לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן כז
זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה.
דף ל"ב. ובפלוגתא, דאיתמר זר ששימש בשבת ר' חייא אמר חייב שתים. בר קפרא אמר אינו חיוב אלא אחת כו', אלא קמפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר"ש כו', מיתבי' זר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה יש כאן משום זרות ומשום שבת ומשום בע"מ ומשום טומאה דברי ר' יוסי, ר"ש אומר אין כאן אלא משום זרות ומשום בעל מום בלבד, ואילו מליקה שיירא, למאן שיירא, אי לימא לר' יוסי השתא ר' יוסי באיסור כולל מחייב שתים באיסור בת אחת מיבעא, אלא לאו לר"ש ובאיסור כולל הוא דפטר, אבל באיסור בת אחת מחייב תרתי, תיובתא דבר קפרא תיובתא.
והנה הרמב"ם כתב בפ"ט מהלכות ביאת מקדש הלכה י"ב ז"ל, זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות, וכן בעל מום ששימש בטומאה חייב משום טומאה ומשום בעל מום עכ"ל והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל, א"א שתיהן שבאו עליו בב"א זר ששימש בשבת שהביא שתי שערות בשבת, בע"מ שחתך אצבעו בסכין טמאה עכ"ל הראב"ד.
והקשה ע"ז הכ"מ ז"ל, ואינו יודע מי הזקיקו לכך, דהא לא אוקי הכי בגמ' אלא גבי פלוגתא דר' חייא ובר קפרא, אבל בתר הכי אמרינן מיתבי' זר ששימש בטומאה וכו' ואילו מליקה שיירה, למאן שיירה אילימא לר' יוסי השתא באיסור כולל מחייב שתים באיסור ב"א מיבעאי, ובלאו הכי כיון דרבינו פוסק כמ"ד איסור חל על איסור באיסור כולל כמ"ש בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות שפיר עבד דסתם לה הכא סתומי, ואיסור כולל היינו זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה אתיא לה שבת מגו דאיתסר במלאכה אתסר נמי בעבודה, בע"מ מעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה איטמי לי' מגו דאיתסר באכילה איתסר נמי בעבודה עכ"ל הכ"מ.
א
ולישב דברי הראב"ד נראה לי, דהנה הרשב"א הביא בשם הראב"ד על הא דאמר זר שאכל מליקה דהוי איסור בת אחת מטעם דכשהביא שתי שערות נתחייב בזרות ונבלה, דשתיהן חלו עליו משעה שנעשה גדול, ואעפ"י שלא נמלק עוף זה עדיין, מ"מ האיכא נבלות טובא דמתסר בהו, אבל בע"מ ששימש בטומאה ליכא למימר דכי אייתי שתי שערות איחייב לי' משום בעל מום ומשום טומאה, דאכתי מחוסר מעשה דטומאה, ולא חל עלי' איסור טומאה עד דאטמי לי', וכן הביא הריטב"א במס' קדושין בפרק עשרה יוחסין, דלר"ש דאמר אין איסור חל על איסור והאוכל נבלה ביוה"כ פטור מכרת דאין איסור חל על איסור, אפילו בנתנבלה ביום הכפורים אף דאיסור יום הכפורים קדים לאיסור נבלה, אעפי"כ אין חייב כרת שאין דנין בענין זה בחתיכה זו עצמה, אלא בחתיכת כיוצא בה, והאי גברא משעה שנעשה גדול קודם יום הכפורים נתחייב באיסור נבלה, דאע"ג דלא נתנבלה בהמה זו, הא איכא כמה נבלות בעלמא דמתסר בהו ולא חל עליו איסור יוה"כ עד עכשיו, שהרי לא הי' שם יוהכ"פ בעולם משנעשה גדול עד עכשיו עכ"ל הריטב"א בשם הראב"ד.
והנה הרשב"א כאן הביא בשם הרמב"ן להקשות על הראב"ד, מדתניא, חמותו ונעשה אשת איש נדון כחמותו אמאי נימא מכי אייתי לי' ב' שערות תתחייב לי' כאשת איש, אעפ"י שזו לא היתה אשת איש, שכשם שאתה אומר מיד נתחייב בנבלה אעפ"י שזה העוף לא הי' נבלה באותה שעה, ומסתברא לי דאי מהא לא תותבי', דהתם כיון דנעשית חמותו קם לה עלה באיסור חמותו, ואילו בא עלי' חייב שרפה, השתא משום דנעשית אשת איש לא פקע איסור חמותה מינה, דאנן אין איסור חל על איסר קאמרינן, אבל איסור דוחה איסור לא אמרינן, כדאמרינן בפרק גיד הנשה, פשיטא משום דאקדשי' פקע איסור גיד הנשה מינה.
אכן הריטב"א בפרק עשרה יוחסין הכניס כל זה בקושיא, דאמאי אם נתנבלה ביום הכפורים אין עובר עלי' משום יוהכ"פ, והא קודם שנתנבלה אם הי' אכילה בהיתר כגון שהי' שוחטה הי' מחויב משום יום הכפורים ועתה כשנתנבלה האם משום זה יפקע איסור יום הכפורים, הא אין איסור דוחה איסור ואולי כונת הרשב"א משום דגם בחיי הבהמה הי' עליו איסור דאין זבוחה, אכן לפי זה לא הי' צריך הראב"ד לומר משום שחל עליו איסור נבלה כשנעשה גדול.
ועוד נראה לי דכונת הרמב"ן להקשות, דהנה בגמ' סנהדרין דף פ"א איתא, אמר לי' רב אדא בר אבה לרבא חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו, לידון נמי אאיסור אשת איש, דהא אמר ר' אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף, ופירש בתוס' ד"ה לידון ז"ל, לענין קרבן פריך שיתחייב ב' חטאות בשוגג, אי נמי אם התרו בו משום אשת איש ולא התרו בו משום חמותו עכ"ד התוס', עכ"פ חזינן דפריך רק משום דר' יוסי מודה באיסור מוסיף, אבל אם לא הי' מודה אפילו באיסור מוסיף לא הי' יכול להקשות לחייב נמי משום אשת איש, משום דכבר נעשית חמותו קודם שחל עלי' איסור אשת איש, ולפי זה הא הקשה הרמב"ן לדברי הראב"ד, אפילו אם לא ס"ל איסור מוסיף, אעפי"כ יתחייב נמי משום אשת איש שהרי בשעה שהביא שתי שערות חל עליו איסור אשת איש שהרי יש כמה נשים דאסירי משום אשת איש.
עוד הקשה הרשב"א על הראב"ד מהא דאמרינן לקמן, מאן האי תנא דאית לי' איסור כולל ואיסור בבת אחת, ואמרינן ר"מ הוא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד, כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביה"כ, ר"מ אומר אם היתה שבת והוציאה בפיו חייב, דאלמא מר"מ דוקא הוא דשמעינן איסור בת אחת, הא בשארה ליכא בת אחת ולדברי הראב"ד ז"ל, איסור חלב ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קאתי, דמכיון דאייתי שתי שערות אחייב בחלב ומוקדשין, ואפשר לדחות דאה"נ, ובדין הוא דלימא מת"ק, אלא משום דאשכחן ר"מ הוא דאית לי' בהדיא הכי, ות"ק דר"מ לא איתפרש מאן נינהו, ניחא לי' למתלי בדר"מ כו', ומיהו אכתי קשיא לי' מדאמרינן בפרק גיד הנשה, הכא בולדות קדשים עסקינן וקסבר ולדות קדשים ממעי אמן הן קדושין, ונוהג בשליל, דאיסור גיד ואיסור מוקדשין בהדדי אתי, ואם איתא למה לי' למימר דנוהג בשליל, בלא"ה משהביא זה שתי שערות חלו עליו איסור גיד ואיסור מוקדשין, דגיד ומוקדשין טובא איכא, ועיין עוד בשעה"מ שהקשה מאלמנה ונעשית גרושה ג"כ למה איצטריך משום משום איסור מוסיף, תיפוק לי' דבשעה שהביא שתי שערות חל עליו איסור אלמנה ואיסור גרושה.
אכן נראה לי לבאר דברי הראב"ד, דהנה הר"ן בנדרים דף י"ח פורש, דאם אמר נדר על דבר שכבר נשבע עליו חל, משום דשבועה הוי איסור גברא, ונדר הוי איסור חפצא, וחייל איסור חפצא על איסור גברא, אבל שבועה על נדר לא חייל משום אף שנדר הוא איסור חפצא, אבל מחפצא נעשה איסור גברא ע"ש, והנה איסור יום הכפורים אילו הי' כתיב בתורה לא תאכל ביום הכפורים, הי' אפשר לומר שביום הכפורים הוא איסור חפצא, אבל הא ביום הכפורים הא כתיב ועיניתם את נפשותיכם, אלא אף אם נימא דיש לאו, היינו האיסור שאל תסיר מן העינוי, וע"י שאוכל הוא סר מן העינוי, אעפי"כ אין זה איסור חפצא אלא איסור גברא, שלא יאכל, כי בזה הוא משבית העינוי.
והנה בגמ' חולין דף ק"א איתא, ור' יוסי הגלילי לית לי' איסור כולל, והתניא שבת ויום הכפורים שגג ועשה מלאכה מנין שחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ת"ל שבת הוא יוהכ"פ הוא דברי ר' יוסי הגלילי, ר"ע אומר אינו חייב אלא אחת, והנה רש"י כתב, דהתם ס"ל דמאן דלית לי' כולל לית לי' איסר בת אחת, וכתב רש"י ופלוגתא היא ביבמות, אכן למסקנא הא מפרש דאף מאן דלית לי' איסור כולל אית לי' איסור בת אחת, דהא בר קפרא איתותב, וא"כ מאי הקשה, ועוד קשה, דהנה אם נימא דאיסור בת אחת ג"כ אינו חל אלא אחת, בודאי דחל התמורה, וא"כ התם בחולין דאמר שלח רבין משום ר' יוסי בר חנינא כך הצעה של משנה ואיפוך, שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משום ר' יוחנן לדברי ר' יוסי הגלילי למאי דאפכן, שגג בשבת והזיד ביום הכפורים חייב, הזיד בשבת ושגג ביום הכפורים פטור, ופריך מאי טעמא, ולפי דברי רש"י מאי קשיא באיסור בת אחת חייל התמורה, ושבת חייל יום הכפורים לא חייל, ואף דרש"י כתב לקמן בד"ה סוף סוף תרויהו בהדדי אתי, דאף אם לא חייל אם הזיד באחד שגגת חבירו עומדת וחייב, לכאורה קשה דהא הפלוגתא אם במוסיף וכולל חיילי ומאן דס"ל דלא חייל אף אם שגג באחת היינו בהאיסור שבאה באחרונה והזיד בהאיסור שבא ראשונה אינו חייב חטאת, וכמו שכתב בתוס' סנהדרין הנ"ל דהא דאמר לי' רב אדא בר אהבה חמותו ונעשית אשת איש לדון נמי באשת איש דהא איסור מוסיף הוא, וכתב בתוס' דנ"מ אם התרו בו משום אשת איש ולא התרו בו משום חמותו, הרי דאם נימא לא חייל, היינו אם ר' יוסי לא מודה באיסור מוסיף, אז אף שאין ענוש על חמותו שלא התרו בו, אעפי"כ אין עונשין אל אשת איש, אלא דפריך הא מודה ר' יוסי באיסור מוסיף, הרי חזינן דאם נימא דאין איסור חל על איסור, אז אף היכא דאין דין לאיסור הראשון, ג"כ אין מחויב על איסור השני, א"כ אם נימא איסור בת אחת שוה לדין דכולל ע"כ דחייל החמור ולא הקל, ואף אם אין עונש על החמור לא עבר על הקל, ואם נימא דאיסור בת אחת אין לו דין כולל, דבכולל לא חייל כלל, ואף אם אין עונש ולא חיוב חטאת על הראשון לא מביא חטאת בשוגג על השני ולא עונשין על השני אף אם לא התרו על הראשון, אבל בבת אחת חיילי, ואם אין עונש ולא חטאת על החמור יש עונש או חטאת על הקל, א"כ הא בת אחת לא דמי לכולל, וא"כ איך פריך ור' יוסי הגלילי לית לי' איסור כולל.
לכן נראה לי דכונת הגמ' כמו שהביא רש"י שם ז"ל, ואני שמעתי דשבת חשיב לה כקודמת, משום דקביעא וקיימא, ויום הכפורים אחרון משום דבי דינא מקדשי לי' כדלקמן, ור' יוסי הגלילי דמחייב תרתי, טעמי משום כולל עכ"ל רש"י, והיינו דהי' סבר דכיון דשבת קביעא וקיימא לא הוי מחוסר מעשה, וא"כ תיכף משהביא שתי שערות חל עליו האיסור שלא ועשה מלאכה בשבת, אבל יום הכפורים כיון דמחוסר מעשה שצריך קידוש החודש, שבי"ד יקדשו את תשרי ויעשוהו ליום הכפורים, א"כ קודם יום הכפורים אין איסור שלא לעשות ביום הכפורים, וא"כ הוי יום הכפורים איסור הבא אחרון וא"כ ר' יוסי הגלילי דס"ל שחל איסור יום הכפורים על שבת ע"כ משום כולל הוא. ומה שהקשה רש"י ז"ל, וקשיא לי בגוה למאי דקא מותיב רבא לקמן לר' יצחק לבתר דאפכוה סוף סוף תרויהו בהדדי אתי, מאי תיובתא הא רב יצחק לדברי ר' יוסי הגלילי קאמר, ור' יוסי הגלילי מדפטר לי' ש"מ לאו איסור בת אחת חשיב לי' עכ"ל רש"י, ולא אבין נהי דמעיקרא הי' סבר דמשום דשבת קביעא וקיימא חל האיסור אף בימי החול, רבא דחי דאי אפשר לומר כן דיסבור ר' יוסי הגלילי דאין חייב אלא על שבת, משום דאזיל לטעמי' דלית לי' כולל, אי אפשר לומר כן, דאף שבת קודם שחייל אין כאן איסור שבת, וכדחזינן בהאי סוגיא דקודם שבת אין האיסור שלא לעשות מלאכה בשבת, ולפי המסקנא אי אפשר לומר דהוי איסור כולל, אלא שבת ויום הכפורים הוי איסור בת אחת, והא דלא משני דפליגי גם באיסור בת אחת, דס"ל דזה אין סברא לומר דבאיסור ב"א לא יתחייב תרתי, דכיון דר' יוסי הגלילי ורבנן פליגי רק באיסור כולל, מכלל דבבת אחת כו"ע מחייבי.
ב
לפי זה פשוטים דברי הראב"ד דאף אם נתנבלה ביום הכפורים לא חל עליו איסור יום הכפורים שהרי בשעה שהביא שתי שערות חל עליו איסור גברא שלא יאכל נבלות, ואף דבהמה זו לא נתנבלה עדנה, אבל הא יש נבלות בעולם, א"כ עליו איסור גברא שלא יאכל נבלות, ואיסור יום הכפורים קודם שהגיע יום הכפורים לא חל עליו, א"כ בשעה שחל יום הכפורים לא חל עליו איסור גברא שלא יאכל נבלות ביום הכפורים, משום שאם יאכל יסור מן העינוי שהרי האיסור גברא שלא יאכל נבלות כבר חל עליו, ואיסור חפצא אין על החתיכה, שהרי יום הכיפורים הוא רק איסור גברא ולא דמי כלל לחמותו ונעשית אשת איש, וגיד ומוקדשין, דהתם הא הוא איסור חפצא, וא"כ צריך שתהי' האשה הזאת איסור חפצא שיחול עליו איסור אשת איש, וכיון שחל עליו איסור חפצא משום חמותו בלא איסור מוסיף לא הי' אפשר שתחול עליו איסור חפצא של אשת איש, כיון שחל עליו כבר איסור חפצא של איסור חמותו, משום הכי בעי דוקא טעמא דר' יוסי סבירא לי' איסור מוסיף, משו"ה אפשר לאיסור אשת איש לחול על איסור חמותו וכן בגיד ומוקדשין אם איסור גיד קדים ונעשה הדבר איסור חפצא, וגיד אי אפשר לחול עליו איסור מוקדשין אף דגברא יש עליו איסור אשת איש ואיסור מוקדשין, אבל הא בעי שזאת האשה יחול עלי' איסור אשת איש, וחתיכת גיד יחול עליו איסור מוקדשין, וכיון שכבר קדמו עליהם איסורים לא חל, אבל יום הכפורים דלא הוי איסור חפצא רק איסור גברא, אמרינן שאיסור גברא שלא יאכל נבלות ביום הכפורים או אפשר לחול מפני שכבר חל איסור גברא שלא יאכל נבלות, ולא אתי איסור יום הכפורים וחייל.
וכן מה שאמר הראב"ד על זר שאכל מליקה, דמשו"ה חייל תרויהו בהדדי משום דכשהביא שתי שערות היו מוקדשין ונבלות בעולם, אין כונתו לתרץ על איסור החפצא של מליקה, דזה הוי איסור בבת אחת בודאי, במו שכתבו התוס', רק כונת הראב"ד לתרץ אמאי בזר ששימש בשבת וכן בבעל מום ששימש בטומאה לא אמרינן עתה בעת שבא להקריב הקרבן יש כאן שני האיסורים ביחד, כמו במליקה דאמרינן ב' האיסורים ביחד, על זה אמר הראב"ד דהאיסור גברא שלא יעבוד בזרות חל מקודם, ואיסור לעשות מלאכה בשבת קודם שבת אין עליו, כמסקנת הגמ' בחולין, וכן בע"מ קודם שנטמא אין שייך לומר שיש עליו איסור שלא יעבוד בטומאה, כיון שמחוסר מעשה שיהי' טמא, א"כ האיסור גברא של זרות הוא קודם לשבת, ושבת אחרון, ואיסור גברא של בע"מ קדים לטומאה, שמחוסר מעשה הטומאה, אבל במליקה האיסור גברא שלא יאכל נבלה ושלא יאכל מוקדשין תרויהו חלו עליו משהביא שתי שערות, ואיסור החפצא זה פשיטא להראב"ד דהוי תרויהו בהדדי, כמו שפירשו בתוס', שהרי הראב"ד הזכיר בחילוקו רק הא דבע"מ שנטמא וא"כ קאי רק על איסור גברא.
ג
ועפ"י דרכנו יש לישב דברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות ביאת מקדש שכתב, שאם שימש טבול יום מחוסר כפורים וטמא ולא רחוץ ידים ורגלים ומחוסר בגדים עובר בכולן, ועיין בכ"מ שכתב טעמים איך חלו כל האיסורים, ועל שלא רחוץ ידים ורגלים כתב דמשו"ה הוי איסור מוסיף משום שאף בטהור אסור, וזה תמוה דהא עכ"פ כיון שהוא כבר נאסר משום טומאה איך אסור משום שלא רחוץ ידים ורגלים, וא"כ נימא שטומאה של בע"מ הוי איסור מוסיף משום שאיסור טומאה הוי אף בכהן שאינו בעל מום, ע"כ דזה לא שייך מוסיף, כיון שעכ"פ האיש הזה כבר נאסר, ואף דמצינו בקדושין דף ע"ז דפריך אלא זונה מאי איסור מוסיף בה, אמר רב חנא בר רב קטינא הואיל ושם זנות פוסל בישראל עכצ"ל דסבר דכהן וישראל שני עממים הם, וא"כ הוי איסור מוסיף, דאלמנה וגרושה אין איסורם פוסל בישראל ושם זנות פוסל בישראל, אבל טמא וטהור לא שני עממים נינהו, דא"כ גם בע"מ ושלם נימא הואיל וטומאה פוסל אף בטהור.
אכן לפי דברינו הדברים מבוארים, דהנה טומאה הוא איסור, וכל זמן שלא נטמא אין עליו איסור שלא ישמש בטומאה, אבל בגדים וריחוץ ידים הוא אדרבה תיקון גברא, דאסור לשמש בלי רחוץ ידים ורגלים, ואף בשעה שעשה התיקון ורחץ הידים והרגלים, יש עליו איסור שלא ישמש בלי בגדים ובלי רחוץ הידים, והאיסור הזה חל עליו משעה שהביא שתי שערות, ולא שייך לומר מחוסר מעשה, שהרי אדרבה צריך לעשות המעשה לרחוץ הידים ורגלים וללבוש הבגדים, משא"כ בטומאה לא שייך לומר שיש עליו איסור לשמש בטומאה, שהרי מחוסר מעשה הטומאה, ודברי מרן הכ"מ שכתב הטעם משום דאיתא בטהור צ"ע, ואין לתרץ דכונת הכ"מ דאיסור שלא רחוץ הוי מוסיף משום שאף כשיטהר יהי' אז עליו איסור שלא רחוץ ידים ורגלים, אכן אי אפשר לומר כן, דא"כ אשת איש ונעשית חמותו אמאי אמר ר' יוסי נידון בזיקה הראשונה, הא חמותו הוא איסור מוסיף, שכשיגרשנה הבעל או ימות תאסר משום חמותו, ע"כ כיון דעתה אין איסור חדש לא הוי מוסיף, א"כ גם בשלא רחוץ ידים ורגלים אמאי הוי איסור מוסיף.
אכן כפי שביארנו יש עליו תמיד איסור גברא שלא יעבוד אם לא ירחץ מקודם הידים והרגלים.
והנה בתוס' יבמות ל"ב ד"ה איסור כתבו, דלהאי לישנא דסבר ר' יוסי איסור כולל, יקשה אשת איש ונעשית חמותו אמאי לא הוי איסור כולל, וכתבו בתוס', משום דהאיסורים על הקרובות הם משם אחר, אכן הקשו אמאי הוי איסור כולל בע"מ ששימש בטומאה משום דמגו דאתסר באכילה אתסר נמי בעבודה, הא אכילה ועבודה שני שמות נינהו ותירץ בתוס' דאכילה ועבודה שניהם האיסור מטעם קריבה, דבעבודה כתוב כל איש אשר בו מום לא יגש להקריב לחם, ובאכילה בטומאה כתוב איש אשר יקרב מכל זרעכם דמיירי באכילה כדאמרינן בפ"ב דמעילה ובזבחים עכ"ל התוס', והנה זה דחוק דהא חזינן דפריך בגמ' אוכל בשר קדש מנא לן, ואמאי לא אמר מהאי קרא דילפינן לטמא ששימש מולא יחללו דהתם מפני איסור קריבה הוא מחלל, והיינו משום דאכילה אין קרא דאסור קריבה, דהאי דאוקמינן אשר יקרב באכילה, היינו דדרשינן אם ראוי להקריב היינו לבתר זריקה, א"כ הפירוש אשר יקרב לא בא לומר דאיסור אכילה הוא מטעם קריבה אלא בא לומר דאימתי חייב דוקא בראוי להקריב, אכן בלא דברי התוס' אפשר דמשום זה מקרי שם אחד כיון דאיסור אחד אוסר להקריב ולעבוד היינו איסור הטומאה, משא"כ בנעשית חמותו דאיסורא דהקרובות הם מאיסור אחר ולא מחמותו, אכן לדברי הראב"ד אפשר לומר דגם זה שני שמות, דאיסור אכילה אף שיש איסור גברא הוא מטעם איסור החפצא ואיסור העבודה מטעם איסור גברא, וא"כ אפשר אף דשניהם האיסור משום טומאה, אבל כיון דבאו האיסורים חלוקים זה מאיסור חפצא וזה מאיסור גברא, הוי שני שמות.
והנה באבני מילואים בשו"ת סימן י"ב הביא דברי הפמ"ג שהתפלא על דברי הש"ך ביו"ד סימן רל"ח שכתב, במי שנשבע על הנבלה ונעשה חולה שיש בו סכנה שמותר לו לאכול, שפיקוח נפש דוחה, אכן האיסורים שיש לתקן הא מחויב לתקן, וא"כ לכאורה הי' צריך להתיר שבועתו, וכתב הש"ך כיון דאין איסור חל על איסור א"כ לא חלה עליו השבועה ואין צריך להתירה, והקשה הפמ"ג הא דאין איסור חל על איסור הוא רק לענין לחייב שתים, אבל איסור הא יש, שהרי אמרינן נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, וכיון שיש איסור אמאי לא ישאל על שבועתו כדי להנצל מן האיסור.
ונראה לי דהא דאמרינן לקוברו בין רשעים גמורים היינו דוקא היכא שיש טעם, אבל בלא טעם לא חל איסור כלל, שהרי רב אשי אמר מידי חטאת או לאווי קתני, איסורא בעלמא קתני נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, הרי דרב אשי סובר דכל מחלוקת ר' חייא ובר קפרא הוא אי מחייבין שתים והרי חזינן דפליגי אי הנך דפליגי אליבי' אם הוא ר' שמעון או ר' יוסי, פליגי, אי סברי איסור כולל, או איסור בת אחת, ואם נימא דאיסור חל על איסור לענין לקוברו בין רשעים גמורים גם בלא טעמים חל, א"כ במאי פליגי ר' חייא ובר קפרא, ע"כ דאף לענין לקוברו בין רשעים גמורים בעינן טעמא או משום כולל או משום בת אחת, א"כ שבועה שלא יאכל נבלה אין כאן לא כולל ולא בת אחת, לכו"ע לא חל האיסור כלל אף לענין לקוברו בין רשעים גמורים, משו"ה לא בעי לאתשול.
והנה הרשב"א כתב בשם הרמב"ן דאף דאין ר' יוסי מודה לענין מלקות לחייב בכולל, אעפי"כ הא דאמר ר' יוסי לענין אשת אח ואחות אשה שחייב שתים הוא לקוברו בין רשעים גמורים, הרי דלר' יוסי אף דלית לי' איסור כולל לזה מועיל כולל לענין לקוברו בין רשעים גמורים, א"כ אפשר דאליבא דידן אף דסבירא לן כרבנן דאיסור חל על איסור בכולל, לחייב שתים, היינו דוקא היכא דהוי משם אחד, אבל אם משתי שמות אין מועיל לטייב שתים, אבל לענין לקוברו בין רשעים גמורים מועיל אף משתי שמות א"כ הראב"ד לטעמי' דמחלק בין איסור חפצא לאיסור גברא, הא דאמרינן אטמי לי' מגו דאסור באכילה אסור בעבודה, אף דהוי שתי שמות, היינו משום דקאי לענין לקוברו בין רשעים גמורים, אבל לענין לחייב שתים לא אמרינן כולל, ודוקא באיסור בת אחת מחייב שתים, וא"כ הרמב"ם שכתב חיוב שתים השיג עליו הראב"ד דזה דוקא בב"א, אבל בכולל נהי דלקוברו בין רשעים גמורים יחול האיסור אף דהוי שתי שמות, אבל לחייב שתים לא.