אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן כד

סימן כג

בדין העמדת בחזקת היתר אם בשעה שנולד הספק היה חזקת איסור.

דף ל' ע"ב. ואילו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני, מאי טעמא אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, והקשה בתוס' ז"ל וא"ת דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשוק אעפ"י שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי, ובפ"ק דחולין דף ט' אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ומשמע דוקא לענין ריעותא דאתיליד אחר שחיטה הויא בחזקת היתר, כגון בא זאב ונטל בני מעים והחזירם כשהם נקובים ולא חיישינן שמא במקום נקב ניקב. אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא, משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור, ואר"י דהתם חיישינן לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכחא מילתא לאיסורא טפי מדלהתירא, תדע דהא בספק כלבא ספק שונרא אמרינן התם אימר כלבא אפילו לשמואל דחייש לספק דרוסה עכ"ד התוס'.

והנה הרמ"א כתב ביו"ד סימן ג' ז"ל, כל מקום שאין יכולין לתלות שנעשה לאחר שחיטה אעפ"י שהיא טריפות שיש לו בדיקה, אם לא בדקוהו או שאין יכולין לבדוק הרי הוא כספק טריפה ואוסרין אותה, ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה הריעותא לאחר שחיטה דלא יצאה מחזקתה מחיים עכ"ד הרמ"א והוא מד"מ בס"ס ל"א, ושם מסיק הד"מ ז"ל, וכן משמע בתוס' פ' ד' אחין דף ל"א עכ"ל, וכבר הקשה מהר"ם מלובלין דהרי אדרבה התוס' דחו חילוק זה, ומסקנת התוס' דאפילו היכא דנעשה הריעותא מחיים אפ"ה יש להעמיד בחזקת היתר כדאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אל תאסרנה מספק והא דחוששין לספק דרוסה וכן לעיל בסימן ל"ג בישב לה קוץ בושט דחוששין שמא הבריא, היינו משום דשכיח, וכתב הש"ך לתרץ קושית מהר"ם מלובלין ז"ל, אבל נראה לי דדעת הרב, דתוס' כתבו כן אליבא דרבה, אבל אביי הא הקשה לרבה מהא דנפל הבית כו', אמאי לימא אשה זו בחזקת היתר, ומסקו אביי ורבא דלא מוקמינן אשה זו בחזקתה, א"כ התוס' דמדמי דין זה לנשחטה הותרה, מוכח, דכי היכא, דלא מוקמינן אשה זו בחזקת היתר, הכי נמי לא אמרינן נשחטה הותרה, היכא דאתיליד ריעותא מחיים כו', וזה שכתב וכן משמע בתוס' פרק ד' אחין, ר"ל שכתבו שם מעיקרא החילוק הזה, ואף שדחו שם החילוק ההוא, היינו לרבה, אבל לאביי ורבא דקי"ל כותיהו, יכול להיות החילוק ההוא קיים עכ"ל הש"ך.

אכן תמוה לי דברי הש"ך, דהא התוס' מביאים ראי' דאין חילוק בין נולד ריעותא מחיים לנולד לאחר שחיטה, מהא דספק כלבא ספק שונרא, ואף שיש לדחות דשאני התם דהוי ספק ספיקא, אפשר לומר דדעת התוס' דנגד חזקת איסור אין מועיל ספק ספיקא ומביא התוס' ראי' דאם נימא דמשום דנולד הריעותא בשעה שהיתה אסורה הוי חזקת איסור, א"כ גם ספק ספיקא לא יועיל, אך אפשר לתרץ דברי הש"ך דס"ל דהיכא דנולד ריעותא מחיים לא הוי לא חזקת היתר ולא חזקת איסור ומשו"ה ספק אסור, אבל עכ"פ דברי התוס' קשה מאי מייתי ראי' מספק כלבא, התם הוי ספק ספיקא, ורב הונא קאמר דוקא נשחטה הותרה, אבל היכא דבהדדי נינהו היינו בנולד ריעותא מחיים ואין חזקה לא לאיסור ולא להיתר אסורה, משו"ה ספק דרוסה אסורה ולא מטעם דשכיחא טפי לאיסורא.

עוד קשה לי דאף אם נימא דלאביי ורבא גבי יבמה כיון דנולד הריעותא בשעה שהיתה אסורה שהרי בעלה הי' חי', לא מקרי חזקת היתר, זהו דוקא ביבמה שאין לה חזקה אחרת, אבל בטריפות מלבד איסור הטריפות הרי יש לה חזקת הגוף שלא היתה טריפה, וכמו דאמרינן גבי יין העמד יין על חזקתו ולא נחמצה, ה"נ אף בנולד הריעותא מחיים אמאי פסק הרמ"א דאסורה, הא יש להבהמה חזקת הגוף דאיננה טריפה, וא"כ תשתרי מטעם חזקת הגוף.

עוד קשה לפירוש הש"ך דקושית אביי לרבה, משום דאביי ס"ל כיון דנולד הריעותא בשעה שהיתה אסורה שהי' בעלה חי לא הוי בחזקת היתר, דהנה התוס' שם כתבו, ז"ל, וא"ת תינח כנס ואח"כ גירש שכבר היא צרת ערוה, אבל גירש ואח"כ כנס הא לא הוי בחזקת היתר לשוק ועוד לר' ירמי' דוקא בגירש ולבסוף כנס מיירי, וי"ל דמ"מ בחזקת היתר לשוק דמוקמינן הערוה בחזקה שלא נתגרשה עכ"ד, והנה לפי זה אין הטעם משום דהאשה היינו הצרה היתה בחזקת היתר לשוק שעמד שאם ימות תהי' מותרת, אלא הטעם כיון דהשאלה נולד בהערוה ואותה החזקנו בחזקת שלא נתגרשה ממילא הצרה מותרת, וא"כ מאי פריך אביי לרבה, דילמא גם רבה מודה דכיון דהריעותא נולד בשעה שהיתה אסורה, לא מקרי חזקת היתר, רק טעמא דרבה משום דמוקמינן הערוה בחזקה שלא נתגרשה, וזה לא שייך בנפל הבית עליו ועל בת אחיו, בשלמא בלא פירוש הש"ך אפשר לפרש דאביי הקשה דמשום חומר איסור יבמה לשוק לא מוקמינן אחזקה, אבל לפירוש הש"ך דקושית אביי על רבה היא משום דרבה ס"ל דגם אם נולד הריעותא בשעה שהיא אסורה מקרי חזקת היתר כיון שעומדת להיות מותרת אם ימות, ואביי פליג על זה, א"כ דילמא גם רבה לא ס"ל, וטעמא דרבה הוא משום דמוקמינן הערוה בחזקת שלא נתגרשה. משום זה הויא בחזקת היתר לשוק.

א

ונראה דיש לישב דהנה בכתובות ד' י"ג ע"ב פליגי ר' יוחנן ור' אלעזר אי אמרינן לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, או אף לדברי המכשיר בה פוסל בבתה, משום דאיהי אית לה חזקה דכשרות, בתה לית לה חזקה דכשרות, ולכאורה תקשה, דהנה קי"ל מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפריע בין ברה"י בין ברה"ר טמאים משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל, ולכאורה אדרבה נימא הנך טהרות שנגע בהן הטמא שטבל מוקמינן על חזקתיהו, ואימא לא נטמאו, למאן דס"ל דלא מהני חזקת האם לבת, ה"נ לא להני חזקת הטומאה של הטמא להטהרות שנגע בהן, וצ"ל דלא דמי, דהתם בטהרות שנגע בהן הטמא לא נולד להם ספק טומאה מצד עצמן אלא מטעם האיש שנגע בהן הספק אם נטהר מטומאתו או לא, וכיון שנפסק הדין עליו שהוא טמא שהרי העמידהו על חזקתו, ממילא נגעו הטהרות באדם טמא, שהרי אין להטהרות שאלה מצד עצמן, אכן בכתובות הספק על הבת שמא היא פסולה לא מטעם האם אלא מטעם האב, א"כ נולד לנו שתי ספקות ביחד, על האם אם בא עלי' פסול ונפסלה, ועל הולד אם מפסול, בכה"ג ס"ל לר' אלעזר דמה שהאם בכשרותה מפני חזקתה אין מברר הספק שעל הבת מאיזה איש נולדה.

ולפי זה בתוס' קדושין ד' ס"ו ע"א גבי מעשה דינאי המלך, דתרי אמרי נשבית אמו ותרי אמרי לא נשבית. דהתם הספק אם אמו של ינאי המלך היא פסולה ונפסל ינאי המלך מטעם שנולד מן אם פסולה, לכו"ע חזקת האם מהני לבנה, היינו כיון שנפסק הדין על אם ינאי שהיא כשרה ממילא אין לנו פסלות על ינאי, והוי מצי בתוס' למיפרך אליבא דכו"ע והא דלא אמרינן במקוה העמד המקוה על חזקתה וחזקת המקוה מהני להטמא שנטהר, היינו משום דהמקוה היא ודאי חסירה, וא"כ לא נוכל לומר עלי' שנפסק הדין שהיא שלימה, וא"כ השאלה הוא בהטמא, ונפסק הדין שהוא טמא, ממילא חזקת הטהרות אין מועיל, שהרי נגעו בזה שנפסק הדין שהוא ודאי טמא.

לפי זה אפשר לומר דתירוצא דתוס' דהעמד הערוה בחזקת שלא נתגרשה, הוא דוקא בגירש ואח"כ כנס, דבשעה שזרק הגט לא היתה הצרה אשתו, ולא שייך לומר גם עלי' נולד ספק, והספק הוא רק בהערוה, ונפסק הדין שמוקמינן בחזקתה שלא נתגרשה, ממילא כשנולד לנו אח"כ הספק בעת שכנס, אם האשה שכנס היא צרת ערוה. אמרינן חזקת הערוה מהני לצרה, שהרי ספיקא בא לאחר מכאן, אחרי שכבר נפסק הדין על הערוה שהיא בחזקתה, אבל היכא דכנס ואח"כ גירש, נולדו שני הספיקות ביחד. הספק של הערוה אם היא גרושה, והספק על הצרה אם היא צרת ערוה, בכה"ג אפשר לומר דלמאן דס"ל חזקת האם לא מהני לבת, חזקת הערוה אין מועיל לצרה כיון שבאו שני הספיקות יחד, ואף דאי אפשר זאת לדמות לגמרי לדין דחזקת האם מהני לבת, דהרי התם פסלות הבת אין תלוי' משום פסלות האם, אבל הכא ספיקא דהצרה הוא רק משום ליתא דהערוה, אעפי"כ יש לחלק בין דין דהעמד טמא על חזקתו, דהתם בעת שנפסק הדין על הטמא לא הי' לפנינו חזקת הטהרות, אבל הכא נולדו שני הספיקות ביחד, בכה"ג אפשר דלמאן דס"ל חזקת האם לא מהני לבת, חזקת הערוה לא מהני לצרה, ורבה הא ס"ל בכתובות כר' אלעזר דחזקת האם לא מהני לבת, וע"כ הא דאמר אשה זו בחזקת היתר עומדת הוא משום דהצרה עומדת שתותר לשוק כשימות בעלה, משו"ה פריך אביי לדידי' מנפל הבית עליו ועל בת אחיו, כן אפשר לדחוק לדעת הש"ך.

ומה שהקשינו אף דנימא דאביי פריך משום דס"ל כיון שנולד הספק בעת שהיתה אסורה לא מוקמינן בחזקה, אעפי"כ בבהמה אף שנולד הריעותא בעת שהיתה אסורה היינו מחיים, תותר מטעם שיש לה חזקת הגוף שאינה טריפה כמו העמד יין על חזקתו ולא החמיץ, אפשר לתרץ מטעם דכל חזקה שלא נתבררה לאו חזקה היא, וכמו שכתבו התוס' בחולין דף י"א ד"ה אתיא.

אכן לפי הנראה הרמ"א ס"ל דלא כהתוס', שהרי הרמ"א פסק ביו"ד סימן פ"א, דגבינות הנעשו מבהמה שנשחטה ונמצאת טריפה אם הוגלד פי המכה אין אסור אלא הגבינות שנעשו תוך ג' ימים, אבל קודם לכן שרי מטעם העמידה על חזקתה, אף שלא נתבררה החזקה, דלדברי התוס' בחולין אסורים כל הגבינות, נראה לי לפי מה שביארנו למעלה בסוגיא דרוכל סימן י"ט דכיון דהתירה התורה, נתהפך האיסור להיות היתר, נוכל לומר נהי דחזקה שלא נתבררה לאו חזקה היא לענין חזקת הגוף, אבל לענין התירא כיון דהתירה התורה מטעם רוב, נתברר היתר הדבר, ומשום זה התיר הרמ"א הגבינות, שהרי כיון שהתירה התורה לאכול החלב מהבהמה משום דאזלינן בתר הרוב הרי לחלב ולגבינות נתברר חזקת ההיתר, כל זה אם באנו לדון על הגבינות, אבל לענין הבשר כיון דצריך עדנה שחיטה, א"כ לא הותרה לענין הבשר, כיון דנולד הריעותא מחיים שאז היתה אסורה מטעם שלא נשחטה הרי לא הותרה, ואין לה חזקת היתר לגבי הבשר, ואם באנו לדון מטעם חזקת הגוף שלה, הרי הוי חזקה שלא נתבררה, משא"כ לגבי גבינות נתברר ההיתר שלה, והרי חזינן דמה שהותרה מקרי חזקת היתר, שהרי אמרינן נשחטה הותרה היכא דאפשר לומר שהריעותא נולד לאחר שחיטה אף שלא בדקנו אבל כיון שהותרה מדין התורה דהרי אזלינן בתר רוב, כיון שנשחטה הותרה, כל זה אפשר לתרץ אליבא דהש"ך.

ב

אכן לדידי נראה לתרץ, דהנה בחולין דף ע"ז איתא, אמר ר' אמי השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי לדברי המתיר אסור, רבא אמר לדברי המתיר נמי מותר, ד' סימנין אכשיר בה רחמנא כו', אמר ר' ר' משרשיא, בן פקועה שבא על בהמה דעלמא אותו הולד אין לו תקנה, וכתב רש"י, מטעם דמצד אביו הוי כשחוט, והוי כסימן אחד ואין שחיטה מועלת עוד דהוי כשהיי', ולית לי' לרב משרשיא ד' סימנין אכשיר בה רחמנא, והקשה בתוס', מאי ענין הא דאמרינן ד' סימנין אכשר רחמנא דמיירי בנמצאות טריפה ולא הי' שחיטה, לדין דרב משרשיא דמיירי בנמצאת כשירה והי' על האם שחיטה.

ונראה לי דכונת רש"י להא דאמר רב חסדא, השוחט את הטריפה טעון שחיטה ואם מת טהור מלטמא במשא, והקשה שם רבה (ובגמ' הגירסא רבא) טעון שחיטה כר"מ, ואם מת טהור מלטמא במשא כרבנן, ומשני ד' סימנין אכשר רחמנא, והנה חזינן מהכא דגם בטריפה הועילה השחיטה על הולד, שהרי אם מת טהור מלטמא במשא, ואעפי"כ אם ישחוט את הולד יהי' מותר מטעם ד' סימנין אכשר רחמנא, הרי דאף שהועילה השחיטה אעפי"כ מועיל לו שחיטת עצמו, וסבירא לן דאף דהתירה התורה אעפי"כ שחוטה בפועל לא הויא ומתיר שחיטת עצמו, וא"כ אף בשחט כשרה ובא הבן פקועה על בהמה דעלמא יותר הולד בשחיטת עצמו אחרי דלא הי' שחיטה בפועל, ע"כ דרב משרשיא לית לי' ד' סימנין אכשר רחמנא, וסבירא לי' כיון דאמרה התורה שהועילה השחיטה להבן פקועה.

הוי שחוט ממש, והולד הבא ממנו הוי כשחוט מקצת, ואין מועיל אח"כ שחיטת עצמו דהוי כשהי' (פירוש דמדין שהי' חזינן דאין מצטרפין מקצת שחיטות).

ובזה אפשר לישב הגירסא דרבא הקשה טעון שחיטה כר"מ ואם מת טהור מלטמא כרבנן, ומה שהקשה הרשב"א הא רבא בעצמו אמר ד' סימנין אכשר רחמנא, דרבא בעצמו סבירא לי' דבהמת טריפה לא הויא כלל שחיטה על הולד, דרק בכשרה גלי רחמנא דהוי שחיטה על הולד, אבל בטריפה לא הוי כלל שחיטה על הולד, משו"ה אמרינן ד' סימנין אכשר בה רחמנא. אבל לרב חסדא דסבירא לי' דהועילה השחיטה על הולד שיהא טהור מלטמא לדידי' פריך איך יועיל שחיטת הולד אליבא דרבנן, אכן רב חסדא סבר דאף אם הועיל השחיטה על הולד אעפי"כ הולד ניתר בשחיטת עצמו.

אכן לפי זה יקשה עדנה איך הובא בשו"ע הא דרב משרשיא, דבן פקועה שבא על בהמה מעליא, אותו הולד אין לו תקנה, דהא לכאורה מסקנת הגמ' כרב חסדא, דאף בכה"ג אמרינן ד' סימנין אכשר בה רחמנא.

ונראה לי, דהנה יש לעיין הא דטריפה ששחטה שאסורה, אם השחיטה הוי ככל השחיטה ואיסורה רק מטעם טריפה, או כיון דטריפה היא והסימנין אינם חיים כבריאות, גם השחיטה שלה אינה שחיטה ואף דילפינן דמועיל לטהרה מידי נבלה משום דלענין לטהר מידי נבלה גם שחיטה כזו מועלת, אבל שחיטת טריפה איננה כשחיטת כשרה, ונראה לי דזה הוא דקאמר בפרק כיסוי הדם, לא לכל אמר ר"מ שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, מודה ר"מ שאינה מתירתה באכילה, ופריך פשיטא. ומשני לא נצרכא אלא לשוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי, פירוש דאם הי' שחיטת טריפה שחיטה ראוי' כשחיטת כשרה, והא דאסורה מטעם שהיא טריפה, א"כ הולד שהוא חי הא אינו טריפה, א"כ תועיל שחיטת אמו שהיא שחיטה ממש להתירו באכילה, אלא דשחיטת טרפה איננה שחיטה להכשיר בשרו נמצא דלא הי' על הולד שחיטה המתרת, אכן מזה בלבד אין להביא ראי' גמורה ששחיטת טרפה איננה שחיטה, דאפשר לומר דהשחיטה היא שחוטה מעליא, והא דאין הולד ניתר בשחיטת אם טרפה, דהאי דינא דהולד ניתר בשחיטת האם ילפינן מקרא דכל בבהמה תאכלו. א"כ היכא דהאם טרפה ולא הותרה האם, אין על הולד דין דכל בבהמה תאכלו.

אכן נראה לי להוכיח דשחיטת טרפה איננה שחיטה לענין היתר הבשר, מהא דבעי ר' זירא, נקבו בני מעים בין סימן לסימן מהו, מי מצטרפי סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבלה או לא, ואם נימא דשחיטת טרפה הויא שחיטה מעליא ואיסורא משום טרפה, א"כ הרי הי' שחיטה מעליא, וא"כ לאו נבלה היא ואיסורה רק מטעם טרפה ולא משום נבלה, אכן אם נימא דשחיטת טרפה לאו שחיטה כשרה היא אלא דאמרה התורה דלענין לטהרה מידי נבלה גם שחיטת טרפה מועיל, שפיר מיבעאי אי מצטרפי שני מיני שחיטות, הסימן הראשון הי' שחיטת כשרה, והסימן השני שחיטת טרפה מיבעאי אי מצטרפי לטהרה מידי נבלה, אלא דרבא פשיט דבודאי מצטרף, דכיון דמועיל שחיטת כשרה להתיר באכילה, מכש"כ דמועיל לטהרה מידי נבלה.

ויש לומר דהאי דינא אם שחיטת טריפה הויא שחיטה מעליא. או דשחיטת טרפה לאו שחיטה היא תליא בזה בלימודא דילפינן דשחיטת טרפה מועיל לטהרה מידי נבלה, דתנא דמתניתין יליף מטעם דרק בבהמה טמאה אין שחיטה מטהרה, אבל בטרפה שיש במינה שחיטה, שחיטתו מטהרתו, ורב יהודה אמר רב וכן במתניתא תני, יליף מדכתיב וכי ימות מן הבהמה, מקצת בהמה מטמאה, אבל יש מיתה שאין מטמאה, ואיזה זה טרפה ששחטה, דתנא דמתניתין סבר דשחיטת טרפה כיון דבמינה יש שחיטה, הויא שחיטה מעליא ואסורה רק משום טריפה, אבל רב ותנא דברייתא סברי דשחיטת טרפה הוי מיתה, אלא דגלי רחמנא דמיתה הבאה ע"י שחיטת טרפה מטוהרה מידי נבלה.

ולפי זה מתורץ קושיתנו איך בשחט הטרפה ומצא בן ט' חי מועיל השחיטה להולד, הא כבר הוא שחוט מצד אמו, שהרי הועילה השחיטה לטהרו מידי נבילה אם ימות, אכן לדברינו לא קשה, דרב חסדא ס"ל דשחיטת טרפה לאו שחיטה היא כלל, אלא הויא מיתה, רק גלי רחמנא דמיתה הבאה אחר שחיטת טרפה מטוהרה מידי נבלה, וסבירא לרב חסדא דכיון דחזינן דאמרה התורה דשחיטת כשרה מועיל להולד לטהרו מידי נבלה, ילפינן גם לדין זה לדין דאם שחט את הטרפה מטהר את הולד מטומאת משא, אבל שחיטת כשרה לא הי' על הולד, משו"ה אמרינן ד' סימנין אכשר רחמנא משא"כ בדין דרב משרשיא בבן פקועה הבא על בהמה מעליא, הרי מצד האב הי' להולד שחיטה כשרה, וכבר הולד מקצת כשחוט, משו"ה אין מועיל השחיטה להולד (והרמב"ם שהשמיט האי דינא דאם שחט הטרפה הולד אין מטמא במשא, וגם השמיט לדרב משרשיא, אולי מספקא לי' כיון דרבא הקשה דילמא רבא ס"ל דגלי רחמנא רק בכשרה דהויא שחיטה להולד, אבל בטרפה דהויא רק כמיתה אין מועיל כלום וגם לדרב משרשיא השמיט דאולי פליגי אהדדי רב חסדא ורב משרשיא אבל הרמ"א ס"ל דודאי לא פליגי וכדביארנו).

ג

והנה לפי דברינו לא קשה כלל קושית התוס' שהקשה כיון דאמרינן אשה זו בחזקת היתר עומדת אף שנולד הריעותא מחיים בשעה שהיתה אסורה שהי' הבעל חי, לדין דרב הונא, דדוקא אם נולד הספק לאחר שחיטה אבל היתה הריעותא מחיים אסורה, דהתם באשה הא היתה עומדת בחזקת שכשימות הבעל תהי' מותרת לשוק, ועתה הבעל ודאי מת, ומותרת מפני חזקתה, אבל בבהמה נהי דעומדת אם יהי' בה שחיטת כשרה תהי' מותרת, אבל עתה שנולד הריעותא מחיים, הא ספק לן אם הי' כלל שחיטה, דאם היא טרפה הרי אין שחיטתה שחיטה כלל, אלא כעין מיתה, נמצא דהוי כעין עד שיודע, לך במה נשחטה, דאם הספק שהיא טרפה הרי הספק שמא לא נשחטה שחיטה כשרה ועכצ"ל דתוס' סברי דשחיטת טרפה הויא שחיטה מעליא, א"כ הרי נשחטה ודאי, א"כ שפיר מדמי התוס' דין דבבהמה היכא דנולד הריעותא מחיים לדין דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, אבל בשו"ע שהביא לדינא דרב משרשיא דד' סימנין אכשר לא אמרינן היכא דהי' שחיטה, ע"כ מוכח כיון דשרינן בשוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי מלטמא במשא, אעפי"כ הולד ניתר בשחיטה, דשחיטת טרפה לאו שחיטה היא כלל, א"כ לא דמי כלל לדין דאשה בחזקת היתר לשוק עומדת, דהתם הא עמדה לכשימות הבעל תהי' מותרת, והבעל הא מת בודאי, אבל הכא נהי דעמדה הבהמה להיתר אם יהי' עלי' שחיטה, אבל כיון דנולד ריעותא, א"כ הספק שמא לא הי' כלל שחיטה.

והא דאמר בד"מ, וכן משמע בתוס' פרק ד' אחין, נראה כונתו, דהנה האי דינא דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, יש לפרש בתרי גווני, או דהפירוש שהרי היא עומדת בחזקת היתר שכשימות הבעל תנשא לשוק, או דהכונה אשה זו עתה צרת ערוה וע"י הספק אנו מוציאים אותה מדין צרת ערוה, מספק לא מפקינן אותה מדין צרת ערוה, אף שעתה היא א"א ואסורה, אעפי"כ היא צרת ערוה, ומספק אין מוציאין אותה מדין צרת ערוה.

והנה אם נימא דהפירוש, אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת שהרי היא אצלנו בחזקת צרת ערוה אין מוציאין אותה מחזקתה, הי' אפשר לומר דגם בבהמה שייך לומר הרי עתה איננה בחזקת טרפה לאסרה, אף בשחיטה מספק אין מוציאין מחזקתה, אבל אם נימא דהפירוש אשה זו בחזקת היתר לשוק, שעומדת בחזקת שאם ימות בעלה תהי' מותרת, הא לא דמי לדין דבהמה היכא שנולד הריעותא מחיים, דהא הא התם הספק שמא לא יהי' שחיטה.

והנה התוס' לקמן בד"ה דנפל הבית עליו ועל בת אחיו, כתבו ז"ל, כאן יש תימה אמאי חשיב בחזקת היתר לשוק טפי מליבם, דהא קמן ששניהם מתו, וכן יכול להיות שהיא מתה תחילה כמו הבעל ואם נימא דתוס' מפרשי להא דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת היינו כיון שמוחזקת בצרת ערוה אין מוציאין אותה מחזקת צרת ערוה, א"כ מאו הקשה בתוס', הא גם בנפל הבית עליו ועל בת אחיו ג"כ הא עד עתה היתה מוחזקת בצרת ערוה א"כ אמרינן שהוא מת תחילה נשארה צרת ערוה, ע"כ דתוס' מפרשי אשה זו בחזקת היתר לשוק, היינו שעומדת לזה שכשימות בעלה מקודם הבת אחיו תהי' מותרת לשוק, וא"כ פריך שפיר הא הכא אפשר שהוא מתה תחילה.

וא"כ משום זה כתב הרמ"א כדמוכח מתוס' פרק ד' אחין, דכל ההיתר בנולד ריעותא בעת האיסור משום שעומדת לזה אם ימות הבעל תהי' מותרת, והכא הא לא שייך, דהרי בבהמה היכא דנולד הריעותא מחיים אי אפשר להתירה מטעם בהמה זו בחזקת היתר עומדת כששחטה, דהרי שחיטת טרפה לאו שחיטה, וא"כ הספק שמא לא נשחטה שחיטה כשרה, ואף דלא דמי הספק הזה דמספקא לן שמא היתה שחיטת טרפה, דהרי היכא שהספק בשחיטה אף אם יש לתלות שנעשה אחר מיתה ג"כ פסולה, כמו נמצא הושט שמוט ואין יודע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה הא פסולה, ולא אמרינן נשחטה הותרה כמו בספק טרפה, התם הטעם משום דמוקמינן בחזקת שאינה זבוחה, דאם הוא נבלה אינה זבוחה, אבל טרפה אף אם היא טרפה אין עלי' דין אינה זבוחה שהרי השחיטה התירה מלטמא, ומשו"ה אם נשחטה ואפשר לומר שהריעותא באה לאחר שחיטה, אמרינן נשחטה הותרה, כיון שהחזקנו אותה למותרת קודם שראינו הריעותא אבל היכא דנולד הריעותא מחיים, נהי דחזקת אין זבוחה אין כאן אבל גם היתר בהמה זו בחזקת היתר לשוק אין כאן, דהרי ההיתר שעמדה הוא אם יהי' שחיטת כשרה, והדבר ספק אם הי' שחיטת כשרה.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה