לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות גביית חוב מן היתומים
סימן קז
כופין את היתומים לפרוע חוב אביהם ובו י״ב סעיפים:
א בתי' הין צדק ואיפה צדק וגומר ודקדקו חז"ל דהאי הין צדק מיותר הוא שלא היה צריך לפרש כל הכלים שיהיו צדק דפשיטא כשאחד צריך להיות צדק במדתו ה"ה האחרים ודרשו בו דהאי הין צדק פירושו שיה' ההן שלך צדק בלז' בגון בכל מה שאמר הן או לאו יהיה בצדק כגון שזה הלוהו לו והוא הבטיחו לשלמו בזמנו מצות עשה הוא עליו שיקיים דברו וכופין אותו לשלם כמו שכופין את האדם על כל שאר מצות עשה דדינא הוא שמכין אותו עד שתצא נפשו כדי שיקיימנה וכיון שכופין את הלוה לשלם משום מצוה כופין ג"כ היורש שלו לקיי' המצוה בממונו שירש ממנו שחלה שיעבוד המצוה על הממון לפיכך אז"ל מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וכופין אותם בכך כמו שכופין את אביה' בד"א בשהניח להם אביה' קרקעות שאז נשתעבדו נכסים אלו בחיי אביה' לקיים מהם מצוה זו ולא פקעה מהם המצו' ושיעבוד' במיתתו אבל אם לא הניח להם אביהם קרקעות אלא מטלטלין אין כופין אותם לפרוע חוב אביהם מהם אע"ג דודאי היה ג"כ המלוה מוטלת על אביה' לשל' מן המטלטלין בחייו מיד כשמת פקע השיעבו' מן המטלטלין דק"ל דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לב"ח מן התורה אפי' הם מופקדי' ביד המלוה או ביד אחרים ונ"ל טעמ' משום דכתי' והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו' משמע דוקא שהלוה בעצמו דהיינו האיש אשר אתה נושה בו הוא יוציא וגו' כי מטלטליו משועבדין לך בחייו אבל יורשיו אחריו אינן צריכין להוציא העבוט שאין המטלטלין שירשו משועבדים לב"ח של אביהם אבל מ"מ גם כן מצוה עליה' לפרוע מהם חוב אביה' שלא יאמרו עליו אבלי זוזי דאינשי הוא והוא גנאי לו אלא שאין כופין אות' על זה משום דמצו' כיבוד הוא מצות עשה שמתן שכר' בצדה וכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה וכל זה מן הדין אבל הגאוני' תקנו שיהא ב"ח גוב' מן היורשי' אפילו מטלטלי שהני' אביהם הילכך האידנא כופין יתומים לפרוע חובת אביהם אפילו היא מלוה ע"פ אף מן המטלטלין שהניח להם אביהם אפי' אם קנאם הלוה אחר שלוה ולא כתב דאיקני דיורש במקום אביו קאי וכן חייבים לפרוע חוב אביהם ממלוה שהית' לאביהם ביד אחרים בין גבו היתומים קרקע בין גבו מעות ואם ירשו קרקע ומטלטלין ואין מפור' בשטרו שיגבה מטלטלין בין בחייו בין במותו והיורשים רוצים להגבות לב"ח קרקע והוא רוצה שיגביהו מטלטלין הדין עם היורשים וטעמ' דמסתבר' הוא שהרי שיעבוד הקרקעות של היתומים אלים לב"ח יותר משיעבוד המטלטלין שירשו היתומים כמ"ש שהרי הקרקעות משועבדים לו מדין תורה והמטלטלין אי' משועבדין לו אלא מתקנ' הגאונים לפיכך גביית' קודמת להם למטלטלין ואם לא ירשו היתומים כלום מאביהם אין חייבין לשלם חובותיו כלל ואפי' מצוה נמי ליכא שאין מצות כיבוד אלא משל אב כמ"ש בלבוש ע"ד סי' ר"מ סעיף ה' לפיכך אם ירש קצת נכסי' ואינם בכדי כל החוב אינו צריך לשלם לב"ח של אביו רק מה שירש ולא יותר ואם אומר איני יורש ואינו משלם אם שומעין לו אם לאו ע"ל סוף סי' רע"ח.
ב טען היורש שאביו לא הניח לו ממון ואינו חייב לפרוע חום אביו משלו אם טוען המלוה טענת ודאי שאביו הורישו ממון נשבע היורש היסת ונפטר ואם טוען שמא אין עליו אלא חרם סתם כדין כלהבא בטענת שמא אבל אין להשביעו משום תקנה הגאונים שתקנו להשביע ללוה כשטוען שאין לו לשלם שלא תקנו אלא על הלוה בעצמו לא על היורש תקנו וכתב מורי מהרמא"י ז"ל בשם הגהו' אשירי שכתבו בשם א"ז שכתב משום רבינו תם ורבינו שמחה ראובן היה חייב לשמעון ומת ראובן יכול שמעון לעכב קבורת עד שיפרעו לו ואם שמעון הוה קרובו של ראובן יכולין המשפחה למחות בידו שלא לעכב קבורתו שלו לנוולו שזה פגם לכל בני המשפח' ואם בא ב"ח וגבה כל נכסיו שהניח אין הב"ח מחוייב לקוברו מנכסיו שבל ישראל מחוייבין לקוכדו שהרי הוא כמו מת מצוה.
ג יורש שמכר כל נכסי אביו ודאי ב"ח של אביו טורף מן הלקוחות דהא שיעבודו גבייהו ואפי' אם יש ביד היורש נכסיו שלו לפי שנכסיו אינם משועבדים לחוב אביו ואפי' של אביו זיבורית ושלו עידית אינו יכול לסלקו בעידית שלו שלא מדעתו אבל אם רוצה לסלקו במעות כדי שלא לטרוף מהלקוחות ונותן לו מעות אע"פ שלא ירש אותם המעות מאביו יכול לסלקו אא"כ עשה אביו נכסיו אלו אפותקי מפורש לב"ח.
ד ואם מכרם היורש למי שלא יוכל הב"ח לטרוף ממנו כגון שמכרם לגוי וכיוצא בזה יש מי שאומר שגובה מהדמים שביד היורש דהא הזיק שיעבודו שמסרם ליד מי שלא יוכל להוציאם ממנו וי"א שאינו גובה מהם שאין זה דומה למזיק שיעבורו של חבירו כיון שלא קלקל כלום בגוף הקרקע.
ה האידנא שתקנו הגאונים לגבות מהיורשים אף מטלטלין שהניח אביהם אם תפש המלוה מטלטלי הלוה אפילו לאחר מיתה מהניא ליה אפילו אין לו עדים על חובו שאם לא תפש לא' הוה מגבינן ליה השתא דתפש נאמן לגבות מהם בשבועה במגו דאי בעי אמר לא תפשתי.
ו היה על אביהם חוב של ק' ולא הניח לו מקרקעי ולא מטלטלי אלא קרקע א' שהיא אינה שוה אלא נ' זוז ובא ב"ח וטרפ' ונתנו לו היורשים נ' משלהם אפי' לא אמרו לו שבדמי קרקע זו הם נותנין לו אינו יכול לחזור ולטורפה מהם בשארית חובו משום דה"ל כמו שהגבי' אות' לו בחובו וחזרו הם ולקחוה ממנו דה"ל נכסי שקנו יתמי דלא משתעבדי לב"ח וה"ה אם בא ב"ח מאוחר אינו יכול לחזור ולטרוף מהם מחמת אביהם.
ז ירשו אחים קרקעות מאביהם וחלקום ובא ב"ח לטרוף אם לא ירשו אלא שתי שדות ולקח כל א' שדה א' אינם יכולין לומר לב"ח קח מכל א' חצי שדה שהרי הם במקום אביהם קיימו ואילו הוה אביהם קיים ואומר טול מכל א' וא' שבשדותי חלק חובך משדה זו וחלק חובך משדה זו אין שומעין לו אלא כ"ד מגבין לו כל חובו משדה א' כך כשבא לגבות שדה מהיתומים נוטל שדה א' מאיזה מהם שירצה אבל אם ירשו ד' שדות וחובו כנגד ב' שדות אינו יכול לומר אקח מא' ב' שדות אלא יקח מכל א' שדה א' כיון שיכול ליקח מכל א' שדה שלימה צריך ליטול מכל א' וא' שדה אחת ואם עשאם לו אפותיקי אז ודאי יגב' הכל מאחד מהם לא מבעיא אם עשאה אפותיקי מפורש שאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו שנוטל מאחד הכל אלא אפי' לא עשאו אפותיקי מפורש אלא שיעבד בל נכסיו לו וסיים לו קרקע א' במצריו להיות תחלה לפרעון אם ירצה גובה הכל מא'.
ח ואם הניח להם אביהם מעות ומטלטלין וחלקו' ובא ב"ח לגבות מהם אם היורשים הם כולם מצויין לפנינו אינו גובה מכל אחד אלא חלקו ואם אין כולם מצויין לפנינו אין צריך לחזור אחר כולם אלא יקח כל חובו מאותו שלפנינו והוא יחזור אחר האחרים.
ט ירשו קרקעות וחלקום ומכר א' מהם חלקו או נתנו במתנה ובא ב"ח של אביהם לטרוף מהלוקח שקנה מהיורש וטוען הלוקח הנחתי לך בני חורין ביד היורש האחר לגבות מהם אין בדבריו כלום והדין עם הב"ח דלא אמרי' אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אלא כשישעבד הלוה בעצמו גכסיו אבל גבי יורש או לוקח ששיעבודו לא אמרינן הכי שהם לאו כל כמינייהו לשעבדה הואיל והב"ח קודם להם הילכך יטול חצי החו' מהלוקח וחצי החוב מהיורש על דרך שהיה גובה לו מהיורש עצמו שקנאו ממנו. שמעון שאמר ליורשים מנה לי בידכם והודו לו בפני עדים וכשחזר לתובע' אמרו לו לא הודינו שאנו חייבים לך אלא מחמת אבינו ולא הניח ממה לפרוע והוא אומר לא בי אלא מחמת עצמיכם אתם חייבים לי חייבים לפורעו כיון שהודו מתחלה סתם ואם הודו בפני עד אחד והם אומרים שלא הודו נשבעים להכחיש העד שלא הודו ואם מודים שהודו בפני העד בסתם אלא שאומרים שלא נתכוונו להודות שחייבים מחמת עצמן אלא מחמת אביהם ה"ל מחוייב שבועה להכחיש העד ואינו יכול לישבע דהא מודה לדבריו ומתוך שאינו יכול לישבע משלם וע"ל סימן ע"ה סעיף י"ג וכל זה ביתומים גדולים בני משא ומתן שיוכל לבא עליהם בהודאת עצמן ולא בקטנים שאין הודאתן הודאה.
יא הניח להם מטלטלין והם קדמו ופרעו לב"ח מאוחר מה שפרעו פרעו ואין ב"ח המוקדם יכול להוציא מידו שאין למטלטלין דין קדימה לטרוף מן המאוחר.
יב ראובן שמת ונמצא בפנקסו כתוב בכתב ידו שהוא חייב לשמעון מנה היורשים פטורים דמלוה ע"פ אפי' בעדות אינו גובה מן היורשים אלא א"כ היה תוך זמנה דטוענים ליורשים ואמרינן שמא פרע ומה שלא מחקו מלאך המות אנסיה ומתוך טרדתו לא מחקו וע"ל סי' צ"א סעיף ה' ופי' ק"י סעיף ז'.
סימן קח
באיזה ענין נפרע מלוה ומיורשיו ואיזה שבועה מוריש לבניו ובו כ"א סעיפים:
א כיון שכופין את היתומים לפרוע חוב אביהם כמ"ש בסימן הקודם סעיף א' לפיכך מלוה שבא ליפרע מהיתומים מחוב שנתחייב אביהם אפי' הוא מלוה על פה שאינו גובה מהלקוחות מן הטעם שאמרנו לעיל סי' ל"ט סעיף א' גובה מן היתומים מדין תורה מקרקעותיהן שירשו ולתקנת הגאונים אף ממטלטלין שלהם שירשו שאין שייך בהם לפוטרן מן הטעם שאמרנו בלקוחות מכל מקום אחז"ל דמלוה ע"פ אין נגבית מהיורשין אלא בא' מג' דרבים שיתבאר טעמא בע"ה ואלו הן הא' בשחייב הודה בה וצוה בחוליו שיש לפלוני חוב זה עליו עדיין הב' שהיתה ההלואה לזמן ועדיין לא הגיע זמן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו הג' שנדוהו עד שיתן ומת בנידויו כל אלו גובין מן היורשין בלא שבועה אפי' מלוה על פה אבל אם אין כאן אלא אחד מאלו דדרכים אין גובין מהן אפילו אם יש עדים שלוה אביהם דשמא פרע דהא ק"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים מיהו אם טענו היתומים לא לוה אבינו מעולם הוי כאילו כאלו לא נפרע הדוב ואם באו עדים שלוה חייבים לשלם וכמ"ש לקמן סי' זה סעיף ט"ו ואפי' אם הוציא א' כתב יד אביהם שהוא חייב לו אינו גובה בו כלום שהרי אם היה חי אביהם היה יכול לטעון פרעתי עכשיו אנן טענין ליתמי שמא פרע ואין צריכין לישבע שאינם יודעין שהיה לו שכבר כתבנו בסי' ס"ט שלא תקנו שום שבועה ליורשין אלא לגבות ולא ליפטר ואם הוציאו עליו קרוביו הוצאות בחוליו יש לו דין שאר חוב שאם ידוע כמה הוציאו ושלא נפרעו בחייו נפרעין מן היתומים ובלאו הכי אין נפרעין ואשתו אינה נאמנת להוציא מהם ואם מת המלוה ויורשיו באו לגבות מיורשי הלוה מלוה ע"פ אם היא על אחת מאלו השלשה דרכים שאמרנו גובין מהם בלא שבועה אע"פ שמת לוה בחיי מלוה שהרי אביהם היה גובה מהם גם כן בלא שבועה ואם אינה על אחת מג' דרבים אלו אפילו יורשי הלוה שותקין ואינם טוענין כלל אינם גובין מהם דאנן טענינן להו שמא פרע אביהם.
ב יש מי שאומר אע"ג דאמרי' מי שחייבוהו קנס ומת לא קנסו בנו אחריו ואין גובין הקנס מבניו מכל מקום מי שנתחייב בבית דין בעבור מלשינות ומת גובה מהיורשים דגבי מסור החמירו.
ג אין נפרעין מיורשי קטנים בעודם קטנים שעדיין אינם בני י"ג שנה שום הלואה מחוב אביהם אפי' היה עליו שטר מקויים ואפי' היה בו נאמנות אפי' על יורשיו ואפי' היה בו כל תנאי שבעולם אין גובין בו מהם דשמא יש להם ראיה ששוברים בה השטר אא"כ היה במלוה זו א' מג' דרכים הנזכרים ובדרך שהיתה ההלואה לזמן ועדיין לא הגיע הזמן צריך שיהא נתקבל העדות בחיי אביהם שהוא תוך הזמן שאל"כ אין מקבלין עדות על קטן אפי' בפניו דקטן בפניו כשלא בפניו דמי. ואם הם גדולים ויצא עליהם שטר מקויים אפילו אין שם א' משלשה דרכים אלו גובה מהם בלא שבועה אם יש בו נאמנות מפורש שהאמינו עליו ועל יורשיו או על באי כחו שיורשיו בכלל באי כחו הם אבל אם אין כתוב שם בשטר נאמנות או אפי' כתוב בו נאמנות סתם ולא פירש על יורשיו או על באי כחו צריך לישבע בנקיטת חפץ כעין של תורה וגובה בו כמו שהיה הדין גבי אביהם אם היו תובעין אותו בשטר שאין בו נאמנות הוי מצי טען לישתבע לי שאינו פרוע והיה צריך לישבע וליטול הכא נמי יתמי אע"ג דאינהו לא טענו אנן טענינן להו דלמא פרע אבוהון וצריך לישבע ונוטל ואפילו אם תפש משלהם בלא שבועה משביעין ליה ואי לא בעי לאשתבועי לא מפקינן מיניה משמתינן ליה עד דאשתבע כדין מי שהוא חייב לישבע שבועת היסת.
ד יצא על היתומים שמר עיסק' דחצי יש לו דין מלוה נשבע ונוטל והחצי יש לו דין פקדון ואינו נוטל אפילו בשבועה שהרי אילו היה אביהם חי היה יכול לטעון החזרתי במגו דנאנסו והיה נשבע ונפטר השתא אנן טענינן ליתומים כל מה שהיה אבוהון יכול לטעון ופטורין בלא שבועה כמ"ש פעמים שאין יורשין נשבעין אלא לגבות ולא כדי ליפטר ואין עליהם אלא חרם סתם אבל אם אין יכולין לטעון להם שהחזיר אביה' כגון שהודה אביהם שלא החזיר או שמת תוך זמנו או שהאמין עליו את בעל העיסק' כל אימת שיאמר שלא החזיר חייבין ולא טענינ' דילמ' נאנסו מאביה' דאנוס מלתא דלא שכיח הוא ומילתא דלא שכירא לא טענינן ליתמי בדילמ' אע"ג שאביהם היה יכול לומר כן הוא היה טוען כן בברי וכשיכולין לטעון החזיר אבוהון וסענינן לה דילמא הוה אבוהון טען החזיר שהוא שכיח והיה נאנין במגו דהוה הוא טען נאנס בברי אבל ליתמי בדילמא נאנס מאביהם לא טענינן כיון דלא שכיח וי״א דאפילו דילמא נאנס מאבוהון טענינן להו. ואם יש מהעסק בעין ויש עדו' שהנא מאותו עסק או מחליפיו נוטלו המלוה בלא שבועה ואם היתומים קטנים כבר נתבאר שצריך
שנתקבלה העדות בחיי אביהן וע"ל סימן ק"י סעיף ט' ואם יש רווח באותו עסק נוטלין יורשי הלוה בו חלקם. ה מת המלוה ובאים יורשיו לתבוע השטר מהלוה והוא אומר פרעתי לאביכם והיורשים אומרים לא ידענו אנו שטר זה מצאנו בין שטרותיו שאת חייב לו אומרים לו זיל שלם ואם אמר להם השבעו לי אם יש בשטר נאמנות שהאמין את המלוה ואת יורשיו עליו גובין בלא שבועה שהרי אין לו עליה' אלא שבועה שלא פקדנו אבא ומשבועה זו פטרם שהאמינם. ואם לא האמין
אותם עליו ישבעו בנקיטת חפץ שלא צוה להם אביהם ל אחר ושלא אמר להם בפיו ושלא מצאו שובר בין שטרותיו ששטר זה פרוע שאם מצאו שובר עליו היה בחזקת פרוע והוא שנמצא השטר בין שטרותיו הקרועים כמ"ש בסי' ס"ה ויכללו בכלל השבועה שלא אמר להם אביהם שהיה לו שטר פרוע בין שטרותיו ואפי' היה היורש קטן שהיה מוטל בעריסה כשמת מורישו או אפי' נולד אחרי מות אביו ה"ז נשבע כשיגדיל שבועת היורשין ונוטל ומיהו זה אין צריך לישבע אלא שלא מצאתי שובר כו' אבל שלא פקדנו אבא או שלא אמר לי בו' לא דלאו בר צואה היה הוא.
ו אם יש לקטן אפוטרופס שמנהו אביו ומבקש חובותיו של קטן צריך לישבע שלא צוהו אבי יתומים ושלא מצא בין שטרותיו ששטר זה פרוע הוא ואם מנוהו ב"ד אין צריך לישבע אלא שלא מצא בין שטרותיו ששטר זה פרוע הוא דשלא צוהו לא שייך גביה שלא ידע ממנו שהרי ב"ד מינהו ואין חוששין לומר אם האפוטרופ' יצטרך לישבע שמא ימנע מלהיות אפוטרופא שלא ימנע בשביל זה שמצוה הוא עושה בשבועה זו כדי שלא יפסידו היתומים את חובם.
ז אם יש לקטן אחים גדולים אין צריך להמתין עד שיגדיל הקטן אלא הם נשבעין נשבעין שבועת היורשין וגובין הכל שאין שבועה מוטלת על הקטן כלל כיון שיש לו אחים גדולים דשבועה שלא פקדנו אבא אינה מוטלת עליו דלאו בר צוואה הוא וגם שלא מצא שובר כו' אינה מוטלת עליו שכבר מצאו האחרים מה שמצאו ולא הוא לפי' גובין הכל בשבועה ונותנין לקטן חלקו ואם מת הקטן זוכין כולם בחלקו ונשבעין היורשין ונוטלין חלקו וחלקם.
ח אם אמר א' מן היורשי' לי אמר אבא ששטר זה פרוע הוא והאחרים אומרים לא פקדנו אם השטר יוצא מתח יד זה שאומר שהוא פרוע כול' הפסידו שהוא נאמן על כולם במגו שאם היה רוצה היה שורפו ואם הוא יוצא מתחת יד אחר הוא הפסיד חלקו והאחרים נשבעין שבועת היורשין ונוטלין חלקם ויש מי שאומר שאפילו השטר יוצא מתחת ידו של זה שאומר פרוע הוא אינו נאמן אלא על חלקו ולא על חלק האחים דלא אמרינן אי בעי קלתיה אלא גבי שליש ששניהם האמינוהו והשלישות בידו אבל שותפין אין כח ביד אחד להפסיד חבירו בהודאתו.
ט כל הדין שיש ליורשי המלוה עם הלוה כשבאין ליפרע ממנו כך יש להם עם יורשי הלוה אם מת ובאין ליפרע מהן שנשבעים שבועת היורשין ונוטלין מהן כמו שהיה אביהם נשבע ונוטל אם לא היה לו נאמנות בשטר אלא שזה יש ביניהם שכשטוענין עם הלוה אז אין צריכין לישבע אלא שלא פקדנו אבא וכו' ואין צריכין לישבע שלא נפרענו ממך כיון שאינו טוען שפרעם אבל כשטוענין עם היורשי הלוה צריכין גם כן לישבע שלא נפרעו עצמם מאביהם שאם היה אביהם קיים היה יכול לטעון פרעתי להם שהרי הם גדולים כיון שבאין לישבע ואם טענו יורשי הלוה אמרלנו אבינו שהוא פרע לאביהם אין יורשי המלוה צריכין לישבע שלא נפרעו עצמם מאביהם דהרי הם עצמם מודים שאביהם לא פרע להם אלא לאביהם.
י י"א שאם מתו היורשים שהיה להם לישבע שבועת היורשים שוב לא עשו חז"ל תקנה יותר ליורשיהם ואין יורשיהם נשבעין ונוטלין שכיון שמורישם לא היה יכול ליפרע אלא בשבועה שאף אם ישבעו אלו שלא פקד להם מורישם שמא מוריש מורישם פקד למורישם וזה הם אינם יכולין לישבע שלא פקד למורישם לפיכך מפסידין דומה למה שאמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו שיתבאר בסעיף הסמוך בע"ה וי"א דלא דמי דהא דאין אדם מוריש שבועה לבניו היינו שבועת ברי' אבל גבי יורשים ויורשי יורשים כולה שבועת שמא היא ונשבעין שלא פקדנו אבא ולא אבא דאבא ונוטלין.
יא הא דאמרינן שיורשי המלוה שבעין ונוטלין מיורשי הלוה ה"מ כשמת המלוה בחיי לוה ואח"כ מת הלוה דהתם הוה איפשר שהמלוה ויורשיו היו יכולין לגבות חוב מן הלוה בלא שבועה שהרי אם היו תובעים אותו ולא היה הלוה טוען השבעו לי שלא פרעתי אמרינן ליה זיל שלים בלא שבועה לפיכ' כשמת הלוה ובאין יורשי המלוה ותובעין יורשיו נשבעין שלא פקדנו אבא ונוטלין אבל כשמת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת המלוה אין היורשין בין שהם בנים או אחים או שאר יורשים נוטלין כלום אפי' בשבועה דהתם מיד כשמת הלוה לא היה אפילו המלוה בעצמו יכול להיפרעות אלא בשבועה שהרי אם היה תובע יורשי הלוה אפי' לא טענו אינהו שמא אבינו פרע אנן טענינן להו וצריך לישבע אינו מורישה לבניו דשמא הוא לא היה נשבע ויורשיו אינן יכולין לישבע ואפילו אם נשבע המלוה כבר אם נשתהה הדבר שאיפשר שנפרע אחר השבוע' אין יורשיו גובין כלום אפי' בשבועה והכי נהגו להילכתא לכתחלה בזמן התלמוד מיהו אם עבר הדיין והשביע יורשי המלוה וגבו חובם לא היו מוציאין מידם וטעמא משום דאיכא פלוגתא בגמרא בדין זה ואמרו כי מאן דעבד כמר עבד ולא מהדרינן ליה וה"ה אם קדמו יורשי המלוה ותפשו אין מוציאין מידם לפיכך שטר חוב של יתומים הבאים ליפרע מהיתומים שמת אביהם הלוה תחלה אין מגבין בו אבל ג"כ אין קורעין אותו כיון שאם גבו כב' אין מוציאין מידם יש להם להשהותו שמא ימצאו ב"ד שיגבוהו להן י"א דוקא האפוטרופוס לא יקרע אותו אבל הב"ד שבא שטר כזה לפניהם לדין ופסקו שלא לגבות בו קורעין אותו ג"כ מיהו אם לא קרעוהו ובא אח"כ לב"ד אחר לגבות בו מה שעשו עשו ולא מהדרינן עובדא ואפילו היה שם ערב מת הלוה תחלה לא יפרעו יורשי המלוה אפילו מהערב אם הניח הלוה נכסים שכשהם יפרעו מן הערב הרי הערב חוזר ונפרע מיורשי הלוה כיון שהניח להם אביהם נכסים אבל אם לא הניח להם אביהם כלום שסבר אמרנו בסי' שקודם זה דאפילו מצוה ליכא על היתומים לפרוע חוב אביהם שאז אי' הערב יוכל לחזור על היתומים כלל אפילו מת הלוה תחלה מוריש השבועה ליורשיו כמ"ש בסעיף י"ז ובאין יורשי המלוה ונשבעין ונוטלין מן הערב וכן מן הלקוחות אם לא הניח להם אביהם כלום ואין חילוק בין ערב לקבלן בזה דהא שניהם חוזרין על היתומים אם הניח להם אביהם נכסים ואם לא הניח כלום שניהם אינה חוזרים עליהם י"א שאם הערב הוא בעצמו היורש גובה ממנו.
יב ואם השטר משכונא והיה אביהם מוחזק בה אפילו מת הלוה תחלה גובה מיורשיו בלא שבועה דלא חיישינן לצררי כיון שיש משכונא בידו לפיכך אם מת גם ירשיו גובין.
יג בד"א שאין היורשים נוטלי' כשמת לוה בחיי מלוה כשאין נאמנות בשטר אבל אם יש נאמנות בשטר אם האמין לוה למלוה עליו ועל באי כחו נשבעי' יורשי' ונוטלים שהרי אביהם לא היה צריך לישבע לא ללוה ולא ליורשים ואם האמין גם לבני המלוה נוטלים בלא שבועה אף אם נתחייב המלוה ללוה על עסק תביעה אחרת.
יד דין זה שאמרנו שאין אדם מוריש שבועה לבניו כבר אמרנו דהכי עבדינן לכתחלה אבל דיין שעמ' ועבר והשביע יורשי המלוה וגבו חובם לא מהדרינן עובדא מטעם שיש מחלוקת בגמרא בדין זה ואמרו בגמ' מאן דעבד כמר עבד ואח"כ עמדו קצת האחרונים מחכמי התלמוד ז"ל ורצו לעוקרו מכל וכל ולפסוק לכתחלה כאידך ולא עלתה בידם ונשאר ההסכמה בגמ' כמה שנהגו כבר לפסוק לכתחלה שאין אדם מוריש שבועה לבניו דהיינו דוקא ביורשים שבאו לגבות מן היורשים כמ"ש בסעיף י"א ע"כ ישאר המנהג לעולם לפסוק כן אבל אמרו הבו דלא לוסי' עליה כלו' מה שנהגו נהגו אבל לא ילמדו ממנו דיני' אחרים הדומי' לו ולכן אמרו הפוגם שטרו בתוך זמנו דהיינו שהודה שנפרע מקצתו שיש ג"כ שם דינא שלא יפרע המות' בחייו אלא בשבועה אם יטעון הלוה כמו שנתבאר לעיל סי' פ"ד סעיף ב' וה' אם מת מוריש השבועה לבניו ובניו נשבעין שלא פקדנו אבא ע"י אחר ושלא אמר לנו בפיו ולא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע יותר ממה שהודה אבינו וגובין שאר השטר בין מהלוה בין מיורשיו וכגון שלא מת הלוה קודם המלוה אבל אם מת הלוה בחיי מלוה חזר להיות הדין הראשון לגמרי שבאין לגבות יורשי המלוה מיורשי הלוה שנהגו בו שאין אדם מוריש שבועה לבניו וכן הבא ליפרע שלא בפני בעל דין או מהלקוחות והניח להם המוכר נכסים לבניו או עד א' מעיד שהוא פרוע והוא בתוך זמנו שבכל אלו גם כן הדין שאינו נפרע אלא בשבועה אם יטעון הלוה אם מת קודם שנשבע בחיי הלוה מוריש שבועה זו ליורשיו ונשבעי' יורשיו שבועת היורשים ונוטלין ובלקוחות ולא הניח להם אביהם נכסים אפי' מת הלו' תחלה ואפי' עבר זמנו נשבעין יורשי המלו' ונוטלין מן הלקוחות שהרי אינם יכולין לחזור על יורשי הלוה שאפי' מצוה ליכא עלייהו לפרוע וכן הדין בערב וע"ל סעיף י"א בסי' זה וסי' ע"א סעי' ל"ד וכן אם שתי עדים מעידי' שמקצתו פרוע נשבעי' היורשים שלא פקדנו אבא שיש ממנו פרוע יותר ממה שהעדים מעידים כללא דמילתא בכ"מ שאמרנו שאדם מוריש שבועה לבניו היינו דוקא שמת מלוה בחיי לוה וקודם שנשבע ואח"כ מת הלוה והניח נכסים לבניו שאם מת לוה תחלה והניח נכסים לבניו ואח"כ מת מלוה ובאו יורשי' לגבו' מיורשי הלוה הרי הדין הראשון לא נעקר ממקומו דגבי יורשי' ויורשי' לא אמרי' אדם מוריש שבועה לבניו ואין נשבעין ונוטלין ואם לא הניח הלוה נכסי' אפי מת מלו' תחלה ממה יגבו יורשיו חוץ מבא לגבות מן הלקוחות או מן הער' שאם מת מלוה בחיי לוה ואח"כ מת הלוה והניח נכסים ובאו יורשי המלוה לגבות נשבעין ונוטלין בין מן היורשין בין מן הלקוחות אם עשאן לו אפותיקי אע"פ שחוזרים. על היורשים הא לא היתה כאן שבועה למלוה מעולם ולא שייך לומר אין אדם מוריש שבועה לבניו ואם לא הניח הלוה נכמים אפי' מת הלוה תחלה נשבעין יורשי המלוה ונוטלין מן הלקוחות או מן הערב שהרי אינם יכולין לחזור על יורשי' דהא אפי מצו' ל לפרוע חובת אביהם ליבא עלייהו כיון שלא ירשו בלום ודוקא בכה"ג דנקיטי שטר' נשבעין יורשין ונוטלין אבל שכיר ונגזל שאין להם שטרא וכבר נפסק להם הדין שהם נשבעין ונוטלין וכן שבועת היס' שנהפכה לתובע ומת אין היורשין נשבעין שבוע' היורשין ונוטלין שלא נתקנה תקנת שבועת היורשין ד:ש דנשבעין ונוטלין אלא בתביע' שיש להם ליורשין שטר עליה. .
טו מלוה או יורשיו שבאו לגבות מיורשי הלוה וטוענין יורשי הלוה אמר לנו אבא לא לויתי שטר זה מעולם הרי מלוה או יורשיו גובין בלא שבועה ואפילו האמין המלוה ללוה לומר פרעתי דעכשו הרי אינו טוען פרעתי אלא אומר לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וחייבים לשלם בלא שבועה.
טז יורשי המלוה שהם קטנים והוציאו על הלוה שטר והלוה הוציא שובר שנכתב בחיי אביהם ששטר זה פרוע הוא אין קורעין השטר וגם אין גובין בו אלא ממתינין עד שיגדלו היורשים אין קורעין אותו אע"פ שיש כאן שובר כשר מפני שרגילי' לדבר יש שהשובר הוא מזוייף כיון שלא הוציאו בחיי אביהם וגם אין גובין בו דהא שובר בשר בפנינו ואפילו יש עדים שמעידין שזוכרין הפרעון אין עדותם עדות שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי ואפי' מתקיים השובר בחותמיו ואפילו מפי עדים עצמם שאמרו אנו חתמנוהו ונקב יש בו בצד אות פלונית אין מקבלין מהם לפי שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין.
יז כבר אמרנו שאין נפרעין מנכסי יורשים אפילו גדולים אלא בשבועה דשמא אביהם פרע ואם נפרע שלא בשבועה מנדין אותו עד שישבע.
יח אע"ג דב"ח אמרינן שגובה בבינונית ה"מ כשגובה מן הלוה בחייו מן הטעם שנתבאר אבל כשבא לגבות מן היורשים אפילו הם גדולים אין נפרעין אלא מן הזיבורי' דמוקמינן להו אדאורייתא דדינו דב"ח בזיבורית בדילפי' מקרא דהאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגומר ודרך הנושה להוציא הזיבורית לפיכך אינו גובה מן היורשין אפילו הם גדולים אלא מן הזיבורית דטעמא מאי אמרו רבנן ב"ח בבינונית משום נעילת דלת בפני לוין גבי יתמי לא חשו לנעילת דלת אפי' הם גדולים שאין באן נעיל' דלת שהמלוה לא אסיק אדעתיה בשביל זה לנעול דלת דליחוש דילמא מיית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי ומגבי ליה מזיבורית דלא חייש לזה לפיכך אוקמוה אדאורייתא לגבות מיורשים אפילו גדולים מזיבורית ואפילו התנה סתם שיגבה עידית או בינונית לא מהני תנאי גבי יורשים דלא אסיק אדעתא להתנות עלייהו אם לא שכתוב בפי' שיגבה עידית או בינונית בין ממנו בין מיורשיו שאז מהני תנאי גם לגבייהו.
יט והא דאמרינן דגובה מן הזיבורית דוקא שעושה פירות יותר על עבודתה אבל אם אינה עושה פירות רק בכדי עבודתה אין שם קרקע עליה אלא ארץ גזירה ואין בעל חוב נוטל הימנה.
כ דם תפש הבעל חוב בינונית בחיי אביהם והיכי דמי בון שלוה אביהם ממנו מנה והוא לוה מאביהם מנה ויש ליתומים זיבורית ולו יש בינונית ובאים היורשים ליטול ממנו בינונית בחובם וליתן לו זיבורית בחובו הרי הוא מעכב הבינונית שלו בחובו הואיל ותפישתו היתה מחיים ובשעת התפישה היתה דינו בבינונית אבל אם היתה תפישתו אחר מיתת אביהם כגון שקנה הוא בינונית שלו אחרי מות אביהם כיון שבשעת התפישה כבר לא היה לו אצל היתומים רק בזיבורית לא מהניא ליה תפישה בבינונית.
כא ואם הניזק בא לגבות נזקו מן היורשים מה שהזיק להם אביהם וכבר ידעת דניזק דינו בעידית דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לפיבך אם היורשי' גדולי גובה מן העידית כמו מאביהם ולא עביד להו תקנה אבל לקטנים עביד להו תקנה ואינו גובה מהם אלא מהזיבורית.
סימן קט
מכריזין על נכסי יתומים ובו ו' סעיפים
א כשבאין למכור מנכסי היתומים שמין ב"ד הקרקע ואח"כ מכריזין עליה שלשים יום רצופין כדי שיתפרסם הדבר שיש בכאן למכור קרקע ויקפצו עליה קונים הרבה ויעלו דמיה ואם אין דרך לדכריז רצופים כגון במקום שאין מתאספין בכל יום אלא בשני ובחמישי יכריזו ס' יום בכל שני וה' שבהם וכיצד מכריזין הכרוז יוצא בקר פעם א' בשעת הכנס' פועלים שדה פלונית שסימניה כך וכך ומיצריה בך וכך ומיצריה כך וכך עומדת לימכר וכל מי שרוצה לקנות יבא ויקנה ומודיעים כמה שמו אותה בית דין ומה מוציאין בה ומפני מה רוצים למוכר' אם להגבות לב"ח או לכתובת אשה כדי שידע הלוקח למה מוכרין אותו שיש מי שרוצה ללוקחה יותר כשמוכרין אותו לפרוע לב"ח מכשמוכרין אותו להגבותו לכתובת אשה דב"ח אינו מדקדק כ"כ במעות שהיו טובים כמו שמדקדק' האשה ואם יאמר המלוה אני מקבל השדה בלא שומא בפרעון חובי אע"ג שידוע ומפורסם שהחוב יותר הרבה מאוד משיווי השדה אני אטלנו בעד כל החוב היורש אומר לא כי אלא ישומו אותה ב"ד לידע כמה שויו שומעין ליורש וישומו אותה דהא לסוף הדרא ליה אם יהיו לו זוזי דק"ל שומא הדרא וכשיקבלנ' המלו' בשויי' וכשיהיו לו זוזי בתר הכי ליורש יבא ויסלק ליה בדמי כמו שקבלה המלוה מתחלה.
ב וצריכין הב"ד לדקדק ולחקור היטב כשמכריזין השדה שזו השדה היתה של הלוה אבי היורש ושאינה של היורש בעצמו שיחליף וימכור שדהו להגבות ממנו חו' של אביו הלוה בדי שזה ישביחנו כי בטוח הוא שיחזור ויקח את שלו לכשירצה והוא יבור ויפסיד שדה מורישו שלא יעבדנו ויקח את שלו ויתן לזה של מורישו ויהיה זה זילותא דבי דינא דאתו לאפוקי לעז עלייהו שלא עיינו יפ' בתקנת הב"ח לפיכך כשכותבין האדרכת' על נכסי היתומים בין גדולים בין קטנים צריכין לכתוב בה והכרנו ששדה זו היתה של פלוני המת ואם לא כתבו בן בתוך האדרכתא פסולה ואין אוכלין על ידה פירות השדה אפילו אחר שישלמו ימי ההכרזה דשמא כיון דלא כתיב בה הכי לא דקדקו בה יפה ויבאו בי דינא לידי זילות'.
ג וב"ד שהכריזו כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומ' אע"פ שטעו ומכרו שוה ק' בר' או שוה ר' בק' מכרן קיי' אבל אם לא בדקו יפה בשומא ולא כתבו אגרת בקרת פי' אגרת שדקדקו בשומא וההכרזה בקרת לשון הכרזה מלשון בקורת שמבקרין אותם בני אדם ע"י הכרזה טעו והותירו שתות או פחתו שתות מכרן בטל אם תקנת היתומים הוא בכך אבל פחות משתות מכרן קיים דהוי מחילה ויש בכח ב"ד יפה למחול דבר מועט כזה משל היתומים וכן אם מכרו הקרקע בעת שאינם צריכין להכריז עליה כגון כשמוכרין לצורך מזוני וכרגא ולקבור שבאלו אין יכולין להמתין ימי ההכרז' לפיכך אפי' כל מי שהלוה לצורך אחת מאלו כשפורעין לו מוכרין ג"כ בלא הכרזה שאין משהין אותו עד דמכריזו תלתין יומין כדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים המלוין לכך וכן אם מכרו במקום שמנהגו שלא להכריז כגון בקצת מקומות שנוהגין שלא להכריז לעולם מפני שיש בני אדם שלא ירצו לקנות אם יכריזו שלא יקראו אותם אוכלי נכסי דאכרזת' כלומר שחושבין לגנאי מי שקונה נכסים שצריכין למכור מפני הדוחק ומכרו ב"ד שם וטעו ופחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אע"פ שהכריזו דכיון שאין צריכין לדבריו ההכרזה אינה מעלה ואינה מורדת וכאילו לא הכריזו במקום שנוהגין להכריז דמיא וי"א דאדרבה דכיון שהכריז במקום שאין צריכין להכריז הרי דקדקו יפה יותר משהיו צריכין ואין טעות מזיק שם דאפי' פחתו או הוסיפו הרבה מכרן קיים כמו במקום שנוהגין להכריז ואם פחתו שתות או הותירו שתות במקום שאמרנו דמכרן בטל היינו דוקא היכא דחזו שהוא טובת היתומים אבל אם רצו ב"ד שלא לבטל המכר ויחזירו האונאה הרשות בידם לקיימו שלא יהא כח הדיוט חמור מהם דהא אפי' בהדיוט הדין כן דבשתות קנה ומחזיר אונאה כמ"ש במקומו בע"ה וכן אם טעו בפחות משתות מכרן קיים דהוי מחילה כדין הדיוט אע"פ שלא הכריזו וכן ב"ד שמכרו דברים שאינם טעונים הכרזה וטעו בשתות מכרן בטל פחות משתות מכרן קיים ואלו הם הדברים שאין מכריזין עליהם העבדים והשטרות והמטלטלין אלא שמין אותם בב"ד ומוכרין אותם מיד ואם השוק קרוב למדינה מוליכין אותם לשוק וטעמ' שאין מכריזין עליהם עבדים שמא ישמעו שרוצים למכור אותם והם לא יחפצו בכך ויברחו מטלטלין ושטרות שמא יגנבו כשנאספים לראותם כדי ללוקחם ב"ד שמכרו האחריות על נכסי היתומי' ולא אמרינן כל דזבין מבי דינא קונה בלא אחריות שסומך כיון דב"ד מוכרם לא יבואו עסיקין ומוחל על האחריות י"א שאם מכרו ב"ד קרקעות בשעה שאין קונים מצויים והוזלו הקרקעות ע"י כך כגון בשעת מגיפה או מלחמה מה שעשו עשו וקיים ולא אמרינן היה להם להמתין עד שתעצר המגפ' ותשקוט המלחמה שכל ב"ד צריך לעשות דין לתובע כשיבא לתבוע בזמנו בדין שיש בו משום עינוי הדין אם ידחהו. ויש חולקין כיון דמכת מדינה הוא אין זה עינוי הדין.
ד אפוטרופוס או ב"ד שלוו לצורך היתומים מוכרין שלא בהכרזה ופורעין. וכן ב"ד שמברו בהכרזה דאחדיותא איתמי וטרפו מן הלוקח מגבין לו שלא בהכרזה.
ה הא דאמרן שאם טעו בית דין ופחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל היינו כשהורידו לב"ח בנכסים בשומת ב"ד שכיון שב"ח הוצרך לקחתו בחובו אינו מן הראוי שיתאנה בתשלומיו אפי' בדברי' שאין בהם דין אונאה אבל ב"ד שמכרו קרקע או עבדים של יתומים אפי' שוה מנה במאתים אין הלוקח יכול לחזור בהם שהרי קרקע ועבדים אין בהם דין אונאה אפי' גבי הדיוט ולא יהא כח הדיוט חמור מכח היתומים וכן הדין באפוטרופוס שמבר קרקע ועבדים שאין הלוקח יכול לחזור באונאתו כמו גבי הדיוט.
ו והא דפחות משתות מכרן קיים כשמכרו הם בעצמם שהם יש כח ביד' למחול אבל אם מכרו ע"י שליח אם טעה אפי' בכל שהו המכר בטל שאין כח בידו למחול משל יתומי' דאמרי' ליה לתקוני שדרנוך ולא לעוותי' אבל אם אינה השליח את הקונ' הקונה עם השליח הוא כשאר כל אדם וזכו היתומים ביתרון ודוקא שליח ב"ד אינו כמותם שהם דבי' והוא יחיד אבל שופט הממונה בהורמנ' דמלכ' אע"פ שהוא יחיד כחו פכח ב"ד מדינא דמלכיתא ושלוחו הרי הוא כמוהו.
סימן קי
אין נזקקין לנכסי קטן ובו י"א סעיפים:
א כבר נתבאר בסי' ק"ח סעיף ג' שאין גובין מיורשי' קטנים שלא הגיעו לי"ג שנה אפילו יש עליהם שטר ושום מלוה שאינה על א' מג' דרכים שנתבארו שם אפי' היה בו נאמנות ואפי' היה בו כל תנאי שבעולם אין גובין מהם מן הטעם שאמרנו שם מ"מ אחז"ל אם יצא עליהם שטר שיש בו ריבית גובין מהם והיכי דמי כגון שלוה אביהם בריבית מגוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל ענין זה שלא יתבע ליתומים עד שיגדלו ולא קבל עליו שלא יקח ריבית ויזדקקו ב"ד לנכסיהם ויפרעו לגוי שלא יהא הריבית אוכלת בהם ויכלה קרנא עד שיגדלו וה"ה בכיוצא בזה אם ראו ב"ד שיש בו שאר תועלת ליתומים לירד לנכסיהם בעוד' קטנים כגון שבעל חוב רוצה לוותר קצת ולמחול להם כדי שיגבוהו עכשיו הרשות ביד ב"ד להגבותו וכן נפרעי' בהם כתוב' אשה מן הטעם שנתבאר בדין כתובה בלבוש הבוץ וארגמן ע"ש ואם יש יתומים קטנים וגדולי' המלוה נפרע מן הגדולי' חלק המגיע להם וכדי שיפרע ב"ח מחלק הגדולי' צריכין ב"ד להעמיד אפוטרופוס לקטנים ולחלק עם הגדולי' ויגבו לב"ח מהגדולים חלקם המגיע להם לפרוע והא דאין נזקקין לנכסי קטנים היינו שהוא ודאי של קטנים אבל אם יש לספק שמא מורישם עדיין חי אע"פ שיצא קול שמת גובין מנכסיהם
ב וטעמא דאין נפרעין מקטני' משום דחיישינן שמא התפיש אביהם למלוה צררי לפיכך אם תפש משלהם אפי' אחרי מות אביהם והוא בענין שיכול להחזיק בו לטעון לקוח הוא בידי כגון דליכא עדים ולא ראה דנאמן במגו דלהד"ם מהניא ליה תפישתו כיון שידוע וברור לו שלא נפרע מאביהם וכבר אמרנו בסי' ק"ח דאם שמתוהו ומת בשמת' על שלא רצ' לפרוע או שמת בתוך הזמן או שהודה בעת פטירתו שלא פרע נפרעין אפילו מהקטנים. מהקטנים.
ג והיכא שמת הלוה והניח יתומים קטנים ויש למלוה ערב נזקקין לנכסי ערב אע"פ שהיתומים קטנים ולא אמרי' סוף סוף ערבא בתר יתמי אזל ונמצא נזקקין לנכסי קטנים שהרי אין הערב יכול לגבות מהן עד אשר יגדלון וכיון שאינם פטורין אלא בעודן קטנים ולכשיגדלו יתחייבו נמצ' שבני חיוב' נינהו אלא אריה דריבעא עלייהו והרי זה כמלוה שתבע ללוה ונתחייב לו בדין ואין לו במה לפרוע שגובה מן הערב.
ד קטנים שצוה מורישם ואמר תנו שדה או תנו מנה לפלוני הרי ליכ' למיחש הכא לא לצררי ולא לשוב' לפיכ' מעמידין להם אפיטרופוס להפך בזכותם באיזה מנה קאמ' צורי או מדינה וכה"ג למצא טענה לבטל הצואה וכיוצ' בזה וכן בשדה איזו שדה קאמר קטנה או גדולה וכה"ג ואחר כך כשלא ימצא עוד טענה נזקקין לנכסיהם לקיים צוואת מורישן וכן אפי' אם אמר תנו מנה זו או שדה זו לפלוני מעמידין להם אפוטרופוס אולי ימצאו להם שום זכות ונזקקין אח"כ לנכסיה' ולהרמב"ם בזו א"צ להעמיד אפוטרופוס דכיון דזו קאמר הרי פירש דעתו בפירוש ואין טענת אפוטרופוס מועיל להם הרב' ולמה יטריחו להעמיד אפוטרופוס אלא נזקקין מיד לנכסיהם ומקיימין צוואת אביהם. יורש גדול שנתן נכסי מורישו לקטן ויצ' שטר חוב על המוריש כיון שנכסי' אלו נתנו לירד להם מיד אחר מיתת המוריש משו' חלק הגדול אין מתנת היורש מפקיעין משיעבודיה דבעל חוב ומורידין אותו לאלו הנכסים.
ה קרקע שהיא בחזקת היורש מחמת אביו שהיה מוחזק בה ונתברר בעדי' שהיא גזולה בידו ובא הנגזל להוציא' מהיור' ב"ד נזקקין להוציא' מידו אע"פ שהו' קטן דחשו חכמים לתקנת הנגזל להצילו מעושקו ואפי' הוא קטן ואפי' אפוטרופו' להפך בזכות היור' אולי יוכל לפסול העדים של נגזל אין מעמידין לו דאחזוקי סהדי בשיקרי לא מחזקינן והרמ"בם חולק ואומר שמעמידין אפוטרופוס לטעון ולדון בשבילו וכן קטן שתקף בעבדיו או ירד לתוך שדה חבירו וכבשה א"א נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותו מידו ולכשיגדיל אם יש לו עדי' יביא עדיו דלאו כל כמיניה לגזול ולעשוק בילדותו ולסמוך על שאין מורידין לנכסי קטן. ודוקא שלא היה לו חזק' בנכסים אלו מאבותיו אבל אם יש לו חזקה אין מוציאין ממנו עד שיגדיל. וכתב מורי מהרמא"י ז"ל ולכן מי שצווח על יתומים קטנים שיש לו היזיקות מהם אין מעמידין להן אפוטרופוס לדין עמו בעודן קטני' אם לא שמפורס' שהם מזיקין אותו בידים וכל שיש לספ' ולפקפק בדבר ממתיני' להם עד שיגדלו וי"א דלעולם ממנין להם אפוטרופוס בין שיש ממש בטענותיו או לא אולי יתפשר עמהם לטובת היתומים עכ"ל.
ו קרקע שהית' בחזקת קטנים ובא אחד וטען שהוא לקחה ממורישו ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהם אין מוציאין אותה מידם עד שיגדלו שאין מקבלין עדו' שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי אבל אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו ה"ז מקיים השטר שהרי קיום שטרו' מקיימין אפי' שלא בפני בעל דין ומוציאין אותה מידם אחר שמעמידין להם אפוטרופוס שטוענין בשבילם כל זכותיהם.
ז קטנים שהודה מורישם בכתב ידו על מטלטלין שבידו שהם מעסק שיש לו לפלו' או שהו' פקדון בידו משל פלוני מוציאין מהם דבאלו לא שייך למיחש לצררי ולא לשובר וכן אם גזל מורישם ק"ל דבגזלן מקבלין עדות שלא בפניו לפיכ' גם אם היורשים קטנים מקבלין העדות וחייבין לשלם בין אכלו הגזילה בין לא אכלו בין נתייאשו הבעלים בין לא נתייאשו בין ממקרקעי בין ממטלטלין שהניח להם מורישם עכשיו שתקנו הגאונים דמטלטלי משתעבדי לב"ח לא גרע מב"ח דבעל פה הידוע שלא פרע וע"ל סי' ק"ז.
ח כשאחז"ל אין נפרעין מנכסי יתומים ה"מ במילי דאבוהון אבל ב"ד או אפוטרופוס שלוו לצורך היתומים הרי הם כבעלים ונזקקין לנכסיה' ומוכרין בלא הכרזה ונפרעי' בבינונית כמו משאר ב"ח וכן בי דינא דזבין באחריו' על היתומים אם טרפו מן הלוקח מה שקנה מהם גובה בלא הכרזה ודינו כשאר ב"ח שהם הבעלים עצמן דאביהן של יתומים הם אבל אם לוו היתומי' עצמן בלא אפוטרופוס ובלא ב"ד אין נזקקין לנכסיה' עד שיגדלו ואין מעמידין להם אפוטרופוס לקבל העדות דאיהו דאפסיד אנפשיה שהלוה להם בלא אפוטרופוס או בלא ב"ד.
ט בכל מקום שאמרו שמעמידין להם אפוטרופו' כדי ליזקק לנכסיהם מקבלים עדים בפני האפוטרופוס דאפוטרופוס בעל דין הוא וכן עדי צואה מקבלי' אותם בפני האפוטרופוס והטעם דבדבר הברור שאין בו חשש צררי כמו צוואה מקבלין אפילו שלא בפני היתומים ועל כן מותר לקבל עדי צוואה בפני הקטן וה"ה בכל דבר המבורר שהקטן חייב ויש מי שכתב שאין מקבלים אותה בפני האפוטרופוס והיכי משכחת לה שהמניח יתומי' קטני' תהא צוואתו קיימת במוסר דבריו לב"ד או שכתבו העדי' צוואתו בשטר וחתמוה בחייו או שכת' הוא עצמו צוואתו בכתב ידו הניכרת לב"ד וע"ל סימן ק"מ סעיף ג' ד'.
י לכתובת אשה אין צריך להעמדת אפוטרופוס שיטעון בשביל' שאין טועני' לפסול כתובה משו' חינ' כמו שנתבאר בלבוש הבוץ וארגמן.
יא כשאמרו מעמידין אפוטרופוס לא אמרו אלא להקל על הב"ד הא אם ראו הב"ד שלא למנו' אפוטרופא ויחפשו הם בעצמ' אחר זכות היתומים אין לך אפוטרופוס טוב מהם ויש כח ביד ב"ד לפשר מחמת יתומים אם נראה להם שהוא טובתם.
סימן קיא
דין מלוה בשטר גובה ממשעבדי והמלוה על פה ובו כ"ד סעיפים:
א כבר נתבאר טעמא במה שקדם שהמלוה את חבירו על פה הואיל ואין לו קלא אינו גובה ממשועבדים אלא ממה שימצ' ביד הלוה דהיינו בני חורין אבל אינו טורף לא מהיקיחו' שקנו ממנו ולא ממקבלי מתנות שנתן להם אבל מכל מה שימצא בידו בין קרקע בין מטלטלים אפי' קנאם אחר ההלואה גובה ממנו שהכל משועבד לו מן התורה דכתי' האיש אשר אתה גושה בו יוציא אליך את העבוט וגומר אבל המלוה בשטר טורף מהלקוחות וממקבלי מתנות שקנו ושקבלו ממנו קרקע אחר ההלואה דשיעבודיה קדים ואית ליה קול והיה להם ליזהר שלא לקנות אפי' אם אינו מפורש כן בשטר שיטרוף אמרינן הסופר הוא שטע' שלא כתבו שזה ודאי לא הלו' לו מעותיו בלא אחריות דלא שדי איניש זוזיה בכדי אם לא שפי' בפירש בשטר שהלוה לו על תנאי שלא יטרוף מהלקוחות ולא ממקבלי מתנה שאז תנאו קיים ואינו טורף מהם שבל תנאי שבממון קיים והקדשות שהקדיש הלוה אחר שלוה הרי הם כמשועבדים.
ב אם קדם המכר או המתנה להלואה דבר פשוט הוא שאינו טורף מהם מיהו אם יש הוכח' שלא נתכוין במכר ובמתנה אלא להבריח' מבעל חוב גובה מהם אע"פ שקדמו להלוא' שהרי לא כיון זה להקנות להם אלא להבריחם כמו שנתבאר לעיל סי' צ"א שהמתנה בטלה ובעל חוב גובה ממנה אפי' אם היא מלוה על פה ואפילו קדמה להלואה.
ג מתנה שנתנ' ללוה על תנאי שלא יחול עליה שום שיעבוד לא חוב ולא כתובה שקדם למתנה זו וגם לא יחולו עליה להבא התנאי מועיל ולא יגבה ב"ח מהם שהנותן יכול להטיל במחנה איזו תנאי שירצ' וכמו שיכול להתנו' ע"מ שלא תמכו' נה ולא תמשכננה כך יכול להתנו' ע"מ שלא יגבה ב"ח אפי' בחוב שנתחיי' כבר אע"ג דכת' ליה דאקני הרי לא קנה אותו לשיעבוד זה שאינו יכול לקנות אלא מה שהנותן רוצה ליתן לו ואם היה הב"ח טורפו א"כ לא נתקיים התנאי ונתבטל המתנה מעיקר' והדר' למרה ונמצא שהוא לוקח ממון אחרים בחובו הילכך לא יגבוהו ב"ד ממנו וישאר ביד המקבל ודוקא הנותן יכול להתנות כן שנותן ע"מ שישתייר זה הבח בידו אבל הקונה קרקע והתנה עמו המוכר על מנת שלא יחול עליו שום שיעבוד אינו מועיל וב"ח גובה ממנה שהמוכר מוכר כל כחו ולא יוכל לשייר אצלו כלו' שאם משייר אינו מכר.
ד ודוקא מקבל מתנה מאחרים על תנאי שזכרנו אין הבעל חוב גובה ממנה אבל בן שקבל מתנה מאביו על תנאי כזה ואין לו בן אחר לא מהניא ליה תנאי זה אלא בחיי אביו אבל לאחר שמת האב בעל חוב גובה ממנ' כיצד ראובן שנותן מתנה לבנו ע"מ שלא יחול עלי' שום שיעבוד לא הי' לו בן אח' כל זמן שראובן חי תראו קיי' מטעם ששיי' ראובן לעצמו כח בקרקע זו שאם יבא ב"ח של בנו לגבות הקרקע שתתבטל המתנה למפרע ותחזו' הקרקע עליו ואם לא נתקיי' דתנאי נתבטל המעש' כאילו לא נעש' ואותו כח ששייר ראובן לעצמו בקרקע פשיטות ראובן ולא הגיח אלא אותו בן זכה הבן באותו כח ששייר אביו לעצמו וכשב' בעל חוב לטורפה נתבטלה המתנה מכח אותו תנאי וחזר לבן מכח השיור שירש מאביו וה"ל כלוה ואח"כ קנה דמשתעבד משום דכתב ליה דאיקני הלכך כ"ח של הבן גובה הקרקע בחובו בין בחובו שלוה אחר מות אביו בין בחוב שלוה בחיי אביו אבל אם יש לאביו בנים אחרים שמועיל התנאי אפי' אחר מות אביו לשאר אחיו דהא קרם הוא לקחת שדה זו בראש מכח מתנ' אביו בלא חלוקה ואחר כך חלק עם אחיו וא"כ אם יבא הב"ח לגבות חובו ממנ' אחר מיתת אביו הרי תתבטל המתנה למפרע ותחזור ליורשים עולם לחלקה בשוה וא"כ לא יגבה הב"ח ממנה אלא בשיעו' החלק שהיה מגיע על זה אם היו חולקין אות' כל היורשים והשאר יטלו היורשי' ואותו חלק מיהא גובה על כל פני' שיאמר לו הב"ח תתבטל המתנה והחזיק בחלקך מכח ירושה והחזר המותר לאחיך נ"ל.
ה מי שיש עליו חובו' הרבה ומכרו ב"ד קרקעותיו בדי לפרוע לבעל חוב המוקדם אין שאר בעלי חובות יכולין לחזור על הקרקע ולהוציאה מיד הלוקח מטעם שהם קדמו למקחו והזה הוא לגבייהו מאוחר דאמרי' שיעבוד אותו הב"ח המוקד' שפרעו לו מאלו המעות אותו השיעבוד עדיין חל וקיים על קרקע זו כיון שהב"ד מכרוה כדי לפורעו יש כח לב"ד להשאיר השיעבוד על הקרקע אבל אם מכרה הלוה בעצמו כדי להגבות את החוב המוקדם יכולים שאר בעלי חובות לטורפה מן הלוקח שאין ללוה כח שישאיר השיעבוד על הקרקע וע"ל סימן ק"ד סעיף ט'.
ו אפוטרופוסי יתומים שמכרו נכסי היתומים לאחדים והאפוטרופוסים בעצמם יש להם שאר חוב על מוריש' לא אטרינן דאחריות דנפשייהו קבילו עלייהו ואע"פ שהם מוקדמים ללקוחות אלו מחלו על אחריותם של אלו הנכסים אלא חוזרים וטורפים מן הלקוחות בחובם.
ז בעל חוב מוקד' שבא לגבות ויש כאן עוד ב"ח מאוחר ואין בנכסי לוה לפרוע יותר מפרי חובו של ראשון ולא ישאר לפרוע לשני חובו אין מורידי' המוקדם להנכסים עד שישב שבועת המשנה שלא נפרע כלום בחובו כדין טורף מן הלקוחו' שצריך לישבע ה"נ טורף מן השני וצריך לישבע אע"פ שיש לו נאמנות בשטרו אין הנאמנות מועיל אלא נגד הלוה בעצמו או יורשיו אבל לא נגד הבעל חוב המאוחר דלאו כל כמיניה דלוה להאמינו על בעל חובו המאוחר וחיישינן לקנוני'. מי שנמחק שטר חובו וכתבו לו ב"ד שטר אחר כדינו וכן מי שהלו' את חבירו מלוה על יפה ונתחיי' לו בדין ולא היה לו מה לפרוע וכתבו לו מעשה ב"ד אם טורפים מהלקוחות נתבאר בסי' ע'.
ה בד"א דב"ח טורף ממשעבדי כשאינו מוצא ביד הלוה בני חרי לגבות חובו מהם אבל אם מצא ביד הלוה בני חרי לגבות אפי' הם זיבורית לא פשעו הלקוחות שיוכלו לומר לו הנחנו לך מקום לגבות ממנו ולא יטרוף ממשעבדי לא שנא אם הם לקוחות או מקבלי מתנה לפיכ' אם נתן הלוה מתנה לאחרים וכתב להם בשטר אחד או שכיב מרע שאמר כן בצוואתו מאתים לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני ואין בנכסיו כדי שיספיק לכולם דהוי דינ' שאין אומרים כל הקודם בשטר זכה דאמרינן ודאי לכול' נתכווין ליתן ביחד הואיל וכתב' בשטר אחד אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד אלא חולקין נכסים לתשעה חלקים ויקח בעל המאתים זוז שני חלקי' ובעל השלש מאות זוז ג' חלקים ובעל הד' מאות זוז ד' חלקים אם יצא עליהם שטר חוב גובה מכולם ובפי החלוקה יפרע כל אחד וא' מחלקו אבל אם אמר מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות זיז לפלוני ואחריו ארבע מאות זוז לפלוני כל הקודם בשטר או בצוואה זכה תחלה בחלקו לפיכך יצא עליהם שטר חוב גובה מהאחרון דבשעה שזכו הראשונים בחלק' היה חלק האחרון עדיין בני חורין ואם אינו מספיק גובה משלפניו ואם אינו מספיק גובה משלפני פניו י"א בד"א דוקא בשלא חלק להם חלקים שוים שהוצרך לדבר או לכתוב לכל א' מה שיתנו לו לחלקו אבל אם היה מחלק להם חלקים שוים מאתים לזה ומאתים לזה כיון שלא כללם יחד ואמר שיתנו לשנים אלו ד' מאות זוז או לשלשה כך וכך זוזי שיחלקו ביניהם שוה בשוה ואמר מאתי' לזה ומאתים לזה כו' ודאי להקדימו במתנה תחלה קמיכוין שיזכה הוא תחלה לפיכך אפילו אם לא אמר ואחריו לפלוני אם בא ב"ח גובה מן האחרון ואפילו תפש כל אחד מטלטלין מוציאין מידו ונותנין למוקדם ויש חולקין ואומרים שאין אחד מוקדם אלא כשאמר או כתב ואחריו.
ט ראובן צוה מחמת מיתה ליתן מנה לשמעון ומכרו היורשי' כל הנכסים שלא מצא שמעון לגבות מנה שלו גובה מן הלקוחות ואין היורשים יכולין לומר כבר נתננו לו כיון ששטר הצוואה יוצא מתחת ידו ולא חיישינן נמי לקנוניא שמא נתנו לו ומוציא מן הלקוחות כיון שכתב הצוואה בידו.
י יורשים שמכרו בנכסי אביהם יש להם דין משועבדי' ואין בעל חוב טורף מהם אם יש בני חורין של אביהם ואם לא השאירו בני חורין בנכסי אביהם ורוצי' לסלקו בקרקע שלהם כבר נתבאר בסימן מ"ז סעיף ג'.
יא ואם מכר הלוה קרקע שוש לו בעירו ויש לו קרקע בני חורי בעיר אחרת ב"ח טורף מהלוקח שבעירו ואינו יכול לומר לו הנחתי בני חורין לגבות מהן כיון שאינו בעירו שגם הלוה בעצמו לא היה יכול להגבות למלוה מנכסי' שיש לו בעיר אחר' דמסתמא לא סמך המלוה כשהלוה לו אלא על הנכסים שבעירו ולא עדיף האי גברא דאתי מחמתיה וכת' מורי מהרמא"י ז"ל וז"ל מיהו הכי לפי ראות הדיינים כי אם אין היזק למלוה במה שגובה בעי' אחר' לגבות שם טבני חרי גובה שם עכ"ל וטעמא דמסתבר היא וברור הוא דאם לגבי מלוה שוה הוא לגבות שם כמו כאן למה נטרוף מלקוחות לא הוי אלא מדת סדום נ"ל.
יב הניחו הלקוחות בני חדי ביד הלוה ונתקלקלו ב"ח טורף מהלקוחו' דהא מ"מ שיעבודו כדקאי קאי ודוקא נתקלקלו אבל לא נתקלקלו אלא שאינו יכול לגבות מהם מחמ' פשיעתו' שפש' בעצמו כגון שסילק שיעבודו מהם ולק' בקניין שלא יגבה מהם איהו דאפסיד אנפשיה ואינו גובה מהלקוחות שיאמרו לו הנחנו לך מקום לגבות ממנו ואת הוא דאפסידת אנפשך.
יג וה"ה אם לא נתקלקלו אלא שאנסן אנס אינו טורף ממשועבדים שיאמרו לו הלקוחות הנחנו לך מקום לגבות ממנו והרי שלך לפניך ואי משום האגם מצויין הם בעלי זרוע ליפולן וסופך לגבות חובך. מיהו אם נשתמר הלוה ולא יוכל לגבות ממנו בדיניהם חוי כנתקלקלו בידו וטורף ממשעבדי י"א דה"ה אם הניח הלוה יתומים קטנים שלא יוכל לגבות מהם הוי כנתקלקלו ויש חולקין דהא סופן שיגדלו ויגב' חובו. לוה שבא למכור קרקעותיו לגוי שלא יוכל המלוה לטרוף אח"כ חובו ממנו ובא המלוה למחות ביד הלוה שלא למכור לגוי י״א שאינו יכול למחות בידו כמו שאינו יכול למחות כשמוכר מטלטלין אע"פ שלא יוכל לטורפן ה"נ הכא שיאמר לו הלוה אני יש לאל ידי פורעך עדיין קודם שיבא זמנך מ"מ הלוה לא טוב עשה בעמיו שמזיק שיעבודו של חבירו וכתב מורי מהרמא"י ז"ל שאם נראה לב"ד לפי ראות עיניהם שלא יהיה לזה מקום לגבות אח"כ יכולין למחות למען הציל עשוק וגו' וע"ל סי' ע"ג סעיף י'.
יד אפילו הגיע זמן הפרעון ונתרשל המלוה מלתבעו חובו וליפרע מבני חורין ואחר זמן רב אישתדיפו הבני חורי אין זה נקרא פשע בעצמו וגובה ממשעבדי שכל אדם יודע בעצמו עתו ושעתו אימתי יתבע חובותיו.
טו ואם יש כאן שנים או שלשה לקוחות שקנו ממנו כאחד ואין אחד מהם קודם לחבירו ובא בעל חוב לטרוף גובה מאיזה מהם שירצה כל חובו ואינו צריך ליקח חצי שדה מזה וחצי שדה מזה דלא עדיפי מגברא דאתו מחמתיה שלא היה יכול להגבותו חצי שדה באן וחצי שדה באן מיהו אם קנו הלקוחות שדות הרבה מן הלוה שיכולין להגבותו כל אחד שדה שלם יגבה מכל אחד שדה ולא יגבה כל חובו מאחד.
טז אם הלוקח שקנה מהלוה מכרו לאחר והאחר לאחר אפי' עד מאה ובא בעל חוב לטרוף מלוקח האחרון אינו יכול לומר לו למה לא תבעת חובך מהראשון כמו שכתבתי סעיף י"ד דכל אדם יודע עתו ושעתו אימתי יתבע חובותיו שלפעמים אינו רוצה לתבוע מפני שהלוה אלם ולפעמים המלוה אדם עשי' ויש לו שטרות הרבה ואינו זוכר לכולם עד שיזדמן לידו וכה"ג יקרה שבא לידי עיכוב בתביעת חובותיו.
יז לוה שמכר נכסיו וחתם המלוה על שטר המכיר' לא הפסיד בשביל זה זכותו וטורף מהלקוחות שיוכל לומר לו השני נוח לי והראשון קשה ממנו ולכך חתמתי כדי שיבא השדה ליד השני ויהא קל לי להוציאו ממנו.
יח ראובן קנה בית משמעון ולוי היה לו שטר על אותו בית וגם לוי היה במעמד כשקנה ראובן הבית ולא יוכל לומר לא ידעתי כשקנהו ראובן כי היה במעמד ולא הוציא שטרו וגם ראובן סתר הבית ובנה בו ומינה את לוי על הבנין ואח"כ הוציא לוי את שטרו לא איבד את זכותו בשתיקתו מן הטעמים שכתבתי בסמוך.
יט לוה שלוה ואח"כ נתן נכסיו במתנה ע"מ להחזיר אם הם קרקעות שקנה קודם שלוה או שקנאם אחר שלוה והוא כתב למלוה דאקנה אין מתנתו כלום דכבר חל עליה שיעבוד המלוה וזכה המלוה בנכסיו בשביל חובו שקדם למתנה ואם המתנה קדמה להלואין ונתנ' לזמן ידוע זכה המקבל במתנה עד שיגיע זמנה ואם נתנה לו במתנה ע"מ להחזיר בסתם ולא פירש לו באיזה זמן יחזירנה לו ואח"כ לוה כשם שהמקבל יכול לדחות ללוה לזמן מרובה בע"כ שיכול לומר לו אחזירנו לך לאחר זמן ואקיים תנאי וכן יכול לדחותו בכל פעם כך הוא דוחה למלוה הבא מכחו אך המלוה יכול לכופו מדר' נתן כשירצה להחזירה שלא יחזירנה אלא לו ולא לנותן.
כ אע"ג דלא כתב דאקנה אם קנה והוריש גובה ממנו דיורש במקום מוריש קאי.
כא ראובן הלוה לשמעון על פה ושמעון הלוה ליהודה בשטר. ומכר יהודה כל נכסיו ובא ראובן לטרוף מלהקוחות שקנו מיהודה מכח שטרא שיש לשמעון על יהודה שחייב יהודה לראובן מדר' נתן הדין עם ראובן אע"פ ששמעון היה יכול לטעון לראובן פרעתיך אין הלקוחות שקנו מיהודה יכולין לדחו' ולומר פרוע אתה משמעון ואין שמעון נאמן עלינו בהודאתו שהוא עוש' קנוניא עלינו לפי שסוף סוף צריכין לפרוע לשמעון וראובן שהוא מלוה של שמעון טורף מהם הואיל ושמעון מודה שהוא חייב לו. כבר ידעת דק"ל מי שנושה בחבירו וחבירו בחבירו גובה מלוה הראשון מן הלוה האחרון מדר' נתן לפיכך ראובן שהלוה לשמעון ולא היו לו לשמעון נכסים אלא שטרי חובות על אחרים לא מבעיא בעודן בידו שעודנו חי שראובן גובה מהם אפי' לא שיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי וא"צ לעשות לו בהם שום הקנאה לא כתיבה ולא מסירה אלא גובה אותם מדרבי נתן דכי היכי דבעלי חוביו של שמעון משועבדין לו משועבדי גם לראובן מדרבי נתן אלא אפילו מת הלוה ונפלו השטרות לפני יורשים גובה מהם לא מבעיא אם נעשו השטרות שיש ללוה הראשון על בעל חובו קודם שלוה הוא מהמלוה שלו שיש לנו לומר תכף שנשתעבד היא להמלוה שלו נשתעבדו גם הם עמו מיד כיון שהיו משועבדין לו באותו פעם אלא אפילו נעשו השטרות שיש ללוה הראשון על ב"ח שלו אחר שלוה הוא מהמלוה שלו ואפילו קנו בעל חוביו של לוה נכסים אחר שלוה הראשון מהמלוה שלו גובה מהם ומיורשים מדרבי נתן דלאשר אשם לו קרינן ביה.
כב ואם מכר הלוה שטרי חובות שלו או נתנם לאחר או שבעלי חוביו מכרו מטלטלין אחר שלוה הוא מהמלוה רואים אם יש בשטר שיש למלוה על הלוה וכן בשטר שיש ללוה על בעלי חוביו שיעבודא דמטלטלי אגב מקרקעי אז יש בהן דין קדימה אפי' לגבי שטרות שמכר הלוה דכיון שהקנה לו מטלטלי אגב מקרקעי גם השטרות קנויי' לו שהם בכלל המטלטלין והשיעבוד שבשטר הוא של המלוה מדר' נתן והוי כאילו הקנה לו השטר באיהו וכל שיעבודא דאית ביה וכן מטלטליהן של בעלי חוביו של לוה משועבדין למלוה שלו מכחו כיון שהוא קודם למכירה שמכרו הם אבל אם מכר הלוה השטרי חובות שלו או נתנ' לאחר קודם שלה הוא מהלוה שלו אע"ג שכשלוה אח"כ מהמלו' שלו עדיין היה בידו כדי למחול החוב של אותו השטר דהא ק"ל המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול לא קרינן ביה לאשר אשם לו דר' נתן דלא אלי' שיעבודיה דר' נתן ב"כ לשעבד לו הכח של המחילה וכן אם מכרו הבעלי חובות של הלוה מטלטליהם קודם שלוה הלוה מן המלוה שלו אע"ג דבשלוה הלוה מן המלוה שלו עדיין היה בידו כח לטרוף אותן המטלטלין מן הלקוחות מחמת קנין האגב שיש לו בשטר מ"מ לא אלים שיעבוד דר"נ כ"כ שיהיו משועבדין לו אפי' אותן המטלטלין כיון שגם המלוה אינו קונה אותם בסתם שיעבוד שיש לו על הלוה אלא ע"י קנין אגב דלא אלים קנין אגב כ"כ לשעבד כח אגב אחר שכבר יצא מרשות הב"ח דה"ל אגב דאגב ולא קנה. משא"כ בקרקע שאינה נגזלת ואינה יצאה מרשות בעלה לעולם.
כג אם היו ללוה הראשון ב' מלוי' שהלוו לו ובאים כאחד לגבות מבעלי חובות שלו אם הלוה הלוה הראשון לבעלי חובותיו בשטר לאחר שלוה משניהם שאז חל שיעבוד שניהם על בעלי חוביו בבת אחת דהיינו בשעה שהלוה להם יחלוקו ואם תפש א' מהם זכה בתפישתו דכיון שאין להם דין קדימה זה על זה יש בהן דין דכל הקודם לזכות ע"י תפישה זכה ואם היו חובותיו של הלוה קודם שלו משניהם או קודם שלו' מהאחרון אחר שלוה מן הראשון, וכתב לראשון אגב הרי חל שיעבודו תחילה וזכה בהם הוא.
כד ראובן היה לו שטר על שמעון ונותנו ללוי בכתיבה ומסיר' וכשבא לוי לגבותו הוציא יהודה שטר שהיה לו על ראובן מוקדם לשטר שהיה לו לראובן על שמעון ואמר כי השטר שנתן ראובן ללוי הוא ממונו של ב"ח וזכה בו מדין קדימה ולוי משיב השטר הוא מטלטלי ואין בו דין קדימה הדין עם יהודה שכיון ששטרו מוקדם ושעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אע"ג דשאר מטלטלי שנתן ראובן ללוי לא היה גבי מיניה אע"פ ששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי היינו משום תקנת השוק דאל"כ לא היה אדם קונה חפץ מחבירו מפני שיעבוד נושין אבל בנתינת שטר חוב לא שייך ביה תקנת השוק דמילתא דלא שכיח הוא ועוד שלא יצא השטר מרשות ראובן לגמרי שעדיין נשאר בידו כח למחול השטר הילכך חשוב שפיר ממונו לגבות ממנו בעלי חוביו וע"ל סעיף ג' סי' קי"ג.
סימן קיב
אין ב״ח טורף ממה שקנה ובו ה' סעיפים:
א אין ב"ח טורף ממשעבדי אא"כ היו הנכסים ללוה בשעה שלוה לו ומכרם או נתנם אח"כ אבל אם קנאם אחר שלוה ומכרם לא נשתעבדו לב"ח ואינו גובה אות' מהלקוחות ומיהו בעודן ביד הלוה גובה מהם אע"פ שקנאם אחר שלוה דמשועבדים לו כל מה שיש בידו כמ"ש לעיל בסי' הקודם ואם שעבד לו מתחלה כל נכסיו שקנה ושיקנה אז חל השיעבוד גם כל מה שיקנה אח"כ ותכף שיקנהו חל שיעבודו לפיכך אם קנה אח"כ ומכר ב"ח גובה ממנו דשיעבודו קדים ודוקא שפירש לו בפירוש וכתב דאקנה אבל אם לא כתב לו דאקנה לא וי"א כיון דק"ל אחריות טעות סופר הוא בכל מה שראוי להשתעבד אמרינן טעות סופר הוא ואפילו דאקנה נמי אם לא כתבו מעות סופר הוא מיהו אם כתב לו בכתב מקצת אחריות ולא פירש לו דאקנה י"א דלא אמרינן עוד טעות סופר הוא דהואיל ופירש קצתן מה שכתב כתב ומה שלא כתב לא כתב.
ב ואם לא כתב לו דאקנה ומכר נכסיו אחר שלוה והמלוה בא לטרוף מהלקוחות בטענה שאלו הנכסים הוי ביד הלוה כשהלוה לוה והלוקח טוען לאחר שלוה קנה ומכר י"א שעל המלוה להביא ראי' שהיו אלו הנכסים ביד הלוה בשעת ההלואה שהמלוה הוא המוציא שרוצה להוציא מן הלוקח שהוא מוחזק בה' ועוד המלוה ספק אם חל שיעבודו עליהם אם לאו אין ספק מוציא מידי ודאי והמע"ה וי"א שאם יש עדים שהלוה קנה קרקע זו ומכרה צריך המלוה להביא עדים שקנאה הלוה קודם שיעבודו שכיון שיש עדי' שקרקע זו קנה היא בידו ואינו מוחזק בה מאבותיו אמרי' השתא הוא שקנאה ועל המלוה להבי' ראי' אבל אם יש עדים שהלוה היה מוחזק בה ושהיתה שלו אלא שאינם יודעים אם בירושה מאבותיו באה לידו או אם קוויה היא בידו צריך הלוקח להביא ראיה שהיא קנויה בידו ואז אמרינן דעכשיו הוא שקנאה ואע"פ שהמלוה טוען טענת ברי והלוקח טענת שמא כיון שהלוקח מוחזק וזה בא להוציאו מידו עליו להביא ראיה ואם אין ללוקח עדים שקנויה היא בידו בית דין מעמידין אותו על חזקתו ונאמר שהיתה שלו ושל אבותיו מעולם והסברא הראשונה היא עיקר שאין רוב העולם יורשים קרקע מאבותיהם ולמה מסתמא נעמידנה בחזקת אבותיו.
ג וכן בנותן מתנה מנכסיו שהיום ולאחר מיתה ולא נודעו הנכסים שהיו לו באותה שעה שהיורש ודאי מוחזק והמקבל מתנה ספק על המקבל מתנ' להביא ראיה שהיו אותם נכסים בידו בשעת מתנה וי"א שאם לא נודע שקנ' נכסי' אחר כך הכל בחזקת מקבל מתנה דמסתמ' אמרינן שהנותן ירש' מאבותיו והרי ודאי היו בידו באותה שעה. ולפי' המסקנא הסבר' הראשונה היא עיקר כמ"ש במלוה.
ד ב' מלוין שהוציא כל אחד שטרו ואין כתוב בשום א' מהם דאקנה ואין הנכסי' מספיקין לחובות שניהם וטוען המוקד' בי כשלוה ממנו כבר קנה הנכסי' והרי כולם משועבדי' לו תחל' והמאוחר טוען שלאחר שלוה משנינו קנאם והם משועבדים לשנינו בשוה לכל א' החצי ואין עדים בדבר והכא אין שום אחד מהם מוחזק בנכסי' לפי המסקנא שאמרנו בשני הסעיפי' הכמוכי' דלא אמרינן מסתמא ירש נכסיו מאבותיו והם בספק קנוים הוי דינא הכא הכי החצי שמודה המאוחר למוקדם יקח ראשונה דבאותו הספק הוא ודאי מוחזק ע"פ הודא' המאוחר ובחצי השני יד שניה שוה בו בספק והוה ליה בין שניה' ממון המוטל בספק וחולקין אותו החצי השני אא"כ יש עדים למוקדם שהיו ברשות בשעת ההלואה.
ה ראובן שלוה בשטר ולא כתב למלוה דאקנה וקנה נכסים לאחר ההלואה ומת והיתה לו בת וירשתו ועמדה ונשאת אין המלוה גובה מן הבעל ממה שהכניסה לו אשתו באותן הנכסים אף על גב דאם לא נשאת היה גובה ממנה היינו משום דעדיין יורשת היא ועומדת במקום מורישה כדכתיבנא לעיל סי' קי"א סעיף כ' אבל כשנשאה הבעל בנכסי אשתו בלוקח חשוב ואינו גובה מן הלקוחות.
סימן קיג
אין הבעל חוב טורף ממטלטלי' המשועבדי' ובו' ג סעיפים.
א אין בעל חוב טורף מהלקוחות אלא בקרקע שמכר אי נתן הלוה דקלא אית ליה והוה להו ללוקחים להזהר אבל מטלטלין שמכר אינו טורף אפי' היו בידו בשעת הלואה דלית להו קלא ולא ידעו הלקוחות ליזהר ואם כן אין לך אדם שהיה קונה חפץ מחבירו לכך עשו בהו תקנ' השוק שלא יהו משועבדי' כלל ואפי' התרה המלוה בלקוחות שלא יקנו מטלטלין מן הלוה אין המלוה טורף מהם לפי שאין דעת המלוה סומכת על המטלטלין מפני שהלוה יכול להבריחם וא"כ לא חל מתחל' שום שיעבוד עליהם לפיכך אפי' התרה שלא יקנו אינו מועיל וכן הדין במתנה ודוקא שנתנם מתנת בריא דאז הוו מקבלי מתנה כלקוחות אבל אם נתנם במתנת ש"מ כ"ח גובה מהם שמתנת ש"מ חשוב' כירושה כמ"ש בסי' רצ"ב בע"ה. ואם שיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אז יש למטלטלין דין קרקעי אף לטרוף במ' שמכר אח"כ אם כתב לו דאקני ומן הדין טורף המטלטלין מלקוחות כמו שהו' טורף קרקע ואם הקנה לו מטלטלין אגב קרקע והיו לו מקרקעי בעת השיעבוד ולא היה לו מטלטלין וכת' לו דאקנה אפי' מכר הקרקעות קודם שקנה המטלטלין הרי המלוה טורף מהם דמשעת כתיבה חל שיעבודו והוא שכתב לו דלא כאסמכתא ודלא בטופסי דשטרי מפני שעיקר השיעבוד הוא על הקרקעו ושיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי דומ' לשיעבוד הערב שהוא כאסמכתא שאם לא יפרע לו הלוה יפרע הערב אף כאן אם לא ימצאו קרקע שיפרע מן המטלטלין המשועבדין על כן צריך לפרש שדעתו סומכ' על המטלטלין כמו על הקרקע ואם אומ' לו מעכשיו אין צריך לפרש דלא כאסמכת' שכל קנין מעכשיו קונה אפי' באסמכת' דכיון שהקנה לו מעכשיו הרי דעתו סומכת עליו ופי' דלא כטופסי דשטרי לומר ששטר זה נכתב לשם שיעבוד גמור לא כדרך שכותבין טופס שטרות שאין כותבין אות' לשיעבוד אלא להעתיק ממנו שטרות אחרות ולא לגבות בו זה איננו כן אלא כתוב כדי לגבות בו וי"מ שפירושו שזה השטר יהא נדרש לבעל השטר בכל דבריו שתהיה ידו על העליונה לא כטופסי דשטרא שדורשין אותו להיות ידו על התחתונה זה אינו כן.
ב לקמן בסימן ר"ב יתבאר בע"ה דילפינן מקראי שקונין מטלטלין אגב קרקע ומתוך אותם הפסוקים יתבאר גם כן שכשמשעבדין עבדין מטלטלי אגב מקרקעי אין צריכין להיות צבורין בתוכה ואפילו מטלטלי דניידי כגון בעלי חיים ועבדים אף ע"פ שאין נקנין באגב משתעבדי באגב וטעמא משו' דכיון דש עבדינהו אגב קרקע אית להו קלא כמקרקעי ואפילו בקרקע בל שהוא יכול לשעבד מטלטלין הרבה ואם אין קרקע ללוה וזוכה לו המלוה בתוך שדהו באחת מהקנאות שקונין בהן קרקעות או שהשאילו או השכיר לו קרקע כל שהוא חדי זה מקנה על גביו כל המטלטלין שירצה וא"צ לסיים המקום שמקנה אגבי' המטלטלין ואם אין קרקע ללוה וגם למלוה אין לו להשאילו או להשכירו יכתוב הקניתי לו ד' אמות קרקע בחצרי ואגבן הקניתי לו המטלטלין ואע"פ שאין אנו יודעין לו קרקע הודאת בעל דין כמאה עדים דמי לחובתו ולא מיחזי כשיקרא שאיפשר שיהיה לו קרקע במדינה אחרת ואין אנו יודעין פה.
ג בזמן הזה תקנו חכמינו האחרונים ז"ל אפילו שעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אינו טורף מטלטלין שמכר או נתן משום תקנת השוק כמ"ש פעמים שאין לך אחד שקונה חפץ מחבירו מיראתו שמא שעבדו מיהו אם שעבד לו מטלטלי אגב קרקע וכתב לו דאקנה ואחר כך לוה מאחר וכתב לו ג"כ באגב ודאקנה וקדם השני ותפש מטלטלין שקנה קודם שלוה ממנו בא ראשון ומוציא ממנו מפני שהוא מוקדם אפי' בזמן הזה משום שאין שייך בזה משום תקנת השוק וע"ל סי' ס'.
סימן קיד
דין בעל חוב עם הלוקח אם יכול לדחותו אצל הלוה ובו ז' סעיפים:
א מלוה שיודע לקוחות שקנו מהלוה אחר שלוה ממנו הולך וטורף מהם בב"ד אבל אם טרף שלא בב"ד אינו כלום אלא ב"ד מוציאין אותו מידו ומעמידין אותו ביד זה שטרפוה ממנו עד שיעמדו לדין וכשטורף בב"ד קורעין ב"ד שטר האדרכתא וכותבין לו שטר טירפא וכותבין בטירפ' שקרעו שטר האדרכתא שלא יחזור ויטרוף בה שנית.
ב כשימצא המלוה ללוקח כופין את הלוקח לדון עמו ואין הלוקח יכול לומר למלוה לך אצל הלוה ודון עמו וכשיתחייב לך בדין ויכתבו לך טירפא על הלקוחות אז אפרע לך אלא צריך הלוקח לדון עם המלוה ואם ירצה ילך הוא אצל הלוה ויזקיקהו לבא לדין ומיהו היכא דאיתיה מודיענן ליה כגון שאינו רחוק יותר ממהלך יום אחד ואם מבקש הלוקח זמן לחזור אחריו נותנין לו זמן ב"ד שהוא ל' יום מיהו ל' יום אלו לאו מדינא נותנין אלא להוציא הדין לאמתו אבל לא לבא עליו בעקיפין לדחותו ל' יום חנם שכל מקום שנותנין זמן ב"ד ל' יום אינו מן הדין דילמא יעכבוהו חנם ל' יום אלא מדת רחמים נהגו חכמים על בעלי דינים שלא לדחוק אותם יותר מדאי לכך לצאת ידי שמים צריך הדיין ליזהר בנתינת שלשים יום הללו שלא יהיו בדרך עקיפין רק לשם שמים.
ג אם רוצה הלוקח לסלק המלוה במעות הרשות בידו שהרי הלוה יכול לסלקו במעות לכך גם הלוקח כמותו וישאר לו הקרקע ויחזור וישאל מהמוכר מה שפרע למלוה בשבילו ואם עשאה אפותיקי מפורש דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו יכול לסלקו במעות ואם קנה שתי שדות זו אחר זו כל אחת במנה והחוב שהיה למלוה על הלוה הוא מאתים ובא וטרף ממנו שדה הראשון במנה וכשבא לטרוף השנייה במנה הנשאר הביא לו המאתים ואמר לו אם תרצה לקבל שדה הראשונה שגבית כבר בכל המאתים הרי טוב. ואם לא קח מאתים והסתלק גם מן הראשון הדין עמו. ואם רצה המלוה לעמוד בה בכל המאתים אין הלוקח חוזר על המוכר שמכרה לו באחריות אלא במנה כמו שהיה שוה ואע"פ שהמלוה קבלה במאתים הרי אינו שוה אלא מנה אלא שהמלוה קברה במאתים היינו מפני שחביב' היא עליו י"א דוקא כשלא עשה בו תחלה שומא והכרזה אז יכול לכופו לקבל' במאתים זוז או שיחזירנה לו אבל אם עשו שומא והכרזה שוב אינו יכול לסלקו דשומא לא הדר' ללוקח וטעמא דהא דאמרינן דשומא הדרא לעולם היינו דוקא כששמו ב"ד נכסי הלוה מהלוה ליד מלוה ומשום ועשית הישר והטוב עשו תקנה זו כדי שתשאר הקרקע ביד בעליה אבל לוקח שלקח שיעבוד המלוה לא שייך ביה הישר והטוב כי הוא נכנס לשיעבודו של מלוה ולקחו במעותיו יחזור ויקבל מעותיו מן המוכר וישאר למלוה שיעבודו לעולם וע"ל סי' ק"ג סעיף ט' וכל זה מיירי בלוקח אחד שלקח ב' השדות אבל בשני לוקחין אין השני יכול לומר שיקבל שדה הראשון יותר משוויו או לסלקו במעות דלאו בעל דברים דידיה הוא על אותה שדה.
ד אחר שכותבין הטירפא מורידין ג' בקיאין לאותה שדה ושמין לו ממנה כשיעור חובו כפי מה שראוי לו מהקרן וחצי השבח כפי מה ששוה עת' ומכריזין עליה ל' יום בדרך שמכריזין על נכסי יתומים שנתבאר בסי' ק"ט אח"כ משביעין את הלוה כתקנת הגאוני' שאין לו כלום לשלם ממנו אלא זה. אם היה הלוה עמנו במדינה משביעין אותו אבל אם אין הלוה עמנו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל תקנת הגאונים ומגבין לו בלא שבועת הלוה ומשביעין גם את הטורף בנקיטת חפץ שהיא שבועת המשנה שלא נפרע חוב זה ושלא מחלו ושלא מכרו לאחר וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה ואם הוא תוך הזמן טורף בלא שבועה דחזקה שלא פרעו תוך זמנו וכיון דשבועה שלא נפרע א"צ לישבע גם שבועת אמנה א"צ לישבע דרובה דשטרות אינם אמנה אלא שכשנשבע שלא נפרע מגלגלין עליו אמנה והשתא לא צריך מיהא להחרים סתם וכו' נ"ל ואחר כך מורידין אותו לנכסי הלוקח בשומא ע"פ שנתבא' בסי' ק"ג וכותבין הורדה וכותבין בה שהכירו שהיא של פלוני הלוה וטעמא נתבאר בסוף סי' ק"ט וכותבין שקרעו הטירפא.
ה ב"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכל שהוא מכרן בטל וטעמא מפני שהב"ד הם שלוחים לטורף וללוקח וכל אחד יכול לומר להם לתקוני שדרתי אתכם ולא לעוותי אפילו בכל שהוא וי"א שדינו כמו גבי יתומים שנתבאר לעיל סי' ק"ט אם בא שום אדם ויעלה בה יותר ממה ששמו אותה ב"ד והמלוה רוצה ליקח אותה צריך לקבלה באותו עילוי שרוצה זה ליתן.
ו ואם ב"ח ולוקח באים להוסיף כל אחד על חבירו נותנין השדה לאותו שמוסיף יותר אם התוספות עד בנגד כל דמי החוב אבל אם הלוקח רוצה להוסיף מעט על שומת ב"ד ולא יהי כל החו' פרוע אין שומעין לו כי בודאי לתועלתו הוא קמיכוין שאומר מה אני חושש שאוסיף ותישאר הקרקע בידי כי אחר כך אחזור ואקח הכל מן המוכר הילכך בשביל העילוי שלו לא נתבטל שומת ב"ד ששוה לרובה דאינשי.
ז אם המלוה אומר אקבל הקרקע בכל חובי בלא שומת ב"ד אע"פ שחובי יותר הרבה מאד משיווי הקרקע אני אקבלנה בכל חובי והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותו ב"ד ואני אתן כפי שומתן אין שומעין ללוקח דהא דאמרינן בסימן ק"ט דבכגון זה שומעין ללוה היינו מטעמ' שנתבאר שם כדי שידע שוויו כשירצה לסלקו דשומ' הדר' ליה כמ"ש שם אבל לוקח כבר אמרנו סעיף ג' דללוקח לא הדר' וא"כ למה ישומו אותה.
סימן קטו
דין הפירות והשבח בטורף מלוקח ויתומים ובו ו' סעיפים:
א כשבא ב"ח לטרוף מן הלוקח אם כתב לו הלוה דאקנה השבח שמשביחין הנכסים ג"כ בכלל דאקנה הוא דהוי כאילו נעשה השבח בידו הואיל ועודנו משועבד מכחו לב"ח לפיכך אם החוב כנגד הקרן והשבח יטרוף הבעל חוב גם השבח שהשביח בשדה ביד הלוקח בין שבח ששבחו הנכסים מאליהם כגון שעלו בו אילנות או שנתייקר' בין שבח שהשביחו מחמת הוצאה אלא שאם שבחו מאליהם טורף כל השבח ואין ללוקח בו כלום כיון שלא טרח בו ואם השביח מחמת הוצאה נוטל הלוקח תחלה מן השבח כנגד ההוצאה ומה שהוא יתר על ההוצאה חולקין הב"ח והלוקח הואיל והלוקח הוציא עליו הוצאה וטרח בו וי"מ דבכל ענין אינו גובה הב"ח רק חצי השבח אפי' בשבח שהשביחו הנכסים מאליהם וטעמ' שהשבח שהשביח ביד הלוקח אפי' מאליו הוי כאילו קנאו המוכר אחר שמכר השדה ללוקח והרי חל שיעבוד המלוה והלוקח בבת אחת בשוה שהרי כתב לשניהם דאקנה לפיכך חולקין אותו השבח וכן עיקר כיצד היה עליו חוב של מאתים זוז ומכר ללוקח שדה שוה מנה והשביחה ביד הלוקח בין מאליה בין ע"י הוצאה בין היה השבח יתר על ההוצאה בין היתה הוצאה יתר על השבח עד ששוה מאתי' טור' הב"ח ממנה ק"ן מנה של דמי השדה ונ' של השבח ואין צריך לתת כלום ללוקח בשביל ההוצאה והלוקח יקח ג' של שבח הנשארי' וחוז' הלוקח וגובה הקרן מנכסי המוכר אף מהמשועבדין שמכר או נתן לאחר שמכר השדה ללוקח אבל השבח שטר' ממנו הב"ח אינו גובה אותה הלוקח מנכסי המוכ' כ' אלא מבני חורי ולא ממשועבדין וטעמא שאינו גובה ממשועבדין מפני תיקון העולם שאין קול יוצא על השבח ולא ידעו הלקוחות ליזכר וכל זה לא מיירי אלא שכתב ללוקח ג"כ דאקנה אבל אם כתב ללוקח בהדי שלא יגבה מדאקנה אין ללוקח בשבח כלו' ולא מיידי ג"כ אלא בשבח ששבחו הנכסי' בעוד המוכר חי אבל מה ששבחו הנכסים לאחר מיתת המוכר אין לב"ח בו כלום דכיון דמשש דאקנה אתינן עליה מה שהשביח' לאחר שמת לא קנאו מוכר מעולם והרי נשאר כולו ללוקח ואין להקשות על מה שאמרנו שגובה הלוקח הקרן מנכסי המוכר אף מהמשועבדין כו' כיון שיש שם משועבדים מאוחרים מאלו שמכרם המוכר לאחר שמכר לזה הלוקח א"כ היו אלו הנכסים בני חורין בעת שקנה זה הלוקח וא"כ היאך טורף הב"ח מן הלוקח יאמר לו הלוקח לך אתה אצל המאוחרי' שהנחתי לך בעת שקניתי מקום לגבו' ממנו דמשכחת לך שאין הב"ח צריך ליקח אלו המאוחרי' אע"פ שהיו בני חורין בעת שקנה הלוקח כגון שאלו המאוחרי' הם דמדינה אחרת שאין המלוה צריך ליקח אותם הואיל ומוצא כאן קרקע שהם משועבדים לו דהיינו אותה הקרקע שקנה הלוקח שאין אומרים לב"ח שיוציא מאתים על מנה לפיכך טור' מן הלוקח והלוקח על כרחו נדחה לאותם הנכסים שאינו מיצא אחרי' למוכר כל הפירות שאכל הלוקח מה שאכל אכל ולאו דוקא אבל אלא תלשן הרי הן שלו ואינם נטרפים ממנו דהוו להו כמטלטלין שאין ב"ח גובה מהם אבל כל הפירות המחוברים לקרקע אע"פ שאינם צריכין לקרקע כענבים שהגיעו להבצר הרי הם כקרקע וב"ח גובה מהם כמו שגובה מן השב' ואם רוצה הלוקח לסלקו במעות יכול לסלקו בין מן השדה בין מן השבח אם לא עשאה אפותקי אבל אם עשאה אפותיקי מפורש שאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה הוה ליה כמכורה ואינו יכול לסלקו.
ב ב"ח שטרף בחובו מיד הלוקח מה שראוי לו הן מן הקרן הן מן השבח כפי שאמרנו רואין הנשאר מהקרקע אם יש בו שיעור כדי שדה בשדה או גינה בגינה כגון שנשאר לו בשדה בית ט' קבין ובגינה בית חצי קב יכול ב"ח לומר ללקוחות טול חלקך בקרקע ואין הלוקח יכול לומר לו תן לי חלקי במעות כיון שיש לו שיעור שדה או גינה וה"ה שאין הב"ח יכול לכופו שיתננו לו והו' יתן לו מעו' ואם אין בו שיעור שדה או גינה אז תלוי ברצון הלוקח אם ירצה יטול הקרקע ואם ירצה צריך הב"ח ליתן לו מעות. י"א דה"ה אם לא היה דמי החוב רק נגד הקרן ולא נגד השבח שאז נשאר כל השבח ללוקח הוי נמי דינא הכי ודוקא שלא עשאו המוכר אפותיקי אבל אם עשו אפותיקי גובה ב"ח אף השבח דאמר ארעאי הוא דאשבח שהרי היא במכורה לי מתחלת השיעבוד באפותיקי רק שנותן ללוקח הוצאותיו ואם ההוצאה מרובה על השבח אין לו הוצאה רק כדי השבח בלחוד.
ג כל הדברים לא נאמרו אלא בלוקח משום דלוקח לא מפסיד בזה כלום שכן כותב לו מוכר ללוקח באחריות שטר המכר אנא אקום ואשקוט ואטהר מכל עירעור זביני אילן ועמליהון ושבחיהון וכיון דלוקח על המוכר הדר גבי ב"ח שבח מלוקח וחוזר על המוכ' אבל מקבל מתנה שהשביח השדה בידו מחמת הוצא' שהוצי' עליה אין ב"ח גובה משבח בלום דכיון דלא הדר גבי מן הנותן דהא סתם נותן לא מקבל עליו אחריו' לא מפסדינן ליה במידיה דל' אפסדיה לב"ח דבשלמ' גופ' של קרקע אמר ליה הב"ח אמאי זבינתיה מהיכן אגבי חובי וכן השבח הבא מאיליו והוא מסי' ביה שיעור ארע' ושבח' אמר ליה אלו לא לקחת קרקע זו כל מה שעלה בדמיה מאליה הייתי גובה ממנה חובי לפיכך גובה גם השבח הבא מאיליו ממקבל מתנה אבל שבח הבא מחמת הוצאה א"ל מקבל מתנה לב"ח מאי אפסידתך לפיכך רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה ואם שבחה מאליה ב"ח גובה את כולה. ואם קבל עליו הנותן אחריות גם מקבל המתנה הוא כלוקח וגובה ב"ח ממנו כמו שגובה מן הלוקח וכן לוקח שפירש בהדיא שאין לו אחריות על המוכר דינו כמקבל מתנה.