לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן כג
בסוגיא דנתן גט למאמרו
דף ל"ב. אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה דמחלפה בבעלת הגט, איכא דאמרי אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה אפילו היא מ"ט מאי דעביד בה שקלי'.
כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יבום הלכה ד' ז"ל, נתן מאמר ליבמתו וחזר ונתן גט למאמרו מה שעשה הרי בטלו והותרה, ונראה לי שלא הותרה אלא לאחיו, אבל זה שנתן הגט אסורה היא לו וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל, ובגמ' בלישנא בתרא אמרינן הותרה אפילו היא עכ"ל הראב"ד.
א
ונראה לי לבאר טעמא דהרמב"ם, דהנה לעיל בדף כ"ט איתא, רב אשי מתני הכי, אמר ר"א לא תימא מאמר לב"ש דוחה דחי' גמורה וצרתה חליצה נמי לא בעי, אלא דוחה ומשייר הוא. א"ר אבין אף אנן נמי תנינא, ב"ש אומרים יקיימו יקיימו אין, לכתחילה לא, ואי ס"ד מאמר לבית שמאי דוחה דחי' גמורה, זה יעשה מאמר וידחה וזה יעשה מאמר וידחה, ואלא הא קתני בש"א אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה, אלא יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתה, דלא חזיא לכולהו לא חזיא למקצתה, ופירש בתוס' ד"ה אלא לדחות בצרה, ז"ל, פירש בקונטרס בכולה שמעתה אחותה שנופלת עמה כו', וא"ת היכי מייתי סייעתא ממתניתין יקיימו אין לכתחילה לא, הא מהני מאמר לכל הפחות דדחי לצרה ושריא בעלת מאמר אף לכתחילה, עוד הקשה בתוס' שם בד"ה לא תימא, ז"ל, תימא מאי קאמר ר"ש לעיל בפ"ב דף י"ט אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל, כי הוי נמי מאמר אשת שניהם הוא בועל, דהא אפילו לב"ש דמאמר קונה אינו קונה לגמרי אלא קונה ומשייר עכ"ד התוס'.
והנראה לי לבאר דברי הגמ', דהנה לכאורה הא דס"ל לב"ש מאמר קונה הוא מדין קדושין, דאין קדושין תופסין ביבמה לעלמא שאסורה להם. אבל ליבם שאינה אסורה לו תפסי קדושין לבית שמאי, ואף דמוכח שע"י הקדושין מקיים ג"כ מצות יבמין, דאם נימא דע"י הקדושין אין מקיים מצות יבום כלל, איך אמר זה יעשה מאמר, הא מבטל מצות יבמין, ועכצ"ל דמקיים מצות יבמין במקצת מה שקונה אותה, וכיון שכבר יש לו קנין לא חיישינן משום בטול מצות יבמין משני' דהרי גם חליצה איננה המצוה כתקנה, דהרי עוקר המצוה הא הוא יבום, וכדאמרינן, חליצה במקום יבום לאו כלום הוא, וא"כ לגבי חליצה מועיל גם קנין שקונה, שמקיים ולקחה.
אבל עכ"פ לכאורה מה דמועיל מאמר לבית שמאי לכאורה הוא מדין קדושין.
אבל אי אפשר לומר כן, דהא בנדרים ע"ה איתא דאף לבית שמאי אין חייבים עלי' סקילה כנערה המאורסה ואם נימא דמאמר מועיל לבית שמאי דס"ל דתפסו קדושין ליבם ביבמתו, א"כ אמאי אין חייבין עלי' סקילה, וע"כ דגם בית שמאי מודו דאין קדושין ביבמה, לא ליבם, כמו שאין קדושין לעלמא, אלא דבית שמאי דרשי ולקחה זה המאמר, שאמרה התורה שע"י מאמר הוא קונה קנין היבמות, והוי התחלת קנין אישות ולא נגמר עדנה קנין האישות עד שייבם אותה, דעל זה נאמר ויבמה זה היבום, ודוקא יבום גומר, ומשו"ה קאמר בנדרים, אין היבמה גמורה כמו שהאשה גמורה, דמאמר קונה רק קנין היבמות, וזה הוי התחלת האישות.
לפי זה ע"י מאמר התחיל הקנין ולא גמר, והנה מצינו בתורה דין אם אשה מקודשת רק חצי ואמרה התורה דאיננה בכרת אעפי"כ האיסור חמור מלאו, שהרי חצי שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה הבא עלי' באשם קאי, משום דהוי חצי מאיסור כרת, וחצי מאיסור כרת חמור מלאו, והנה אילו הי' באפשרות שיהי' לחצי אשה אחות הי' ג"כ על האחות איסור, דכיון דחזינן דאמרה התורה דחצי מקודשת יש עלי' איסור, והאיסור חמור מלאו, א"כ גם האחות ג"כ יש עלי' חצי איסור, אלא דשפחה חרופה אי אפשר שתהי' לה אחות, אכן אפשר הדבר במקדש מעכשיו ולאחר שלשים דאית לי' לר' יוחנן קדושי כולן תופסין, דסבירא לי' דקדושין מתחילין ונגמרין לאחר שלשים, אם תהי' לזו האשה אחות, תהי' האחות אסורה לזה שיש לו בה הקידושין שהתחילו ולא נגמרו איסור של חצי ערוה.
מעתה לבית שמאי אם עשה מאמר, האחות של בעלת המאמר אסורה עליו איסור חצי ערוה, שהרי יש לו ביבמתו שעשה בה מאמר, קדושין. היינו קנין יבמות ולא נגמרה, וא"כ לא נפטרה האחות לגמרי, שהרי דוחה מיבום דוקא ערוה שיש בה כרת, אבל לומר שעשה דיבום ידחה איסורה, כיון דאיסורא מטעם חצי כרת, והתורה חייבה אשם על איסור, זה אין עשה דוחה איסור שהחמירה תורה וחייבה אשם, וא"כ הוי האחות כמו אלמנה לכהן גדול דלחליצה רמיא ליבום לא רמיא, ואין אוסרת משום זיקה, ומשו"ה מותרת לו ליבם בעלת המאמר, וע"י היבום נעשית אשתו גמורה, ואז דחי אחותה דחי' גמורה, שאז אחותה בכרת, וכיון דמאמר אינו קונה אלא מדין יבמות, שהרי דוחה ומשייר, ומשו"ה אם היא יבמה כזו שאסורה ליבם ולא חזיא לכולה דינים דיבום, אז אין המאמר מועיל, דאימתי מועיל מאמר מדין ולקחה דוקא אם חזיא לדין דיבמה יבא עלי', אבל אם אסורה ליבמה, אז אין מועיל בה מאמר, אבל אם נימא שהמאמר לב"ש שקונה הוא מדין קדושין ודוחה דחי' גמורה, א"כ אף שאסור ליבם, אבל כיון דאיננה ערוה שהרי מותר לקיים, א"כ גם מאמר הי' מועיל אף היכא שיש איסור ליבם.
מעתה זהו דקאמר בגמ', מאמר לב"ש לא תימא דוחה דחי' גמורה, פירוש דמאמר מדין קדושין, ונעשית ע"י המאמר אשה גמורה, והאחות שלה ערוה גמורה, אלא מאמר לבית שמאי הוא רק קנין יבמות, אבל לא מדין קדושין, וא"כ הוי רק התחלת קנין אישות, וא"כ דוחה ומשייר, ומביא ר' אבין ראי' ברורה לזה, מהא דבית שמאי אמרו יקיים בדיעבד לכתחילה לא, ואי ס"ד מאמר קונה קנין גמור דהוי קדושין, א"כ זה יעשה מאמר וידחה, וזה יעשה מאמר וידחה, ע"כ דמאמר אין דוחה, ואלא הא קתני אשתו עמו הרי דדוחה ומתיר, אלא (כל זה מראית ר' אבין) עכצ"ל דהיכא דיש איסור ליבם ולא הוי יבמה דחזיא לכולהו לא חזיא למקצתה, ואין בה דין דולקחה, א"כ ע"כ מוכח דמאמר הוא מדין יבמות, וא"כ שפיר יש לחלק בין היכא דחזיא לכולהו יש בה דין דולקחה, בין היכא דלא חזיא לכולהו אין בה דין דולקחה, אבל אם נימא דמאמר לבית שמאי מדין קידושין, א"כ לא הי' אפשר לחלק לומר דיבמה דלא חזיא לכולהו לא חזיא מקצתה, דכיון דמדין קידושין הוא, א"כ כל זמן שאיננה ערוה מועיל קידושין, וא"כ אף יבמה דלא חזיא לכולהו חזיא לקדושין, ע"כ דמאמר לב"ש מדין יבמות, וכיון דמדין יבמות היא, אמרינן יבמה דלא חזיא לכולהו לא חזיא למקצתה.
ג
ולפי זה אפשר לתרץ גם קושית התוס' שמקשה כיון דמאמר דוחה ומשייר, מאי אמר ר"ש אם מאמרו של שני הוא מאמר אשת שני הוא בועל, דהא אפילו אם הוא מאמר, אשת שניהם הוא בועל, שהרי מאמר דוחה ומשייר, אכן לדברינו ניחא, דהנה הראשון כשמת ועשה בה השני מאמר, הרי קנין היבמות של הראשון כבר קנה השני, וא"כ כשמת השני אי אפשר להשלישי ליבם את היבמה מהראשון, שהרי מהראשון היא עתה להאחין שלא עשו מאמר יבמה דלא חזיא לכולהו, שהרי קנין היבמות של הראשון כבר קנה השני, וא"כ להשלישי אי אפשר ליבם מטעם זיקת הראשון דלדידי' הויא יבמה דלא חזיא לכולהו, וא"כ היבום הוא רק מטעם אשת השני דמאמר אם הוא קנין מפיל ליבום.
ואין להקשות לפי זה יהי' אסור ליבם שהרי נשאר זיקת האח הראשון דרמיא לחליצה ולא ליבום, אכן ר"ש הא סבר דיבם ואח"כ נולד מותר לו ליבם, והנה לכאורה הא יש עלי' לגבי דידי' איסור האח שמת בשעה שלא הי' נולד, ואין לומר דטעמא דכשמיבם התיר איסור אשת האח וכיון שהוא נולד אח"כ בא הוא לעולם בשעה שכבר נפקע איסור האח הראשון, דהא אכתי יקשה למאן דאמר חלץ ליבמתו כל האחין על החלוצה בכרת א"כ איך אמר לעיל בדף י"א, רב אשי סבר לה כריש לקיש ומתרץ לה כר"ש החולץ ליבמתו וחזר וקידשה צריכה חליצה מן האחין מאן אחין הילודים כר"ש, הא יקשה אף לר"ש, הא הכא לא יבם אותה רק חלץ לה להחולץ פקע איסור כרת מטעם אשת אחיו, אבל להאחין הא נשאר איסורא דאשת אח, א"כ האח שנולד בשעה שהיתה מקודשת להחולץ במה פקע איסור אשת אח הקודם לדידי', ועכצ"ל דר' שמעון ס"ל דמצות יבום של עתה מתיר איסור אשת אח הקודם, וכיון דבשעה שנולד הי' עליו מצות ודין יבום מטעם אח השני שקדשה ולא בא עלי', הותר איסור אשת אח הקודם שמת, דמצות יבום של זה מתיר גם איסור אח הראשון, א"כ הקשה ר"ש לרבנן אם מאמרו של שני מאמר ומפיל ליבום, א"כ יבומי רק מטעם השני שהרי מהראשון אין זיקת יבום, כיון שהיא יבמה דלא חזיא לכולהו, וא"כ יבומו רק מטעם השני, וא"כ ע"י יבומי תותר גם זיקת הראשון, כמו בקידש לאחר שחלץ דמותר ליבום לזה שנולד לאחר הקידושין אליבא דר"ש.
והנה רבנן אמרו דמועיל מאמר לכל אחד, דכל חד וחד תקיני לי' רבנן מאמר ביבמה, וכל אחד מדרבנן יש לו לקנות קנין יבמות, ויש ג"כ לכאורה להסתפק מה שרבנן תקנו מאמר, הוא, דמדרבנן תופס קדושין ליבם ביבמתו, או, דרבנן כשתיקנו מאמר הוא מדרבנן כמו לב"ש דתקנו לכל אחד קנין יבמות, אבל לא מדין קדושין, והנה מדאמרינן דאם נתן גט למאמרו הותרה לאחין, ואף ללישנא קמא דרבא הטעם הוא רק משום דאתי לאחלופי, ואם נימא דמאמר לרבנן הוא מדין קדושין, א"כ איך אפשר שתהי' מותרת לאחין, הא הוי גרושת אחיו, ע"כ דמאמר לרבנן ג"כ מדין יבמות, ותקנו רבנן לכל אחד קנין יבמות ביבמתו, והנה אם אחד עשה מאמר ביבמתו קנה עי"ז מדרבנן קנין היבמות ביבמתו, ואח"כ כשנותן גט עקר קנין היבמות שהי' לו, וא"כ עתה אי אפשר לו ליבם שהרי עתה היבמות אצלו יבמה דלא חזיא לכולהו, שהרי אין לו עתה ביבמתו קנין יבמות, משו"ה קאמר הרמב"ם דהותרה לאחין, שהרי להם יש קנין יבמין ג"כ, והיא אצלם יבמה דחזיא לכולהו אבל לדידי' שהיא עתה יבמה דלא חזיא לכולהו, לא חזיא למקצתה ואסורה ליבם, ומה שהקשה הראב"ד הא בגמ' איתא הותרה אפילו היא ולא מפליג, משמע דגם לדידי' הותר, לא קשה כלל על הרמב"ם, דהא קאי על מתניתין, ומתניתין הא מיירי שזה שעשה בה המאמר כבר מת ונשארו רק האחין. משו"ה קתני סתמא הותרה אפילו הוא.
ומה שמקשה הראב"ד הוא, דהנה ללישנא קמא דרבא צרתה הותרה, ופירש רש"י דצרתה היא זו שהיתה צרה במאמר, והקשה הרשב"א א"כ איך אמר דדוקא אם נתן גט למאמרו אבל לזיקתה או סתם נאסרה צרה, הא אדרבה כיון שנתן גט לזיקה, א"כ כשמת בעל המאמר שנתן גט הא בעת מיתתו לא היתה אשתו צרת אשת שני מתים, שכבר נתגרשה הבעלת מאמר ממנו. ולכן פירש הרשב"א דצרתה דקאמר בגמ' הכונה אם הי' להצרה עוד אשה מהאח שמת ראשון, אלא דהקשה הרשב"א הא מתניתין לא מיירי בהי' לה צרה, וע"כ פירש דקאי על הא דשלא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחת מתיבמות, אכן הראב"ד ס"ל דקאי בעלמא אם אחד עשה מאמר ואח"כ נתן גט למאמרו הותרה צרתה שבאה עמה מבית אחד ליבם, וא"כ אמאי לא קתני בלישנא בתרא הותרה דוקא לאחין כיון דקאי בעלמא ולא במתניתין, משו"ה מוכיח הראב"ד שגם לדידי' הותרה.
ואזלי לטעמיהו, דהנה בנתן גט לזיקתו, לכאורה אפשר לומר דמדרבנן הוי גט כחליצה, והא דצריכה חליצה, הוא, דהא רבנן לא יוכלו לעקור דין תורה, אבל מדרבנן גט הוי כחליצה, אך אי אפשר לומר דכיון דרבנן לא היו יכולים לומר שע"י גט נפטרה, א"כ אמרו שרק גט אוסר מן היבום, אבל לחליצה רמיא, שהרי דין הוא בנתן גט ובעל צריכה גט וחליצה, ואם נימא דמדרבנן גט הוא כחליצה, א"כ בנתן גט ובעל אמאי צריכה גט וחליצה, תסגי בגט לחודא, דמן התורה הא קנו לה בביאה ובגט סגי, ומדרבנן הא גט הראשון כחליצה, ע"כ דמדרבנן אם נתן גט אסרוה ליבום ורמיא לחליצה ואוסרת צרתה הבאה עמה.
והנה לפי זה אף אם נתן אחד גט לזיקה עדיין היא זקוקתו מדרבנן שהרי רמיא לחליצה, א"כ היא נופלת לחליצה גם מטעם זה שנתן גט, שהרי להרמב"ם זיקה מפיל ליבום, א"כ גם הצרה אסורה, דהא תקנת רבנן שגט יאסור צרה, משו"ה להרמב"ם דזיקה מפיל ליבום, א"כ אם זה שעשה מאמר נתן לה גט לזיקה ומת, אז גם זו שבאה עמה מבעל המאמר אסורה, שהרי נפלה ביחד עם אשה אסורה לאחין, משו"ה לא קשיא על הרמב"ם ללישנא קמא דרבא אם צרתה, הכונה, זו שבאה עמה מבעל המאמר, אף בנתן גט לזיקה תותר, דאין הדבר כן להרמב"ם, שהרי זיקה מפלת ליבום, ואף אם נתן גט לזיקתו, עדיין יש זיקה לחליצה, וגם זה מפיל ליבום, אכן הראב"ד סובר כהרשב"א דאין זיקה מפיל ליבום, וא"כ אם על המאמר נתן גט לזיקתו, הרי מכש"כ דאין זיקתו מפיל ליבום, וא"כ למה אמרינן גט למאמרו הותרה צרתה, מכש"כ בנתן גט לזיקה, ע"כ דהפירוש, צרתה הבאה עמה מבית הראשון, וקאי בעלמא, וא"כ שפיר הקשה, לפרש גמ' דהותרה לאחין אבל לא לדידי', ע"כ דגם לו מותרת.