לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות אבידה ומציאה · סימן רסח
דין קנייה בחצרו ובד' אמותיו ובו ה"ס:
א כל מציאה שאמרנו שהיא של מוצאה אינו זוכה בה עד שתגיע לידו או לרשותו. אבל אם ראה את המציאה אפי' נפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה ודוקא בר"ה שאין ד' אמותיו קונות לו אבל במקו' שארבע אמותיו קונות לו קנה זה שנפל עליה תחלה דמשו' דנפל לא אמרי' דגרע שהרי גלה דעתו שלא כיון שיקנו לו ד' אמותיו דא"לכ למאי נפל עליה לא אמרי' הכי אלא אפי' ידע וכיון שד' אמותיו יקנו לו משו' דאד' בה ליעל הממון נפל עליה לנטירות יתירת' שלא יקחוה אחרים.
ב בד"א שלא קנה עד שתגיע לידו או לרשותו ה"מ בד"ה אבל בשאר מקומות תקנו חז"ל שיהו ארבע אמותיו של אדם שהוא עומד בצדן קונות לו כי היכי דלא ליתי לאינצוי י לפיכך אם הגיע המציאה לתוך ד' אמותיו שלו זכה בה מדברי חכמים שתקנו כן. כדי שלא יריבו המוצאים זה זה ע"ז בד"א בסימט' או בצידי ר"ה שאין הרבים דוחקין שם או בשדה שאין לה בעלים שהקנו לו חכמי' שם ד' אמותיו שיהו בחצירו שקונה לו אבל בר"ה או בתוך שדה חבירו אין ארבע אמותיו קונות לו בר"ה שמפני שרבים דוחקי' שם אין שייך לומר ד' אמות שלו קונות לו שהרי כמה ד' אמות של הרבה בני אד' מובלעים אלו בתוך אלו ואיזו מהם יקנה ובתוך שדה חבירו היאך יקנו לו ד' אמותיו שהיא עומד בצידן שיהיו כחצירו והם של חבירו לפיכך אינו קונה שם עד שתגיע המציא' לידו לידו ובמקו' שד' אמות קונות שני' שבאו כא' לתוך ד' אמות או שעומדי' שניה' ונפלה מציאה בתוך ד' אמותיהן קנו וחולקין.
ג כבר אמרנו פעמי' דילפי' מקראי שחצירו של אדם קונה לו אפי' שלא מדעתו לפיכך אם נפל מציאה לחצר הרי היא של בעל החצר בד"א בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון בשדהו וגינתו וכיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי זכה בהם ואם אינו עומד שם אע"פ ששמע ואמר יזכה לי שדה או שהיה עומד שם ולא אמר יזכה לי שדי כל הקודם זכה וי"א דבעומד שם בצד שדהו לחוד סגי אע"פ שלא אמר יזכה לי שדי דהא משתמר לדעתו הוא וע"ל סימן ר'. והא דחצירו המשתמרת קונה לו ה"מ ביודע במציאה כלומר ביודע שתבא מציאה לחצירו או דאסיק אדעתיה שתבא אבל בדבר שאינו רגיל לבא אין חצירו קונה לו אע"פ שבאה מציאה לשם ובא אחד ונטלה משם זכה הואיל ולא ידע בעל החצר במציא' ששם קודם שזכה השני וע"ל סימן רל"ב סעיף י"ח ואם סוחר אחד הביא סחורה בזול לתוך חצרו של שמעון ובא שמעון ואמר תקנה לו חצרו ואחר כך בא ראובן ולקחה מן הסוחר י"א דראובן זכה כיון שאינה מציאה גמורה שהרי הוא עדיין ביד הסוחר ובעל החצר צריך לעשות בה קניין לא זכתה לו חצירו אע"פ שאמר תקנה לי חצירי וי"א כיון שאמר תקנה לי חצירי קנאה ואם אח"כ באה סחורה לחצירו של ראובן ואמר ראובן תקנה לי חצירי ובא שמעון וקנאה ובא ראובן ומיח' ביד שמעון שלא ליקח הסחורה משם כי הוא כבר קנא' במה שאמר תקנה לי חצירי וטוען שמעון ממ"נ תן לי הסחורה הראשונה שקנית כבר בביתי ואני כבר אמרתי שתקנ' לי חצירי או תן לי הסחור' של עכשיו כי לא יועיל לך ג"כ מה שאמרת תקנה לי חצירי אם כבר נפסק הדין על המעשה הראשון זכה הזוכה ע"פ הדין ונשאר המעש' השני לחוד והמע"ה דהא אפליגו רברבתא בדין זה אבל אם לא נפסק הדין בראשונה עד שאירע גם מעשה השני צריך ראובן ליתן לשמעון אחת מן הסחורה ממ"נ.
ד ראה אחרים רצים אחר המציאה שהיא בשדהו והרי היא צבי שבור או גוזלות שלא פרחו אם היה עומד בצד שדהו שהם בתוכה ואלו היה רץ אחריהן היה מגיען ואמר. זכתה לי שדי כיון שהיה יכול להגיען הרי הן כמשתמר לדעתו וגם אמר שתזכה לו שדהו זכתה לו שדהו ולי"א דלעיל אפי' לא אמר תקנה לי חצירי ואם אינו יכול להגיען הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכגוזלו' המפריחים אע"פ שאמר תזכה לי שדי לא אמר כלום שהרי אינו כלום לדעתו אלא כל הקודם בהם זכה ואם נתנום לו אחרי' במתנה והרי הם מתגלגלי' בתוך שדהו אפילו לא היה יכול להגיען הואיל ודעת אחרי' הקנה לו קנתה לו שדהו ואם היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין לא קנתה לו שדהו.
ה כבר ידעת דקטנה יש לה יד לקבל גיטה דכתיב ונתן בידה כמ"ש במקומו וכיון שיש לה יד יש לה חצר שקונה לה מציאה דחצר גבי קטנה משום ידה איתרבאי דדרשי' ונתן מ"מ וכיון שיש לה חצר תקנו לה ג"כ ד' אמות שיהו קונות לה דהא ד' אמות תקנו משום חצר אבל קטן אין לו חצר שאין חצירו קונה לו כלום וכ"ש שאין ד' אמות קונות לו וטעמא דחצר דגבר' משום שליחות אתרכאי וקטן כיון שאין לו שליחות אין לו תורת חצר וכיון שאין לו תורת חצר לא תקנו לו ד' אמות שיקנו לו.