לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ל
בענין אי מילת עבדיו של הקטן מעכבתו מלהמנות על הפסח.
גמ' דף מז. ובכתה את אבי' ואת אמה, וגו', בד"א שלא קבלה עלי', אבל קבלה עלי' מטבילה ומותר בה מיד, ר"ש בן אלעזר אומר אעפ"י שלא קבלה עלי' כופה ומטבילה לשם שפחה וחוזר ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד, אמר רבא מאי טעמא דרשב"א, דכתיב כל עבד איש מקנת כסף, עבד איש ולא עבד אשה, אלא עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בעל כרחו, ורבנן אמר עולא כשם שאי אתה מל בן איש בעל כרחו כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו, ואלא הכתיב כל עבד איש, ההוא מיבעא לי' לכדשמואל, דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור שנאמר כל עבד איש מקנת כסף, עבד איש ולא עבד אשה, אלא עבד שיש רשות לרבו עליו קרוי עבד ושאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד ע"כ.
א
כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות קרבן פסח הלכה ו' ז"ל, הקטן אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלהמנות על הפסח שנאמר וכל עבד איש להוציא את הקטן עכ"ל, והקשה עליו המשנה למלך, א"כ מה הקשו עבד איש ולא עבד אשה, הא אצטריך לי' עבד איש להוציא את הקטן. עוד הקשה הכ"מ ממכילתא דאיתא, וכל עבד איש, אשה וקטן מנין ת"ל מקנת כסף מכל מקום, וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ונראה שרבינו גריס וכל עבד איש ולא של אשה וקטן עכ"ל הכ"מ, והדברים תמוהים דא"כ הי' להרמב"ם להביא דאף אשה אין מילת העבד מעכבתה, ומדוע לא הביא זאת הרמב"ם ונקט רק קטן.
והנראה לי, דהנה לקמן בדף ע' איתא, אמר ר' אליעזר מנין לערל שאין אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה, מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו.
אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו, אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו מלאכול בפסח אף תרומה מילת זכריו ועבדיו מעכבת אמר קרא ומלתה אותו אז יאכל בו מילת זכריו ועבדיו מעכבת ואין מילת זכריו מעכבת מלאכול בתרומה, והקשה בתוס' ד"ה אי מה פסח ז"ל, תימה דהא הך סוגיא כר"א ור' אליעזר גופי' דריש במכילתא דמילת עבדיו אין מעכבות אדם מלאכול בפסח ודריש אז יאכל בו העבד עכ"ל התוס'.
והנראה לתרץ, דהנה הא דמחויבין למול ילוד בית הוא מדין מילה, שהרי הוא בשמיני ודוחה את השבת, וא"כ מה דמעכב את הרב מלאכול בפסח חיוב מצות המילה שעל האדון למול את עבדיו ומצות המילה מעכבו מלאכול בפסח, אבל מה שמחויב למול מקנת כסף אין הטעם משום מצות מילה דהרי איננו עוד חיוב במצות מילה, אלא דהחיוב להכניס את עבדיו בישראליות, והחיוב הוא אף באמהותיו שמחויב להטבילן, וגם טבילת אמהותיו מעכבתו מלאכול בפסח, וכן כתב הרמב"ם שם בהלכה ה' ז"ל, וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו ודבר זה מפי קבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדות עכ"ל הרמב"ם, היינו דהקבלה היתה דמה דנאמר ומקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל האדון, וקודם המילה אין להאדון לאכול בפסח, הטעם, שאמרה התורה מה שאין מכניס עבדיו בישראלוות זה מעכבו מלאכול בפסח, וא"כ גם טבילת אמהותיו מעכבתו מלאכול בפסח, שהרי כשם שהוא מחויב להכניס עבדו בחיוב מצות, כן הוא מחויב בטבילת אמהותיו כדי להכניסן בחיוב מצות, ועל דין זה שמעכב מילת מקנת כסף וטבילת אמהותיו שאין זה מטעם חיוב מילה, ע"ז פליג ר' אליעזר וס"ל כיון דאין עדנה החיוב מטעם מצות מילה אין מעכבו מלאכול בפסח, אבל מילת ילוד בית שהחיוב למולו מטעם מצות מילה, גם ר' אליעזר מודה שמעכב, שהוא בכלל המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, וילוד בית הוא בכלל המול לו כל זכר וכן כתב הרמב"ם שמילת עבדים בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו מקרא דהמול לו כל זכר, וא"כ במילת ילוד בית גם ר' אליעזר מודה דמעכב מלאכול בפסח, אבל בתרומה אין מעכב את האדון מלאכול אפילו מילת ילוד בית.
אכן לכאורה קשה על דברינו, הפירוש בדברי הגמ' דקאמר ומלתה אותו אז יאכל בו, בו מילת זכריו ועבדיו מעכבת ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת מלאכול בתרומה, והא לר' אליעזר האי קרא דומלתה אותו לא קאי כלל על אכילת הרב בפסח, אלא על העבד גופו, שאם לא מלו אותו לא יאכל העבד בפסח, וא"כ איך ילפינן מזה לדין מילת עבדיו דאין מעכבין את הרב מלאכול בתרומה, כיון דקרא לא מיירי כלל בדין אכילת הרב בפסח, וקאי רק על דין העבד שאם לא נמול לא יאכל בפסח.
אכן קושי' זו אפשר להקשות גם על תירוץ התוס' דמתרצי על קושיתם ז"ל, ואמר רבינו יצחק דגמ' לפום רהיטא נקט כר' עקיבא דדריש אז יאכל בו האדון, ולר"א מזכריו פריך עכ"ל התוס', וזה הא קשה מאד, נהי דגמ' פריך לפום רהיטא, אבל איך יהי' מסקנת הגמ' דפריך לר"א מזכריו, אימא דמילת זכריו מעכב הרב מלאכול בתרומה, ומאי משני בו מילת זכריו מעכב ואין מילת זכריו מעכב את הרב מלאכול בתרומה, הא האי דומלתה אותו אז יאכל בו לא קאי כלל על עכוב הרב אלא על עכוב העבד מלאכול בפסח כל זמן שלא נימולו ואיך ילפינן מזה מיעוט לעכב הרב באכילת תרומה.
והנה בירושלמי בפרק הערל איתא, על דעתי' דר"ע לאיזה דבר נאמר תושב ושכיר בתרומה, כההיא דאמר ר' הילא בשם ר' יוסי הלוקח עבדים ערלים מן הגוי על מנת למוהלן, ר' יסא בשם ר' יוחנן שמעון בר בא בשם ר' יוחנן הלוקח עבדים ערלים מן הגוי על מנת למוהלן אפילו מלן לא יאכלו בתרומה. ועיין בקרבן עדה דמשבש וגריס ע"מ שלא למוהלן, ובאמת קשה מה דקאמר ע"מ למוהלן, אטו משום דקנן ע"מ למוהלן, איצטריך קרא, הא עכו"ם נינהו. משו"ה גריס הקרבן עדה ע"מ שלא למוהלן.
אכן נראה לי, דהנה בגמ' דילן שם פריך, ולר"ע תושב ושכיר מאי עביד לי' כו' לאתוי גר שמל ולא טבל, והקשה בתוס' בדף מ"ו ד"ה כי פליגי ז"ל, תימה דלקמן בריש הערל ממעט ר"ע גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר, והשתא כמאן סבר ר"ע, אי כר' יהושע למה לי קרא פשיטא דלא אכיל דעכו"ם גמור הוא כו' וכתב הרשב"א על זה ז"ל, וליתא, דשאני הכא דמילתו לשם ויהודית ואעפ"י שלא נגמר גיירותיו מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה עכ"ל הרשב"א, היינו דסובר הרשב"א דכבר יצא מכלל עכו"ם ויצא מן כלל כל הגוים ערלים כיון שמל לשם יהודית, ואף שלא נעשה ישראל אבל מכלל כל הגויים ערלים יצא וא"כ הוי אמינא שמותר לאכול בפסח, קמ"ל דאסור לאכול בפסח עד שיהי' ישראל גמור.
והנה לכאורה קשה לר"א דדריש ומלתה אותו אז יאכל בו העבד, למה לן קרא כיון דלא מל הא לא יאכל משום כל ערל לא יאכל בו, וצריך לומר דר"א סבירא לי' דכיון דהעבד הוא מקנת כסף ואין מחייב עדנה במצות, א"כ ערלותו הוי כערלה שלא בזמנה, וא"כ מה שנקרא ערל הוא רק מקרא דכל הגויים ערלים, וסובר ר' אליעזר, כמו עבד כהן שמועיל קנין הכהן להאכיל את העבד בתרומה אף דכל מצות הוא מחויב כאשה, והעבד הא הוא זר, ואשה זרה הא אסורה לאכול בתרומה, אעפי"כ מועיל קנין הכהן שנתקדש גופו ובשביל קנין הכהן בו עושהו שאיננו זר, וכמו אשה דקנין הכהן מאכילה דע"י הקנין יצאו מכלל זרות, הכא נמי קנין הישראל בהעבד שעי"ז חל על גופו הדין לעשות אותו לישראל, הקנין הזה מוציאו מידי כל הגוים ערלים, ואף שלא נמול ערלתו הוי כערלה שלא בזמנה, וא"כ מקרא דוכל ערל לא יאכל בו לא הוי ידענא שעבד שקנאו רבו ע"מ למוהלו שלא יאכל העבד בפסח, משו"ה אשמעינן קרא דומלתה אותו אז יאכל בו, דקנין שיש לישראל בו ואף שהוציאו מכלל כל הגויים ערלים, אעפי"כ אסור לאכול בפסח עד שימול.
והנה לקמן איתא אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשי' ומילת עבדיו בשעת אכילה, מנין ליתן של זה בשל זה ת"ל אז אז לגזרה שוה, ולפי זה יהי' הפירוש בגמ' כן, דהנה מילת זכריו היינו מילת הבנים ועבדים ילודי בית מעכב את הרב מעשות הפסח אף לר"א מקרא דהמול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, ומילת עבדים מעכבין את העבד מלאכול בפסח אף שיש עליו קנין הישראל שמוציאו מכלל כל הגוים ערלים, מעכבתו מלאכול בפסח מנין שמילת הזכרים מעכב את האדון מלאכול בפסח ומילת העבדים מעכב את העבד מעשות הפסח, היינו אם קנה ישראל העבד ועשה הפסח ואח"כ מל העבד, מנין שזה שלא הי' מהול העבד בשעת העשי' מעכב את העבד מן הפסח משום שלא הי' מהול בשעת העשי' אף שהוא מהול בעת האכילה, ת"ל אז אז לגזרה שוה, ולפי זה יהי' הפירוש בגמ', בו, היינו בפסח זה הדין דמילת הזכרים מעכב את האדון מאכילת ועשית הפסח כדילפינן מגז"ש דאז אז, ומילת העבדים מעכב את העבדים מאכילת ועשית הפסח. אבל בתרומה אין מילת הזכרים מעכב את האדון ולא מילת העבדים מקנת כספו מעכב את העבדים מלאכול בתרומה, דכיון דלר' אליעזר ע"כ דעבד מקנת כסף קנין הישראל שבו מוציאו מכלל כל הגוים ערלים אם קנהו ע"מ למוהלו, וערלתו הוי שלא בזמנה, מותר עבד מקנת כסף לאכול בתרומה, מטעם וכהן כי יקנה נפש קנין כספו.
ולפי זה קאמר הירושלמי דתושב ושכיר שנאמר בתרומה אליבא דר"ע הוא לאשמיענו דלא כר"א, אלא אף שיש קנין של ישראל בהעבד ע"מ למוהלו אעפי"כ אסור להעבד לאכול בתרומה עד שימולו ובא ר' יסא בשם ר' יוחנן ללמוד עוד חידוש דאף אם מהלו ויצא מכלל עכו"ם אין מותר לאכול בתרומה עד שימול ויטבול, דר"ע לית לי' כלל דע"י קנין הישראל יצא מכלל כל הגוים ערלים, וא"כ כי איצטריך קרא, היכא דמל, שאז יצא מכלל כל הגוים, אעפ"כ כיון שלא נעשה ישראל גמור אסור לאכול בתרומה.
ואפשר דבזה פליגי בבלי והירושלמי, דלגמ' דילן משמע דלר"ע אייתר תושב ושכיר בפסח, וא"כ בתרומה היכא דקנה הכהן עבד ומל ולא טבל מותר לאכול בתרומה, ולהירושלמי תושב ושכיר דתרומה אייתר ואף בתרומה אסור לאכול.
ב
ובזה יש לפרש השגת הראב"ד על הרמב"ם שכתב, וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו, כתב ע"ז הראב"ד, א"א בתוספתא דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות עכ"ל, וכתב ע"ז המגיה ז"ל, בדברי התוספתא דילן הכי איתא התם, אחד פסח מצרים ואחד פסח דורות מי שהיו לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלאכול בפסח, ראב"י אומר אומר אני בפסח מצרים הכתוב מדבר, ורבינו פסק כת"ק, ואם דעת הראב"ד להשיגו על שהי' לו לפסוק כדעת ראב"י דמשנתו קב ונקי, אינה השגה, דהיינו במשנה דוקא ולא בתוספתא כדאמרינן בכמה דוכתי ודוק עכ"ל המגיה.
אכן ע"ז יש לתרץ דהראב"ד ס"ל דאף בברייתא הלכה כראב"י וכדמוכח ביבמות ל"ז דדברי ר' אליעזר בן יעקב הוא בברייתא ואעפי"כ קאמר, אביי ורבא טרחו לאוקי דברי ר' אליעזר בן יעקב אליבה דהלכתא כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא הרי דאף בברייתא הלכה כר' אליעזר בן יעקב.
אכן זה קשה דהא במתניתין דפסחים דף צ"ו איתא מה בין פסח מצרים לפסח דורות, ולא חשיב החילוק הזה שבפסח מצרים טבילת אמהותיו מעכבת מלאכול בפסח ולא בפסח דורות, א"כ מוכח ממתניתין דאין חילוק לדין זה, וכיון דסתמא דמתניתין דלא כראב"י, איך יפסוק הראב"ד דלא כמתניתין, עוד קשה לי דהנה ראב"י הא אמר בפסח מצרים הכתוב מדבר, א"כ קאי ראב"י על הכתוב דמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, וסובר ראב"י דבפסח דורות אף מילת עבדיו אין מעכב את הרב מלאכול בפסח, וא"כ הראב"ד פוסק כראב"י דאין מילת העבדים מעכב הרב מלאכול בפסח, וא"כ פוסק הראב"ד נגד כל הנך סתמא דגמ' דנקט לפשטות דמילת העבדים מעכב את הרב מלאכול בפסח.
לכן נראה לפרש דברי הראב"ד באופן אחר, דהנה עבד שמל ולא טבל הא עדנה הוא עצמו אסור לאכול בפסח כדילפינן לר"ע מקרא דתושב ושכיר לגר שמל ולא טבל, וכדברי הרשב"א דסובר, דאף דיצא ע"י המילה מכלל גוי ואיננו עוד בכלל כל הגוים ערלים, אעפי"כ אסור לו לאכול בפסח, דבלא טבילה לא נכנס עדנה לדת ישראל ולפי זה יקשה א"כ איך קאמר קרא דומלתה אותו אז יאכל הרב בפסח, הא עדנה לא נכנס העבד לדת ישראל, וצריך לומר נהי דהעבד בעצמו אסור לו לאכול קודם הטבילה שלא נכנס עדנה לדת ישראל גמור, אעפי"כ עכבת הרב תלוי אם העבדים והשפחות יצאו מכלל גוי, וכיון דעבד ע"י המילה יצא מכלל גוי וגם מילה הוי בו, אין מעכב את האדון מלאכול בפסח מה שלא נגמר הכנסתו לדת יהודית, ור' אליעזר בן יעקב פליג על זה דסבירא לי' דאף טבילת העבד אחר המילה מעכב את האדון מלאכול בפסח, והא דכתיב קרא ומלתה אותו אז יאכל בו דמשמע דאם מל עבדו אף שלא טבלו עדנה מותר לאכול הרב בפסח, זה נאמר בפסח מצרים ולא בפסח דורות, וטעמא דמילתא, דהנה בתוס' ישנים בדף מ"ו פירש דלר' יהושע קודם מתן תורה נכנסו לכלל ישראל לאכול פסח במילה בלבד, וכיון שניתנה תורה ונצטוו בזמן הזה לטבול, א"כ עתה, בלא טבילה לא נעשה גר, נמצא אף דקי"ל אינו גר עד שימול ויטבול, הוא לאחר מתן תורה שאז נצטוו לטבול, אבל קודם מתן תורה במילה בלבדה הותרו לאכול בפסח, נמצא דר' אליעזר בן יעקב אדרבה לחומרא, דהא קאמר באמהותיו מעכב טבילה, אבל בעבד מעכב רק המילה מלאכול הרב בפסח, ע"ז אמר ראב"י, אומר אני, מה דהרב מותר לאכול בפסח תיכף אחר מילת עבדיו אף שלא טבלו, זה נאמר בפסח מצרים שלא היו מחויבים בטבילה, אבל לאחר מתן תורה שנתחדשה הלכה שצריך טבילה, אף טבילת עבדיו שאחר המילה מעכב את האדון מלאכול בפסח.
ולפי זה לא קשה מה שהקשינו הא במשנה בפסחים קא חשיב דברים שבין פסח מצרים לפסח דורות ולא חשוב זאת, אכן לפי שביארנו לא קשה, דבמשנה חשיב הדברים שחילוק הדין במצות הפסח, אבל הא דטבילת עבדיו לאחר המילה מעכב בפסח דורות ולא הי' עיכוב האדון לאכול בפסח מצרים, אין חילוק הדין בהפסח, אלא בהעבד, שבפסח מצרים נכנס לברית במילה בלבד, ובפסח לאחר מתן תורה לא נכנס העבד לברית בלי טבילה, משו"ה לא קתני, ומשו"ה פסק הראב"ד כראב"י.
אכן הרמב"ם סבירא לי' כיון דבכולה גמ' נזכר רק מילת עבדיו, סתמא דגמ' פסק דלא כראב"י, דאין מעכב טבילת העבדים את האדון מלאכול בפסח כיון שכבר מלו אף דהעבד בעצמו אסור לאכול הפסח קודם טבילה.
ג
ועפ"י דברינו יש לישב הגמ' פסחים צ"ו דאיתא, אלא מעתה תושב ושכיר לא יאכל בו הכי נמי דבו אינו אוכל אבל אוכל הוא בפסח דורות, אמר קרא ועבדת, אלא בו למה לי, בו המרת דת פוסלת ואין המרת דת פוסלת בתרומה, וכתב רש"י ז"ל ולא גרסינן אלא מעתה תושב ושכיר, דהא תושב ושכיר כולי' קרא יתירה הוא, דתושב ושכיר אוכל בפסח, דהא תושב זה קנוי קנין כסף קנין עולם ונרצע, ושכיר זה עבד עברי, ותרויהו ישראל מעליא נינהו ואכלו בפסח כדאמרינן ביבמות בפרק הערל קרא יתירא ומופנה הוא לגז"ש כו' ואיידי דכתבו כתב בו דידי', וללשון הספרים לא ידענא מאי שנויא דמשני בו המרת דת פוסלת, מאי שייך המרת גבי תושב ושכיר הא ישראל מעליא הוא, ועוד הא דרשה מבו דגבי בן נכר דדרשינן לי' עכ"ל רש"י, אכן בספרים דילן כתיב הגרסא ולא נמחקה, והנה תירוץ רש"י ניחא אליבא דר"א דלדידי' תושב ושכיר מופנה לגז"ש, אבל אליבא דר"ע הא לא דרשינן לגז"ש.
לכן נראה לי, לפי מה שביארנו למעלה דלש"ס דילן הקונה עבד ע"מ למוהלו ומהלו יצא כבר מכלל כל הגוים ערלים ואף דלא נכנס לדת ישראלית, אבל ערל כבר איננו, ור"ע דריש מתושב ושכיר דאף שיצא מכלל כל הגויים ערלים כיון דחסר לו עדנה דת יהודית אסור לו לאכול בפסח ומותר לו לאכול בתרומה אם כהן קונה אותו, מעתה מיושב שפיר דברי הגמ', בו בפסח המרת דת, פירוש מה שחסר לו עדנה דת יהודית מעכבתו מלאכול הוא עצמו בפסח, אבל אין זה מעכבתו מלאכול בתרומה, ועבד כהן כיון שמל מותר לאכול בתרומה, ויש שני מיני המרת דת ישראל שפרק עול ונשתמד זה ילפינן מקרא דבן נכר דאין אוכל בפסח ואוכל בתרומה, ויש עוד המרת דת היינו מה שחסר דת, היינו גר שמל ולא טבל, וזה ילפינן מקרא דתושב ושכיר לא יאכל בו דאין אוכל בפסח אבל אוכל בתרומה, ופשוט דחד מאידך לא ילפינן לא לקולא ולא לחומרא, דבן ישראל שהמיר הרי בר חיובא הוא ואפשר לומר שיותר נחשב לבן ישראל אף שהמיר, ולהיפך אפשר לומר כיון שפרק עול הרי הוא כגוי, משא"כ גר שמל ולא טבל הא לא פרק עול אדרבה הוא מתעתד ליכנס בדת ישראלית.
נמצא לפי זה יש פלוגתא דתנאי, ר"א במכילתא דריש קרא דעבד איש ומלתה אותו קאי על דין העבד, דקודם המילה אסור לו לאכול, וא"כ המכילתא אליבא דר"א שפיר דריש עבד איש אין לי אלא עבד איש שאסור להעבד בעצמו לאכול בפסח קודם המילה, עבד אשה וקטן מנין שהעבד בעצמו אסור לאכול קודם המילה, ע"ז קאמר מקנת כסף ומלתה אותו, פירוש כיון דקרא קאמר דאף שהוא מקנת כסף אסור הוא לאכול קודם שנמול, א"כ מה חילוק בהעבד גופי' אם הוא עבד איש או של אשה וקטן, כיון דחסר מילה בגופו, מה לי אם הוא עבד איש או עבד אשה או של קטן, עכ"פ חסר מילה בגופו, אבל לדידן דסבירא לן דקרא דומלתה אותו קאי על האדון, א"כ שפיר יש לפרש דדוקא איש שהוא גדול מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, שהרי עליו החיוב למול את עבדו, אבל קטן שאין עליו חיוב למול עבדו אין מילת עבדיו מעכבו מלאכול בפסח, אבל למאן דאמר דקאי על העבד עצמו אין שייך כלל לדרוש דעבד של קטן יש לו דין אחר בגופו מעבד של גדול.
ומיושב בזה מה דלכאורה קשה כיון דאנן סבירא לן דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור ולא דרשינן עבד שאין לרבו רשות עליו אינו עבד, וגם סבירא לן דעבד צריך לקבל עליו מצות ולא דרשינן עבד איש ומלתה בעל כרחו, א"כ עבד איש למה לי והא בגמ' פריך ואלא עבד איש למה.
אכן לדברינו מיושב דהסוגיא אזלה אליבא דמאן דאמר דקרא מיירי בדיני העבד, א"כ אי אפשר לדרוש עבד איש ולא עבד קטן, דהאי דינא דאסור העבד לאכול בפסח קודם המילה אי אפשר כלל לחלק בין עבד של גדול לעבד של קטן, אבל לדידן דסבירא לן דקרא קאי על עכוב של הרב מלאכול בפסח הא שפיר יש לדרוש עבד איש ולא עבד של קטן.
ולפי זה לא קשה קושית המשנה למלך על הרמב"ם מאי פריך בגמ' ואלא עבד איש למה, ולא קאמר להוציא עבד של קטן, דהא האי סוגיא קאי אם סבירא לן דקאי על העבד בעצמו, בזה אין סברא כלל לחלק בין עבד של גדול לעבד של קטן.
סוף הספר