לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן כב
בסוגיא דשלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית. וגירש אחד מבעל אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת. .
דף ל. שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו וכולן שמתו או נתגרשו צרותיהן מותרת, טעמא דגירש ואחר כך מת אבל מת ואחר כך גירש אסורה. אמר רב אשי זאת אומרת יש זיקה אפילו בתרי אחי כו' ולרבא (דסבירא לי' מיתה מפלת) הניחא אי סבר לה כרב אשי, זו היא למעוטי מת בלא גירש כו' ע"כ כרב אשי ס"ל עכ"ל הגמ'. וכתב רש"י ז"ל, זו היא למעוטי כו' אבל מת שני זה אחר הראשון ולא גירש את אשתו ואפילו לא כנס את הנכרית אסורה דהואי צרת אחות אשה בזיקה ואפילו בשעת מיתה כו', וכתב ע"ז הרשב"א ז"ל, ואיכא למידק דהא נכרית ונפלה לפני שני יבמין נשואין ב' אחיות הרי זו מתיבמת לאחד מהן כו' א"כ כשמת אחד מבעלי אחיות ולא כנס למה נאסרה לאח השני, י"ל מחיים כיון שהערוה עומדת עם בעלה הוי לה אידך צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא, אבל מת אחד מבעלי אחיות כיון ששתיהן באות להתיבם הוי להו צרות ואסורות דחשבינן כאילו נתיבמה אצל זה שמת, ונפלה היא והערוה עכשיו לפני האח השלישי, ואינו מחור דא"כ אתה עושה אותן צרות לאחר מיתה ואין צרת ערוה לאחר מיתה וכענין שאמרו בירושלמי כו' עכ"ל הרשב"א.
א
והנראה לתרץ דהנה מה שתירץ הרשב"א על הקושיא כיון שיש זיקה א"כ כיון שהיא זקוקה לשני היבמין בעלי האחיות א"כ הא הוי צרת ערוה, ותירץ הרשב"א משום דהוי צרת ערוה שלא במקום מצוה, הא לכאורה אין זה תירוץ אלא על הקושיה דהא היא צרת ערוה בזיקה שהרי היא זקוקה ליבמין בעלי האחיות, ע"ז שפיר משני הרשב"א דלא הוי צרת ערוה משום שזה שלא במקום מצוה, אבל הא יקשה כיון שהיא זקוקה לאחים החיים איך יוכל אחד ליבם הא הוא לוקח אשה שהיא זקוקה לאחיו החי ויתסר לכל אחד, ועכצ"ל דזה לא קשה שהרי ביארנו דכשמיבם אחד הוא עוקר זיקת שאר האחין למפריע ונעשה כאילו לא נפלו לפני האחין הנשארין, והנה שומרת יבם שמתה קי"ל דאסור באמה משום דע"י מיתה לא פקע זיקה שלה, אכן אם יבם יבמה אחת מותר אחר כן באמה של יבמה השני' וכן בחלץ ליבמה אחת מותר באמה של יבמה השני', משום דע"י יבום וחליצה עוקר זיקת היבמות הנשארות, והא דאסור באחות החלוצה הוא איסור חדש דרבנן גזרו על קרובות החליצה, אבל לא מטעם הזיקה הראשונה, שהיא כבר נעקרה ע"י החליצה, אכן אם מתה לא נפקעה זיקתה, ואז אף אם ייבם או יחלוץ לאחת יהי' אסור באמה של המתה, דטעמא דעוקר זיקה מכל היבמות הוא משום דאמרינן שליחותיהו דכולהו היבמות נינהו, פירוש כיון שהיא מועלת לפטור כולן ממילא עוקר זיקה, אבל מהמתה אין עוקר זיקה, דלאחר מיתה הא לא הועילה החליצה בעדה, וא"כ נשאר זיקתה עד מיתתה כמקודם, והוי האם, אם היבמה הזקוקה, והנה כמו באם יבם אחת עוקר זיקה של היבמות הנשארות. כן אם אח אחד חולץ או מיבם עוקר זיקת האחין הנשארין, אבל מהאח שמת שאין מועלת היבום ולא החליצה בעדו, וא"כ לא הוי שליחותא דידי' וממנו לא עקר זיקה.
ולפי זה מתורץ קושית הרשב"א שמקשה הא אין צרה לאחר מיתה, ולפי דברינו לא קשה, דמחיים משו"ה שרי ליבומי אף שזקוקה לאחיו, שהרי ע"י זה שמיבם עוקר הזיקה, אבל בלא עקירת הזיקה נשארת זקוקת אחיו, נמצא כשמת הנשוי נכרית הנכרית זקוקה לשני האחין, וכשמת אחד מן האחין ולא גירש הרי נופלת ליבום היבמה גם מזיקת האח בעל האחיות, דכיון שמת לא נעקר זיקתו, וא"כ עתה אגלאי מילתא שהיא צרה מחיים, היינו דבעת שהי' חי בעל האחיות היתה הנכרית צרה של אשתו של האח בעל האחיות שמת ונופלת עתה ליבום גם מהאח בעל האחיות והיא צרת אחות אשה בזיקה, וכמפורש זה ברש"י ז"ל. דכיון דיש זיקה הוי כאילו באה מכח השני, וא"ת הואיל וזיקה חשיבה להיות עלי' כח השני הוי אשת שני מתים דבלא איסור דאחיות נמי אסורה, לא היא דזיקת שני יבמין דאסירא ליתא מדאורייתא ולא גזור רבנן אלא היכא דעבד בה מאמר עכ"ל רש"י.
שוב מצאתי ראי' ברורה לדברינו מדברי השלטי גבורים שכתב ז"ל, ונראה בעיני שאם היו ג' אחיות נשואים ג' נשים נכריות ומת אחד מהן והרי אשתו זקוקה לשני האחין והיו בנים לאחד מהן ומת הרי זו אסורה להתיבם לאותו האח הנשאר הואיל והיתה זקוקה לאחיו שיש לו בנים הרי היא כאשת אחיו שיש לו בנים ואסורה, כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל השלטי גבורים, והרי זה מוכח כדברינו דהא קשה אם אסורה היבמה להתייבם כשמת א"כ גם מחיים יתסר להאח השני להתיבם, ע"כ דמחיים מותר להאח השני ליבם דאף שאחיו יש לו בנים והיא זקוקה לו הא כשמיבם הוא עוקר זיקת האח שיש לו בנים, אבל אם מת דאי אפשר עוד לעקור זיקתו היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה.
וכן הוא דעת הרמב"ם בפרק ו' מהלכות יבום וחליצה, שאם מת בעל האחיות אחר שמת הנשוי נכרית ולא גירש אשתו אז אסורה להתיבם להאח השלישי מדינא, אבל אם גירש בעל האחיות אשתו ואח"כ מת, מדינא מותרת להתיבם, אלא דרבנן גזרו בזיקה יותר מבערוה, מפני שאיסור זיקה אין ידוע לכל, והיינו דכיון דהיתה זקוקה הנכרית לבעל האחיות ואם לא גירש אשתו הרי אשתו האחות אשה וגם הנכרית נפלה ליבום מטעם ליתא דידי', דאף אם ייבם השלישי לא נעקרה זיקתו, משו"ה הויא הנכרית צרת אחות אשה, אבל אם גירש בעל האחיות ואח"כ מת הרי אף אם נפלה הנכרית ליבום מליתא דידי', הא מדינא מותר, שהרי אם נתגרשה צרותיהן מותרות, ורק רבנן גזרו בזיקה יותר מערוה, דאף שבשעת מיתה לא היתה צרת ערוה ג"כ אסורה.
ב
אכן לפי זה לכאורה יקשה דברי הירושלמי דמקשה מתניתין, ז"ל הירושלמי, אילו שומרת יבם שנפלה לפני כמה יבמין שמא אינה מתיבמת, תני ר' חייא אשת אחד מתיבמת לא אשת שני מתים עכ"ל הירושלמי ולפי דברינו הא לא קשה כלל, שומרת יבם שנפלה לפני כמה יבמין שלא תתיבם מפני שיש עלי' זיקת כמה יבמין, דהא אם ויבם אחד יעקור זיקת כל היבמין ויתברר שלא נפלה להם ולא הי' עלי' זיקת כמה יבמין.
אכן הירושלמי לטעמי' שהקשה בפ"א ז"ל, ר' יודן בעא כמאן דאמר הוא אינו חייב על החלוצה אבל חייב הוא על הצרה חליצה פטור ביאה פטור, כמא דתימר חלץ לה נאסרה לאחין, ודכותה בא עלי' נאסרה לאחין, תני ר' חייא מת הראשון מיבם השני מת השני ייבם השלישי (פירוש דקשה להירושלמי כיון שבא האחד נאסרה לאחין מטעם אשת אח הראשון, וא"כ כשמת השני איך מייבם השלישי הא אסורה לו מפני האח הראשון), א"ר יוסי מה את סבר חליצה היא ביאה, כיון שחלץ לה נעקרה הימנה זיקת המת למפריע, למפריעה חל עלי' איסורה של מת אצל האחין, אבל אם בא עלי' אשתו היא עכ"ל הירושלמי, לפי זה סובר הירושלמי כשהוא מיבם אין עוקר זיקה, א"כ שפיר הקשה, יבמה שנפלה לפני כמה אחין תתסר ליבום משום זיקת האח החי, וע"ז משני הירושלמי, אשת שני מתים אסרה התורה, אבל זיקת אח אחד אמרה התורה שאין אוסר על השני, דהא דין היבמה שלעלמא אסורה ולהיבמין מותרת.
אכן הרמב"ם לטעמי' דאיהו פסק, דיבמה שנפלה ליבום וחלצו האחין מותרת לכל האחין מן התורה ואין עלי' איסור כלל מן התורה אף שהזיקה נעקרה, דסבירא לי' כרבינא דאמר בא על יבמה אחת השני' רק בעשה. מטעם יבמה יבא עלי', ולא על חברתה, אבל לא מטעם לא יבנה, וכמו שביארנו זאת למעלה בסוגיא דהחולץ ליבמתו, וא"כ להרמב"ם יבום ג"כ עוקר זיקה למפריע, ואעפי"כ לא קשה איך מותרת אח"כ ליבום להאח השני כשימות, דהא להרמב"ם אף בחליצה לא נאסרה מן התורה לכל האחין ורק רבנן גזרו, והיכא דהוי יבום לא גזרו בה רבנן לאסור להאח השני, א"כ להרמב"ם זיקת אח אחד אסר על השני. והא דמותרת להתיבם משום דע"י זיקה עוקר זיקת היבום למפריע.
אבל הרשב"א דאיהו ס"ל כגירסא בגמ', חד אמר לאו, היינו שיש איסור דלא יבנה אם בא על יבמה השני' בלא יבנה, א"כ ע"כ דאותה שמיבם אין עוקר הזיקה, דאם הי' עוקר הזיקה היתה אסורה על כל האחין בלא יבנה מטעם המת, א"כ אם יבם האחד ומת היתה אסורה על האח השלישי כשימות הוא, ע"כ דיבום אין עוקר זיקה, ואעפי"כ שריא ליבומי להרשב"א דאין זיקת אח אחד אוסר על השני.
ג
והנה מצות יבום הוא דוקא אם הנשואין אוסר על האח השני, אבל אם אין הנשואין אוסר על האח השני אז אין מצות יבום, שהרי לעיל דף י"ג איתא, רבא אמר טעמא דבית שמאי דאין איסור חל על איסור, תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי אלא נשא חי ואח"כ נשא מת אחות אשה קדים, כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה הויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה עכ"ל הגמ', הרי חזינן אף שהיא אשת אחיו, כיון שאין איסור של אשת אח אין כאן מצות יבום, דאימתי אמרה התורה מצות יבום היכא שהי' לאשת האח דיני אשת אח, ואם לא אין מפיל ליבום, ואף דבית הלל לא סבירא להו האי סברא דמ"מ אשת אחיו היא, וכדאיתא בתוס' דף ל"ב ד"ה שנשא, היינו נהי דאין אסורה מטעם אשת אח. עכ"פ הא יש עליה איסור מטעם שהיא אשת איש של אחיו, אבל היכא שמה שהיא אשת אחיו אין אסורה על האח הכל מודים שאין מפיל ליבום.
לפי זה אזלי הרמב"ם והרשב"א לטעמייהו, הרשב"א דגריס לעיל בפלוגתא דרב אחא ורבינא, דחד אמר בלאו, היינו דאם בא על יבמה אחת שארי היבמות בלאו דלא יבנה, א"כ יקשה אם יבם אחד איך מותרת להאח השני, ע"כ דיבום מה שמייבם היבמה לא עקר הזיקה מהיבמה שיבמה, וא"כ וקשה איך מותר ליבם הא יש עלי' זיקת האחין הנשארים, ועכצ"ל דזיקת אח אין אוסר לשני, וא"כ אם מת אין זיקתו מפלת ליבום, והרשב"א בודאי דלא יסבור כהשלטי גבורים לענין אם נפלה יבמה לשני אחין ומת אחד מהן והיו לו בנים דכיון דמחיים לא אסר אין זיקתו מפלת ליבום, וא"כ אם מת בעל האחיות אי אפשר לומר שתהא אז הנכרית אסורה משום שנופלת ליבום מטעם האח שמת שהיתה לו זיקה עלי', דכיון דזיקה אין אוסר, ממילא אין מפיל ליבום, וא"כ במת ולא גירש היא נופלת ליבום רק מטעם נשוי הנכרית שמת, משו"ה פריך הרשב"א איך תתסר הנכרית כשימות אחד מבעל האחיות, הא אין צרה לאחר מיתה.
אבל הרמב"ם הא סבירא לי' דיבום עוקר זיקה, וא"כ זיקה אוסרת, והא דשרי לייבם יבמה שנפלה לפני כמה אחין, משום דע"י יבום נעקר הזיקה, אבל אם מת לא תעקר זיקתו אף ע"י יבום, וא"כ נופלת עתה ליבום גם מכח בעל האחות אשה, וא"כ הוי צרת ערוה מחיים, שהיתה זקוקה לו מחיים ביחד עם אחות אשתו מכח האח בעל האחיות, וא"כ הוי צרת ערוה מחיים.