לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ל · ב
ובזה יש לפרש השגת הראב"ד על הרמב"ם שכתב, וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו, כתב ע"ז הראב"ד, א"א בתוספתא דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות עכ"ל, וכתב ע"ז המגיה ז"ל, בדברי התוספתא דילן הכי איתא התם, אחד פסח מצרים ואחד פסח דורות מי שהיו לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלאכול בפסח, ראב"י אומר אומר אני בפסח מצרים הכתוב מדבר, ורבינו פסק כת"ק, ואם דעת הראב"ד להשיגו על שהי' לו לפסוק כדעת ראב"י דמשנתו קב ונקי, אינה השגה, דהיינו במשנה דוקא ולא בתוספתא כדאמרינן בכמה דוכתי ודוק עכ"ל המגיה.
אכן ע"ז יש לתרץ דהראב"ד ס"ל דאף בברייתא הלכה כראב"י וכדמוכח ביבמות ל"ז דדברי ר' אליעזר בן יעקב הוא בברייתא ואעפי"כ קאמר, אביי ורבא טרחו לאוקי דברי ר' אליעזר בן יעקב אליבה דהלכתא כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא הרי דאף בברייתא הלכה כר' אליעזר בן יעקב.
אכן זה קשה דהא במתניתין דפסחים דף צ"ו איתא מה בין פסח מצרים לפסח דורות, ולא חשיב החילוק הזה שבפסח מצרים טבילת אמהותיו מעכבת מלאכול בפסח ולא בפסח דורות, א"כ מוכח ממתניתין דאין חילוק לדין זה, וכיון דסתמא דמתניתין דלא כראב"י, איך יפסוק הראב"ד דלא כמתניתין, עוד קשה לי דהנה ראב"י הא אמר בפסח מצרים הכתוב מדבר, א"כ קאי ראב"י על הכתוב דמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, וסובר ראב"י דבפסח דורות אף מילת עבדיו אין מעכב את הרב מלאכול בפסח, וא"כ הראב"ד פוסק כראב"י דאין מילת העבדים מעכב הרב מלאכול בפסח, וא"כ פוסק הראב"ד נגד כל הנך סתמא דגמ' דנקט לפשטות דמילת העבדים מעכב את הרב מלאכול בפסח.
לכן נראה לפרש דברי הראב"ד באופן אחר, דהנה עבד שמל ולא טבל הא עדנה הוא עצמו אסור לאכול בפסח כדילפינן לר"ע מקרא דתושב ושכיר לגר שמל ולא טבל, וכדברי הרשב"א דסובר, דאף דיצא ע"י המילה מכלל גוי ואיננו עוד בכלל כל הגוים ערלים, אעפי"כ אסור לו לאכול בפסח, דבלא טבילה לא נכנס עדנה לדת ישראל ולפי זה יקשה א"כ איך קאמר קרא דומלתה אותו אז יאכל הרב בפסח, הא עדנה לא נכנס העבד לדת ישראל, וצריך לומר נהי דהעבד בעצמו אסור לו לאכול קודם הטבילה שלא נכנס עדנה לדת ישראל גמור, אעפי"כ עכבת הרב תלוי אם העבדים והשפחות יצאו מכלל גוי, וכיון דעבד ע"י המילה יצא מכלל גוי וגם מילה הוי בו, אין מעכב את האדון מלאכול בפסח מה שלא נגמר הכנסתו לדת יהודית, ור' אליעזר בן יעקב פליג על זה דסבירא לי' דאף טבילת העבד אחר המילה מעכב את האדון מלאכול בפסח, והא דכתיב קרא ומלתה אותו אז יאכל בו דמשמע דאם מל עבדו אף שלא טבלו עדנה מותר לאכול הרב בפסח, זה נאמר בפסח מצרים ולא בפסח דורות, וטעמא דמילתא, דהנה בתוס' ישנים בדף מ"ו פירש דלר' יהושע קודם מתן תורה נכנסו לכלל ישראל לאכול פסח במילה בלבד, וכיון שניתנה תורה ונצטוו בזמן הזה לטבול, א"כ עתה, בלא טבילה לא נעשה גר, נמצא אף דקי"ל אינו גר עד שימול ויטבול, הוא לאחר מתן תורה שאז נצטוו לטבול, אבל קודם מתן תורה במילה בלבדה הותרו לאכול בפסח, נמצא דר' אליעזר בן יעקב אדרבה לחומרא, דהא קאמר באמהותיו מעכב טבילה, אבל בעבד מעכב רק המילה מלאכול הרב בפסח, ע"ז אמר ראב"י, אומר אני, מה דהרב מותר לאכול בפסח תיכף אחר מילת עבדיו אף שלא טבלו, זה נאמר בפסח מצרים שלא היו מחויבים בטבילה, אבל לאחר מתן תורה שנתחדשה הלכה שצריך טבילה, אף טבילת עבדיו שאחר המילה מעכב את האדון מלאכול בפסח.
ולפי זה לא קשה מה שהקשינו הא במשנה בפסחים קא חשיב דברים שבין פסח מצרים לפסח דורות ולא חשוב זאת, אכן לפי שביארנו לא קשה, דבמשנה חשיב הדברים שחילוק הדין במצות הפסח, אבל הא דטבילת עבדיו לאחר המילה מעכב בפסח דורות ולא הי' עיכוב האדון לאכול בפסח מצרים, אין חילוק הדין בהפסח, אלא בהעבד, שבפסח מצרים נכנס לברית במילה בלבד, ובפסח לאחר מתן תורה לא נכנס העבד לברית בלי טבילה, משו"ה לא קתני, ומשו"ה פסק הראב"ד כראב"י.
אכן הרמב"ם סבירא לי' כיון דבכולה גמ' נזכר רק מילת עבדיו, סתמא דגמ' פסק דלא כראב"י, דאין מעכב טבילת העבדים את האדון מלאכול בפסח כיון שכבר מלו אף דהעבד בעצמו אסור לאכול הפסח קודם טבילה.