לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות אבידה ומציאה
סימן רנט
השבת אבידה מאיזה מקום חייב להשיבה ובו ט' סעיפים:
א כתיב לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחי' והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך וגו' וכן תעשה לכל אביד' אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת לא תוכל להתעלם הרי בפי' שהרואה אבידת ישראל חייב לטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיב' ואם נטלה מתחלה ע"מ ועדיין לא נתייאשו ממנה הבעלים עובר משום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ומשו' לא תגזול שהרי כוונתו לגוזלה ממנו ואפי' אם יחזירנה אח"כ אע"ג דמתקן השב תשיב' ולאו דגזילה דניתק לעשה דוהשי' את הגזילה אבל לאו דלא תוכל להתעלם א"א לתקן דלא תוכל להתעלם אינה אלא אזהרה לכובש עיניו ונמנע מלהציל כדי להחזירה והרי מ"ד שכיון לגוזלה עבר עליו שהעלי' עיניו ממנה שלא להחזירה ולזה אין לו תקנה ואיסורא דעבד עבר וצריך תשובה כעובר על שאר לאוין נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין להחזיק בה ושלא להחזירה אינו עובר אלא משו' חשב תשיב' דלא תוכל להתעל' כבר קיים שהרי מתחלה לא העלי' עיניו ממנה מלהחזירה ומשו' בל תגזול נמי ליכא דלא שייך לא תגזול אלא כשנוטלה בשעת נטילה לגוזלה כדכתיב וגזול את החנית מיד המצרי ואם לא נטלה מיד אלא המתין עד אחר יאוש ונטלה להחזיק בה אינו עובר אלא משו' לא תוכל להתעלם שהרי העלים עיניו מתחלה אבל משו' השב תשיב' ומשו' בל תגזול ליכא כיון שלא באה לידו עד אחר יאוש בעלי' שנעשית כהפקר.
ב בד"א שהוא במקום שהוא חייב להשיב משם ובמקו' שראוי להסתפק בה שהיא אבידה ושתה' בעניין שמוכח' שהיא אבידה ושלא תהיה אבידה מדעת ושיהיה בה שוה פרוטה ושיש סי' בגופה או במקומה ושהיה מטפל בה אם היתה שלו ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו אבל אם חס' א' מכל אלו אינו חייב בהשבת' כמ"ש הכל לפנינו בע"ה.
ג כיצד המוצא מציאה במקום שישראל מצויין שם חייב להחזיר דודאי לא נתייאשו הבעלים שיחשו' אלו ימצאנה ישראל ויחזירנה לי ואפי' אם העיר מחצה גוים ומחצה ישרא' או אפי' רובה גוים והוא מצאה במקו' שרוב העוברי' שם ישראל חייב להחזיר. אבל אם רוב העיד גוים או אפי' רובה ישראל ומצאה במקום שרוב העוברי' שם הם גוים אינו חייב להחזיר אפי' אם יודע שמישראל נפלה ואפי' אם יש בה סי' דכיון דרוב גוים מצויין שם ודאי נתייאשו הבעלים וכגון שהו' מדברי' שיש לתלות שנודע לו מיד בנפילתו כאשר יתבאר ועיין לקמן סי' רס"ב סעי' ג' וי"א אם אבד ספרים לא מייאש מהם אפי' במקום שרוב גוים שאין דרך לקנותם אלא ישראל ומצפה שיחזירו' לו.
ד לפיכך המוצא חבית של יין בעיר שרובה גוים תולין אותה בשל גוי והיין אסור בהנאה משום יין נסך והקנקן מותר והיא של המוצאה ואם בא ישראל ונתן בה סי' אז ודאי של ישראל היא ואם החבית היא סתומה דליכא למיחש שמא נגע בה גוי הרי היין מותר אפילו בשתייה וע"ל בלבוש ע"ז סי' רנ"ט והכל הוא של מוצאה גם היין גם החבית דכיון שמצאה במקום שרובה גוים ודאי נתייאש ממנה.
ה אע"פ שמן הדין במקו' שרוב גוים מצויין שם אפי' נתן ישראל בה סי' אינו חייב להחזיר אבל טוב וישר הו שיעש' כל אדם לפני משור' הדין כדילפינן מקרא והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה שחייב אדם לעשות לפנים משורת הדין בכל מקום לפיכך גבי אבידה יחזיר לישראל שנתן בה סימן אפי' מצאה במקו' שרוב גוים מצויים שם ומיהו אם המוצא עני ובעל האבידה עשיר א"צ לעשות לפני' משורת הדין ואוקמוה אדאודייתא.
ו מקום שרובן גוים ורוב הטבחים הם ישראל אזלינן בתר רוב הטבחים ובשר שחוט הנמצא שם בין בהמה בין עוף מותר והוא של מוצאה דכיון דרובן גוים ודאי נתייאשו הבעלי' ממנו. אבל אם עוף חטף בשר והשליכו למקום אחד אפילו אם רובן ישראל הוא של מוצאו שוודאי נתייאשו בעליו ממנו.
ז המציל מן הארי ומן הדוב ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר מן הדין הרי אלו שלו אפי' עמד שם וצווח הרי הוא כצווח על ביתו שנפל מ"מ טוב וישר הוא להחזיר כמ"ש בסעי' ה' ואם היה גזרת המלך או גזירת ב"ד שיחזירו אפי' אבידת כאלה חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר ולכן פסקו האחרונים ז"ל בספינה שטבעה בים שגזר המושל שיחזירו לכל אחד שלו וגם הקהילות תקנו שכל מי שקונה מן הגוים מה שהצילו מן האבידה ההיא שיחזירו לבעליהן שצריכין להשיב לכל א' את שלו ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן. בד"א שאין מכשולות בנהר להעמיד דבר הצף בו אבל אם יש בנהר מכשולות שע"י כן דבר הצף בו עומד שם אם נפל בו דבר שיש בו סימן לא הוי ייאוש שאין מייאש ממנו שיאמר המכשולות יעכבוהו ואתן בו סי' ויחזירוהו לי ואם הוא דבר שאין בו סי' אם הבעלים שם ויכולין להציל והם רודפין אחר האבידה הא חזינן שאינו מתייאש או אפילו שאינו שם ואלו היה שם היה איפשר שיכול להציל הא לא נתייאש שהרי לא ידע ולא זכה בה המוצא אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד והוא עומד שם ואינו רודף אחריו ודאי מתייאש ומסתמא הוי יאוש אווזין ותרנגולין שברחו מבעליהן אם הוא באופן שא"א להם להחזירן הרי הם הפקר וכל המחזיק בהן זכה.
ח נהר שעושין בה שכר אגמי נפש לצוד בה דגים אם פועלים ישראל רגילין לעשותו לו ולתקנו כשיתקלקל המוצא בו מציאה חייב להכריז דתלינן מישראל נפל וכיון שפועלים ישראל רגילין לתקנו לא נתייאשו הבעלי' ממנו וכן כל כיוצא בזה אע"ג דרוב הדרים שם במקו' ההוא הם גוי' אם יש צד לתלות בישראל תלינן וחייב להכריז.
ט אבידת קרקע ג"כ בכלל אבידת אחיך הוא וחייב להשיב כיצד אם ראה מים באים לשטוף שדה חבירו חייב לגדור בפניהם כדי להצילו.
סימן רס
המוצא דבר שמוכח שהונח שם ובו י"א סעיפים:
א המוצא בגל או בכותל ישן שאין זוכרין מי בנאו ולא חיה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה וגם לא בחזקת אבותיו הרי הוא של מוצאה והיא שעלה חלודה שניכר שארך לו שם הימים שאני אומר של גוים הקדמוני' הוא וכי תימא א"כ תקני ליה חצירו לזה שהיא של עכשיו אין חצירו של אדם קונה לו אלא במקו' שמצוי הוא שימצאנו אבל זה היה איפשר שלא ימצאנו לעול' ויכול להיות שהיה אבוד ממנו ומכל אדם לעול' בזה אין חצירו קונה לו לפיכך הוא של מוצאו ואפילו היה הכותל של זה שני' רבות ואיפשר שהעל' חלודה מאותה זמן אפ"ה היא של מוצא' דתלינן בקדמוני' והמוציא מחבירו עליו הראייה והוא שימצאנ' מטה מטה בכותל כדרך כל המטמונית הישני' אבל אם מראי' הדברי' שהוא מטמון חדש אפי' אם נסתפק לו הדבר ה"ז לא יגע בהם שמא אדם הניחו שם וישוב לקחתו ואם הכותל חדש שידוע שאבותיו של זה שהוא דר שם עכשיו בנאוהו ולא יצא מרשות' מציאה הנמצאת בו מחציו ולחוץ פירש שמצאה באחד מאחורי הכותל הסמוכי' לרשות הרבי' הרי היא של מוצאה אפילו יש בו סי' דאמרינן כיון שהוא מונח סמוך לרשות הרבי' א' מבני רשות הרבי' נתנו שם ושכחו והוא שהעלה חלודה שודאי שכחו בעליו ונתייאש ממנו כיון שארך לו שם הימי' עד שהעלה חלודה שאם לא העלה חלודה לא יגע בו דשמא הניחו אחר שם מקרוב וישוב ליקחנה ואם היא בכותל מחציו ולפנים הרי הוא של ב"ה אפילו העלה חלודה שכן דרך ב"ה להניח שם מחציו ולפנים שלא יראוה בני ר"ה העוברי' ושבים ודרכו להניחו שם ימי' רבי' אפילו עד שהעלה חלודה ואינו מתייאש ואם הוא ממלא כל הכותל ה"ז ספק מאיזה צד הונח שם וחולקין המוצא עם בעל הבית אפילו אם הכותל משופע ולא אמרי' נתגלגל ממקום הגבוה למקום השפל.
ב בד"א במוכן או בנסכא שאין הוכחה מאיזה מקום בא לשם אבל סכין או כיס הוא מוכיח על עצמו מאיזה מקו' בא לש' שאם בית יד של הסכין ורצועות הכיס לצד חו' ודאי מחו' בא לשם שא' מבני רשות הרבי' הניחו שם והוא של מוצאו אפי' הוא מחציו ולפני' ואם הם לצד פני' הרי הוא של בעל הבית שהוא הניחו שם ואפילו הוא מחציו ולחו'.
ג והא דאמרי' שמחציו ולפני' הוא של בעל הבית ה"מ כשהו' טוען שהוא שלו או שהוא יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו היה אבל אם הודה שהם מציאה הרי הוא של מוצאה שהרי אין חצירו קונה לו בכהאי גוונא כדכתיבנא לעיל סעיף א'. לפיכך המשכיר ביתו לאחרים מציאה הנמצאת בתוך הבית הרי היא של הדר בו באחרונה אפילו אינו נותן בה סימן דאמרינן הראשונים כשיצאו ודאי חפשו בכל מקים ולא הניחו כלום בבית ואם השכירו לשלשה גוים כאחד הרי עשאו פונדק וכל הנמצא בו אח"כ אפילו בתוך הבית הרי היא של מוצאו מפני שאין אחד יכול לטעון שהוא שלו או שהוא ממנו שם כיון שעשאו פונדק לשלשה גוים תלינן בשל גוים.
ד ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר ק"ל שכירות ליומיה ממכר וא"כ הוי בית זה כמו חצר השותפין לפיכך אם היה צבי שבור או גוזלו' שלא פרחו נכנסין לתוך הבית הרי אלו של שניהם דשניהם זכו בהו בבת אחת דחצירן קנתה להם כמו בחצר השותפין אבל אם קנה אחד מהם בתוך הבית מציאה מגנב הרי היא שלו לבדו ואין לחבירו זכות בה שאין זה דבר הפקר דשייך לומר ביה חצירן קונה להן שהרי היתה ביד הנגב ולא הפקר.
ה המוצא מעות בחנות בין התיבה לחנווני הרי הם של חנווני שדרך החנווני לשאת ולתת שם במעות המכירה שנותנין לו וממנו נפל ואם מצאם על התיבה ואצ"ל מן דתיבה ולחוץ הרי הם של מוצאם שדרך רבים נכנסים שם וכיון שרבים נכנסים ודאי נתייאש מהם דמטי יתבעם לפיכך אפי' אם יש בהן סימן הרי הם של מוצאם וי"א דעל התיבה של חנווני הם שהרי החנווני יושב עליה תמיד ונוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנים לו נותן לתיבה ואין נופל שם שום דבר אלא מן החנווגי ואינו מתייאש מהם כי עיניו תמיד עליהם לראות שלא יקחו ואם מצא מעות בחנות של שולחני בין כסא לשולחני הרי אלו של שולחני שהרי כל משאו ומתנו שם. ואם מצאן על השולחן הרי הוא של מוצאו ואפי' לפי הי"א דלעיל דסבירא ליה דעל התיבה הוא של חנווני בשולחן מודה דהוא של מוצאן דגבי חנות אין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה לפי' ודאי של חנווני הוא אבל בשולחני דרך הבאים להחליף ליתן מעותיהן ג"כ על השולחן לפיכך אפי' מצא על השולחן ואצ"ל לפני השלחן לצד חוץ ואפילו היו צרורין ומונחים הרי הם של מוצאן דתולין ברבים הנכסים שם והוא שיהיו רוב גוים שאם לא כן חייב להכריז שכיון שהם צרורין יש בהם סימן ואין אדם מתייאש מהן כיון שיכול ליתן בהם סימן לכך חייב להכריז שמא יבא ישראל ויתן כהם סימן.
ו המוצא קציעות בדרך הרי הן מותרים לו ליקחם אפילו אם מצאן אצל שדה שיש בו קציעות שהדבר מראה שהם ממנו וכן המוצא תאנים אפי' תחת התאנה הנוטה על הדרך ובודאי שהם ממנו נפלו אפ"ה הם מותרים לו ליקחם שהבעלים מתייאשים מהם מעיקרא לפי שיודעים הם שדרכן לנשר מן האילן ומיד בנפילתם הם נמאסין לפיכך מפקר להו אבל חרובין וזתים בכה"ג אמורים שאינם נמאסים בנפילתם ואינו מפקר להו ותמרים שהרוח משיר אותם אע"פ שג"כ אינם נמאסים בנפילתם מותרים שהבעלים ודאי מתייאשים מהם מפני שהבהמות והחיות אוכלים אותם מחמת מתיקותם לפיכך מחלום ג"כ לכל אדם ואם היו של יתומים קטנים שאינם בני מחילה אסורים וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות או תיקן המקום שיפלו בו הנובלות עד שלקטם הרי אלו אסורים שהרי גילה דעתו שלא מחל.
ז מצא פירות מפוזרות במקום הגרנות שדשין אותם שם ונשא העיקר לביתו ונותרו אלו שיערו חז"ל אם היו כמו קב בד' אמו' או ביותר על ד' אמות הרי אלו של מוצאם מפני שטורח על הבעלים באסיפתם ומתייאשים מהם ואין כוונתם עוד לטרוח ולאוספם, היו מפוזרין בפחות מד' אמות שאין כ"כ טורח באסיפתם לא יגע בהם דשמא הבעלים הניחום שם ויבואו ויטלום וכן הדין ביותר מקב בד' אמות בשוה או ביותר. היו כמו חצי קב בשני אמות או קביים בח' אמות או שהיה הקב מב' וג' מינים כגון תמרים ושומשמין בכל אלו מבעיא בגמרא אם הבעלים מתייאשים מהם מפני טרחם או לא ולא איפשיטא ונשארה בספק לפיכך לכתחלה לא יגע בהם ואם נטלן אינו חייב להכריז וי"א אפי' בתמרים לחוד דלא נפיש טורחייהו כל כך וכל כיוצא ביה או בשומשמין לחוד דחשיבי אע"ג דנפיש טרחייהו הרבה נשארו בספק בגמרא ואסור ואסור ליטלם.
ח המוצא גוזלות בדרך המרדין ועדיין אינן יכולין לפרוח אם מצאן קרוב לשובך בתוך נ' אמה הרי הם של בעל השובך דודאי משיבך זה הם חוץ לנ' אמה הרי הם של מוצאם דקים להו לחז"ל שאין דרך הגוזל מדדה רחוק מן השובך יותר על נ' אמה וא"כ אינו מן השובך אלא מעלמא אתי מאחד שנפל ממנו נתייאש שהרי אין לו בו סימן ואם מצאן בשביל של כרמים אפי' חוץ לג' אמה הוי של בעל השובך שע"י הכרם היא מדד, מכרם לכרם ללקט מאכלה ויוצאת אפי' חוץ לנ' אמה מן השובך ואם נמצא בין שני שובכין ולכל א' מהם היא תוך ג' או אפי' חוץ מכר אחד וא' ומצאן בשביל של כרמים נותנין לאותו שהוא קרוב לו יותר מחצה על מחצה יחלוקו בד"א כשהיו יוני ב' השובכות שוין במניינם אבל אם היו יוני אחד רבים על האחר הולכין אחר הרוב ונותנין לו אפי' הוא רחוק וכל זה לא מיירי אלא בעוד שהם מדדים ועדיין אינן יכולין לפרוח אבל אם יכולין לפרוח בכל ענין הן של מוצאן דאזלינן בתר רוב' דעלמא ואימור מעלמא אתי
ט כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שאין זה אבידה שמתחייב בהשבתה כיון שהניחוה שם מדעת לפיכך אסור ליגע בה דשמא בעליה הניחוה עד שיחזרו ויטלוה ואם יטלנה הוא ויבאו הבעלים ליטלה ולא ימצאוה אם היה דבר שאין בו סימן הרי איבד ממון חבירו שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו ואם היה דבר שיש בו סימן הרי זה הטריחו לרדוף אחריה ולתת סימנים לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה ואפילו אם יסתפק לו הדבר שלא ידע אם הדבר זה מונח או אבוד הרי זה לא יגע בו ואם עבר ונטלו לביתו אסור לו להחזירו לשם שיכול להיות שיאבדנו בידים דשמא בין כך בא הבעל וחפשו ולא מצאו ולא יחזור עוד לבקשו פה ויבאו אחרים ויטלוה והרי הוא מאבדה בידים לפיכך אם היה דבר שאין בו סימן הרי זכה בו ואינו חייב להחזירו דודאי נתייאש כיון שאין בו סימן וכל דבר שיש בו סי' בין מצאו בספק הינוח בין בודאי בדרך נפילה בין בר"ה בין ברה"י חייב להכריז.
י כיצד מצא טלית או קורדם בצד הגדר ה"ז לא יגע בהם דדרך הינוח הוא ואין זה אבידה שכן דרך עובדי אדמה לתת שם כלי מלאכתן ומלבושיהם והוא להם שם בחזקת משתמר ואין זו אבידה שחייב בהשבתה בסרטי' ופרטיא גדולה שהם מקומות שאינו משתמר כלל ובודאי דרך נפילה בא לכאן הרי יש בהן סימן הרי זו אבידה שחייב ליטפל בה ולהשיבה לפיכך נוטל ומכריז מצא גוזלות מקושרות בכנפיהון ומדדין אחר הגדר או אחר הגפה או בשבילין שבשדות הרי אלו אין בהם סימן ויש להסתפק בהם שמא בעליהם הניחום שם כדי לחזור וליטלם לפיכך לא יגע בהם ואם נטלם זכה בהם והרי הם שלו כיון שאין בהם סימן ובא ולא מצאן ודאי נתייאש מהם וגם המקום אין כאן סימן כיון שיכולין לדדות אמרינן כבר נדדו ממקומן הראשון אע"ג דקודם יאוש באו לידו כיון שאינו יודע למי יחזירם זכה בהם דאין סברא לומר באלו שיונחו עד שיבא אליהו ואם היו קשורים קשר שהוא סימן חייב להכריז וכן אם מצאן קבועין במקומן ואינן מדדין חייב להכריז שהמקום הוי סימן ושמא יבא בעליהם ויתן סימן במקום וכל דברי שני הסעיפים הללו הם דעת הרמב"ם אבל יש חולקין וסבירא להו שג חלוקים יש בדבר הא' שאם הד משתמר כגון טלית או קורדום בצד הגדר בין אם בעליו הניחום שם או שהוא ספק אם הניחום שם אם לאו ה"ז לא יגע בו בין יש בו סימן בין אין בו סימן שאין זה אב דה שמתחייב בהשבתה כיון שהניחום שם מדעת ואם עבר ונטלם והוליכן לביתו אם יש בו סי' יכריז ויבאו הבעלי' ויתנו סי' בגוף האבידה או במקום ואם אין בו סי' יהא מונח עד שיבא אליהו ולא אמרינן שזכה בה כיון שאין בו סימן דהא קודם יאוש בא לידו וחייב בהשבה וגם לא יחזירנ' למקומה הראשון דדילמא בעוד שהוליבכו לביתו באו הבעלים וחפשו ולא מצאו ולא יחפשו עוד בה ואם הזיזו ממקומו אע"פ שנטלו לידו יחזירנו למקומו דלאו מידי עביד שכיון שאין אביד' אינו חייב בהגבתה ובשמירתה. הב' ובמקום שאינו משתמר כלל אפי' אם ודאי הונח שם אם אין בו סימן לא בגוף החפץ וגם לא במקום כגון שהוא דבר שמתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה הדרי הוא של מיצאו דאמרי' בעליהם הניחום שם להקל ממשאם ושכחוה שמה ונתייאשו ביון שאין בהם סימן לא בהג' ולא במקום ואם יש בו סי' נוטל ומכריז הג' ובמקום שמשתמר קצת כגון שבילי' שבשדות בין אם ידוע שהבעלים הניחום שם בין אם הוא ספק אם יש בו סי' בין בגופו בין במקום נוטל ומכריז כיון שאינו נשמר שם היטב הרי זו אבידה שחייב לטפל בה ואם אין סימן בגופי אם הוא דבר שיש לתלות שהונח שם מדעת הרי יש סימן במקום כגון אלומות גדולות שאינם מתגלגלים ברגלי אדם וברגלי בהמה וכיוצא בה נוטל ומכריז ואם גם במקום אין סימן כגון אלומות קטנות שמתגלגלין ברגלי אדם כו' או גוזלות מדדין איכא למימר שנדדו לשם ולא יטול דאיכא למימר שמא הונח שם ויבאו הבעלים ויקחום ואם יטלנו יפסידנו שהרי איי בו סי' ואם נטלו והגביהו בידו אפי' לא הזיזו ממקומו כבר נתחייב בהשבה מעלייתא ולא יחזירנו למקומו אלא יהא מונח עד שיבא אליהו וכתב מורי ז"ל וכן נ"ל עיקר.
יא מצא באשפה כלים גדולים והם מכוסים לא יגע בהם דודאי מדעת הטמינום שם ואין זו אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם בד"א באשפה שאינ' עשויה להפנות בלל אבל אם מתחלה עשויה ליפנות המשמין בה דבר אבידה מדעת היא שהיה לו לחוש שמא יפנוה פתאום ויטלנה גוי או ישראל חשוד אלא ודאי הפקירה והרי היא של מוצאה ואם מתחלה לא היתה עשויה לפנות ונמלכו עליה לפנותה אע"פ שמצאו מכוסה נוטל ומכריז שהמטמינו שם לא ידע שנמלכו עליה לפנותה לפיכך מצווה זה עליה בלא תוכל להתעלם בד"א בכלים גדולים אבל בכלים קטנים כגון סכין ושפוד וכיוצא בהן בכל ענין שתהא האשפה שהן נמצאין בה ואפי' הם מכוסי' באשפה הקבוע נוטל ומכריז שאי אפשר שהושלכו על ידי שכיבדו הבית.
סימן רסא
דין המוציא במקום שניכר שאינה אבידה ובו ד' סעיפים:
א המוצא דבר שניכר שאינו אבוד מבעליו כגון פרה או חמוד רועים בדרך ביום אפי' כמה ימים זה אחר זה אין צריך לטפל בהן אבל אם מצאן בלילה או חמור וכליו הפוכין אפי' ביום אז ודאי היא אבידה וצריך להחזירם לבעלי' ואם מצא הפרה והחמור רועי' בדרך בבקר השכם או סמוך לפנות ערב ג' ימי' זה אחר זה הוי אבידה שאין דרך להניח' כך ג' ימי' זה אחר זה ונוטל ומכריז פחות מכאן לא הוי אבידה דאמרינן אתרמויי אתרמי לה ונפקא.
ב ודוקא רועה בדרך הוא דלא הוי אבידה אבל אם היא רצה בדרך אם אל המדבר או אל השדה פניה הוי אבידה ואם פניה לעיר לא הוי אבידה דאל ביתה היא רצה ואם היא בין הכרמי' ומפסדת הכרמי' אם הכר' של ישראל חייב להוציאה משם משו' השבת אבידת קרקע דבעל הכר' שלא תפסידנו וכיון דמוטל עליו להוציאה משם והיא כבר נקטא לה נגר' ברייתא חייב להחזירה לבעלה ואם הכר' של גוי אינה אבידה ואינו חייב להחזירה ואם יש חשש שיהרגנה הגוי מפני שמפסדת כרמו אין לך אבידה גדולה מזו וחייב לטפל בה להשיבה לבעליה לפיכך נוטל ומכריז וכן הדין במקום שמחייבין אותו קנס וממשכנין אותה כשבהמתו רועה בשדות אחרים שחייב להצילה מן הקנס.
ג מצא פרה בר"ה אם היא עומדת אבידה היא וחייב להחזירה היתה רועה בעשבי' או שהיתה ברפת שאינה משתמרת וגם אינה מאבדת לא יגע בה שאין זו אבידה וי"א שאם הרפת חוץ לתחום ה"ז מאבדת וחייב להחזירה והכל לפי העניין.
ד המאבד ממנו לדעת אין נזקקין לו שנאמר אשר תאבד ממנו פרט למאבד לדעתו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו השליך כיסו בר"ה והלך לו ה"ז איבד ממונו לדעתו ואע"פ שהרואה דבר זה אסור לו ליטלו לעצמו דאע"ג שאיבדו אינו מפקירו מ"מ אינו חייב להחזיר מדכתיב אשר תאבד ממנו פרט למאבד לדעתו וי"א דאפילו הפקר נמי הוי ומותר לו ליטלו לעצמו וכל הקודם זוכה.
סימן רסב
על איזה דבר חייב להכריז ואיזה דבר שהוא של מוצאו ובו כ"א סעיפים:
א כתיב כן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת' ואז"ל אשר תאבד ממנו משמע דבר שהוא חשוב בעיניו פרט לאבידה שאין בה ש"פ שאינה נחשב בעיניו לכלו' שאין בה דין אבידה וכן ומצאת משמע דבר שנחשב בעיני המוצ' למציאה דהיינו שתהא לפחות משוה פרוטה אבל דבר שאין בה ש"פ אינה נחשב לכלו' בעיני המוצא ואין בה דין מציאה. מכאן אמרו ז"ל כל אבידה שאינה ש"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה אינו חייב להכריז עליה אפי' היתה שוה פרוטה בשעת אבידה הוזלה קודם שמצאה שיש כאן אשר תאבד אבל ומצאתה אין כאן או שלא היתה ש"פ בשעת אבידה והוקר' והיתה ש"פ בשעת מציאה שיש כאן ומצאתה אבל אשר תאבד אין כאן אינו חייב להכריז דתרווייהו בעינן אשר תאבד ומצאת כלומר שתהא כדי אבידה בשעת אבידה וכדי מציאה בשעת מציאה ואם היתה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה אפי' הוזלה באמצע חייב וכן אם היתה ש"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה והזולה אחר מציאה כיון שחלה עליו דין אבידה שוב לא פקעה וחייב להכריז.
ב אפילו אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפין הרבה שאין מגיע לכל אחד ש"פ אינו חייב להחזירה דאע"ג דומצאת' איכא אשר תאבד לכל א' ליכא בד"א שידוע שהם שותפין בה אבל בסתם שראה חפץ או מטבע שנפל מג' ואינו שוה אלא ב' פרוטות חייב להחזיר דאע"ג דשותפין הם בו שמא אחד מהם מחל חלקו לחבירו והרי יש בו שוה שתי פרוטות פרוטה לכל אחד ואם נודע אח"כ שלא מחלו אחד לחבירו הרי הוא שלו אפילו בא לידו קודם שנודע דהא סוף סוף ליכא אשר תאבד לגבי כל אחד ואם היה שוה פחות משתי פרוטות הרי הוא שלו דלא חיישינן דילמא שנים מחלו לגבי אחד.
ג אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סי' במקומו כגון שיכריז אבדת פלוני' מצאתי וזה יבא ויאמר במקום פלו' מצאתה אותה או יתן סימן בקשריו או במניינו או במדתו או במשקלו דכיון שיש בו סי' לא נתייאשו הבעלים שאומרי' אתן סי' ואקחנו אבל אם אין בו סימן בגופו ולא במקומו כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד בשנפל ממנו או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל הרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר כיון שנתייאשו בעליו ואם לאו צריך להחזיר אע"פ שנתייאש אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש.
ד ואצ"ל אם הדברי' מוכיחים שלא נתייאשו הבעלי' שצריך להחזיר כיצד כגון הרואה חפ' שנופל משנים שודאי אינו מתייאש שאומר לא היה כאן עמדי אלא זה ודאי הוא עולה והיו' או למחר אתפש משלו כנגדו ואפי' רואה שנפל משלשה דאיכא למומר ודאי מתייאש שאומר למי מהם אתבע כל אחד מה' יאמר חברי לקחה אפ"ה חייב להחזיר דאיכא למימר שלשתן הן שותפין באותו חפ' ואין אחד מהם חושד לחבירו ולא מייאשי וצריך להחזיר אפי' אם אין בו סימן שאם ראה ממי נפל יחזירנו לו ואם לא ראה ממי נפל אם יש בו סימן יכריז ביניה' ויבא בעליו ויתן סימן ואם אין בו סימן יהא בידו עד שיבא אליהו זכור לטוב ואפי' אינו שוה אלא ב' פרוטות יחזירנו כדכתיבנא בסעיף ב'.
ה בד"א בסתם אבל אם ידוע שנתייאשו הבעלים ממנו כגון שאמרו וי לחסרון כיס אפי' יש בו סי' הרי הוא של מוצאו שזכה בו מן ההפקר אחר שנתייאשו בעליו ממנו וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ודאי נתייאשו הבעלים והרי הוא של מוצאו אפי' יש סי' בגופו או במקומו.
ו לפיכך המוציא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהם סי' לא בקשרים ולא במניינם וחתיכות של בשר שאין בהם סימן ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינם צבועי' ואניצי פשתן הרי אלו שלו שבכל אלו הרגישו הבעלים בנפילתם ונתייאשו מהם מיד קודם שמצאן מעות אדם ממשמ' בכיסו בכל שעה וכן לשונות דארגמן חשיבי ועיגולי דבילה וככרות ומחדוזת מידי דמיכל הוא וחשוב וממשמ' בהו תמיד וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמ' כובדן מרגיש בנפילתן וכיון שאין בהם סימן מתייאש מיד שגם במקומן אין סי' שכל אלו אין דרך להניח על גבי קרקע ודרך נפילה באו שם ואין מקומן ידוע לבעליה'. והא דאמרינן דכשאמר וי לחסרון כיס הוי יאוש היינו באבידה וכיוצא בזה בל מי שיש לו חוב אצל גוי דמסתמא אינו יאוש אע"פ שאמר וי לחסרון כיס לא הוי יאוש דהואיל וכל אשראי ספק אתא או לא אתא מספיקא אמר כך ולא גמר ומייאש.
ז מצא פירות מפוזרין אם דרך הנח' לא יגע בהן ואם דרך נפילה הרי הם שלו וטעמא כדכתבינן לעיל גבי עיגולי דבילה וככרות כו' כיון דמידי דמיכל הוא.
ח אבל המוצא ככרות של בעל הבית וגיזי צמר הצבועים וחתיכות בשר או דג שיש בהן סימן וכן כל דבר שיש בו סימן חייב להכריז.
ט מצא כריכות קטנות של שבלי' בר"ה בין בדרך הנחה בין בדרך נפילה הרי אלו שלו שהרי אין בהם סי' ומקום לא הוי סימן שמתגלגלין ברגלי אדם וברגלי בהמה ואינה נמצאת במקו' שנפלה תחלה וא' מצא' בר"הי אם דרך נפילה הרי אלו שלו דלא שייך למימר מקו' הוי סי' דבדרך נפילה מה יודע היכן נפלו ממני ואם מצאן דרך הנחה חייב להכריז שאע"פ שאין בהם סימן מקום הנחתן הוי סימן אכל אם מצא אלומות שכברי' הם ואינ' מתגלגלין ברגלי אדם וברגלי בהמ' בין בר"הי בין בר"ה נוטל ומכריז שמקומן הוי סי'. ומיהו במקו' שהכל נותנין שם כגון חבית בשפת הנהר אינו סי' כיון שהכל פירקין שם חביותיהן שמא של אחר הוא המוצא חביות של יין ושל שמן וגרוגרו' ותבוא' קוד' שנפתחו האוצרות חייב להכריז שיש סימן ברשימתו פירש שכל בעל בית עושה רשומה בחביתו משונה משל חבירו אבל לאחר שנפתחו האיצרות לא הוי רשימתן סי' שהרי בעל הבית אחד מותר לחנוונים הרבה וכולן רשומין בעניין א' לפיכך אינו חייב להכריז ודוקא אם כל החביות שוין והם מלאין שכל מדתן שוות אבל אם אינ' שוות או הם חסרים יש סימן במדה כמה יש בהן.
י המוציא ציבורי פירות או פירות בכלי או כלי כמות שהי' חיי' להכריז שודאי הונחו שם ומקומן הוי סי' אע"פ שהוא בר"ה אינן מתגלגלין ברגלי בני אדם וברגלי בהמה.
יא מצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו כדכתיבנא טעמא לעיל סעיף ו' ואפי' היו מקצת מטבעות זה ע"ג זה הרי הם כמפוזרים אבל מצא צבור מעות חייב להכריז שודאי הונחו שם ויש סימן במקום או במניין.
יב וכן אם מצא שלשה מטבעו' זו ע"ג זו עשוין כמגדל התחתון רחב מהאמצעי והאמצעי רחב מן העליון שוודאי כך הונחו שם ה"ז יטול ויכריז מטבעות מצאתי וזה יבא ויאמר שלשה הן ואצ"ל שהיו עשוין כמגדל דעשויין כמגדל אינו סימן אלא שמוכיח שהונחו שם דרך הנחה וכשיאמר ג'הן הוי מגיין סימן וכן המוצא א' מכאן ואחד מכאן ואחד על גבייהו זה הוי ג"כ סימן שהונחו בן שם וכן אם עשויין כסול' רובו של אמצע על גבי תחתון ורובו של עליון על גבי אמצעי הוי סימן ונוטל ומכריז כדלעיל אבל אם מצא שנים אפילו עשויין כמגדל ויבא ויתן סימן במניין שנים אין זה סימן דהא מטבעות הכריז ומיעוט מטבעת שנים וכן אפי' שלשה ואין עשויין כמגדל אלא מונחין זה ע"ג זה וכולן שוין ברוחב או שלחופי משלחפי פירש מקצתו של זה ע"ג זה ומקצתו של זה ע"ג קרקע הרי הן שלו דאמרינן דנפול ואתרמויי הוא דאיתרמו הכי וכבר ידע ונתייאש כמו במעות מפוזרין אבל אם מצאן כשיר פירוש מוטלין בעוגל או כשורה באורך זה אצל זה או בחצובה פירש כשלש רגלי קנקן בכולן מבעיא בגמרא ולא איפשיטא ונשארו בספק לפיכך לא יטול וי"א דאזלינן לחומרא באיסורא דהשבה ונוטל ומכריז.
יג בד"א שמחזירין מטבע בסימן היינו בסימנים שאמרנו. אבל אם אין לו סימן אלא בגופו אפי' אמר אם רשומ' בחותם מלך פלוני או אפי' שמי כתוב עליה אין מחזירין לו לפי שניתן להוצאה ושמא הוציאה ומאחר נפלה יש אומרים דסדק הוי סימן במטבע. יד ראה שנפל סלע מחבירו בין החול או בתוך העפר מותר לו ליקחנו שודאי נתייאש אפי' ראהו שהביא כברה לכבוד החול או העפר לחפשו אין חוששין לו דודאי נתייאש ומה שכובר החול או העפר אין כוונתו על סלע זה דווקא אלא שסובר אולי אמצא שלי או סלע אחר שנפל מאחרים.
טו סי' הבא מאליו הוי סימן וחייב להכריז כיצד מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות אע"ג שאין דרך לימנם לתוכן אלא מאליו נפל לתוכן הוי סי' וחייב להכריז לפי שלפעמים יתן אל לבו לזכור שהוא בתוכו ואומר אותו לסימן ויש חולקין אכל מצא חתיכת בשר שהוא משונה בחיתוכו או דג נשוך וכן כל כיוצא' באלו הואיל ויש בהם שינוי חיי' להכריז שלא עשאם בעליהם אלא לסימן אבל חתיכת בשר שאינו משונה בחיתוכו הרי אלו שלו שאפי' יכוין זה ויאמר מהירך היא או מהצואר אינו סימן.
טז כבר אמרנו פעמים המכוין משקל הדבר או מדתו או קשריו או מניינו במקום שאין רגילין לעשות כל הקשרים והמניינים בשוה הוי סימן. לפיכך המוצא מחטים וצינורות ומסמנים וכיוצא בהם אם מצאן אחד אחד הרי הן שלו שהרי אין בהן סי' ואפילו הרב' מחטין בבת אחת הן שלו שאין מנינם סימן לפי שרגילין לעשות כל הבדים מניין שוה אבל אם מצא שני בדין יכריז ויאמד מחטין מצאתי וזה יבא ויאמר שני בדין הן וכן אם מצא מחטין הרבה בלא בד יכריז וזה יתן סימן במניינם.
יז הלוקח פירות מחבירו או ששגר' לו חבירו ומצא בהן מעות אם צרורין הן חייב להכריז שהקשר הוי סי' ואם מפוזרין הרי הן שלו בד"א בלוקח מתגר לפי שלוקח מאנשים הרב' ואינו יודע משל מי הם והבעלים מתייאשיםוכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן שהן שלו והו' ששהו בידו בכדי שיוכל לערבם עם פירותיו ואפי' יודע של מי הן הן שלו דכבר נתייאשו הבעלים ממנו ביון שידעו שמכרום לתגר אבל אחר הלוקח מבעל הבית חייב להחזיר לו והוא שדש בעל הבית בעצמו או ע"י עבדיו ושפחותיו הכנעניים אבל אם דשם ע"י פועלים אין צריך להחזיר דשמא משל פועלים הם.
יח מצא חמוד ועליו אוכף הנותן סימנין באוכף מחזירין לו גם החמור דהכי ילפינן מקרא דפרט הכתוב וכן תעשה לחמורו ומקשינן והא חמור בכלל כל אבידת אחיך היה ולמה פרטו אלא לרבות בא דחמור אפי' אין לו סימנים בגופו אלא באוכף שעליו יש לו סי' חייב להחזיר החמור עם האוסף ולא אמרי' שמא האוסף של אחד וחמור של אחרר.
יט וכיון שרבתה התורה אוכף לגבי חמור שע"י האוכ' ניכר החמור אחז"ל דה"ה אם מצא כלי ופירות בתוכו וכיס ומעות בתוכו מחזירין הפירות אגב הכלי והמעות אגב הכיס אפילו אם אין כלו' בתוכו אלא מקצתן ומקצתן על גבי קרקע הדבר מוכח שם אלו הם של בעל הכלי אן הכיס אבל אם אין מהם כלום בתוך הכלי אם אחורי הכלי הוא כנגד הפירות מראין הדברים שאין אלו הפירות מזה הכלי לפיכך הפירות הם שלו שאין בהם סימן והכלי נוטל ומכריז דסתמא יש בו סי' ואם פני הכלי נגד הפירות רואין אם יש לכלי אוגנים אז הפירות ג"כ של מוצאן דודאי אינם מזה הכלי שאילו היו בכלי לא הוי נופלין כולן מתוכן שהאוגנים היו מעכבין אותן או קצת מהם ואם אין לו אוגנים או מחזירין הפירות אגב הכלי דודאי מתוכו נפלו.
כ וכן הדין בכיס ומעות כיצד מצא כיס ולפניו מעות מפוזרין הרי אלו שלו שאין דרך שיפלו מן הכיס כשהוא מונח ע גבי קרקע ואם הדברים מראין שהכיס והמעות הם של אדם אחד ומהכיס נפלו חייב להכריז.
כא המוצא דבר שאין בו סימן כבר אמרנו פעמים שאינו חייב להכריז לפיכך המוצא כלי מכלים שצורת כולם שוה אם כלי חידש היא שלא שבעתו העין ואין מי שיכול להכירו בטבע' עין הרי הוא שלו שהרי אין בו סי' ואם היא כלי שאיפשר שיכירנו בעלי' בטביעת העין חייב להכריז שאם יבא ת"ח ויאמר אע"פ שאיני יכול ליתן לו בכלי זה סימ' יש לי בו טביעת עין חייב להראותו לו אם הכירו ואומר שלי הוא מחזירין אותו לו בד"א בתלמיד ותיק שאינו משנה בדבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכת' או בפוריא או באושפיזא ושמקפיד על חלוקו להופכו בעניין שלא יראו התפירות המגונות. פירש בדברים אלו מותר לשנות בשביל השלום כיצד יעשה שלום בין איש לחבירו והוסיף או גרע כדי לחבבן זה לזה. במסכתא כיצד שהיה עוסק במסכתא זו כגון בנדה ויאמר באחר' אני שונה כדי שלא ישאלו לו שאלות בעניין נדה. בפוריא כיצד שישן במטה זו ואומר באחר' אני ישן שמא ימצאו שם קרי. באושפיזא כיצד שנתארח אצל שמעון ואמר אצל אחר אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו. מקפיד על חלוקו בפשוטו. י"א דוקא שמצאו במקום שתלמידי חכמים מצויין שם כגון בבית המדרש שאז לא נתייאשו הבעלים שאומרים המוצאו במקום שתלמידי חכמים יושבים חושב שהוא של ת"ח ונוטל ומכריז ומשיבו לו אבל במקום אחר אינו חייב להכריז. וכל תלמיד חכם הוא בחזקה שאינה משנה בדברים הנזכרים עד שיביא המוצא ראייה שזה אינו נזהר.
סימן רסג
המוצא אבידה שמתבייש להשיבה ובו ג' סעיפים:
א מדכתיב והתעלמת דרשו ז"ל פעמים שאתה מתעלם ביצר המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו אם הוא בעניין שאלו היה שלו היה מחזירו חייב לטפל בו ולהחזירו גם לחבירו ואם לא היה מחזירו בשלו גם בשל חבירו אינו חייב לטפל בו שעל זה נאמר והתעלמת לפעמים מותר לך להתעלם כיצד מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרבו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב לטפל בהם ואומדין דעתו אלו היה שלו היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו ואם לא היה מוחל על כבודו אפי' היו שלו כך אינו חייב להחזיר בשל חבירו.
ב היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירו בעיר אם מצאן בעיר אינו חייב להחזיר מצאן בשדה הרי חל עליו מצות לא תוכל להתעלם כיון שדרכו להחזיר בשדה וכיון שחלה עליו התחלת המצוה חייב אף לגומרה וחייב להחזיר' עד שיגיענה לרשות הבעלים ואע"פ שהרי יכנס בעיר ואין דרכו בכך אפ"ה חייב לגומרה וכן אם מצא בהמה והכישה אע"פ שאלו היתה שלו לא מטפל בה כיון שהתחיל במצוה שהכיש' חייב לטפל בה להחזירה עד לרשות בעליה וי"א דבכלים שאין דרכו להחזיר בעיר ומצאן בשדה אין צריך להחזיר אלא מן השדה לעיר ואז יניחם ואין צריך יותר כיון שהוליכם למקום המשתמר יותר מן השדה.
ג ההולך בדרך הטוב והישר ודרכו לעשות לפנים משורת הדין יחזיר גם אבידה בכל מקום אף על פי שאינה לפי כבודו ויש חולקין ואומרים משום לפנים משורת הדין דממון חבירו לא יזלזל בכבודו אדרבא איסורא הוא לגביה דידיה שלא יזלזל בכבוד תורה במקום שאינו חייב ואם בא לעשות לפנים משורת הדין יותר ממונו ויעשה כמו שעשה ר' ישמעאל בר' יוסי דפגע בההוא גברא דחוי דרי' פתכא דאופי אמר ליה דלי לי אמר כמה שוין אמר ליה פלגא דזוזי יהיב ליה פלגא דזוזי ואפקר' ואע"ג דר' ישמעאל זקן ואינה לפי כבודו הוה ולא היא צריך גם לדלות לו עביד לפנים משורת הדין בממונא ויהיב' ליה פלגא דזוזא אבל בגופו לא יעשה לפנים משורת הדין משום כבוד תורה.
סימן רסד
אבדתו קודמת לכל אדם אבידת רבו ואבידת אביו של מי קודמת ובו ח"ס.
א מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ואבידת חבירו אם יכול להחזיר שניהם חייב להחזיר ואם לאו יחזיר את שלו שאבידתו קודמת אפילו לאבידת אביו ורצו כדררשינן מאפס כי לא יהיה בך אביון שפירשו הזהר בעצמך שלא תביא עצמך לידי עניות ומיהו אף על גב שלא חייבתו תורה אין לו לאדם לדקדק הרב' ולומר אקדים את שלי אלא יעשה לפני' משורת הדין אם לא בפסידא דמוכח ואם ידקדק תמיד בכך הרי פורק ממנו עול גמילות חסדים וסופו לבא לידי עניות שיצטרך גם הוא לבריות מרה כנגד מדה.
ב פגע באביד' אביו ואבידת רבו אם היה אביו שקול בחכמה כנגד רבו של אביו קודמת ראית בה תרתי ואם לאו של רבו קודמת שאביו הביאו לעולם הזה ורבו מביאו לעול' הבא והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה למד ממנו וע"ל בלבוש ע"ז סימן רמ"ב סעי' ל"ד.
ג הניח אבידתו והחזיר של חבירו אין לו אלא שכר הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו שוה מאה ושל חבירו שוה מאתים והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו במה דברים אמורים שהיה בעל החמור שם וזה לא התנה דאמרינן כיון שהיה הבעל שם ולא התנה עמו מחל לו אבל אם לא היה שם אע"פ שלא התנה או שהיה שם וזה התנה עמו ואמר לו אציל את שלך ואתה תתן לי דמי חמורי או שהתנה כך בפני ג' חייב לו דמי החמור שלו ואפילו עלה חמור שלו מאליו זכה במה שהתנ' עמו שהרי כשהתנה נתייאש זה מחמודו ונתן דעתו על תנאו ועכשיו שעלה מן שמיא הוא דרחימו עליה מיהו כיון שנתייאש הפקר הוא וכל הקודם בו זכה בו וע"ל סימן רס"ה.
ד ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו. לשון מורי ז"ל ודוקא שהתנה עם הבעלי' שיתנו לו שכרו אע"פ שלא יציל אבל אם לא התנה עם הבעלי' וירד להציל ולא הציל אפי' שכרו אין לו דהא לא הועיל לו וכן אם עלה החמור מאליו אם לא התנה אפי' שכרו אין לו אבל אם הציל לא יוכל בעל החמור לומר חמורי היה עולה בלעדי הצלתך אלא חייב ליתן לו שכרו דהא הצילו. וכן הדין בשנים שנתפסו והוציא האחד הוצאות אם השני יצא מן המאסר בלא השתדלות חבירו אינו חייב ליתן לחבירו כלום הואיל ולא התנה עמו ואם לא יצא רק ע"י השתדלות האחר לא יכול לומר לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפה אע"פ שהאמת אתו אפילו הכי חייב ליתן לו כפי מה שנהנה לפי ראות ב"ד ואם נראה לב"ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות השתדלות בשבילו דאפילו בשביל עצמו לבדו היה צריך לכל ההוצאות הללו אינו חייב ליתן לו כלום דזה נהנה וזה אינו חסר. לכן יש מי שפסק על מי שהציל ספריו וספרי חבירו אם לא הוצרך הרבות הוצאות בשביל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו כלום ונ"ל דוקא שירד תחלה להציל שלו אלא שהציל ג"כ של חבירו עמו אבל אם ירד על דעת שניה' חייב ליתן לו מה שנהנה מאחר שהציל גם של חבירו עם שלו כן נ"ל. וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחנ' עשית עמדי שהרי לא צויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו עכ"ל.
ה וכן שנים שפגעו זה בזה זה יש בידו חבית של יין וזה יש בידו כד של דבש ונסדק הכד של דבש וקדם זה ושפך את יינו והציל את הדבש לתוך החבית שלו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם אמר לא אשפוך את ייני להציל את דבשך עד שתתן לי דמי ייני או שאמר כך בפני ג' שהם כב"ד חייב ליתן לו דמי יינו ואם הוא בענין שאם לא היה מציל הדבש היה נשפך לארץ נפסד אז הוי כמו הפקר שהרי נתייאש וכל המציל הציל לעצמי וכתב מורי ז"ל וה"ה בכל כיוצא בזה כגון שהית' שריפ' בעיר וברחו היהודים מן העיר מפחד הרליק' ובא אחד והציל מה שהציל הוא שלו דהוי כזוכה מן ההפקר עכ"ל.
ו היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים רקנים ונסדק' הכד של דבש ואמר לו בעל הקנקנים איני מציל לך דבשך בקנקני אא"כ תתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינרים וקבל עליו בעל הדבש ואמר לו הן ה"ז שחק בו ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא הפסידו כלו'.
ז וכן מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו ואמר לו העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו שחק בו ואין לו אלא שכרו הראוי לו ואם היה זה צייד וא"ל בטל' מצודתך והעבירני נותן לו כל מה שהתנה עמו כיון שיש לו הפסד צידו שהיה צד דגים בדינר וכן כל כיוצא בזה י"א הא דאין לו אלא שכרו היינו מדבר שאין רגילות ליתן עליו שכר הרבה שיכול לומר משטה הייתי בך אבל בדבר שדרך ליתן שכר הרבה כגון השבעת שדים או רפואה חייב ליתן לו כל מה שהתנ' עמו ואינו יכול לומר משט' הייתי בך ובשכר שדכנות גם כן אע"פ שהתנה עמו לתת לו הרב' אין צריך ליתן לו אלא שכרו דשדכנים מצויין לו הן ואין צריך לפסוק עליו הרב' יותר ממה שרגיל ומשט' בו.
ח בד"א כשלא נתן לו אבל אם נתן לו בכל אלו הדברים אינו יכול לחזור להוציא מידו.
סימן רסה
אין ליטול שכר על השבת האבידה ובו סעיף אחד:
א וכיון שצוה התורה להשיב אבידה לבעליה ודאי כל אדם חייב לקיים המצוה בתורת שהיא מצוה עליו ולהשיבה לבעליה בחנם ואין צריך ליתן לו שכר מ"מ אם הוא בעל מלאכה ומתבטל ממלאכתו ע"י ההשב' צריך ליתן לו שכר שלא חייבתו התורה להפסיד שלו ולהשיב של חבירו מיהו אין צריך ליתן לו כל מה שיתבטל כגון אם היה מלאכתו שוה דינר והחזיר אבידה ששוה אפי' מאה דינרין לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי שהוא אומר לו אם עשית מלאכתך היית מרבה טורח עכשיו מה שטרחת טול ולא יתן לו אלא שכרו כפועל בטל כלומר שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה כגון שהיה עוסק במלאכה כבידה והיה משתכר בה סלע ואם היו נותנין לו דינר להקל עליו ושיתבטל ממלאכתו הכבידה וילך בטל היה נוטל אין אומרים שיתן לו סלע שהפסיד במלאכתו הכבידה אלא נותן לו דינר שהיה נוטל והולך בטל ויהיה לו טרחו בהשבתו למצות השבה וי"א כפועל בטל כפי מה שרוצה לבטל ולהתעסק בהשבת' כגון שהיה עוסק במלאכה שנותנין עליה ארבע דינרין ואם היה בטל לגמרי היה נוטל דינר ולהתעסק בהשבתה היה נוטל שני דינרין צריך ליתן לו שני דינרין אע"פ שמגיע לו דינר בשכר ההשבה מ"מ הא מפסיד במלאכתו וכיון שלא חייבתו התורה להניח שלו ולהתעסק עסק בהשב' יכול ליטול שכר ההשבה אפי' עד כדי האביד' כגון שאינ' שוה אלא ב' דינרין ואם שכר ההשבה הוא יותר מבדי מלאכתו אין צריך ליתן לו רק כדי שכר מלאכתו כגון שעל מלאכתו היה נוטל דינר ועל ההשבה שני דינרין אין לו אלא דינר דלגבי המותר הוי כמי שאין לו מלאכ' דמי ובאין לו מלאכ' הא אמרינן שצריך להשיב בחנ' והא דמותר ליקח שכר ההשב' היינו כשאין הבעלים שם ועשה הוא מעצמו והשיב אבל אם הבעלים שם ולא התנה איהו דאפסיד אנפשיה ואין לו אלא כפועל בטל לגמרי ולא מה שהי' נוטל בטורח השבתה ואם התנה עם הבעלי' או שהיו שם ג' והתנ' בפניה' שיטול מה שיפסיד והרשוהו הרי זה נוטל כל מה שהתנ' ולא יוכלו למימר משמ' היינו כיון שיש לזה הפסד וכיון שרוצין לשל' לו דמי הפסידו מחייבין אותו לטרוח ולהשי' וגם הם מחוייבין ליתן לו כל מה שפסקו עמו אפי' אם פסקו לו יותר מהראוי ואם אין שם בעלים ולא ב"ד שלו קודם כדכתיבנא לעיל בסימן הקודם סעי' א'.
סימן רסו
דין אבידת עוברי עבירה ובו ה' סעיפים.
א אבידת עובדי ע"ז מותרת שנאמר לכל אבידת אחיך לאחיך את' מחזיר ואי את' מחזיר לגוי שאינו אחיך ול"מ כל זמן שלא הגיע לידו שאין חייב לטרוח אחרי' ולהשיב אלא אפי' אם באתה לידו מותרת דכתיב ומצאת' כלומר אפי' מצאת ובאה לידך לאחיך את' משיב ואי אתה משיב לגוי ולא עוד אלא שיש איסור בדבר אם מחזירין לו שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה ואסמכוה אקרא ואמרו המחזיר אבידה לגוי עליו הכתוב אומר למען ספות הרו' את הצמא' ופירש רש"י כשמחזיר אביד' לגוי השוה וחבר גוים לישראל ומרא' בעצמו שהשבת אביד' אינה חשוב' לו מצות בוראו שאף לגוי' הוא עוש' כן שלא נצטו' עליה' רוה אומות העול' ששבעי' ואינם צמא' ליוצר' צמאה זו כנסת ישראל שצמא' ותאבה ליראת יוצרה ולקיי' מצותיו ואם החזיר' לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונ' הרי זה משובח ובמקו' שיש חילול השם אם לא יחזיר כגון שמצאה במקו' רוב ישראל שיחשוב הגוי ודאי ישראל גנביה אז אבידתו אסורה וחייב לטפל בה אפילו לא אתאי לידו ולהחזיר' ובכל מקום מכניס כליהם מפני הגנבים כשל ישראל מפני דרכי שלום.
ב אבל אביד' של ישראל חייב להחזיר אפילו היה בעל האבידה רשע אוכל נבילות לתיאבון מ"מ אחיך הוא וכתיב לכל אבידת אחיך וגומ' ודרשינן לכל אביד' ולכל אחיך לכל אבידת לרבות אבידת קרקע כגון אם רואה מים באין לשטוף שדהו חייב לגדור בפניה' כדי להציל ולכל אחיך אפי' רשע אוכל נבילות לתיאבון אבל אוכל נבילות להכעיס הרי זה מין וק"ל מינין ואפיקורסין ועע"ז ומחללי שבתות בפרהסיא מורידין ואין מעלין ע"ל בלבוש ע"ז סי' קצ"ח כ"ש שאין מחזירין להן אב' דתן ואסור להחזיר' לו שלא יחזיק ידו.
ג דין המודר הנא' מחבירו לעניין החזרת אבידה כבד נתבאר בלבוש ע"ז סימן רכ"א.
ד חתול רע שמזיק לקטנים אין צריך להשיבו לבעליו אלא כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו.
ה אמר לו אביו אל תחזיר את האבידה הרי זה לא ישמע לו שהוא ואביו מצווין עליה.
סימן רסז
כיצד מכריז וכיצד מטפל בה בעודה בידו ובו כ"ז סעיפים.
א כתיב השב תשיבם כיצד מצות השבה אם הוא מכיר את הבעל יטפל בה עד שיגיענה לידו לא הגיעה לידו אלא נתנה לגינתו או לחורבתו יצא אע"פ שלא ידעו הבעלים דרבתה התורה לומר תשיבם מ"מ כל היכא שתשיבה לרשותו ובלבד שתהא משתמרת שם דאל"כ לא עשה ולא כלום לפיכך אם החזירה למקום שאינה משתמרת כגון גינה וחורבה פרוצה מאין גדר ונאבדה משם חייב הוא באחריות ואם החזיר את האבידה שחרית למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם בשחרית אע"פ שאינו מקום המשתמר אינו חייב עוד לטפל בה שהרי הבעלים רואים אותה. אבל בעלי חיים דנקטי להו ניגרא בריית' וצריכה נטירו יתירת לעולם חייב לטפל בה עד שיכניסנה לרשו' הבעלים במקום המשתמר מיהו אין צריך דעת בעלים ראה בהמ' שברחה מן הדיר והחזירה למקומה הרי זה קיים המצוה ואינו צריך דעת בעלים.
ב החזירה וברחה אפילו מאה פעמים חייב להחזיר שנאמר השב תשיבם השב אפילו מאה פעמים משמע.
ג ואם אינו מכי' את בעלה מכריז עליה כדי שיוודע הדבר לבעליה אולי יבא ויברר ע"י עדים או ע"י סימני' שהיא שלו ויחזירנה לו ותניא בראשונה כל מי שמצא אבידה מכריז עליה ג' רגלים ואחר הרגל האחרון שבעת ימים כן תקנו חכמים שבאותן הדורות מפני שברגלים היו מצויין כל ישראל יחד משחרב בה"מ התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסין שאמרו שכל מי שמוצא אביד' היא למלך התקינו שיהא מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו והיכא דליכא למיחש להאי אונסא צריך להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
ד וכיצד מכריז מזכיר שם האבידה לומר חפץ פלו' מצאתי ואינו חושש לרמאים לומר שבקל ימצאו סימן כיון שמזכיר שם האבידה שהרי אין מחזירין אלא בסימן מובהק.
ה בא בעל האבידה ונתן סימנים שאינם מובהקים אין מחזירין לו ואם מרגישין בו שהוא רמאי אף על פי שאמר סימנים מובהקים אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהוא שלו שנא' עד דרוש אחיך עד שתדרו' את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי.
ו בראשונה כל מי שאבד לו אבידה ובא ונתן סימנים היו מחזירין אות' לו אא"כ הוחזק רמאי דמסתמא לא הוי רמאי משרבו הרמאין התקינו ב"ד שיהו אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול דמסתמא מחזיקין אותו לרמאי י"א בסי' מובהק מחזירין אפילו בזמן הזה ואין צריך לעדים שאינו רמאי.
ז חמדה או המשקל או המניין או מקום האבידה סימנים מובהקים הם דאין לך סימן גדול מזה.
ח באו שנים זה נתן סימני האבידה וזה נתן ג"כ אותן סימנים שנתן האחר לא יתן לא לזה ולא לזה אלא תהא מונח' עד שיודה האחד לחבירו או יעשו פשרה ביניהם או שיביא האחד עדים הביאו זה עדים וזה עדים וסימנים סימנים במקום עדים לא כלום הוא ויהא מונח בו'.
ט נתן האחד סימנים והשני הביא עדים יתן לבעל העדים אפי' אין מעידים שנפלה ממנו אלא מעידים שהם מכירים שהיא שלו מחזיקין לה בחזקתו ולא אמרינן שמכרה ומאח' נפל
י נתן זה סימנים וזה נתן סימנים ועד אחד העד אחד כמו שאינו ויניח וי"א שזה שכנגד העד צריך לישבע דשלו הואי לבטל דברי העד ואעפ״כ אין נותנין לו כיון שאינו כידו ושכנגדו יש לו ג"כ סימני' ואם אינו רוצה לישבע נותנין לבעל העד.
יא מצא שמלה וכיוצא בו וזה הביא עדי אריגה שארגוה לו וזה הביא עדי נפילה שנפל' ממנו ינתן למביא עדי נפילה דשמא האחד מכרה לזה.
יב זה נתן מדת ארכה וזה נתן מדת רחבה ינתן למי שנותן מדת ארכה שמדת רחבה איפשר לשערו כשהיה בעליה מתכסה בה ושמא רמאי הוא הנותן מדת רחבה אבל מדת ארכה אינו יכול לשער.
יג זהנתן מדת ארכה ורחבה והשני נותן מדת משקלה ינתן לבעל המשקל שאין דרך לשקול הטלי' לפיכך הוי משקל סימן מובהק יותר מסימן ארכה ורחבה.
יד זה אומר כך ארכה וכך רחבה וזה אומר ארכה ורחבה יחד כך וכך אבל אינו יודע כמה באורך לבדו וכמה ברוחב לבדו ינתן למי שאומר כך ארכה וכך רחבה.
טו הכריז ולא באו הבעלים תהא המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו שנאמר ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך וגו'.
טז וכל זמן שהאביד' היא בידו הרי הוא כשומר שכר עליה שהרי צריך לטפל בה כמ"ש בסעיף הסמוך בע"ה וכל זמן שהוא מטפל בה הוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה כלומר שפטור לתת פרוטה לעני באותו זמן שמטפל בה וזה הוא שכרו יתר על שכר המצוה לפיכך הוי שומר שכר עליה ואם נגנבה או אבדה חייב לשלם כדין שומר שכר וי"א אינו אלא כשומר חנם וע"ל סי' ע"ב סעיף ב כיצד נקטינן לעניין משכון וכן הדין בכאן
יז כתיב לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים וגומר והשבותו לו וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך וגו' ואחז"ל למה לי דכתב רחמנא גבי אבידה שור חמור שה ושמלה שהרי כולם הם כלולים בכלל כל אבידת אחיך ולמה פרטם ותירצו כולם צריכין דאי כתב רחמנא שמלה ה"א ה"מ שמלה וביוצא בה כל מה שיש עדים בגופה וסימנים בגופה אבל חמור כשמביא עדים באוכף וסימנים באוכף לא מהדרינן החמור עד שיביא עדים בגופו או סימנים בגופו לכך כתב רחמנא חמור יתירה לרבות דאפילו בעדים דאוכף וסימנים דאוכף ג"כ מהדרי' החמור שור למה לי לרבות דאפילו גיזת זנבו צריך להשיב כלומר אפילו שער שבסוף הונך אע"פ דמסתמא הוא פחות מש"פ בשעה שגוזזה בפעם א' חייב להחזיר הגיזה וכ"ש השה לגיזותיו שחייב להחזיר הגיזה דמסתמא ודאי יש בה ש"פ. ואע"פ דק"ל דפחות משוה פרוטה אין בו משום השבת אבידה ה"מ בשמוצא דבר שאין בו ש"פ אבל הכא הא הוי בכלל השבה עם השור כשמצא ואף על גב שגזזה ממנו שוב לא פקע ממנה מצות השבה וכ"ת הא נמי פשיטא דאטו כל מי שימצא אבידה יקח ממנה מה שהוא שוה פחות משוה פרוטה מעט מעט ולא יהיה חייב בהשבה אצטריך לאשמעינן דאע"ג דחייב לגוזזה בעתה כדי שתחזיר ותגדל ואם כן בהיתר גזזה אפי' הכי חייב להחזירה וממילא שמעינן דהמוצ' אבידה חייב לטפל בה כדי להשביח' כגון הכא שצריך לגוזזה כדי שתחזור ותגדל. לפיכך אמרו רז"ל כל זמן שהאבידה היא אצלו לא סגי שיטפל בה כדי שלא תפסד אלא צריך אפילו להשביחה במה שדרכה כן כגון לגזוז הצאן בזמנה ולהניח אצלו כדי שתחזור ותגדל אפי' גיזת זנב השור שהוא דבר מועט חייב לטפל בה לגוזזה בעתה כדי שתחזור ותגדל. ושה דכתב רחמנא גבי אבידה נסתפקו בגמרא למאי אתא ונשאר בקשיא.
יח וכיון דילפי' מקרא שצריך המוצא לטפל באבידה אחז"ל שצריך לבקרה ולבודקה כל זמן שהיא אצלו כדי שלא תפסד כיצד מצא כסות של צמר מנערה אח' לשלשים יום אבל טפי לא שתתקלקל ולא ינערנה במקל דקשה לה שקורע' ולא ינערנה בשני בני אדם שמותחין אותה וקורעין אות' אלא א' מנער' בידו ושוטחה על גבי מטה לצרכה בלבד ולא לצורכו ליהנות הוא בה אע"ג שגם היא צריכ' לאותו שיטוח כגון אם נזדמנו לו אורחי' לא ישטחנו בפניהם ואפי' לצרכה שמא תגנב.
יט מצא כלי עץ משתמש בהן לצרכן מעט כדי שלא ירקבו כלי נחשת משתמש בהן בחמין אבל לא ישים הכלי ע"ג האור מפני שמשתיקן כלי כסף ישתמש בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירין מגרפית וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן מצא כלי זהב וכלי זכוכי' לא יגע בהן עד שיבא אליהו דכל שימוש קשה בהן וכן הדין בכסות של פשתן לא ישמש כו וגם לא ינערם דכל שימוש וניעו' קשה לו אלא יניחנו עד שיבא אליהו.
כ מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום כדי שלא יתעפשו ואם אינו יודע לקרות בהן גוללן אחד לשלשים יום ולעולם לא ילמד בהן דבר שלא למד מעולם מפני שצריך עיון רב ויבא להשהותו לפניו יותר מכדי צורך הספ' ולא יקרא פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם שלא יבא להשהות בה יותר מדאי ולא יפתח בה יותר מג' דפין שיבא למותחה ולקורעה ולא יהיו שנים קורין בה בשני עניינים מפני שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן ויבאו לקורעה אבל קורין שנים בעניין א' ודוקא שנים אבל לא ג' שיבאו ג"כ למשוך לכאן ולכאן ולקורעה.
כא מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו מיד אם ירצה שאין הבעל מקפיד עליהם מפני שדבר מצוי הוא לקנותם בכל שעה מש"כ בשאר אבידות שכל אדם חפ' בשלו.
כב מצא דבר שיש בו רוח חיי' והרי הוא דבר שצריך להאכילו ולא מצינו שחייבה התורה להוציא הוצאו' על מי שמוצא אבידה לפיכך אחז"ל אם הוא דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור יטפל בהן המוצא י"כ חדשים מיום המוצאן ושוכרן ולוקח שכרן ומאכילן בשכרן ואם יעלה שכרן יותר על אכילתם הרי היתר ישמרנו לבעלים וכן אם מצא תרנגולת שהיא מטלת בצים בכל יום מטפל בה י"ב חדש ומוכר ביציה ומאכילה ומכאן ואילך בין בתרנגולת בין בפרה וחמור אין צריך לטפל בהם עוד אלא שם דמיהן עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם מחבירו למחצית שכר.
כג מצא עגלים וסייחי' במקום שיש מרעה אין טיפולן מרובה מטפל בהן ג' חדשים שלא במקום מרעה שצריך לפטמה על אבוסו ממה שבבי' שדמיהם יקרים וגם טיפול מרובה אינו מטפל בהן אלא שלשים יום.
כד אווזים ותרנגולים זכרים מטפל בהם ג' יום ואם הם קטני' ביותר וכן כל דבר שטיפולו מרובה משכרו מיטפל בהן ג' ימים מכאן ואילך מוכרן בב"ד וי"א דאין צריך ב"ד ויכול לשומן וליקח' לעצמו באותן הדמים ואע"ג דגבי גבאי צדקה אמרינן אין פורטין לעצמן היינו משום חשד אבל גבי משיב אבידה כיון דמשום מצות השבת אבידה קעביד לא חשדינן ליה שישום לו בזול.
כה מצא פירות שהתחילו לירקב וכן כל דבר שאם ינוח ירקב טוב לו שימכרנו ובכל מקום שמוכרן או מקום שאמרנו ששמין לו בדמים מה יעשה בדמים ינתנו למוציאו ויש לו רשות להשתמש בהן לפיכך אם נאנסו חייב לשלם ואע"פ שעדיין לא נשתמש בהן שכיון שיש לו רשות להשתמש בהן הרי הם אצלו כשאלה שכל הנאה שלו וחייב באונסין בד"א שיש לו רשות להשתמש בהן ה"מ בדמי אבידה ששמו לו מפני שטרח להטפל בה אבל אם מצא מעות לא התירו לו להשתמש בהן לפיכך אם אבדו באונס פטור שאינו עליהם אלא כשומר שכר ולפי הי"א שכתבתי בסעיף ט"ז אינו עליהם אלא כשומר חנם.
כו כל אותן הימים שהוא מיטפל באבידה קודם שימכרנה אם האכילן משלו נוטל מהבעלים בלא שבועה מפני תקון העולם.
כז וכן המוצא מציאה ומחזירה וטוען הבעל שאבד יותר אין צריך המוצא לישבע מפני תיקון העולם שאם אתה אומר ישבע יניח המציאה וילך לו כדי שלא ישבע ואפי' אם טוען שני כיסין מצאת לי והיו קשורין יחד וא"א שימצא האחד אלא א"כ נמצא האחר הקשור עמו וזה אומר לא מצאתי אלא א' או שאמר שניהם מצאתי והחזרתי לך אחד אין צריך לישבע מפני תיקון העול'. אם הכריזו בב"ה להחזיר אבידה כתקנת ר"ג ויש אנשים שאומרים שנמסר להם הדבר בסוד יש לנדות מי שמשתדל לבטל תקנת ר"ג ואפי' נשבע שלא לגלות אינו מועיל שהרי נשבע לבטל המצוה וע"ל בע"ז בדין שבועה.
סימן רסח
דין קנייה בחצרו ובד' אמותיו ובו ה"ס:
א כל מציאה שאמרנו שהיא של מוצאה אינו זוכה בה עד שתגיע לידו או לרשותו. אבל אם ראה את המציאה אפי' נפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה ודוקא בר"ה שאין ד' אמותיו קונות לו אבל במקו' שארבע אמותיו קונות לו קנה זה שנפל עליה תחלה דמשו' דנפל לא אמרי' דגרע שהרי גלה דעתו שלא כיון שיקנו לו ד' אמותיו דא"לכ למאי נפל עליה לא אמרי' הכי אלא אפי' ידע וכיון שד' אמותיו יקנו לו משו' דאד' בה ליעל הממון נפל עליה לנטירות יתירת' שלא יקחוה אחרים.
ב בד"א שלא קנה עד שתגיע לידו או לרשותו ה"מ בד"ה אבל בשאר מקומות תקנו חז"ל שיהו ארבע אמותיו של אדם שהוא עומד בצדן קונות לו כי היכי דלא ליתי לאינצוי י לפיכך אם הגיע המציאה לתוך ד' אמותיו שלו זכה בה מדברי חכמים שתקנו כן. כדי שלא יריבו המוצאים זה זה ע"ז בד"א בסימט' או בצידי ר"ה שאין הרבים דוחקין שם או בשדה שאין לה בעלים שהקנו לו חכמי' שם ד' אמותיו שיהו בחצירו שקונה לו אבל בר"ה או בתוך שדה חבירו אין ארבע אמותיו קונות לו בר"ה שמפני שרבים דוחקי' שם אין שייך לומר ד' אמות שלו קונות לו שהרי כמה ד' אמות של הרבה בני אד' מובלעים אלו בתוך אלו ואיזו מהם יקנה ובתוך שדה חבירו היאך יקנו לו ד' אמותיו שהיא עומד בצידן שיהיו כחצירו והם של חבירו לפיכך אינו קונה שם עד שתגיע המציא' לידו לידו ובמקו' שד' אמות קונות שני' שבאו כא' לתוך ד' אמות או שעומדי' שניה' ונפלה מציאה בתוך ד' אמותיהן קנו וחולקין.
ג כבר אמרנו פעמי' דילפי' מקראי שחצירו של אדם קונה לו אפי' שלא מדעתו לפיכך אם נפל מציאה לחצר הרי היא של בעל החצר בד"א בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון בשדהו וגינתו וכיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי זכה בהם ואם אינו עומד שם אע"פ ששמע ואמר יזכה לי שדה או שהיה עומד שם ולא אמר יזכה לי שדי כל הקודם זכה וי"א דבעומד שם בצד שדהו לחוד סגי אע"פ שלא אמר יזכה לי שדי דהא משתמר לדעתו הוא וע"ל סימן ר'. והא דחצירו המשתמרת קונה לו ה"מ ביודע במציאה כלומר ביודע שתבא מציאה לחצירו או דאסיק אדעתיה שתבא אבל בדבר שאינו רגיל לבא אין חצירו קונה לו אע"פ שבאה מציאה לשם ובא אחד ונטלה משם זכה הואיל ולא ידע בעל החצר במציא' ששם קודם שזכה השני וע"ל סימן רל"ב סעיף י"ח ואם סוחר אחד הביא סחורה בזול לתוך חצרו של שמעון ובא שמעון ואמר תקנה לו חצרו ואחר כך בא ראובן ולקחה מן הסוחר י"א דראובן זכה כיון שאינה מציאה גמורה שהרי הוא עדיין ביד הסוחר ובעל החצר צריך לעשות בה קניין לא זכתה לו חצירו אע"פ שאמר תקנה לי חצירי וי"א כיון שאמר תקנה לי חצירי קנאה ואם אח"כ באה סחורה לחצירו של ראובן ואמר ראובן תקנה לי חצירי ובא שמעון וקנאה ובא ראובן ומיח' ביד שמעון שלא ליקח הסחורה משם כי הוא כבר קנא' במה שאמר תקנה לי חצירי וטוען שמעון ממ"נ תן לי הסחורה הראשונה שקנית כבר בביתי ואני כבר אמרתי שתקנ' לי חצירי או תן לי הסחור' של עכשיו כי לא יועיל לך ג"כ מה שאמרת תקנה לי חצירי אם כבר נפסק הדין על המעשה הראשון זכה הזוכה ע"פ הדין ונשאר המעש' השני לחוד והמע"ה דהא אפליגו רברבתא בדין זה אבל אם לא נפסק הדין בראשונה עד שאירע גם מעשה השני צריך ראובן ליתן לשמעון אחת מן הסחורה ממ"נ.
ד ראה אחרים רצים אחר המציאה שהיא בשדהו והרי היא צבי שבור או גוזלות שלא פרחו אם היה עומד בצד שדהו שהם בתוכה ואלו היה רץ אחריהן היה מגיען ואמר. זכתה לי שדי כיון שהיה יכול להגיען הרי הן כמשתמר לדעתו וגם אמר שתזכה לו שדהו זכתה לו שדהו ולי"א דלעיל אפי' לא אמר תקנה לי חצירי ואם אינו יכול להגיען הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכגוזלו' המפריחים אע"פ שאמר תזכה לי שדי לא אמר כלום שהרי אינו כלום לדעתו אלא כל הקודם בהם זכה ואם נתנום לו אחרי' במתנה והרי הם מתגלגלי' בתוך שדהו אפילו לא היה יכול להגיען הואיל ודעת אחרי' הקנה לו קנתה לו שדהו ואם היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין לא קנתה לו שדהו.
ה כבר ידעת דקטנה יש לה יד לקבל גיטה דכתיב ונתן בידה כמ"ש במקומו וכיון שיש לה יד יש לה חצר שקונה לה מציאה דחצר גבי קטנה משום ידה איתרבאי דדרשי' ונתן מ"מ וכיון שיש לה חצר תקנו לה ג"כ ד' אמות שיהו קונות לה דהא ד' אמות תקנו משום חצר אבל קטן אין לו חצר שאין חצירו קונה לו כלום וכ"ש שאין ד' אמות קונות לו וטעמא דחצר דגבר' משום שליחות אתרכאי וקטן כיון שאין לו שליחות אין לו תורת חצר וכיון שאין לו תורת חצר לא תקנו לו ד' אמות שיקנו לו.
סימן רסט
המגביה מציא' לחבירו ואם הגביהו חדש ופקח ובו ו' סעיפים:
א המגביה מציאה לחבירו אף על פי שלא אמר לו חבירו להגביה לו זכה בה חבירו שהגבתו הקנה לו וזכה בהגבהתו.
ב שני' שהגביהו מציא' כאחד או אפי' הגביה א' ראש האחד תחלה ובא השני והגביה ראש השני קנאוה שניהם.
ג הגביהו' לו חרש או שוטה או קטן לא קנה הפקח לפי שאין בהם דעת להקנות.
ד (ואם הגביהוה חרש ופקח כאחד הפקח ודאי לא קנה שהרי הוא לא הגביה אלא עד אחד והצד השני שמגביה החרש לא מהניא ליה לקנות והוי כאילו היא עדיין מונחת ע"ג קרקע ולא קנה וכיון שהפקח לא קנה גם החרש לא קנה אע"ג דהחרש היה לו לקנות דהא הצד שהוא בעצמו גבה קנה מכח דרכי שלום כמ"ש בסמוך ומה שהפקח גומר לו ההגב' הרי הוא מקנה לו חלקו מ"מ מתוך שהפקח לא קנה גם החרש לא קנה. ואם בא אחר וחטפה מידם קנה וליכא לתקוני הכא שיקנה החרש דלא ליתי לנצויי דמימר אמר הרי הפקח לא קנה אנא אקני בתמיה ולא יבא לאינצויי מיהו מה שביד כל אחד קונה והרי הוא שלו והמותר קנה החוט' ואם היו שניה' המגביהים חרשי' תקנו חכמי' שיקנו ולא יוכל אחר לחוטפו מיד' מפני דרכי שלום שלא יבא להתקוטט עמו.
ה טלית שמונח חציה על גבי עמוד שהוא גבוה ג' טפחי' וחציה על גב קרקע ובא אחד והגביה ראש האחד שעל. גבי הקרקע וניתק ראש השני שעל גבי העמוד ונפל על גב קרקע קנאה כיון שראש האחד עדיין בידו וראש השני היה מוגב' מכחו נ' טפחים מן הארץ מיד כשנשמט מעל העמוד קודם שנפל לארץ הרי עשה הגבהה גמורה קודם שנפל לארץ ואע"ג שאח"כ נפל לארץ הרי כבר קנאו ודוקא שהיה עדיין ראש האחד שגבה בידו כשנשמט ראש השני מן העמוד אבל אם לא היה ראש האחד בידו כשנשמט ראש השני מן העמוד בעוד שהיה הטלית עדיין באויר לא קנאה אע"פ שהיה מוגבה מכחו ג' טפחים מן האר' כיון שעת' כולה באר' וכן אפילו אם ראש האחד בידו ולא ניתק ראש השני מעל גבי העמוד הוי כאלו לא הגביהו ולא קנאו אע"פ שאילו היה נותקו היה מוגבה מכחו דהא מ"מ לא נתקו ואם הטלית מונח על גב דף והכה בדף ועלה הטלית מכחו ג' טפחים קנאו אבל אם לא עלה למעלה מכח הכאתו אלא נפל לאר' אף על פי שהדף הוא גבוה ג' טפחים מן הקרקע לא קנה דהא לא הוגבהה מכחו.
ו ראה את המציא' ואמר לחבירו זכה לי בה והלך זה והגביה כיון שהגבי' לצרכו של זה שאמר לו אע"פ שלא הגיע לידו קנאה שהרי מיד שהגביה זכה זה בהגבהתו ואין המגביה נאמן לומר אפי' בעודה בידו לצרכי הגבהתיה כיון ששתק והלך וגבה בשליחתו של זה. אבל אם אמר לו הרואה תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה קנאה לעצמו בין אם אמר זכיתי בה תחלה לצרכי בין אם אמר הגבהתיה תחלה לצרכך ועתה אני רוצה לזכו' בה זכה בה דכיון שאמר לו תנה לי ולא אמר זכה אתה לי בהגבתה נמצא שלא עשאו שליח לקנותה לו בהגבהתה עד שעת נתינה והרי קודם נתינה חזר זה משליחותו לפיכך אם נתנ' ליד הרואה ואח"כ אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום. וה"ה נמי אם הגביה מעצמו לצורך חבירו נעשה שלוחו וזכה בשבילו ואינו יכול לחזור בו דהא זכין לאדם שלא מדעתו אלא שנאמן לומר אח"כ לצורך עצמי הגבהתי כל זמן שהיא בידו ומה שאמרתי כן משטה הייתי בך מח שאין כן כשאומר לו הרואה זכה לי שאפי' אם הגביה סתם אינו נאמן אח"כ לומר לצרכי הגבהתיה אפילו בעודה בידו כמו שכתבתי ראובן שאמר לשמעון קנו לנו ביחד סחורה פלונית והלך שמעון וקנאה ואחר כך בא ואמר שקנאה לעצמו י"א שצריך לחלו' עם ראובן דה"ל כמגביה מציא' לחבירו וי"א דוקא שאם לא היו לשמעון דמים וקנה בלא דמים זכה ראובן במה שקנה בלא דמים ואם נתרצה לקנות לשניהם ה"ל כאלו זכה לשניהם.
סימן רע
מציא' חש"ו ובנו ובתו ועבדו ושפחתו ואשתו ופועלו ובו ג' סעיפים.
א מציאות חרש שוטה וקטן אין בהם משום גזל שהם לא קנו שאין בהם דעת לקנות אלא מפני דרכי שלום יש ביניהם לפיכך אם עבר א' וגזלה מידם אין מוציאין אותה מידו ודוקא מציאה שאין דעת אחרת מקנ' לו אבל שכירות של קטן וכיוצא בו שחייב האחר להקנותו לו מוציאין אפי' בדיינין.
ב מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפילו הם גדולי' תקנו חז"ל שתהא של האב משום איבה כלומ' שלא יטיל עליהם איבה אם לא יתנו לו לא יפרנסם עוד ומציא' בתו קטנה או אפילו נערה אפי' אינה סמוכה על שולחנו הרי היא ג"כ של אב שתקנו ג"כ משום איבה שלא יקדשנה למנוול ולמוכה שחין שהרי יש בידו לקדשה למי שירצה וכן מציאת עברו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הן שלו דמה שקנה העבד והשפחה והאשה קנה הבעל. אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שלחנו אע"פ שהוא קטן וכן מציאת עבדו ושפחתו העברים דלא שייך באלו איבה דקטן אינו סמוך על שלחנו ועבדו ושפחתו העברים אף על פי שאוכלים על שולחנו בשכרן הם אוכלים ומה להן ולאיבתו לפיכך היא שלחן. גירושין אע"ג שחייב עדיין לזונה מציאתה שלה דמידי הוא טעמא דמציאת אשה לבעלה אלא משום איבה הכא אית לה איבה ואיבה דהא רוצה לגרשה ובסמוכין על שולחן אביה' דאמרן דמציאתן לאביהם נמי משום איבה לא אמרן אלא דוקא בבנו ובבתו שדרך האב לזונם תמיד ואם לא יפרנסם האב לא יפרנסום אחרים אבל אדם אחר מעלמא הסמוך על שולחן חבירו חנם כגון יתום וכיוצא בו הרי מציאתו לעצמו דלא תקנו הכא משום איבה שאם לא יפרנסנו הוא יפרנסו אחרים והנותן מתנה לקטן הסמוך על שלחן אביו חרי היא של אביו דמסתמא לאביו נתן אבל הנותן מתנה לבן גדול אפילו סמוך על שלחן אביו הרי היא של הבן דלא שייך כאן לתקן משום איבה שזה אי רוצה להקנו' אלא להבן.
ג מציא' פועל לעצמו אע"פ שאמר לו סתם עשה עמי מלאכה היום לא שכרו אלא למלאכתו ולא למציאות ואין צ"ל אם א"ל עדור עמי היום או נבש עמי היום שלא שכרו אלא לאותו מלאכה אבל אם שכרו ללקט מציאת כגון ששט' נהר על כל גדותיו והוליך עמו דגים וכשחוזר הנהר לאחור נשארו הדגים על פני השד' ושכרו ללקט הדגים הנמצאים באגם שהם של הפקר וכן מציאת אשתו שגרשה אפילו בספק וכמציא' דמי אז אפילו מצא כיס מלאה דינרים גם הוא לבעל הבית דהא ללקט מציאות שכרו וי"א דאפילו שכרו סתם ומראה לו אח"כ ללקט מציאות כגון דגים גם כל מציאותיו לבעל הבית דמעיקרא אשתעבד למאי דבעי בע"ה.
סימן רעא
מציאת בהמה ושטר חוב ושובר וגט אשה ובו ה' סעיפים.
א שנים שראו גמל או חמור של מציאה וקדמו שניה' והנהיגוהו או משכוהו או שהיה א' מנהיג וא' מושך שניהם קנו בד"א בחמור אבל בגמל אם היה א' מנהיג וא' מושך המושך קנה שכן דרכו ולא המנהיג.
ב בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסירה לא קנה עד שימשוך או ינהיג וכן בנכסי הגר אבל קנה המוסירה לבדה שהרי היא בידו.
ג היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסירה הרוכב קנה הבהמה ובמוסירה מה שהוא על לחיי הבהמה בלבד וזה שאחז המוסירה קנה ממנה מה שאחז בידו ושאר המוסירה לא קנה שום אחד מהם היו שנים רוכבין קנו שניהם וכן היה אחד רוכב וא' מנהיג שניהם קנו ויחלקו.
ד דין מציאת שטרות ושוברי' נתבאר בסימן ס"ה.
ה דין מציאת גט נתבאר בלבוש הבו' וארגמן סימן קל"ב וסימן קנ"ג.