לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן כו
בדין קטנה שהשיאה אביה וזינתה ברצונה
דף לג. אם היו קטנות שאין ראויות לילד מחזירין אותן מיד, ואי במזיד מי שריא, הא לא קשיא פיתוי קטנה אונס נינהו ואונס בישראל משרי שרי כו'.
כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות סוטה, קטנה שהשיאה אבי' אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה. וכתב ע"ז הראב"ד והלא אמרו פיתוי קטנה אונס הוא כו', הכ"מ הביא עוד בשם המ"מ להקשות מירושלמי פרק א' וב' דסוטה דאיתא שם זעירא א"ר יוסא א"ר יוחנן קטנה אין לה רצון להאסר על בעלה.
א
והנה מהא שהקשה הראב"ד ממאי דאמרינן פיתוי קטנה אונס הוא, אפשר לתרץ ולומר דאדרבה מזה מוכיח הרמב"ם דינו, דכמו דמצינו בשור שאם נגח אדם פסול לקרבן, ואם יש עדים דנין אותו בסקילה, אכן שור האיצטדין פטור ממיתה וכשר לגבי מזבח מפני שהוא כמעושה, חזינן דאף בזה שאינו בר דעת אעפי"כ יש רצון, והשור שברצונו נגח נפסל לקרבן, אבל אם למדוהו לזה, אז הוא כמעושה, ששור אין לו דעת לעמוד בפניו מה שהרגילוהו לזה, והנה הסתה בודאי דמועיל אף על גדול, שמפני זה אמרינן גדול כחו של מדיח יותר מן הנידח וכדאיתא בסנהדרין דף נ"ו, ואעפי"כ גם הנידח נידון מפני שאדם בן דעת לא הי' לשמוע, אבל בשור אין שייך זה, א"כ גם בקטן ג"כ הכי אף דפיתוי מועיל אף על גדול, אעפי"כ לא נחשב פיתוי בגדול לאונס, דכיון דבן דעת הוא עליו לעמוד נגד פיתוי, אבל בקטן דאין לו דעת חזק, אותו אם מפתים או מסיתים נחשב אצלו לאונס, דאין לו כח לעמוד עצמו נגד פיתוי והסתה, משו"ה קאמר פיתוי קטנה אונס.
וא"כ לא קשיא, דמתניתין איירי במזידין אעפי"כ אם היו קטנות מחזירין אותן, דמיירי שפתו אותם ואצלם הוא אונס הפיתוי, וכן הא דאיתא לקמן דף ס"א, א"ה ישראל נמי ומשני פתוי קטנה אונס הוא, היינו דלא חיישינן סתם שקטנה תחפוץ לזנות ורק חיישינן שמא תתפתה ופיתוי בקטנה הוי אונס, אבל אם זינתה ברצון בלא פיתוי כגון שתבעתו היא וכדומה, יש לה רצון להאסר על בעלה אדרבה מדקאמר פיתוי קטנה אונס הוא, ולא אמר קטנה ברצון ג"כ הוי אונס, מוכח שאם זינתה ברצון נאסרה.
אכן הירושלמי דאמר קטנה אין לה רצון לאסר על בעלה לכאורה זה קשה על הרמב"ם.
והנראה לי, דהנה בע"ז דף נ"ד איתא, איזהו נעבד כל שעובדים אותו בין באונס בין ברצון, היכי דמי לאו כגון שאנס בהמת חברו והשתחוה לה, אמר רמי בר חמא לא כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמתו דידי'. מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטרי' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם, כשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס, והדר כתיב ולא תחללו את שם קדשי דאפילו באונס, הא כיצד, הא בצנעה הא בפרהסיא, והקשה בתוס' ד"ה מתקיף ז"ל. תימה מאי קפריך, נהי דפטור ממיתה בדיעבד, מכל מקום לכתחילה הוא חיוב למסור עצמו למיתה, וא"כ למה לא יאסר מטעם נעבד, דהא פרהסיא דבסמוך לרבא קרי לה נעבד מטעם שמחוייב למסור עצמו, ואע"ג דבדיעבד פטור דכל אונס פטור, עוד הקשה בתוס' ד"ה הא בצנעה, ז"ל, לכאורה משמע דרבא ס"ל דאונס דצינעה אין לו למסור עצמו, ומתוך זה הי' נראה לפסוק כר' ישמעאל דשרי עכו"ם בצינעה, וקשיא דחס ושלום שנפסוק עכו"ם יעבור ואל יהרג כו', וכן משמע נמי בפ"ב דכתובות דרבא אית לי' דר' יוחנן דא"ל רבא אילו אתי לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו כו' דאמר מר אין לך שעומד בפני פיקוח נפש אלא עכו"ם וגילוי עריות ושפיכת דמים כו'.
ב
והנראה לתרץ דרבא ור' זירא אזלי לטעמייהו, דהנה ביבמות איתא, אמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה, משום זונה אין משום טומאה לא, אימא אף משום זונה, מתיב ר' זירא והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת, ויש לך אחרת אעפ"י שנתפשה אסורה ואיזה היא אשת כהן, ולאו הבא מכלל עשה עשה, אלא אמר רבא הכל היו בכלל זונה כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת, מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא, וכן קאמר לקמן על טומאה, מזה חזינן מחלוקת רבא ור' זירא באונס, ר' זירא ס"ל מדחזינן דגלתה התורה ולנערה לא תעשה דבר, חזינן דאונס איננו כלל המעשה, וא"כ אף דאשה שנטמאה אסורה לבעלה ונקראת זונה, אם היא באונס ידעינן שאינה אסורה לבעלה ולא הויא זונה, דאונס כמאן דלא עבד המעשה, וא"כ מה שגלתה התורה דאשת כהן אסורה, הוא איסור חדש מקרא דוהיא לא נתפסה למעט אשת כהן, א"כ הוי רק איסור עשה אכן רבא ס"ל דגם באונס מקריא המעשה, אלא שמיעטה התורה מעונש מקרא דולנערה לא תעשה דבר, אבל המעשה הוי אף באונס, וא"כ בלא הכתוב שמיעט אונס בישראל הו"א דגם באונס אסורה לבעלה, אלא דמיעט הכתוב באשת ישראל דבאונס לא נאסרה, אבל באשת כהן כדקיימא קיימא, ואף אם נאנסה חייבים עלי' משום זונה ומשום טומאה.
לפי זה גם בע"ז רבא ור' זירא אזלי לטעמיהו, ר' זירא ס"ל דהיכא דאנסוהו והשתחוה אפילו לבהמה דידי' לא הוה נעבד, דר' זירא ס"ל דלא הוי כלל עכו"ם בהשתחוה באונס, ואף שאמרה התורה ואהבת את ה' אלקיך בכל נפשך ומחויבים למסור נפש על אונס של ע"ז, אם לא מסר נפשו לא קיים מצות ואהבת, דהקפידה התורה שלא לתת תוקף לע"ז, אבל הוא לא עבד ע"ז שהרי באונס עשה, ובאונס לא הוי כלל מעשה ע"ז, ואם היכא דהשתחוה באונס לא הוי נעבד ורק עבר על מצות ואהבת, בשביל זה לא נאסרה הבהמה להקרבה אכן רבא ס"ל דאף באונס מקרי נעבד, דהוא ס"ל דבאונס הוי ג"כ המעשה, ואמר, הכל היו בכלל לא תעבדם אף אונס, ומביא רבא ראי' מכל עבירות שבתורה דאמרה התורה וחי בהם ולא שימות בהם, ואח"כ אמרה תורה ולא תחללו את שם קדשי, הא כיצד כאן בצינעה כאן בפרהסיא, היינו היכא דכופין לעבור על דת אז בפרהסיא צריך למסור נפשו אף על שאר עבירות שבתורה, ואם נימא דאונס לא הוי מעשה העבירה כלל, א"כ אין שייך כלל פרהסיא, שהרי הכל רואים שאין כאן מעשה עבירה, שהרי רואים שעובר באונס, ע"כ דאונס הוי ג"כ מעשה, אלא שאמרה התורה שיעבור ואל יהרג והתירה התורה רק בצינעה אבל לא בפרהסיא, הרי מוכח דאף באונס הוי מעשה העבירה, א"כ לא קשה אמאי אם אנסוהו והשתחוה לבהמתו אסור משום נעבד, שהרי נעבד הוא ג"כ אפילו באונס, דהכל היו בכלל לא תעבדם.
ג
ואפשר לתרץ דברי הרמב"ם שכתב בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה ו' ז"ל, הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחר הקדש ה"ז אסור, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל, א"א במס' ע"ז אוקמה של חבירו בשעשה בה מעשה עכ"ל, וכבר הקשו זאת מפרשי הרמב"ם גם מגמ' דזבחים דפרק בתרא דף קי"ז, דאיתא התם, בשלמא רובע משכחת לה דאקדשנהו מעיקרא והדר רבע, אלא מוקצה ונעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הרי דאמרינן דאם הוא של הקדש אין נאסר בנעבד, ואיך כתב הרמב"ם דאף לאחר ההקדש נאסר אם נעבד.
והנראה דהרמב"ם מדייק לשון דקאמר, אלא אמר רבא ובגמ' מצינו לשון אלא, אם אחד אוקי ברייתא או מתניתין באופן אחד ואופן זה איפרך, קאמר אלא, דמפרש להברייתא או המתניתין או המימרא באופן אחר, אבל אם אחד מקשה ובא חבירו ומתרץ מאי שייך בזה לשון אלא אמר רבא, אחרי דמקשה הוא ר' זירא, ורבא מתרץ, לכן מפרש הרמב"ם כן, דהנה מעיקרא פריך על הא דתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, מברייתא דקתני איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין באונס בין ברצון, היכי דמי לאו כגון שאנס בהמת חברו והשתחוה לה, ואמר רמי בר חמא לא כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמה דידי', וע"ז קאמר מתקיף לה ר' זירא אונס הוא ואונס רחמנא פטרי', אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם, ומפרש הרמב"ם דרבא דחי בין דברי רמי בר חמא דאמר דדוקא אם השתחוה לבהמה דידי' הוי נעבד, אבל לא לבהמת חבירו, דאיהו סבר דמחויב מיתה אם השתחוה באונס, א"כ ע"כ דנעשה הבהמה ע"ז ע"י השתחואה, א"כ לבהמת חבירו, דאין אדם עושה את בהמת חבירו לע"ז, לא נאסרה מטעם נעבד, ור' זירא ס"ל דאף בהשתחואה לבהמה דידי' לא הוי ע"ז, דאונס לא הוי כלל ע"ז, ורבא אמר הכל היו, פירוש בין אם השתחוה באונס לבהמה דידי' בין השתחוה לבהמת חבירו, דאף שבאונס הרי לא עשה הבהמה לע"ז, ואעפי"כ עבודה הוי, והוי בכלל לא תעבדם, ואפילו לא נעשית הבהמה ע"ז שהרי הבהמה איננה שלו, וגם הא הוי באונס, ואעפי"כ הוי בכלל לא תעבדם דעבודה הוי אף שאינה שלו, ואף באונס, דאין דין נעבד שיחול על הבהמה שם ע"ז אלא כיון שעבדו אותה מקרי נעבד, וא"כ אף אם אין הבהמה שלו אסורה, והא דתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, לפי זה לא קאי כלל על דין נעבד לגבוה, אלא על איסור תלוש להדיוט.
ואולי זהו כונת הכ"מ שכתב ז"ל, כתב הראב"ד ז"ל אמר אברהם במס' ע"ז אוקמה בשל חבירו כשעבד מעשה, ולדעת רבינו י"ל דהתם לאסרה להדיוט, אבל לגבוה אעפ"י שלא עשה בה מעשה נאסרה כו', והקשה הלח"מ הא אי אפשר לומר כן דלחזקי' הא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר דאוקמה בדלא עשה בה מעשה, ע"כ לגבוה, דאי להדיוט א"כ היכי קאמר שלו אסור, הא מדאסר רחמנא נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, אכן לדברינו אליבא דחזקי' דשני בשעשה מעשה בודאי דהוא סובר כסברת רמי בר חמא, דדוקא אם חל על הבהמה שם ע"ז נאסרה, אבל אם לא חל שם ע"ז על הבהמה לא נאסרה, וא"כ של חבירו לא נאסרה מטעם נעבד, אבל רבא משני דהכל היו בכלל לא תעבדם אף בבהמת חבירו באונס אף דלא חל שם ע"ז על הבהמה, אעפי"כ נאסרה, ואליבא דרבא הא ברייתא דקתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, מיירי להדיוט, ולא מיירי כלל בבהמה, אלא בחפצים.
נמצא למסקנת רבא נעבד אסור אף בשל חבירו, והא דפריך בזבחים אלא נעבד ומוקצה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, פריך למ"ד דאף נעבד אין אסור אם אינו שלו, לדידי' פריך, ועכצ"ל דלאו לכו"ע פריך, שהרי מוקצה כתב הרמב"ם דבעינן דוקא שיעשו בה מעשה והראב"ד כתב רק שיש גירסא אחרת, אבל לא אמר הראב"ד שהלכה כאותה גירסא, והרי הרבה אמוראים סברי דע"י מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו, והראב"ד פסק הכי, ועכצ"ל להנך פוסקים דהגמ' פריך להנך דסבירא להו אין אדם אוסר דבר חבירו אפילו ע"י מעשה, א"כ להרמב"ם הא דפריך מנעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הוא אליבא דרמי בר חמא ור' זירא, דסברי דנעבד הוא ג"כ חלות שנעשה הבהמה ע"ז, אבל אליבא דרבא קשה רק ממוקצה למאן דס"ל אין אדם אוסר דבר חבירו אפילו ע"י מעשה.
וא"כ לפי דברינו ניחא מה דאמר רבא הכל היו, וקאמר בגמ' אלא אמר רבא, דרמי בר חמא הא אוקי באנסוהו והשתחוה לבהמה דידי', אבל רבא מוקי בין בהמה דידי' בין באונס אפילו בהמת חבירו, והא דקאמר ביבמות אלא, משום אשגירתא דלישנא דע"ז. וכמו דאיתא בגמ' מעילה דף ה' דמשום דבמשנה אחת שנה קבלו פסולין וזרקו פסולין ושם הוא דוקא, שנה גם במשנה שני' דשם הוא לאו דוקא.
ד
לפי זה לא קשה מהירושלמי דאמר קטנה אין לה רצון לאסור על בעלה, על הרמב"ם דאיהו אמר קטנה שזינתה ברצון נאסרה על בעלה, דר' זירא לטעמי' דס"ל מדאמר רחמנא ולנערה לא תעשה דבר ידעינן דאונס לא הוי מעשה, א"כ לדידי' הרצון עושה הדבר למעשה, ומצינו בקרא רק רצון של גדולה, א"כ רצון של קטנה הא אינו דומה לרצון של גדולה, משו"ה בירושלמי ר' זעירי, וכפי הנראה הוא ר' זירא, אמר קטנה אין לה רצון לאסור על בעלה, דאם מצינו רצון של גדולה אוסר מנא לן רצון של קטנה אבל לשיטת רבא הא אונס ג"כ מעשה האיסור ורק מצינו שהתירה התורה אשת ישראל שנאנסה, א"כ אין לך בה אלא חידושו, היינו היכא דנתפשה, אבל קטנה שזינתה ברצון הא לא נתפשה, וא"כ דוקא פיתוי דהוי בקטנה כנתפשה מותרת, אבל ברצון נאסרה על בעלה.