לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן כט
בדין ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא
דף ל"ח. ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, ספק אמר האי גברא בר מיתנא הוא ויבם אמר את בראי דידי ולית לך ולא מידי בנכסי. הוי יבם ודאי, וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, וכתב בתוס' ד"ה הוי יבם ז"ל, פירש בקונטרס ודאי, שיודע מאיזה כח הוא בא ומוחזק בנכסים, ולא דמי להא דרב משרשיא לעיל, דהתם אע"ג דספק אית לי' בנכסים זכי' ממ"נ, אפ"ה לא חשיב ודאי, דלא ידע מכח מי הוא בא עליהם, משמע מתוך פירושו דקרי ודאי מה שודאי נוטל חלק בנכסים ובפרק מי שמת גבי נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו, פירש רבינו שמואל שיחלוקו יורשי האם, היינו אחי האם מאבי', עם יורש הבן, היינו אחי הבן מן האב, ולא רצה לפרש יורשי האם היינו אחי הבן מן האם, דהיינו בנימין, דהו"ל בנימין ודאי וראובן ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי, ואין נראה כלל דאטו מפני שהוא ודאי במקצת הנכסים יהי' ודאי בכולן, ועוד דאמר התם ומייתי לה לקמן גבי נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח ומסיק דיורשי האב אחי הבן אלמא אע"ג שיש לאב בנים אחרים לא חשבינן להו ודאי, וכן בפ"ק דב"ק גבי אחים שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן דאמר רב אסי נוטל רביע בקרקע או רביע במעות משום דמספקא לי' אם כיורשים דמי אי כלקוחות, ולא אמרינן שלא יטול כלום שהרי זה המוחזק הוא ודאי במקצת נכסים, וכן זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי, גבי שנים אוחזין בטלית. אלא הא דקרי הכא ודאי, היינו משום שהיבם הוא ודאי יורשו של סבא, אבל ספק הוא ספק אם הוא יורשו כלל עכ"ל התוס'.
א
והנראה לי דבעיקר מחלוקת של רש"י ותוס' אי אמרינן בכה"ג אין ספק מוציא מידי ודאי אזלי רש"י ותוס' לטעמיהו, דהנה בספרנו על ב"ק סימן ו' כתבנו לחקור מהו דין השותפות, אם הכונה דדבר השייך לשותפים שייך לזה חציו מהדבר ולזה חציו מהדבר, או דין שותפות הוא כולו לזה וכולו לזה, והנה אם נימא דדין שותפות הוא ששייך מחצה לזה ומחצה לזה א"כ כשחולקים ונוטל זה שדה זו וזה שדה זו כל אחד מוכר לחבירו חלקו שהי' לו בשדה זו, וזה מוכר לו החלק שהיא לו בשדה זו. אכן אם דבר של שותפות הוא כולו לזה וכולו לזה, א"כ אין כל אחד מוכר לחבירו, אלא מסלק קנינו שהי' לו, וזה מסלק קנינו משדה זו וזה מסלק קנינו שהי' לו בשדה זו, וביארנו דזה מחלוקת רש"י ותוס' בגמ' כתובות דף פ"ג, דאמרינן שם האומר לחבירו דין ודברים אין לי עמך על שדה זו וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום, ואיתא שם, קנו מידו מהו, ופירש"י, דהאיבעיא אם אמר לשותפו דין ודברים אין לי עמך על שדה זו וקנו מידו מהו, והקשה התוס' ז"ל, וקשה לר"י מאי מועיל קנין, הא למי הוא מקנה אותה, ואלא לכו"ע מפקיר לה, וכתבנו דבזה פליגי רש"י ותוס', רש"י סבר דדין שותפים כולה לזה וכולה לזה, א"כ שותף אין צריך להקנות חלקו לחבירו אלא צריך לסלק קנינו וממילא נשאר לשותפו כל הדבר, משו"ה ס"ל לרש"י דאם קנה שמסלק רשותו מועיל, אכן תוס' סברי דדין שותפות הוא מחצה לזה ומחצה לזה, א"כ צריך להקנות חלקו לחברו, משו"ה הקשו בתוס' מאי מועיל קנין שמסלק קנינו אבל במה יקנה שותפו חלקו.
ולפי זה אליבא דרש"י בודאי יש להשותף קנין בכולה, והספק אם גם להשותף השני יש קנין או לא, משו"ה רש"י לטעמי', דאמרינן גבי שותפים אם אחד יש לו ודאי ולהשני ספק אין ספק מוציא מידי ודאי, שהרי לדידי' ודאי קנו כולה, ולהשני ספק אם יש לו קנין, אבל תוס' לטעמיהו סברי דאין ודאי אלא במחצה, דאם לחבירו ג"כ שותפות, א"כ אין לו אלא מחצה, וא"כ אטו מפני שהוא ודאי במחצה יזכה בכולה, משו"ה כתבו בתוס' דבכה"ג לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי.
ומה שהקשה בתוס' מגמ' דב"ק גבי אחים שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן דאמר רב אסי נוטל רביע בקרקע או רביע במעות משום דמספקא לי' אי כיורשים דמי או כלקוחות דמו, ולא אמרינן שלא יטול כלום שהרי זה המוחזק ודאי במקצת הנכסים, נראה לי, דהנה בב"ק הביא רש"י שני פירושים בדברי רב אסי, אי אמר רב אסי נוטל רביע בקרקע ורביע במעות משום דמספקא לי' אי יורשים הוי וצריך לטול מחצה בקרקע או לקוחות וכלוקח באחריות דמי ונוטל מחצה בכספים והוי ממון המוטל בספק ונוטל רביע בקרקע ורביע בכספים, ולשון שני שנוטל רביע או בקרקע או בכספים, והלה יכול לסלקו או בקרקע או בכספים משום דמספקא לי' אי כיורשים הוי וצריך לשלם מחצה או כלקוחות שלא באחריות ופטור לגמרי, וא"כ הוי מוטל בספק, וכתב רש"י כהאי לישנא דנוטל רביע בקרקע או רביע במעות, אכן בתוס' ד"ה רב אסי הקשו, דא"כ מנא להגמ' שמספקא לי' לרב אסי כלל ביורשין, דילמא פשיטא לי' דלאו כיורשים אלא מספקא לי' אי הוי כלקוחות באחריות או כלקוחות שלא באחריות, לכך נראה כלשון ראשון עכ"ל התוס', היינו דתוס' ס"ל כלישנא דנוטל רביע בקרקע ורביע במעות.
ונראה לי לתרץ, דהנה מה שרש"י סובר דאותו לשון שסובר דרב אסי ס"ל נוטל רביע בקרקע או רביע במעות עיקר, משום דללשון דאמר דרב אסי סובר רביע בקרקע ורביע במעות משום דמספקא לי' אי יורשים הוו וצריך לטול מחצה בקרקע ואי כלקוחות באחריות ומשלם לו מחצה במעות והוי מוטל בספק במה לשלם אי בקרקע אי במעות, ומספיקא משלם רביע בקרקע ורביע בכספים, דא"כ מאי מפרשי דעל זה אמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע, דלפי זה כספים אינן כקרקע ומשלם מספיקא רביע בקרקע ומספיקא רביע במעות, ומאי שייך ע"ז לומר כספים הרי הן כקרקע, לכן מפרש רש"י כלישנא דנוטל רביע בקרקע היינו דהספק אי כיורשין הוי ובטלה מחלוקת אי כלקוחות ואינו נוטל כלום, וע"ז אמר רב אסי דאף דמעיקר הדין יוכל האח לדרוש קרקע, דהרי הספק שמא בטלה מחלוקת, אעפי"כ יוכל לשלם הרביע במעות, וכדפירשו בתוס' משום דאמר אנא הוינא מסלקינא בזוזי, ומשו"ה אמר כספים הרי הן כקרקע.
והנה התוס' הכא בב"ק כתבו דלא שייך בזה המע"ה, ולא פירשו הטעם, והנה ללישנא דנוטל רביע בקרקע ורביע במעות אפשר לומר כיון דעכ"פ מחויב לשלם א"כ הספק רק במה לשלם ע"ז לא שייך המע"ה, אכן גם זה קשה כיון דבא להוציא ממנו הרביע קרקע והוא אינו חפץ לשלם אלא במעות, אמאי לא נימא גם על זה המוציא מחבירו עליו הראי', ועיין בתוס' בבא בתרא נ"ב ד"ה דברים, דאף אם יש לו מגו והוא צריך לשלם דמים אף דאין מפסיד הדמים אלא שהספק אם יוכל ליקח החפץ הוי מגו להוציא, דעכ"פ הוא מוציא מחבירו, וא"כ אמאי כתבו בתוס' דלא שייך בי' המוציא מחבירו עליו הראי', אכן בתוס' ב"ב דף ס"ב ד"ה איתמר כתבו שיש מקומות שרצו חכמים לעשות שודא, אכן רש"י סובר שהכא הא ספק שמא בטלה מחלוקת, א"כ אין הקרקע של האח אלא שייך לשניהם, ובקרקע לא שייך תפיסה, א"כ הספק שמא איננו מוציא כלל, דארעא בחזקת דידי' ג"כ קיימא.
וא"כ לא קשה קושית התוס' מנא לי' דמספקא לי' אי כיורשין אי כלקוחות, דילמא פשיטא לי' כלקוחות דמי אלא דהספק אי כלקוחות באחריות אי שלא באחריות, אכן לפי דברינו לא קשה, דאם הי' הספק אי כלקוחות באחריות אי שלא באחריות, א"כ הקרקע בודאי שלו, והספק הוא רק אי מחויב לשלם או לא, א"כ בודאי המוציא מחבירו עליו הראי' ופטור לגמרי ואמאי סבר רב אסי דנוטל רביע ע"כ דמספקא לרב אסי שמא כיורשים הם, וא"כ בטלה מחלוקת, וא"כ הקרקע עתה של שניהם ואיננו מוציא, ולפי זה לא קשה אליבא דרש"י קושית התוס' אמאי לא נימא אין ספק מוציא מידי ודאי, דהא להאח ודאי בקרקע, ולזה שנטל ממנו ספק אם יש לו, אכן לפי הנ"ל שהספק הוא שמא בטלה מחלוקת, א"כ הא יש סבר לומר בהיפך, הא הקרקע בודאי הי' שייך לו, ועתה הוא ספק אם נפק מיני' הקרקע ע"י החלוקה או יורשים המה, וכיון שהי' מגיע החוב לבעה"ח בטלה החלוקה, וא"כ להיפך אין ספק החלוקה מוציא מידי ודאי שהיתה מקודם ודאי שלו, וא"כ יש סברא לצד זה וסברא לצד זה, משו"ה הוי ממון המוטל בספק וחולקין, אכן גם אליבא דתוס' לא קשה כיון דס"ל לתוס' דהוי ממע"ה אלא דעשו רבנן בזה שודא, א"כ כמו דלא קשה מדין דהמוציא מחברו עליו הראי', כן לא קשה מדין דאין ספק מוציא מידי ודאי.
ומה שהקשה עוד תוס' על רש"י מדין המשנה בתחלת ב"מ, זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי אמאי לא נימא אין ספק מוציא מידי ודאי, נראה לי דרש"י סובר כיון דבלא הודאתו שאמר חצי' שלי גם השני איננו ודאי, א"כ מי עושהו לודאי, הוא עצמו בזה שאמר חצי' שלי, א"כ הפה שאסר ועושהו לודאי הפה שהתיר ואומר שהחצי' שלי, ובכה"ג לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, אחרי דהוי הפה שאסר הפה שהתיר.
ב
אכן מה שהקשה התוס' מנפל הבית עליו ועל מורישיו, דפירש מאי מורישיו אחי הבן, אלמא אע"ג דיש להאב בנים אחרים לא חשבינן להו ודאי, לכאורה זה קשה.
והנראה לי, דהנה הרמב"ם כתב בפכ"ב מהלכות אישות הלכה יוד ז"ל, שומרת יבם יש לה למכור וליתן במתנה נכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם ואין ליבם פירות אפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו עד שיכנוס, מתה כשהיא שומרת יבם יורשי' מאביה יורשין בנכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל יורשים כתובתה וחצי נכסי צאן ברזל עכ"ל הרמב"ם, והשיג ע"ז הראב"ד טעה בכל אלה כיון דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וזכה בהן הבעל ידו עדיפא מידה, וגבי יבם ידו כידה וחולק עמה בפירות נכסי מלוג, ונכסי צאן ברזל הכל שלו, ואם מתה הוא יורש אותה כו' וכמדומה לי שטעה במשנה, או משום משנה דמי שמת שגורסים בה וכתובתה בחזקת יורשי הבעל שמחלוקת שאמרו ב"ה נכסים בחזקתן שיחלקו בנכסי צאן ברזל הא שנוי', ודמה לו שמשנה זו דומה לו, ואינו כן דבמקום יבם כל מה שכתב בכתובה כעיקר כתובה הוא עכ"ל הראב"ד, וכתב ע"ז הכ"מ בשם הרמב"ן, דהרמב"ם ס"ל דמחלוקת אביי ורבא הוא רק לתרוצי דב"ש, ורבא הכי קאמר, אי נפלו תחתיו דבעל דכו"ע ידו עדיפא מידה, דודאי ס"ל בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה, הלכך לב"ש דמספקא להו זיקה אי נשואין עושה נכסים בחזקת יורשי הבעל הן, ומיהו לב"ה פשיטא להו דאפילו אירוסין אין עושה, הלכך ל"ש נפלו כשהיא שומרת יבם ול"ש כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב, ולפיכך כתב דמשפחת בית אבי' יורשים נכסי מלוג בסתם, דמשמע אפילו נפלו תחתיו דבעל. והוא ז"ל מפרש נכסים בחזקתן נכסי צאן ברזל כפירוש רש"י ומאי בחזקתן יחלוקו עכ"ל הכ"מ אכן לכאורה קשה אם ב"ה סברו דאפילו אירוסין אין עושה א"כ אמאי פלגי בנכסי צאן ברזל.
והנה בגמ' אמר, אביי אמר רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם סיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, וקסבר אביי ידו כידה, א"ל רבא אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל כו"ע לא פליגי דידו עדיפא מידה, ופירש"י ז"ל, מדאוקי פלוגתיהו דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, ואפ"ה לבית הלל נכסים בחזקתן, קסבר אביי נשואה ידו כידה ולא יותר, הילכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה, ידו גרועה מידה ונכסים בחזקתן, ובית שמאי פליגי ואמרו נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת יד היבם כידה ויחלוקו עכ"ל רש"י, משמע דרש"י סובר דלאביי לא הוי כלל ספק אי זיקה עושה נשואין, אלא הטעם דאי אמרינן ידו כידה, א"כ היכא דהוי רק זיקה נחית דרגא וידו גריעה מידה, והוא דחוק, דלכאורה אם זיקה עושה נשואין, א"כ יהי' לזיקה דין נשואין, ואם זיקה אין עושה נשואין א"כ אף אם ידו כידה לא יהי' לו זכות, אכן רש"י בכתובות פירש דלא כרש"י בכאן דמחלוקת ב"ש וב"ה אליבא דאביי אי ידו עדיפא מידה, אלא דלאביי בין לב"ש בין לב"ה ידו כידה, ופליגי אי חזקה עדיפא אי חלוקה עדיפא, א"כ בע"כ דסבר דיבמה ספק אי זיקה עושה נשואין ופלוגתיהו דב"ש וב"ה אי אמרינן אוקי נכסים בחזקתן, או אמרינן כיון שהוא ספק יחלוקו.
והנה בגמ' בד' ל"ט אמר רב פפא, דיקא מתניתין כותי' דאביי, ואע"ג דקשיא מתה דקתני נכסים הנכנסין ויוצאין עמה מאי נכנסין ומאי יוצאין, לאו נכנסין לרשות הבעל ויוצאין מרשות הבעל לרשות האב, ואע"ג דקשיא מתה, אדמפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות ותו לא מידי עכ"ל הגמ', וכתב בתוס' ז"ל, לרבא ניחא דדוקא לאחר מיתה מהני מאמר לחלוק בנכסים אבל מחיים לא דהויא לי' איהי ודאי ואינהו ספק, ומ"מ לא בעי רישא לאוקי בעבד בה מאמר, דמשום דהויא איהי ודאי אין נראה לרבא דתמכור לכתחילה, להכי מוקי לה בלא עבד בה מאמר, אע"ג דלרבה מוכרת לכתחילה משום טעמא דאיהי ודאי, רבא לית לי' האי סברא עכ"ל התוס', וקשה לי דמאי הקשה בגמ' אליבא דאביי אדמפלגי בגופא ולאחר מיתה, לפליגי בחיי' ולפירות, דילמא גם אביי מודה דבחיי' כיון דאיהי ודאי אין ספק מוציא מידי ודאי, ואף דאביי הא הי' סבר דלב"ש ספק מוציא מידי ודאי, אכן הא התוס' הקשו שם בד"ה קסברי, מאי פריך אביי, הא הוא בעצמו סובר בפרק האשה שנפלו דלב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי, ותרצו בתוס' דלבתר דשמעה מרבה סברא, א"כ הא אפשר לומר דלבתר דשמע מרבה סובר ג"כ דאף לב"ש אין ספק מוציא מידי ודאי.
לכן נראה לתרץ קושית התוס' מאי פריך אביי ולב"ש אין ספק מוציא מידי ודאי, הא גם אביי סובר דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, נראה דמה דאביי סובר דלב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי, אין הכונה שהקרקע של הלוה כבר הוא של המלוה, דהא עדיין מחוסר גוביינא, וכל זמן שלא גבה עדנה אין השדה שלו, וכמו שכתבו תוס' בב"ק דף ל"ג ד"ה איכא ביניהו, וא"כ כל זמן שלא נגבה עדנה אין השדה או החפץ של המלוה ויכול לסלק בזוזי, והא דאמר כגבוי דמי, היינו דב"ש סברי כיון שמגיע להבע"ח.
כבר קנוי להבע"ח דמי הקרקע, וקנוי להלוה גוף הקרקע ולהבע"ח, דמי הדבר, וכמו שפירשו תוס' בגיטין דף ס"ו, דאם אמר דמי חמרא קנוי היינו לדמיו, ואביי ס"ל דלב"ה אם לאחד קנוי ודאי הגוף ולאחד ספק אם יש לו קנין דמי הדבר, כיון דאילו לא הי' לו להשני קנין דמי הדבר הא ממילא למי ששייך גוף הדבר לו שייך גם דמי הדבר, א"כ זה שיש לו ודאי קנין גוף הדבר ולהשני ספק אם יש לו קנין בדמי הדבר הוי ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי.
נמצא דלב"ה אף אם היו סוברים שטר העומד לגבות כגבוי דמי, הי' ג"כ הדין דאין ספק מוציא מידי ודאי, אכן ב"ש לא סברי אין ספק מוציא מידי ודאי, כיון שהספק אם יש לו קנין בפני עצמו, וכמו דסומכוס סבר ממון המוטל בספק חולקין, כן ס"ל לב"ש אם יש לאחד ספק קנין בהדבר ואם הוא נוטל שלו הוא נוטל, אז לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי.
והנה אביי סבר ידו כידה, פירוש דכל הנכסים המה קנויים לה הגוף, ולהבעל קנוי קנין גוף לפירות, ולב"ש לא אמרינן כיון דלה קנוי כולו לגוף בודאי ולו ספק אם קנוי לו הגוף לפירות לא אמרינן בזה אין ספק מוציא מידי ודאי, אכן לב"ה כיון דהגוף שלה בודאי ולו ספק אם יש לו קנין לפירות, אין ספק מוציא מידי ודאי, משו"ה אביי לטעמי' דס"ל ידו כידה פריך רבה דאמר טעמא דרישא משום דאיהי ודאי ואינהו ספק אין ספק מוציא מידי ודאי, דהא לב"ש אף היכא דהגוף ודאי של הלוה אעפי"כ אם הספק אם להמלוה היינו להאשה או להבע"ח קנין דמי בהדבר היינו שקנוי לו הגוף לדמים, אית לי' לב"ש יחלוקו, וא"כ לא קשה כלל על אביי הא איהו ג"כ מודה דלב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דאף אם כגבוי דמי אעפי"כ הגוף בודאי של הלוה, שהרי מצי לסלק בזוזי ורק דמי הדבר של האשה או הבע"ח, ואעפי"כ סברי ב"ש יחלוקו, דב"ש לית להו אין ספק מוציא מידי ודאי, אכן רבה סבר ידה עדיפא מידו, היינו דהגוף שלה ולו יש קנין כמו שכירות לקח פירות ממנה, ושכירות לא הוי קנין בגוף הדבר, א"כ לו יש קנין להוציא ממנה, ובכה"ג גם ב"ש מודה דהמוציא מחבירו עליו הראי' וא"כ לרבה לא קשה מדין דנפל הבית, דהתם שטר העומד לגבות כגבוי דמי לענין הדמים, א"כ אם הוא נוטל שלו הוא נוטל הבע"ח או האשה, ובכה"ג ספק מוציא מידי ודאי אליבא דב"ש, אבל בפירות הדין הוא שיכול ליטול ממנה אם יש לו זכות, וא"כ הוא ספק אם יש לו זכות להוציא ממנה אליבא דרבה בזה גם ב"ש מודו דהמוציא מחבירו עליו הראי'.
אכן רבא סבר ידו עדיפא מידה, פירוש דהנכסים המה שלו, ולה יש קנין שאם ימות או יגרשנה אז תטול, משו"ה לרבא אם נפלו הנכסים תחתיו דבעל, בודאי לכו"ע יורשי הבעל מוחזקים ביותר. אלא דמיירי שנפלו הנכסים כשהיא שומרת יבם, ורישא מיירי דלא עבד בה מאמר, דאם עשה בה מאמר א"כ הספק שמא מאמר עושה נשואה, וא"כ הנכסים שלו והספק שמא במכירתה גוזלת ממנו, אף דאיהי ודאי, משום זה אין לה למכור בנכסים לכתחילה, אבל אם לא עבד בה מאמר ואיהי ודאי ויבם ספק, מוכרת לכתחילה, והיכא דעבד מאמר ומתה, הללו באין לירש והללו באין לירש, ויחלוקו, ולב"ה אין ספק מוציא מידי ודאי, אכן רבה דסובר דאפילו בנשואה ידה עדיפא מידו, דלו יש רק זכות ליטול ממנה א"כ משום דאיהי ודאי ואינהו ספק, ואף אם הי' ודאי לא הוי רק זכותו לקח ולא הוי גוזלת אם תמכור אלא מזקת זכותו, משו"ה אם הוא ספק מותרת למכור לכתחילה.
ולפי זה לא קשה מה שהקשינו דילמא גם אביי סובר דאין ספק מוציא מידי ודאי, אכן לדברינו הא אביי סובר דלב"ש היכא דאם הוא נוטל שלו הוא נוטל, לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי.
ולפי זה מיושבים דברי הרמב"ם. שהוא פסק כאביי דידו כידה ואיהו סבר כב"ה דאין ספק מוציא מידי ודאי, משו"ה אם נפלו לה נכסים כשהיא שומרת ובם אז הוא ודאי ויבם ספק אם יש לו זכות, משו"ה מותרת למכור לכתחילה, ואין ליבם פירות, משום דכיון דידו כידה, א"כ איהי ודאי והיבם ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, אכן אם מתה והללו באין לירש והללו באין לירשו לב"ש דס"ל חלוקה עדיפא חולקין בכל הנכסים.
ולב"ה נכסים בחזקתן.
נמצא לפי דברינו הוא, דאם הוא נוטל שלו הוא נוטל אז לב"ש לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, לפי זה לא קשה קושית התוס' על רש"י מהא דנפל הבית עליו ועל מורישיו, דמוקי באח הבן, ואמאי לא נימא האחים ודאי והבן ספק אם ירש, דלמאן הקשה תוס', אי ב"ש הא אינהו ס"ל דאם מה שהוא נוטל הוא מדינא ששלו הוא נוטל לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, והא דאמרינן דספק ויבם בנכסי סבא אין ספק מוציא מידי ודאי בודאי דב"ש לא ס"ל, דהרי לדידהו מה שהוא נוטל שלו הוא נוטל, ואם קושית התוס' מב"ה הא בודאי לא קשה, שהרי ב"ה הא אמרי נכסים בחזקתן, ולענין צאן ברזל מה דסבר הרמב"ם שג"כ יחלוקו עיין מה שביארנו בספרנו על ב"ק סימן כ"א מה שביארנו בסוגיא דלקמן ס"ו גבי היא אומרת כלי אנו נוטלת.