לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות אבידה ומציאה · סימן רס
המוצא דבר שמוכח שהונח שם ובו י"א סעיפים:
א המוצא בגל או בכותל ישן שאין זוכרין מי בנאו ולא חיה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה וגם לא בחזקת אבותיו הרי הוא של מוצאה והיא שעלה חלודה שניכר שארך לו שם הימים שאני אומר של גוים הקדמוני' הוא וכי תימא א"כ תקני ליה חצירו לזה שהיא של עכשיו אין חצירו של אדם קונה לו אלא במקו' שמצוי הוא שימצאנו אבל זה היה איפשר שלא ימצאנו לעול' ויכול להיות שהיה אבוד ממנו ומכל אדם לעול' בזה אין חצירו קונה לו לפיכך הוא של מוצאו ואפילו היה הכותל של זה שני' רבות ואיפשר שהעל' חלודה מאותה זמן אפ"ה היא של מוצא' דתלינן בקדמוני' והמוציא מחבירו עליו הראייה והוא שימצאנ' מטה מטה בכותל כדרך כל המטמונית הישני' אבל אם מראי' הדברי' שהוא מטמון חדש אפי' אם נסתפק לו הדבר ה"ז לא יגע בהם שמא אדם הניחו שם וישוב לקחתו ואם הכותל חדש שידוע שאבותיו של זה שהוא דר שם עכשיו בנאוהו ולא יצא מרשות' מציאה הנמצאת בו מחציו ולחוץ פירש שמצאה באחד מאחורי הכותל הסמוכי' לרשות הרבי' הרי היא של מוצאה אפילו יש בו סי' דאמרינן כיון שהוא מונח סמוך לרשות הרבי' א' מבני רשות הרבי' נתנו שם ושכחו והוא שהעלה חלודה שודאי שכחו בעליו ונתייאש ממנו כיון שארך לו שם הימי' עד שהעלה חלודה שאם לא העלה חלודה לא יגע בו דשמא הניחו אחר שם מקרוב וישוב ליקחנה ואם היא בכותל מחציו ולפנים הרי הוא של ב"ה אפילו העלה חלודה שכן דרך ב"ה להניח שם מחציו ולפנים שלא יראוה בני ר"ה העוברי' ושבים ודרכו להניחו שם ימי' רבי' אפילו עד שהעלה חלודה ואינו מתייאש ואם הוא ממלא כל הכותל ה"ז ספק מאיזה צד הונח שם וחולקין המוצא עם בעל הבית אפילו אם הכותל משופע ולא אמרי' נתגלגל ממקום הגבוה למקום השפל.
ב בד"א במוכן או בנסכא שאין הוכחה מאיזה מקום בא לשם אבל סכין או כיס הוא מוכיח על עצמו מאיזה מקו' בא לש' שאם בית יד של הסכין ורצועות הכיס לצד חו' ודאי מחו' בא לשם שא' מבני רשות הרבי' הניחו שם והוא של מוצאו אפי' הוא מחציו ולפני' ואם הם לצד פני' הרי הוא של בעל הבית שהוא הניחו שם ואפילו הוא מחציו ולחו'.
ג והא דאמרי' שמחציו ולפני' הוא של בעל הבית ה"מ כשהו' טוען שהוא שלו או שהוא יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו היה אבל אם הודה שהם מציאה הרי הוא של מוצאה שהרי אין חצירו קונה לו בכהאי גוונא כדכתיבנא לעיל סעיף א'. לפיכך המשכיר ביתו לאחרים מציאה הנמצאת בתוך הבית הרי היא של הדר בו באחרונה אפילו אינו נותן בה סימן דאמרינן הראשונים כשיצאו ודאי חפשו בכל מקים ולא הניחו כלום בבית ואם השכירו לשלשה גוים כאחד הרי עשאו פונדק וכל הנמצא בו אח"כ אפילו בתוך הבית הרי היא של מוצאו מפני שאין אחד יכול לטעון שהוא שלו או שהוא ממנו שם כיון שעשאו פונדק לשלשה גוים תלינן בשל גוים.
ד ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר ק"ל שכירות ליומיה ממכר וא"כ הוי בית זה כמו חצר השותפין לפיכך אם היה צבי שבור או גוזלו' שלא פרחו נכנסין לתוך הבית הרי אלו של שניהם דשניהם זכו בהו בבת אחת דחצירן קנתה להם כמו בחצר השותפין אבל אם קנה אחד מהם בתוך הבית מציאה מגנב הרי היא שלו לבדו ואין לחבירו זכות בה שאין זה דבר הפקר דשייך לומר ביה חצירן קונה להן שהרי היתה ביד הנגב ולא הפקר.
ה המוצא מעות בחנות בין התיבה לחנווני הרי הם של חנווני שדרך החנווני לשאת ולתת שם במעות המכירה שנותנין לו וממנו נפל ואם מצאם על התיבה ואצ"ל מן דתיבה ולחוץ הרי הם של מוצאם שדרך רבים נכנסים שם וכיון שרבים נכנסים ודאי נתייאש מהם דמטי יתבעם לפיכך אפי' אם יש בהן סימן הרי הם של מוצאם וי"א דעל התיבה של חנווני הם שהרי החנווני יושב עליה תמיד ונוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנים לו נותן לתיבה ואין נופל שם שום דבר אלא מן החנווגי ואינו מתייאש מהם כי עיניו תמיד עליהם לראות שלא יקחו ואם מצא מעות בחנות של שולחני בין כסא לשולחני הרי אלו של שולחני שהרי כל משאו ומתנו שם. ואם מצאן על השולחן הרי הוא של מוצאו ואפי' לפי הי"א דלעיל דסבירא ליה דעל התיבה הוא של חנווני בשולחן מודה דהוא של מוצאן דגבי חנות אין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה לפי' ודאי של חנווני הוא אבל בשולחני דרך הבאים להחליף ליתן מעותיהן ג"כ על השולחן לפיכך אפי' מצא על השולחן ואצ"ל לפני השלחן לצד חוץ ואפילו היו צרורין ומונחים הרי הם של מוצאן דתולין ברבים הנכסים שם והוא שיהיו רוב גוים שאם לא כן חייב להכריז שכיון שהם צרורין יש בהם סימן ואין אדם מתייאש מהן כיון שיכול ליתן בהם סימן לכך חייב להכריז שמא יבא ישראל ויתן כהם סימן.
ו המוצא קציעות בדרך הרי הן מותרים לו ליקחם אפילו אם מצאן אצל שדה שיש בו קציעות שהדבר מראה שהם ממנו וכן המוצא תאנים אפי' תחת התאנה הנוטה על הדרך ובודאי שהם ממנו נפלו אפ"ה הם מותרים לו ליקחם שהבעלים מתייאשים מהם מעיקרא לפי שיודעים הם שדרכן לנשר מן האילן ומיד בנפילתם הם נמאסין לפיכך מפקר להו אבל חרובין וזתים בכה"ג אמורים שאינם נמאסים בנפילתם ואינו מפקר להו ותמרים שהרוח משיר אותם אע"פ שג"כ אינם נמאסים בנפילתם מותרים שהבעלים ודאי מתייאשים מהם מפני שהבהמות והחיות אוכלים אותם מחמת מתיקותם לפיכך מחלום ג"כ לכל אדם ואם היו של יתומים קטנים שאינם בני מחילה אסורים וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות או תיקן המקום שיפלו בו הנובלות עד שלקטם הרי אלו אסורים שהרי גילה דעתו שלא מחל.
ז מצא פירות מפוזרות במקום הגרנות שדשין אותם שם ונשא העיקר לביתו ונותרו אלו שיערו חז"ל אם היו כמו קב בד' אמו' או ביותר על ד' אמות הרי אלו של מוצאם מפני שטורח על הבעלים באסיפתם ומתייאשים מהם ואין כוונתם עוד לטרוח ולאוספם, היו מפוזרין בפחות מד' אמות שאין כ"כ טורח באסיפתם לא יגע בהם דשמא הבעלים הניחום שם ויבואו ויטלום וכן הדין ביותר מקב בד' אמות בשוה או ביותר. היו כמו חצי קב בשני אמות או קביים בח' אמות או שהיה הקב מב' וג' מינים כגון תמרים ושומשמין בכל אלו מבעיא בגמרא אם הבעלים מתייאשים מהם מפני טרחם או לא ולא איפשיטא ונשארה בספק לפיכך לכתחלה לא יגע בהם ואם נטלן אינו חייב להכריז וי"א אפי' בתמרים לחוד דלא נפיש טורחייהו כל כך וכל כיוצא ביה או בשומשמין לחוד דחשיבי אע"ג דנפיש טרחייהו הרבה נשארו בספק בגמרא ואסור ואסור ליטלם.
ח המוצא גוזלות בדרך המרדין ועדיין אינן יכולין לפרוח אם מצאן קרוב לשובך בתוך נ' אמה הרי הם של בעל השובך דודאי משיבך זה הם חוץ לנ' אמה הרי הם של מוצאם דקים להו לחז"ל שאין דרך הגוזל מדדה רחוק מן השובך יותר על נ' אמה וא"כ אינו מן השובך אלא מעלמא אתי מאחד שנפל ממנו נתייאש שהרי אין לו בו סימן ואם מצאן בשביל של כרמים אפי' חוץ לג' אמה הוי של בעל השובך שע"י הכרם היא מדד, מכרם לכרם ללקט מאכלה ויוצאת אפי' חוץ לנ' אמה מן השובך ואם נמצא בין שני שובכין ולכל א' מהם היא תוך ג' או אפי' חוץ מכר אחד וא' ומצאן בשביל של כרמים נותנין לאותו שהוא קרוב לו יותר מחצה על מחצה יחלוקו בד"א כשהיו יוני ב' השובכות שוין במניינם אבל אם היו יוני אחד רבים על האחר הולכין אחר הרוב ונותנין לו אפי' הוא רחוק וכל זה לא מיירי אלא בעוד שהם מדדים ועדיין אינן יכולין לפרוח אבל אם יכולין לפרוח בכל ענין הן של מוצאן דאזלינן בתר רוב' דעלמא ואימור מעלמא אתי
ט כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שאין זה אבידה שמתחייב בהשבתה כיון שהניחוה שם מדעת לפיכך אסור ליגע בה דשמא בעליה הניחוה עד שיחזרו ויטלוה ואם יטלנה הוא ויבאו הבעלים ליטלה ולא ימצאוה אם היה דבר שאין בו סימן הרי איבד ממון חבירו שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו ואם היה דבר שיש בו סימן הרי זה הטריחו לרדוף אחריה ולתת סימנים לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה ואפילו אם יסתפק לו הדבר שלא ידע אם הדבר זה מונח או אבוד הרי זה לא יגע בו ואם עבר ונטלו לביתו אסור לו להחזירו לשם שיכול להיות שיאבדנו בידים דשמא בין כך בא הבעל וחפשו ולא מצאו ולא יחזור עוד לבקשו פה ויבאו אחרים ויטלוה והרי הוא מאבדה בידים לפיכך אם היה דבר שאין בו סימן הרי זכה בו ואינו חייב להחזירו דודאי נתייאש כיון שאין בו סימן וכל דבר שיש בו סי' בין מצאו בספק הינוח בין בודאי בדרך נפילה בין בר"ה בין ברה"י חייב להכריז.
י כיצד מצא טלית או קורדם בצד הגדר ה"ז לא יגע בהם דדרך הינוח הוא ואין זה אבידה שכן דרך עובדי אדמה לתת שם כלי מלאכתן ומלבושיהם והוא להם שם בחזקת משתמר ואין זו אבידה שחייב בהשבתה בסרטי' ופרטיא גדולה שהם מקומות שאינו משתמר כלל ובודאי דרך נפילה בא לכאן הרי יש בהן סימן הרי זו אבידה שחייב ליטפל בה ולהשיבה לפיכך נוטל ומכריז מצא גוזלות מקושרות בכנפיהון ומדדין אחר הגדר או אחר הגפה או בשבילין שבשדות הרי אלו אין בהם סימן ויש להסתפק בהם שמא בעליהם הניחום שם כדי לחזור וליטלם לפיכך לא יגע בהם ואם נטלם זכה בהם והרי הם שלו כיון שאין בהם סימן ובא ולא מצאן ודאי נתייאש מהם וגם המקום אין כאן סימן כיון שיכולין לדדות אמרינן כבר נדדו ממקומן הראשון אע"ג דקודם יאוש באו לידו כיון שאינו יודע למי יחזירם זכה בהם דאין סברא לומר באלו שיונחו עד שיבא אליהו ואם היו קשורים קשר שהוא סימן חייב להכריז וכן אם מצאן קבועין במקומן ואינן מדדין חייב להכריז שהמקום הוי סימן ושמא יבא בעליהם ויתן סימן במקום וכל דברי שני הסעיפים הללו הם דעת הרמב"ם אבל יש חולקין וסבירא להו שג חלוקים יש בדבר הא' שאם הד משתמר כגון טלית או קורדום בצד הגדר בין אם בעליו הניחום שם או שהוא ספק אם הניחום שם אם לאו ה"ז לא יגע בו בין יש בו סימן בין אין בו סימן שאין זה אב דה שמתחייב בהשבתה כיון שהניחום שם מדעת ואם עבר ונטלם והוליכן לביתו אם יש בו סי' יכריז ויבאו הבעלי' ויתנו סי' בגוף האבידה או במקום ואם אין בו סי' יהא מונח עד שיבא אליהו ולא אמרינן שזכה בה כיון שאין בו סימן דהא קודם יאוש בא לידו וחייב בהשבה וגם לא יחזירנ' למקומה הראשון דדילמא בעוד שהוליבכו לביתו באו הבעלים וחפשו ולא מצאו ולא יחפשו עוד בה ואם הזיזו ממקומו אע"פ שנטלו לידו יחזירנו למקומו דלאו מידי עביד שכיון שאין אביד' אינו חייב בהגבתה ובשמירתה. הב' ובמקום שאינו משתמר כלל אפי' אם ודאי הונח שם אם אין בו סימן לא בגוף החפץ וגם לא במקום כגון שהוא דבר שמתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה הדרי הוא של מיצאו דאמרי' בעליהם הניחום שם להקל ממשאם ושכחוה שמה ונתייאשו ביון שאין בהם סימן לא בהג' ולא במקום ואם יש בו סי' נוטל ומכריז הג' ובמקום שמשתמר קצת כגון שבילי' שבשדות בין אם ידוע שהבעלים הניחום שם בין אם הוא ספק אם יש בו סי' בין בגופו בין במקום נוטל ומכריז כיון שאינו נשמר שם היטב הרי זו אבידה שחייב לטפל בה ואם אין סימן בגופי אם הוא דבר שיש לתלות שהונח שם מדעת הרי יש סימן במקום כגון אלומות גדולות שאינם מתגלגלים ברגלי אדם וברגלי בהמה וכיוצא בה נוטל ומכריז ואם גם במקום אין סימן כגון אלומות קטנות שמתגלגלין ברגלי אדם כו' או גוזלות מדדין איכא למימר שנדדו לשם ולא יטול דאיכא למימר שמא הונח שם ויבאו הבעלים ויקחום ואם יטלנו יפסידנו שהרי איי בו סי' ואם נטלו והגביהו בידו אפי' לא הזיזו ממקומו כבר נתחייב בהשבה מעלייתא ולא יחזירנו למקומו אלא יהא מונח עד שיבא אליהו וכתב מורי ז"ל וכן נ"ל עיקר.
יא מצא באשפה כלים גדולים והם מכוסים לא יגע בהם דודאי מדעת הטמינום שם ואין זו אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם בד"א באשפה שאינ' עשויה להפנות בלל אבל אם מתחלה עשויה ליפנות המשמין בה דבר אבידה מדעת היא שהיה לו לחוש שמא יפנוה פתאום ויטלנה גוי או ישראל חשוד אלא ודאי הפקירה והרי היא של מוצאה ואם מתחלה לא היתה עשויה לפנות ונמלכו עליה לפנותה אע"פ שמצאו מכוסה נוטל ומכריז שהמטמינו שם לא ידע שנמלכו עליה לפנותה לפיכך מצווה זה עליה בלא תוכל להתעלם בד"א בכלים גדולים אבל בכלים קטנים כגון סכין ושפוד וכיוצא בהן בכל ענין שתהא האשפה שהן נמצאין בה ואפי' הם מכוסי' באשפה הקבוע נוטל ומכריז שאי אפשר שהושלכו על ידי שכיבדו הבית.