבר יש שהשובר הוא מזוייף כיון שלא הוציאו בחיי אביהם וגם אין גובין בו דהא שובר בשר בפנינו ואפילו יש עדים שמעידין שזוכרין הפרעון אין עדותם עדות שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי ואפי' מתקיים השובר בחותמיו ואפילו מפי עדים עצמם שאמרו אנו חתמנוהו ונקב יש בו בצד אות פלונית אין מקבלין מהם לפי שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין.
יז כבר אמרנו שאין נפרעין מנכסי יורשים אפילו גדולים אלא בשבועה דשמא אביהם פרע ואם נפרע שלא בשבועה מנדין אותו עד שישבע.
יח אע"ג דב"ח אמרינן שגובה בבינונית ה"מ כשגובה מן הלוה בחייו מן הטעם שנתבאר אבל כשבא לגבות מן היורשים אפילו הם גדולים אין נפרעין אלא מן הזיבורי' דמוקמינן להו אדאורייתא דדינו דב"ח בזיבורית בדילפי' מקרא דהאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגומר ודרך הנושה להוציא הזיבורית לפיכך אינו גובה מן היורשין אפילו הם גדולים אלא מן הזיבורית דטעמא מאי אמרו רבנן ב"ח בבינונית משום נעילת דלת בפני לוין גבי יתמי לא חשו לנעילת דלת אפי' הם גדולים שאין באן נעיל' דלת שהמלוה לא אסיק אדעתיה בשביל זה לנעול דלת דליחוש דילמא מיית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי ומגבי ליה מזיבורית דלא חייש לזה לפיכך אוקמוה אדאורייתא לגבות מיורשים אפילו גדולים מזיבורית ואפילו התנה סתם שיגבה עידית או בינונית לא מהני תנאי גבי יורשים דלא אסיק אדעתא להתנות עלייהו אם לא שכתוב בפי' שיגבה עידית או בינונית בין ממנו בין מיורשיו שאז מהני תנאי גם לגבייהו.
יט והא דאמרינן דגובה מן הזיבורית דוקא שעושה פירות יותר על עבודתה אבל אם אינה עושה פירות רק בכדי עבודתה אין שם קרקע עליה אלא ארץ גזירה ואין בעל חוב נוטל הימנה.
כ דם תפש הבעל חוב בינונית בחיי אביהם והיכי דמי בון שלוה אביהם ממנו מנה והוא לוה מאביהם מנה ויש ליתומים זיבורית ולו יש בינונית ובאים היורשים ליטול ממנו בינונית בחובם וליתן לו זיבורית בחובו הרי הוא מעכב הבינונית שלו בחובו הואיל ותפישתו היתה מחיים ובשעת התפישה היתה דינו בבינונית אבל אם היתה תפישתו אחר מיתת אביהם כגון שקנה הוא בינונית שלו אחרי מות אביהם כיון שבשעת התפישה כבר לא היה לו אצל היתומים רק בזיבורית לא מהניא ליה תפישה בבינונית.
כא ואם הניזק בא לגבות נזקו מן היורשים מה שהזיק להם אביהם וכבר ידעת דניזק דינו בעידית דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לפיבך אם היורשי' גדולי גובה מן העידית כמו מאביהם ולא עביד להו תקנה אבל לקטנים עביד להו תקנה ואינו גובה מהם אלא מהזיבורית.