לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן כה
בדין מפיהם ולא מפי כתבם
דף לא. אב"א משום דלא אפשר היכי לעבד לינחה גבה דידה מחקה לי'. לינחה גבה דידי' זמנין דבת אחותו היא ומחפה עלה, לינחה גבי עדים, אי דזכירי ליתו לסהוד, ואי לא זמנין דחזו בכתבא ואתי ומסהדו ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ל הגמ'.
כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות עדות הלכה ד' ז"ל. דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדינו ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר עפ"י שנים עדים, מפיהם ולא מפי כתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכים דיני ממונות בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין עכ"ל הרמב"ם, אכן התוס' כתבו ז"ל, ואר"י ששמע משום ר"ת שנוהגין עכשיו ששולחין עדותם בכתב ידם לבי"ד ולא קרינן בהו מפיהם ולא מפי כתבם כיון שזוכרין עדותן. והא דתניא במי שאחזו דף ע"א ואם לא יגיד פרט לאלם שאין יכול להגיד ופריך ואמאי הא יכול לדבר מתוך הכתב, שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבן, שאני אלם שאין ראוי להגיד כדאמרינן מנחות דף ק"ו, כל שאין ראוי לבילה, אבל אחר מועיל כתב ידו כשזוכר העדות, ומיהו בפירוש חומש פרש"י עפ"י שנים עדים פרט שלא ישלחו כתבם לבי"ד, עכ"ל התוס'.
אכן דברי ר"ת אינם מובנים לי, דלפי זה בכל התורה כולה נימא, לא בעינן אותה הדבר אלא ראוי, וא"כ בגט נימא דלא בעינן ספר כריתות אלא ראוי לספר כריתות לא בעינן ונתן אלא ראוי ליתן, ובחליצה לא בעינן חליצה אלא ראוי לחלוץ, וע"כ דהא דאמרינן במנחה חילוק בין ראוי לבילה לאין ראוי, דקי"ל בקדשים דבעינן כתוב לעכב וכל זמן שאין כתוב לעכב אמרינן דאין זה אלא למצוה, ובבילה אין לנו כתוב לעכב, אלא, דאף שאין לנו ראי' לעכב, אבל היכא דאין ראוי הוי עיכובא, וכן בחליצה כיון דכתוב בישראל חלוץ הנעל ילפינן דחליצת נעל מתירה לישראל, והא דכתיב מקודם ועמד ואמר. וכן ועלתה יבמתו השערה ואמרה מאן יבמי.
הוא רק למצוה ולא לעכובא אלא באלם ואלמת כיון שאין ראוים לאמר מעכב אפילו בדיעבד, אבל על חליצת הנעל אי אפשר לומר שזה בעינן רק שיהי' ראוי לחליצה, שהרי זה הדין דחלוצת הנעל כתיב במקום ההיתר, אם אמרה התורה שחליצת הנעל מתיר אי אפשר לומר דרקיקה מתיר, או דאמירה מתיר, בודאי דאם אמרה התורה דחליצה מתיר אי אפשר לומר דראוי לחליצה מתיר, ואם אמרה התורה דספר מתיר אי אפשר לומר ראוי לספר מתיר ואם אמרה כי יקח איש אשה ואמרינן דהקיחה בכסף אי אפשר לומר דרק הראוי לכסף היא הקיחה, וא"כ הכא נמי אילו הי' כתיב בתורה ואמרו העדים בפיהם לפני בי"ד ועל ידי עדים יקום הדבר, אז אפשר לומר דעיקר אמרה התורה שעל ידי העדים יקום הדבר, והא דכתיב ואמרו הוא למצוה ולא לעכב, ואין עיכוב אלא באין ראוי לומר, אבל כיון דכתיב האי על פי במקום שאמרה התורה הקמת הדבר, כיון דכתיב על פי העדים יקום הדבר, א"כ אמרה התורה דמה מקים ומקיים הדבר, פי שני העדים, איך נימא דאין פיהם מקיים הדבר אלא ראוי לפי, הרי כאילו היו אומרין דהרקיקה מתיר, ומה דאמרה התורה דחליצת הנעל מתיר הוא רק ראוי לחליצת הנעל, בודאי דאי אפשר כלל לומר כן אחרי דאמרה התורה דהחליצה מתרת לא הראוי לחליצה, ולכאורה דברי ר"ת תמוהים מאד אם נפרשם כפשוטם כמו שפירשו התוס'.
ועל דברי הרמב"ם שכתב שהא שחותכין עפ"י עדות שבשטר הוא דרבנן, כבר השיג הרמב"ן הא אמרינן בגיטין ד' ג', דבר תורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד, וכן הקשה הרמב"ן מהא דאיתא בקרא, וכתוב בספר וחתום והעד עדים, ומה שתירץ הכ"מ דהאי קרא הוא מדברי קבלה ולא מן התורה, ע"ז הקשה הש"ך בחו"מ סימן כ"ח ס"ק י"ד, הא בהשולח דף ל"ו איתא, העדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם, ופריך מפני תיקון העולם דאורייתא הוא.
א
והנראה לי לבאר דברי הרמב"ם דהנה הרמ"א כתב באבן העזר סימן מ"ב סעיף ד', דאם מצא כתוב בשטר פלוני קדש פלונית ועדים חתומים בו, אם הוא מקוים דנין על פיו, אכן בח"מ וכן בב"ש הביאו דעת הרשב"א דכיון שלא אמר כתבו וחתמו הוי כפנקס בעלמא ואין מקבלין עדותן, דהא מפיהם ולא מפי כתבם, והש"ך בחו"מ סימן מ"ו ג"כ כתב כזה, ולכאורה קשה כמו שהקשה הש"ך בכמה דוכתי, בחו"מ בסימן ל"ט ס"ק ט' ועוד בכמה מקומות, על הרמ"א שכתב דאם נתקיים דנין על פיו, דהא ודאי צדקו דברי הרשב"א דמפיהם ולא מפי כתבם.
ונראה לי דעת הרמ"א, דהנה קי"ל, אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, ולכאורה הי' אפשר לומר דמה שהאמינה תורה עדים הוא, דזה שאומר בפני בע"ד, דאין אדא מעיז לומר בפניו דבר שקר, זה מברר שעדים אומרים אמת, אבל אם אין הוכחה אין מברר שעדים אומרים אמת, אכן אי אפשר לומר כן, שהרי מצינו עדים במקום שאין בעל דין, כגון בעדות החודש וכדומה, עכצ"ל דבאמת הוי עדים אף שלא בפני בעל דין, אלא כיון דזה יותר הוכחה אם הוא אומר עדותו בפני הבע"ד אמרה התורה שאין לחייב אדם לא ממון ולא עונש בי"ד, אלא דוקא שיהי' ההוכחה ג"כ מה שאומרים בפניו, ה"נ הא דאמרה התורה על פי שני עדים יקום הדבר, היינו דדבר לחייב איש ממון או עונש בי"ד מלקות או מיתה, בעינן דוקא ההוכחה שאומרים בפני הבע"ד.
והנה לעשות השטר לשטר, אמרה התורה והעד עדים, היינו לעשות השטר שיהי' ספר כריתות או שטר קידושין או שטר מקנה נעשה שטר ע"י חתימת עדים וא"כ אם אנו רואין את ספר הכריתות ביד האשה או את ספר המקנה ביד הלוקח הרי חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, ורואין אנו שהאשה מגורשת, או אם ספר קידושין בידה רואים אנו שהיא מקודשת, וחזקה כל מה שיש ביד אדם שלו, היא הוכחה שסוקלין על ידה, שהרי אם אחד יקדש אשה בחפץ ואחד יצעק החפץ הזה גזל ממני, ואח"כ יבא זה התובע עליה, יתחייב מיתת סקילה דחזקה כל שיש ביד אדם הוא שלו, ואין להקשות אם חתמו עדים על שטר קידושין ואח"כ ראינו השטר קידושין בידה איך הורגים אותה, הא עדים צריכים להעיד שהבעל צוה לכתוב השטר, דהא צריך הבעל לומר להם כתבו וחתמו, אכן הא דאמרה התורה על פי שני עדים יקום הדבר, דבעינן דוקא על פי, אמרה התורה באלו העדות שהם צריכין לבוא להגיד בבי"ד, ושם יועיל עדותם, אבל העדות הזאת שאמרה התורה שאם יעידו העדים בשטר שהבעל דבר צוה אותם לחתום, אם יבואו ויגידו העדות הזאת בבי"ד, הלא בזה לא יהי' השטר ספר כריתות ולא ספר קידושין ולא ספר מקנה, א"כ צריכים העדות הזאת להעיד בשטר, על עדות זאת לא אמרה התורה על פי יקום, שהרי אם יהי' על פי לא יועיל, א"כ העדות לעשות את הספר לספר המועיל לדיניו בעינן דוקא שיכתוב בספר, משו"ה מועיל העדות הזה שכתב לעשות הספר, לספר המועיל, וממילא כשרואין את ספר המקנה בידי הבעלים אנן סהדי שהשדה שלו ושהאשה מגורשת או מקודשת.
וזהו הפירוש בדברי רש"י בגיטין דף ע"א ד"ה ולא מפי כתבם, יעידו בבי"ד ולא דמי לשטר שחתמוהו ביומי', דההוא אורחי' להכי, וזה כונת רש"י, אם צריכין לעשות השטר לשטר מועיל, כתב ידם דההוא אורחי' להכי שהרי עדות הזאת אין לה מקום בעל פה אלא דוקא בכתב, ע"ז לא אמרה התורה דבעינן על פי, שהרי אין מקום על פי, ועדותם בכתב דוקא, ואח"כ כשרואים אנו השטר בידה דנין על פיו, שהרי השטר הוא הגירושין או הקדושין, וחזקה כל מה שביד אדם שלו, אכן כל זה אם זה, השטר שעשה קידושין ורואים אנו בידה, אבל אם כתבו עדים בשטר לראי' שפלונית נתקדשה, הרי אין השטר עצם הקידושין אלא עדות שנתקדשה, וא"כ העדות הזה להעיד שנתקדשה אין המקום בהשטר אלא המקום לילך לבי"ד להעיד, וא"כ ע"ז אמרה התורה מפיהם ולא מפי כתבם, עדות כזה שאין אורחי' בהכי, היינו שאין המקום בהנייר אלא עדות לבי"ד, ע"ז אמרה תורה מפיהם ולא מפי כתבם אכן אף דחסר דין דעל פיו שאמרה התורה לא לחייב איש עפ"י עדות בכתב, אבל עכ"פ העדאת עדים הא הוי אף בכתב א"כ רואים אנו שעדים הגידו בכתב שפלונית נתקדשה, משו"ה סבר הרמ"א דאם מצא כתוב בשטר פלונית נתקדשה בודאי שיש לחשוש לקדושין ואסור לבא עלי', דלענין איסור מועיל אף עדים שבכתב, דנהי דעל פי לא הוי, אבל עדים הא הוי, ואף שאין מחייבין עפ"י עדות שבכתב, אבל באיסור בודאי קימא, אבל דוקא אם מצא כתוב, היינו שכתבו בעצמם לזכרון אבל אם מסרו שטר כזה לראי', כיון שעשאו שלא כדין אז אין סומכין על זה וגם בעינן דוקא שיהי' מקוים, דכיון דשטר כזה שמצאו כתוב פלונית נתקדשה, ע"כ שלא נכתב למסור רק לזכרון בעלמא, וא"כ אימת אמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד, היכא שכתבו למסור לבעליו אמרינן דנעשה כמי שנחקרה, דלא חשיד אינש לזיופא ולהשתמש בו, אבל מה שמצאו כתוב, דאפשר דלא נכתב כלל להשתמש, א"כ אפשר דאדם כתב בלי כונה להשתמש, וחתם עדים כמתעסק, משו"ה בעינן דוקא מקוים.
ב
ולפי זה פשוטים דברי הרמב"ם שאמר שמה שחותכין עפ"י עדות שבשטר הוא משום שלא תנעול דלת בפני לוין, שהנה מן התורה שעבודא דאורייתא, א"כ השעבוד עושה ההלואה, וא"כ השטר הוי רק לראי', היינו עדות שלוה, וא"כ העדות הזה שלוה הא אורחי' בבי"ד, העדות הזה הם צריכים להעיד בבי"ד, וא"כ בזה הא עדות בכתב מן התורה אין מועיל, דמפיהם ולא מפי כתבם, ולא דמי להא דאמר בגמ' גיטין, העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם דכתיב וכתוב בספר והעד עדים, דהתם הא לעשות את ספר המקנה שיוכל המוכר על ידו למכור, הא עדות הזאת אי אפשר להם להעיד על פה, וכן בגט. הא לעשות הגט שיהי' ספר כריתות אי אפשר לעשות בהגדתם בבי"ד, ובעי דוקא בכתב, בודאי דזה מדאורייתא, דאמרה התורה לעשות את הספר לספר כריתות, בעי העד עדים בלא הגדה בעל פה, אלא דוקא בכתב, ומועיל מן התורה.
וכן לא קשה כלל על הרמב"ם מכל הגמרות שהביא הרמב"ן והש"ך, דאמר קיום שטרות דרבנן, דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבי"ד, היינו דאילו מה שבאים עדים ומקיימים חתימת העדים שעל השטר הי' לזה על פי, אז היו קיום העדים מדאורייתא כדי לעשות הגדה על פה, אבל הלא גם מה שמקיימים חתימת העדים ג"כ הא לא הוי הגדה על פה, שהרי העדים המקיימים את החתימות אינם יודעים מעצם המעשה, וא"כ באים רק לברר שאלו החתימות הם של העדים החתומים וזהו מדרבנן, דמן התורה לא חיישינן לזיוף, שהרי אמרה התורה והעד עדים שנעשה השטר ספר מועיל, וכשרואים אנחנו את השטר שהוא ספר המועיל דנין על פיו, א"כ מוכח דמן התורה לא חיישינן לזיופי.
וכן הא מוכח מהאי גמ' גופא דאיתא הכא, מפיהם ולא מפי כתבם, דאם הי' שטר קידושין בידה היו דנים והורגים על פיו, דהרי קאמר בגמ', לינחה גבי דידה מחקה לי', אבל אם לא תמחוק היו דנים על פיו, ואם הי' הפירוש בדברי הרמב"ם דכל שטר הוא דרבנן, דמן התורה אין מועיל עדות שבכתב, א"כ איך היו דנים על פי שטר הקידושין שבידה, הא מפיהם ולא מפי כתבם. ואם על גט יש שדחקו מטעם אפקעינהו רבנן לקדושין, אשר כמובן זה התירוץ הוא רחוק מאד מן השכל, אבל לדון ולהרוג איך תקנו רבנן, הא אין כח בידם לעקור דבר מן התורה ע"כ דאם שטר הקידושין בידה אז מדאורייתא דנין והורגין על פיו, ורק כשהשטר מונח ביד האשה, דחזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, והשטר נעשה שטר ע"י חתימת העדים וא"כ דנין מדאורייתא עי"ז, אבל אם הי' מונח בידה לא שטר שעשו קידושין על ידו, אלא שטר שכתבו עדים לראי' שנתקדשה לפלוני בודאי דלא היו דנין על פיו, דהרי העדות הזאת שנתקדשה צריכים להעיד בבי"ד, והוו עדות מפי כתבם.
ובזה יש לפרש דברי הר' ר' שמואל בן יעקב המובא בשיטה מקובצת בב"מ, דמפרש טעמא דר' מאיר דאמר שטר שאין בו אחריות נכסים אין גובין לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין, והקשה שם השיטה מקובצת בשם כמה ראשונים, מאי טעמא דר' מאיר, ותירץ הר' שמואל בן יעקב דמשו"ה אין גובה אפילו מנכסים בני חורין משום דהוו מפי כתבם ולכאורה דבריו תמוהים א"כ אפילו בשכתוב בו אחריות נכסים איך יגבה, אכן לדברינו מיושב, דר"מ הא ס"ל בבכורות מ"ח דשעבודא לאו דאורייתא, א"כ הא אם כתב בשטר אחריות נכסים השטר עושה השעבוד, וא"כ צריכין העדים לחתום בהשטר כדי לעשות את השטר לשטר מקנה היינו להקנות השעבוד למלוה, וא"כ שטר שעבוד הוא ג"כ ספר מקנה, משו"ה גובין בו מדאורייתא, אבל בשטר שאין בו אחריות נכסים, הא השטר הוא רק ראי' שלוה, ולהעיד שלוה הא צריכין להעיד בבי"ד, וא"כ מה שחתמו בשטר הוי עדות מפי הכתב דאין מועיל, ור"מ ס"ל דלא תקנו רבנן כלל לחתוך עדות עפ"י עדות שבשטר היכא דהוי שטר ראי', אכן רבנן, לא מיבעאי להנך דסברי דשעבודא דאורייתא ואין שטר עושה שעבוד ע"כ דסיברא להו שעשו רבנן תקנה, שהרי לדידהו כל שטרי מלוה הוי מפי כתבם, אלא אף להנך דסברי שעבודא לאו דאורייתא, ס"ל ג"כ שתקנו רבנן לחתוך עפ"י עדות שבשטר, אפילו שטר ראי', כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.
ג
והנה הרמ"א כתב בסימן ל"ט סעיף ג' ז"ל, וכל שלא אמר כתבו וחתמו אעפ"י שכתבו בשטר אינו אלא כפנקס בעלמא, ומיהו י"א דאם נתקיים דנין על פיו, והשיג הש"ך על דעת הרמ"א בכמה מקומות בחו"מ, דהנה דברי הרמ"א הוא מדבריו בד"מ שהביא תשובת מהר"מ שכתב על התנאים שכתבתם שאינו שטר לפי שאין כתיב בו קנין ז"א מכמה טעמים כו' עד דהא כותב אדם עדותו על השטר, ואע"ג דאסיק שם, והוא שזוכרה מעצמו, היינו דוקא עד אחד אבל שני עדים החתומים על השטר וכתוב מדעת שניהם, שטר גמור הוא לכל דבר ואפילו אינה זוכרה עכ"ל, וכתב מהרי"ו סימן נ"ד, דמזה שמעינן דשטר שאינו כתיקון חכמים אעפ"י ששטר לא הוי, העדאת עדים מיהא איכא כו', אבל נראה דהרשב"א חולק על זה שהרי כתב דכל שלא אמר כתבו וחתמו אינו אלא כפנקס בעלמא, וכתב ע"ז הש"ך ז"ל, ונלע"ד דליכא מאן דפליג על הרשב"א ודבריו נכונים וברורים בטעמם, דכל היכא דהוי מפי כתבם לא הוי עדות כלל, דהא פסול מדאורייתא מטעם מפיהם ולא מפי כתבם, ומהרי"ו שם מענין אחר, וכמו שאבאר, וממהר"מ פשיטא דאין ראי' דפליג על הרשב"א, ואדרבה מוכח מדבריו דס"ל כהרשב"א, שהרי כתב דהא כתיב ונכתב מדעת שניהם כו', משמע להדיא דאם אין כתוב מדעת שניהם פסול דהוי מפי כתבם כו', ומ"ש בד"מ בשם מהרי"ו נראה דלא כיון יפה כו' דמהרי"ו לא מיירי דהשטר נכתב שלא מדעת הלוה שהא כתב שהשטר נכתב שלא כתיקון חכמים, ואי נכתב שלא מדעת הלוה הרי הוא פסול מדאורייתא מטעם מפיהם ולא מפי כתבם כו', אלא מיירי כהך דמהר"מ שאין בו קנין, וכה"ג, או שאין בו זמן, וכדלקמן ר"ס מ"ג או שלא החזיר מענינן של שטר, וכה"ג גם הרשב"א ס"ל דהשטר כשר, וכמ"ש הב"י והד"מ לקמן סימן מ"ד, דשטר שלא נעשה כתקון חכמים כשר ע"ש, ודלא כהרב כו' וכל זה ברור ודוק עכ"ל הש"ך.
ולענ"ד דמאור עינינו הרמ"א כיון יפה, דהנה מהרי"ו הא כתב דשטר שאינו כתיקון חכמים אעפ"י דשטר לא הוי העדאת עדים איכא, הרי דמדייק מהרי"ו דאם אין כתוב כתקון חכמים לא הוי שטר, מזה מוכח דמהרי"ו סובר כשיטת הרמב"ם דעדות שבשטר לא הוי מדאורייתא כלל, דשטרי מלוה ושטרי ראי' הוי מפי כתבם, ואינו שטר כלל, דאם הי' סובר מהרי"ו דמן התורה עדים שחתמו על השטר מקרי עדים, ודין עדים יש להם משום שהוא שטר והוי כתב המחייב, ולא אמרה התורה דמפי כתבם אין זה עדות אלא אם הוא כתבם, אבל לא אם הוא כתב המחייב, או כשיטת הרמב"ן דעדים שבשטר הוי כנחקרה עדותן בבי"ד, א"כ הי' לרבינו מהרי"ו לומר כל שטר שאינו כתקון חכמים אעפ"י שאינו שטר לגבות מן המשועבדים אבל הוא שטר לדון עפ"י השטר מטעם דהא מדאורייתא הוא שטר, ע"כ דמהרי"ו סובר כשיטת הרמב""ם, דמן התורה שטר ראי' הוי מפי כתבם, אלא שרבנן הכשירוהו משום תקנה ובא מהרי"ו לדון איך היתה תקנת חכמים, אם תקנתם היתה מפני שאמרו מדבריהם עדות שבשטר לא הוי מפי כתבם, אבל אם אין העדות בשטר לא הכשירו או דרבנן עשו תקנה לגבות עפ"י עדות שבכתב אף שמן התורה אין חותכין עפ"י עדות שבשטר, דשטר ראי' לאו שטר מקנה הוא, אמרו רבנן לגבות עפ"י עדות שבכתב, ומביא מהרי"ו ראי' דתקנת רבנן הי' לחתוך עפ"י עדות שבכתב, ולאו דוקא עדות שבשטר, שהרי מהרי"ו כתב שאעפ"י שאינו כתקון חכמים אעפי"כ דנין על פיו. והנה שטר שאינו כתקון חכמים הא מן התורה אין זה שטר כלל, שהרי הוא שטר ראי' ואמרה התורה מפיהם ולא מפי כתבם, ומדרבנן הא ג"כ איננו שטר כיון שלא נכתב כתקון חכמים, וא"כ אמאי דנין על פיו, ע"כ דתקנת רבנן היתה לגבות עפ"י עדות שבכתב, וא"כ עדים שכתבו על השטר שראו שפלוני לוה מפלוני כדי שיזכרו להעיד אחר כן הוי עדות שבכתב, ואף שאינו שטר, העדאת עדים מיהא איכא, דהרי רבנן הכשירו עדים שבכתב, אכן כל זה אם בשעה שכתבו עדותם כתבו כדין, שלא כתב ליתן למלוה בלא דעת הלוה, אבל אם כתבו ע"מ ליתן להמלוה בלא דעת הלוה בודאי דאין זה עדות כלל, שהרי כתבוהו ע"מ ליתן להמלוה, וע"ז בעינן דוקא מדעת הלוה, אבל אם כתבו לזכרון בפני עצמם דנין אחר כן שהרי עדים חתומים ורבנן הא הכשירו עדים שבכתב.
ולפי זה לא קשה מזה שאמר מהר"מ, ונכתב מדעת שניהם, דהא מהר"מ מיירי היכא שמסרו השטר לבעל דבר, שם בעינן דוקא אם נכתב מדעת שניהם, דאם לא נכתב מדעת שניהם הא עשו שלא כדין, ובודאי דאז אין לסמוך על עדותם, אבל אם כתבו לזכרון שעשו כדין סומכין עליהם, דהא רבנן הכשירו עדות שבכתב, אכן הרשב"א פליג, דהרשב"א סובר דעדות שבשטר הוי כנחקרה עדותם בבי"ד כשיטת הרמב"ן, ומהו שטר לדברי הרשב"א, מה שנכתב ע"מ למסור לבעל דבר, וא"כ להרשב"א אין כאן תקנת חכמים לגבות עפ"י עדות שבכתב, א"כ להרשב"א אם כתבו לזכרון דברים אין זה שטר והוי מפי כתבם, והא שהקשה הש"ך הא גם הרשב"א מודה דשטר שלא נכתב כתיקון חכמים אעפי"כ דנין על פיו, דהרשב"א הא ס"ל דעדים בשטר כשר מדאורייתא, וא"כ אף שלא נכתב כתיקון חכמים שטר הוא לגבות בו מבני חרי, אבל מהרי"ו ס"ל דשטר ראי' אין זה עדות מן התורה, דהוי מפי כתבם. א"כ אם הי' דין דרבנן שתקנו לגבות עפ"י עדות שבשטר, דוקא עדות שבשטר ולא עדים שבכתב, א"כ היכא דהשטר הוא ג"כ מדרבנן פסול, לא הי' דנין על פיו כלל, ע"כ דרבנן הכשירו עדות שבשטר.
ד
ועפי"ז מבוארים דברי ר"ת שכתב הר"י ששמע בשמו שנהגו עתה לשלוח עדות בכתב לבי"ד משום דראוים להגיד, וכל הראוי לבילה אין בילה מעכב, והקשינו כיון דקרא דכתיב על פי, קאי במקום דכתיב יקום דבר, וא"כ אמרה התורה יקום הדבר על פי שני העדים, ואיך נפרש דרק אם ראוי לפי, הא כתוב בקרא על פי שני עדים יקום הדבר, אכן לדברינו אדרבה הר"ת ס"ל כשיטת הרמב"ם, דמה שגובין ע"י שטר ראי', הוא תקנת חכמים.
וכן מוכח שדעת ר"ת כן, שהרי במרדכי פרק האשה שנתארמלה כתב בשם ר"ת, דהא דאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם, הוא בדיני נפשות, אבל לא בדיני ממונות ואם נימא דדברי ר"ת כפשוטם, דהא דאמרה התורה עפ"י שני עדים יקום דבר, הפירוש ראוי' על פי, א"כ אמאי לא יועיל זה בדיני נפשות, ואם נימא דבדיני נפשות בעינן דרישה וחקירה, א"כ הא אין צריך טעם דמפיהם ולא מפי כתבם, ע"כ דשיטת ר"ת כשיטת הרמב"ם, דמן התורה אין חותכין עפ"י עדות שבשטר דהוי מפי כתבם, ורק רבנן הכשירו בדיני ממונות, וס"ל לר"ת כרמ"א ומהרי"ו, דהכשירו עדות שבכתב, וא"כ עתה שהכשירו רבנן עדות שבכתב, יכולין העדים לשלוח עדותם בכתב לבי"ד, ומדויק מאד לשון, שנהגו עתה, דמאי שייך לשון עתה, אטו עתה נתחכמו מה שלא ידעו מקודם, אכן לדברינו הפירוש בדברי ר"ת, עתה שהכשירו רבנן עדות שבכתב, יכולין לשלוח עדות בכתב לבי"ד, ועדיפא דר"ת מדברי הרמ"א, דהרמ"א אף שהכשיר עדות שבכתב היינו דוקא אם מתחילה כתבו לזכרון, אבל אם שולחים בתחלה עדות בכתב לבי"ד ס"ל להרמ"א דלא נהגו לקבל דצריכים שיבואו בעצמם לבי"ד אם בשעת מעשה יוכלו לבא, ור"ת סבירא לי' דגם זה נהגו לקבל עדות ששולחים בכתב.
והא דמבאר הר"ת בגמ' גיטין באלם, דהטעם משום דאין ראוי להגיד, הוא, דקשה לר"ת כיון דרבנן הכשירו לקבל עדות בכתב, א"כ אמאי הביאו להלכה דאלם אין מחויב קרבן שבועה, אם לא יגיד, הא היכא דמדרבנן מועיל עדותו מחויב קרבן שבועה כמו בעד אחד שיודע שמת בעלה, אף דמן התורה אינו נאמן, כיון דרבנן הכשירו מחויב קרבן שבועה אם לא יגיד, וא"כ לחייב אלם קרבן שבועה דהא אם ישלח עדותו בכתב עתה יועיל עדותו וא"כ ראוי הוא להגיד, ע"ז פירש ר"ת דאימתי הכשירו רבנן עדות שבכתב, דוקא בזה שהוא ראוי לבילה, א"כ הוא יכול להעיד בפיו, בזה הכשירו רבנן אפילו אם שלח בכתב, אבל אלם שהוא אינו ראוי להגיד, אותו לא הכשירו רבנן לעדות.
ולפי זה לא קשה מפירש"י שהביא התוס', שפירש"י בפירוש החומש מפיהם שלא ישלחו עדות בכתב לבי"ד, התם קאי רש"י על קרא בודאי דמן התורה אין מקבלין עדות בכתב, אבל הגמ' בגיטין פרט לאלם, קאי להלכה, משו"ה איצטריך ר"ת לפרש דאלם שאין ראוי להגיד אותו לא הכשירו רבנן.