אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן כח

סימן כז

בדין המתנת שלשה חדשים מלינשא בגיורת ומשוחררת.

דף ל"ה. לישנא אחרינא אמרי לה אמר שמואל כולן צריכות להמתין שלשה חדשים חוץ מגיורת משוחררת גדולה, אבל קטנה בת ישראל אין צריכה להמתין שלשה חדשים, במאי אי במיאון האמר שמואל חדא זימנא, ואי בגט הא קאמר שמואל דבעיא, דאמר שמואל מיאנה בו אין צריכה להמתין ג' חדשים נתן לה גט צריכה להמתין ג' חדשים, אלא בזנות, וזנות בקטנה לא שכיח, גיורת ומשוחררת דשכיחה בהו זנות לגזור, הוא דאמר כר' יוסי, דתניא הגיורת והשבוי' והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר לארוס ולנשא מיד ע"כ.

והנה הרמב"ם בפי"א מהלכות גירושין הלכה כ"א כ"ב כתב ז"ל, שפחה שנשתחררה וגיורת שנתגיירה ממתינין תשעים יום, ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותן תשעים יום כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה כו', וכן המזנה אין צריכה להמתין מפני שמשמרת עצמה שלא תתעבר וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין עכ"ל, וכתב ע"ז המ"מ, דהא דאמר הרמב"ם בשפחה וגיורת שצריכות להמתין מיירו בנשואות לבעליהן, הא לאו הכי אין צריכות להמתין, שאע"פ שהמה בחזקת מזנות, אשה מזנה משמרת עצמה שלא תתעבר וכר' יוסי דאמר הכי, והכרח הוא שהוא סובר כן, דכשאינן נשואות פלוגתא הוא דר' יהודה ור' יוסי וכן נחלקו באנוסה ומפותה, דר' יהודה אומר צריכות להמתין שלשה חדשים ור' יוסי מתיר מיד, ואחר שרבינו פוסק באנוסה בת ישראל כדעת הלכות כמ"ש למטה בבאור, דכל בזנות לא גזרינן, ודאי שהלכה כר' יוסי כל שאין נשואות, שהרי בפירוש פסק שמואל שם הלכה כר' יוסי ללישנא בתרא כו'.

אכן מרן הב"י באה"ע סימן י"ג כתב ז"ל, ויש לתמוה שאם זה הי' דעת הרמב"ם, הו"ל לכתוב דין שפחה וגיורת בשאין נשואות ויפסוק כר' יוסי דאין צריכות להמתין, ולכן נראה שאפשר לומר דאע"ג דפסק הרמב"ם כר' יוסי באנוסה ומפותה, מ"מ בגיורת ומשוחררת לא פסק כותי' אלא כר' יהודה דאמר צריכות להמתין, וטעמי, מדתניא בפרק החולץ, גר וגיורת צריכות להמתין ג' חדשים, וההיא בפשטא כר' יהודה אתיא עכ"ל הב"י, והקשה על דברי הב"י, הדרישה וכן המשנה למלך, דהא הביא ברייתא דגר וגיורת, ושם ע"כ מיירי שנתגיירה עם בעלה ונעשו גיורים, דאם מיירי באינן נשואות גר למה נקט, הא גר אין צריך להמתין, ע"כ דנקט גר ואשתו שנתגיירו, וא"כ איך מביא מזה הב"י ראי' לאינן נשואות.

א

והנראה לישב, דהנה לקמן דף מ"ב איתא, אלמא תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומנקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית, גזירה שמא תעשה עוברה סנדל, אי הכי דידי' נמי, אי למאן דאמר במוך במוך, אי למאן דאמר מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו.

הכא נמי אי למאן דאמר במוך במוך אי למ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו, אלא משום דחסה, אי הכי דידי' נמי חייס עלוי, הכא נמי חייס עלוי', אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דלמא איעברא ומעכר חלבה וקטלה לי' כו'.

אכן הרמב"ם כתב בפי"א מהלכות גירושין הלכה כ"ה ז"ל, וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו אעפ"י שהזרע ידוע למי היא מעוברת, שמא יזיק הולד בשעת תשמיש, שאינו מקפיד על בן חבירו, ומניקה שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילין לחלב כשתתעבר עכ"ל הרמב"ם, וכבר תמה הכ"מ על דברי הרמב"ם, כיון דבגמ' דחי טעם דדחסא, וקאמר הטעם דלא ישא מעוברת משום דסתם מעוברת למניקה קיימא, א"כ למה שבק הרמב"ם טעם זה ונקט הטעם דנדחה בגמ', וכמובן מה שכתב הכ"מ דהרמב"ם לא גרס אלא, והי' יכול לדחות דעל בן חבירו אינו חייס, אלא דאהדר לי' לפי דעתו, עכ"פ תמוה מאין להרמב"ם לומר כן נגד דעת המקשה, וגם קשה למה לן טעם אחר כיון דסתם מעוברת למניקה קיימא, א"כ הא ממילא אסור לישא מעוברת מפני האיסור של אחר כן כשתהי' מניקה.

והנראה לי, דהנה התוס' שם בדף מ"ב כתבו בד"ה סתם מעוברת ז"ל, רבינו שמשון זקנו של רשב"א הי' אומר דגרושה מנקת מותרת להנשא משום דלא משעבדא להניק כדאמרינן בפרק אעפ"י נתגרשה אינה כופה, ואין נראה לר"ת דהא למאי דהוי בעי לומר דטעמא משום סנדל או משום דחסא לא הי' חילוק בין אלמנה לגרושה, וה"ה להאי טעמא, דאינו חוזר בו אלא מהטעם בלבד, ועוד אלמנה גופה אי אמרה איני נזונית ואיני עושה אי תבעה כתובתה לא משעבדא, וכן פוסק בשאלתות דרב אחא דל"ש גרושה ול"ש אלמנה עכ"ל התוס'.

והנה הנו"ב סימן י"ד כתב דגם הר"ש לא התיר אלא בגרושה מטעם כיון שהאב קיים הוא יטפל עם בנו למסמס לו ביעה וחלבא אם לא ימצא מינקת, אבל באלמנה שאבי הולד אינו קיים, אף היכא דלא משתעבדא (כגון שהכניסה נדן רב וכדומה) ג"כ אסורה, דאל"כ וקשה על הר"ש מהא דכתובות דף ס' דאמר רב נחמן בר יצחק, הן הן דברי ב"ש, הרי דגם לב"ש אסורה מינקת שתנשא, והרי לבית שמאי שום אשה אינה משועבדת להניק עכ"ד הנו"ב.

אכן דברי הנו"ב תמוהים, דהרי באה"ע סימן י"ג סעיף י"ד ז"ל המחבר, זה שאמרנו בגרושה (דאסורה להנשא) יש מי שאומר דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה, אבל קודם הזמן לא, דהא אי בעי לא תניק כלל ואפילו בשכר, ויש מי שאומר דאשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה צריכה להמתין כ"ד חודש, ומשמע מדבריו דה"ה לגרושה עכ"ד המחבר הרי דלדעה הראשונה דס"ל אם גרושה קודם הזמן שהולד הכיר אותה מותרת להנשא, גם באשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקתו תהי' מותרת, והרי הכא אין לו אב ומי ימסמס לו בעיא וחלבא, ע"כ דלדעה דס"ל דבגרושה אם נתגרשה קודם שהכיר הולד אותה דאז לא משעבדא להניק ולאו מניקת חבירו היא.

אף אם מת האב קודם שחפצה להנשא מותרת להנשא.

ומה שהקשה הנו"ב מהא דב"ש ג"כ אוסר למינקת להנשא, אף דלב"ש אין כופין להניק את בנה, נראה לי, דהנה על מה שהקשה ר"ת כיון דלטעמא דסנדל או דחסה הרי מעוברת אף בגרושה אסורא להנשא, וא"כ הא במסקנא ג"כ אף בגרושה אסורה, דלא הדר בו אלא מהטעם אבל לא מהלכה, הנה לפי טעם הרמב"ם דמעוברת אסורה להנשא משום דחסא, א"כ בודאי לענין מעוברת אסורא להנשא בין בגרושה בין באלמנה, דהרי לטעמא דדחסא אין חילוק, ולא קשה הא דקאמר מעוברת אף גרושה לא תנשא, ומינקת דוקא אלמנה לא תנשא, והא בברייתא לא חילק, אכן לדברי הר"ש החילוק איתא בברייתא גופא, דהנה מעוברת אף אם היא גרושה מבעלה נקראת מעוברת חבירו שהרי הולד של חבירו של זה שרוצה לישא אותה ואם ידחוס יזיק ולד של חבירו, ודוקא אלמנה נקראת מניקת של חבירו שהיא מחויבית להניק את בנו של בעלה המת, אבל גרושה שאינה מחויבת להניק, אף אם מניקה איננה מניקת של חבירו, ולפי זה הרמב"ם מפרש דלא גרסינן בגמ' אלא, כמו שכתב הכ"מ דלא גרסינן אלא, הרמב"ם מפרש דבמעוברת האיסור משום דחסא. ומשני על הא דפריך דחברי' נמי חייס, משום דסתם מעוברת למניקה קיימא והוא אינו רוצה שאשתו תהי' מנוקה ומשו"ה לא ישמור עצמו בשעת תשמיש (שוב הראו לי שגם הנו"ב מפרש כן ב"ה שכיונתי), ומניקה הטעם דאסור לישא משום דמעכר חלבא, וכיון שהיא מניקת חבירו היינו אלמנה דמשועבדת לו, אסור לישא אותה שהיא מינקת חבירו. אבל אשה שמת בעלה והניחה מעוברת ובעוד שהיתה מעוברת תבעה להנשא שאז אבדה מזונות וממילא אין מעשה ידי' לבעלה ולא ליורשיו אז איננה מחויבת להניק את בנה, וא"כ לא מקריא מינקת חבירו, וכדמוכח מהמחבר שהבאנו דלדעה ראשונה אף באלמנה מותרת, א"כ ברורים דברי הרמב"ם דמפרש דבגמ' אמר טעם לאיסור מעוברת משום דחסא ולא קאמר משום טעמא דמעוברת למינקה קיימא בלחוד, דהא האיסור שאסרו רבנן הוא דוקא במינקת חבירו ומעוברת אם תבעה להנשא לא הויא כלל מינקת חבירו, משו"ה איצטריך לטעמא דדחסא.

ב

ומה שהקשה ר"ת הא כל אלמנה תוכל לפטור עצמה מהשעבוד, יש לתרץ נהי דאלמנה תוכל לפטור עצמה היכא דתובעת כתובתה או רוצה להנשא או אומרת איני נזונית, אבל כל זמן שלא פטרה עצמה והיא נזונית מנכסי בעלה שהניח להיורשים, וכנגד זה הנחיל להם זכות שיש לו עלי' מעשה ידי', מה שהיא מניקה הוא מטעם השעבוד, ומשו"ה גזרו שלא ישא מינקת חבירו כדי שלא יגרום נזק להולד, שתסלק השעבוד שיש עלי' להניק אותו מכח שנתחייבה להאב, אבל בגרושה הלא לא תסלק השעבוד, שאין עלי' שעבוד כלל, אלא שהיא מינקת מרצונה בכה"ג לא גזרו חכז"ל, אחרי שע"י מעשיו אין גורם להזיק שעבוד.

והנה במניקה מה שסוברים ב"ש שאין עלי' חיוב להניק בנה, לכאורה קשה כיון דבית שמאי מודים שמחויבת למעשה ידי', ומעשה ידי' לאו דוקא בידי', אלא בכל גופה מה שעושה משועבדת לבעלה, כדמוכח בכתובות ס"ו, דאף אם מחממת בצים בגופה, לבעלה, וא"כ אמאי סברי בית שמאי דאין כופה להניק את בנה, ועכצ"ל דס"ל לב"ש דצערא דגופא לא זכה בעלה, וכיון שאין רוצה להניק האי שיש לה צערא דגופא, ע"כ סברי בית שמאי דאם אמרה איני רוצה להניק בע"כ שיש לה צער מהנקה, ובית הלל סברי דכל הנשים רוצות להניק ואדרבה מרחמה, א"כ אמרינן שאין זה צער, ומה שאינה רוצה להניק אפשר שהיא רוצה להקניטו וכדומה. נמצא דהיכא דלא אמרה אינני מניקה, שאז בודאי היא ככל הנשים שאין לה צער מההנקה לבנה, ואדרבה עונג הוא לה, אז היא משועבדת להניק אף לב"ש, ככל מעשה ידי' שהוא משועבדת בגופה ובידי' מה שזה דרך כל הנשים, וא"כ אף לב"ש אסור לישא מינקת חבירו שהיא מניקה ולא אמרה שזה צער לה, ובאופן זה היא מניקת חבירו, ואסור אף לב"ש לגרום שתפטור עצמה משעבוד זה.

והנה בגמ' כתובות איתא, ת"ר נתנה בנה למינקת גמלתו או מת מותרת לינשא מיד, רב פפא ורב הונא ברי' דר' יהושע סבור למיעבד עובדה כהא מתניתא אמרה להו ההיא סבתא בדידי הוה עובדא ואסר לי רב נחמן, איני, והא רב נחמן שרא להו לדבי ריש גלותא, שאני בי ריש גלותא דלא הדרו בהו, אמר להו רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אבי' או שהי' לה כעס בבית בעלה או שהי' בעלה חבוש בבית האסורין או שהלך בעלה למדינת הים או שהי' בעלה זקן או חולה או שהיתה עקרה וזקנה אילונית וקטנה והמפלת לאחר מיתת בעלה ושאינה ראוי' לילד כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר"מ, ר' יוסי מתיר לארס ולהנשא מיד, ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו, אמרו לי' לאו אדעתין, והלכתא מת מותר, גמלתו אסור עכ"ל הגמ', והנה האלפס והרמב"ם השמיטו הא דשרא רב נחמן לדבי ריש גלותא, וכבר תמהו על זה, ובשלמא על האלפס תרצו משום דאין שכיח בזמן הזה אנשים שיהי' להם ממשלה כריש גלותא, אבל על הרמב"ם שמביא על דברים שאינן נוהגים בזמן הזה ואף דיני מלך הביא, תמהו אמאי השמיט זה.

ונראה לי, דהנה תוס' בד"ה ואמר רב נחמן כתבו ז"ל, אין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת ונתנה בנה להניק אטו לא נתנה וגמלתו אטו לא גמלתו, דא"כ היכא שרא רב נחמן לבי ריש גלותא, אלא י"ל דגזרינן במת שמא תהרגנו, ונתנה בנה להניק שמא תחזור בה, וגמלתו אטו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך לינק עכ"ל התוס', וכתב ע"ז בהגהת מהרב רנשבורג, דבשאלתות פ' וירא סימן י"ג בד"ה ברם כו' מטעם גזירה זו אטו זו, וצריך לישב קושית התוס' אליבא דהשאלתות עכ"ל, ונראה לי, דהנה הא דאמר בגמ', שאני ריש גלותא דלא הדרי בהו, פירש"י, מניקה שפסקה להניק בניהם יראה לחזור בה לפי שבני אדם מאוימים הם, אכן בתוס' רי"ד פירש, וכן מצאתי בשאלתות הנ"ל, שאני דבי ריש גלותא כיון דיהבי בניהו למניקה לא הדרי בהו לאנוקי, ולכאורה הדברים תמוהים.

לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש הא דרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע סברי למעיבד כהא מתניתא, מיירי בנתנה בנה למינקת, וכדמוכח מהא דפריך, והא רב נחמן שרא לדבי ריש גלותא, ומשני שאני ריש גלותא דלא הדרי בהו, והנה הב"י באה"ע סימן י"ג הביא בשם תשובת גאון, שכל זמן שלא עבר שלשה חדשים מעת שפסקה מלהניק עוד אפשר שיוחזר חלבה, לפי זה אפשר לחלק בין נתנה למניקה, לגמלתו, או מת, דבנתנה להניק הבן הוא יונק והיא גם היא קודם שעברו ג' חדשים עדיין תוכל להניק ונקראת מינקת ברוב נשים, אם לא במפונקות שבהם תופסק החלב תיכף, אבל שאר נשים יש שאינן פוסקות מלהניק, אך אם עבר זמן עד שלשה חדשים כמובא בב"י בשם תשובת הגאון, אכן אם גמלה את הולד או שמת, כבר אינה מינקת, ורבנן הא גזרו במניקת אבל לא בשאינה מינקת, ולפי זה הא דאמר רב פפי לרב הונא ברי' דרב יהושע ורב פפא ואתון לא תסברוה, ממתניתא דעקרה וזקנה ואילונית דגזרינן לדין דגמלתו או מת, דהתם גזרו רבנן שאשה שנתאלמנה או נתגרשה לא תנשא עד אחר שלשה חדשים, ולא חילקו אף אם אין ראוי' לילד, אבל הכא רבנן גזרו במינקת ולא בשאינה מינקת, ואין זה שייך לדין דר"מ, ועכצ"ל כן, דאל"כ קשה הא בדין דשלשה חדשים הלא אף במפלת אחר מיתת בעלה צריכה להמתין, וא"כ אמאי אמרינן הכא דהלכתא מת מותר, עכצ"ל כדברינו, דהיכא דמת או גמלתו איננה מינקת, והא דבגמלתו אסורה להנשא היא גזירה חדשה, גמלתו שמא תגמול, ומת שמא תהרגנו, אבל בנתנה בנה למינקת שאז עוד תוכל להניק אז היא עדנה מינקת, וא"כ מביא רב פפי ראי' דבמינקת גזרינן נתנה בנה למניקה אטו לא נתנה כיון שהיא עדנה מניקה, ומשו"ה רב נחמן שרא לדבי ריש גלותא אף דרב נחמן סבר הלכה כר"מ בגזרותיו. משום דבי ריש גלותא דמפונקים המה, אם פסקו מלינק שוב אי אפשר להם לינק, ודרכם שיצטמקו שדיהם תיכף, א"כ אינהו לא מינקת נינהו והך גזירה שמא תגמול בשביל להנשא לא ס"ל לרב נחמן משו"ה התיר להם, נמצא דלמסקנא דאמרינן גמלתו אסור דחיישינן שמא תגמול אין הלכה כרב נחמן, דאף לדבי ריש גלותא אסור, נהי דלא הויא מינקת דהא אינהו לא הדרי לאנוקי, אבל הא אסרו רבנן משום שמא תגמול את בנה, נמצא דלא קשה אמאי השמיטו האלפס והרמב"ם האי דינא דשרא רב נחמן לדבי ריש גלותא, דהרי למסקנא דקאמר והלכתא גמלתו אסור משום שמא תגמול, אין הלכה כרב נחמן, דהא שמא תגמול בשביל להנשא שייך אף בדבי ריש גלותא, עכ"פ להלכה סבר שמואל דגזרינן הא אטו הא, דלא כר' יוסי דס"ל דלא גזרינן.

ג

והנה שמואל אמר דגיורת ומשוחררת אין צריכה להמתין, בזנות צריכה להמתין, ודוקא קטנה אינה צריכה להמתין, וקאמר בגמ' הוא דאמר כר' יוסי, ופרש"י, דשמואל גזר זנות אטו נשואין. והנה לקמן בגמ' אמר רבה מ"ט דר' יוסי קעבר אשה מזנה משמשת במוך שלא תתעבר, א"ל אביי בשלמא גיורת כיון דדעתה לאגיורי מנטרה נפשה כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה שבוי', ושפחה, דשמעה ממרהו ומשמרי נפשיהו, אלא יוצאת בשן ועין היכי משכחת לה, וכי תימא כל ממילא מודה ר' יוסי והתנן אנוסה ומפותה צריכה להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה, ר' יוסי מתיר לארס ולנשא מיד, אלא אמר אביי אשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר, ואידך חיישינן שמא לא נתהפכה יפה יפה.

הרי שיש שני טעמים בדין דאשה משמרת בזנות שלא תתעבר והנה מדקאמר ואידך שמא לא נתהפכה יפה, הרי דגם ר' יהודה הי' סובר דאשה מזנה רוצה שלא תתעבר, אלא דאין מועיל מה שנתהפכה, ואם נימא דגזר ר' יהודה זנות אטו נשואין, למה לומר לאביי ואידך חיישינן שמא לא נתהפכה יפה, ע"כ דסבר אביי דזנות אטו נשואין לא גזרינן, דזנות בישראל לא שכיחא, ותקנת רבנן היתה בנשואין, וא"כ בזנות היכא דלא שכיח ואין חששא לא גזרינן, ורק טעמא דר' יהודה דשמא לא נתהפכה יפה, אכן על הא דמשמשת במוך אי אפשר לומר דשמא אין מועיל, דהרי ג' נשים משמשות במוך, הרי דעל תקנת שישמש במוך אין לחשוש, והנה כיון דגיורת ושפחה כיון דדעתם לאגיורי הא אפשר להו לשמש במוך, ורק בזנות הא אי אפשר לשמש במוך, וע"כ סובר הרמב"ם דטעמא דשמואל דאמר דגם בזנות צריכה להמתין, דבזה ס"ל לשמואל דבזנות בגדולה חיישינן שמא לא נתהפכה יפה כר' יהודה, ולא מטעם דגזר זנות אטו נשואין, ופריך גיורת ומשוחררת דשכיחא בהו זנות אף דיש סברא דמינטרא נפשיהו ולא מזנות, אבל כיון דהם מאלה דשכיח בהו, לגזור אטו נשואי בת ישראל, ומשני הוא דאמר כר' יוסי דלא גזר, דהרי ר' יוסי מתיר לארס ולנשא בגיורת, ומשמע דאף בנשואה מתיר, ואף דשמואל הא סבר הלכה כר"מ בגזרותיו, ע"כ דבזה לגזור כותית אטו בת ישראל לא גזר אבל זנות אטו נשואין גזר, והנה גיורת ומשוחררת אף בנשואה כיון דדעתה לאגיורי מנטרה נפשה ומשמשת במוך כמו שפירש"י בד"ה הוא דאמר כר' יוסי, וא"כ אם נסבור כר' יוסי וכפי שאמר שמואל דלא גזרינן כותית אטו בת ישראל, א"כ אף בנשואה אליבא דר' יוסי לא גזרינן.

וא"כ הרי הב"י מדייק מברייתא דסתמא כר' יהודה היינו ברייתא דגר וגיורת שנתגיירו צריכות להמתין שלשה חדשים, אף דמיירי בנשואה, אכן הא אף בנשואה ג"כ כיון דדעתה לאגיורא הא מנטר נפשה כדי להבחין ובודאי משמשת במוך, ע"כ דהך ברייתא אתיא כר' יהודה דגזר גם הביאה שהיתה בעודה כותית גזרינן אטו בת ישראל, וכיון דגזר א"כ אף בנתגיירה ולא היתה נשואה ג"כ גזר, שהרי דוקא בישראל לא שכיחא זנות, והרמב"ם מפרש הא דאמר בגמ' גיורת ומשוחררת לגזור, הכונה לגזור אטו בת ישראל, היינו אף דאמרינן דמסתמא מנטרה נפשה, אבל כיון שהיא כותית או שפחה דשכיח בהו זנות, א"כ לגזור, ומשני הוא דאמר כר' יוסי דלא גזר, אבל הרמב"ם פסק כברייתא דגר וגיורת צריכות להמתין הרי דגזר אף בכותית, והא דפסק דבזנות לא גזר בישראל, דלא כשמואל, דזה מוכח מדאמר אביי דטעמא דר' יהודה באנוסה משום דלא נתהפכה יפה, ולא קאמר משום דגזרינן, ע"כ דזנות אטו נשואין לא גזרינן בישראל, משום דזנות בישראל לא שכיחא.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה