אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן כא

סימן כ

שיטת רב אלפס בקלא דלא פסיק

האלפס כתב ז"ל, ובקלא דלא פסיק עבדינן כרבי ומפקינן לה בעדי דבר מכוער כו', והני מילי מבועל שהוא הנטען, אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה אלא בעדי טומאה, בין יש לה בנים בין אין לה בנים, כדגרסינן בקידושין בפרק האומר לחבירו, איבעא להו אשתו זינתה בעד אחד מהו, אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ד, והנה מהא דאין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה לא הוי מצי האלפס לאתוי, דהרי אפשר דמעשה דרוכל יוצא הוי ספק, כמו במצא פתח פתוח, וכן מהאי דלקלא דבתר נשואין אי אפשר להביא ראי', כמו שביארנו דהאי דינא דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן. הוא דוקא היכא שאוסרין אנו אותה מטעם הקלא, אבל הכא אוסרין אותה מטעם עדי דבר מכוער, דאפשר דהוי כפתח פתוח, אלא דהי' מועיל הברי להתיר, בכה"ג אפשר דאף לקלא דבתר נשואין חיישינן שלא יועיל הברי, משו"ה הוצרך להביא ראי' מהאי דינא דאשתו זינתה בעד אחד, דרבא ס"ל דמותרת.

אלא דלכאורה קשה מאד, מאי ראי' היא זו, התם הטעם, דאין דבר שבערוה פחות משנים, ואין מאמינים להעד ומחזיקין ששקר הדבר, והלא בכל דוכתי אין עד אחד נאמן בדבר שבערוה מטעם דאין מאמינין, ואם האלפס מביא ראי' מדינא דאין דבר שבערוה פחות משנים, הלא אפשר להביא ראיות מכל סוגיות הש"ס, אלא ע"כ דאין ראי' דהטעם משום דאין העד נאמן, אבל הכא הא יש עדים על דבר הכיעור, וא"כ אם נימא דספק הוא תיתסר מספק, ומאי מדמי האלפס זה לגמ' דקידושין.

ונראה לי, דהנה בספרינו לבוש מרדכי על ב"ק בסוגיא דאין הולכין בממון אחר הרוב ביארנו לישב שהקשו התוס', איך אמר אביי דאשתו זינתה בעד אחד והלה שותק דנאמן, והא אין דבר שבערוה פחות משנים, וביארנו דהנה היכא דעד אחד בא לחייב איש בממון או במלקות או בפסלות אינו נאמן, אכן באיסורין נתנה לו התורה נאמנות, וזה ילפינן מלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, אבל קם לאיסורין, והיכא דהוי דבר איסור, אכן ע"י שמעיד העד שהדבר אסור כמו נתנסך יינך הרי הוא מפסיד לו ממון, ואיך נדון לזה, אם הוי איסור יש לו נאמנות, ואם נחשוב זה להפסד ממון אין לו נאמנות, ומצינו בחטאת שאמרה תורה, או הודע אליו, ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אפילו אינו מכחיש, ת"ל או הודע אליו מ"מ, הרי דבדבר שיש בזה איסור וגם הפסד ממון שהרי יצטרך להביא חטאת בזה אם מכחישו אינו נאמן, ולאו דוקא אם מכחישו, אלא אף אם אומר איני מאמינך, ואם אינו מכחישו נאמן, והנה אביי סבר דכיון דבא להפסידו הוי דבר שבממון אלא דאמרה התורה כיון שאינו מכחישו הרי הוא בשתיקתו מאמין את העד עליו, והיכא דהוא מאמין עליו יש לו נאמנות, משו"ה באמר נתנסך יינך, כיון שהוא שותק ואינו אומר איני מאמינך הרי הוא מאמין עליו, וכמו דאיתא בגמ' לקמן דף פ"ז דאיתא בגמ' ממאי דמהימן דילמא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה, והיינו דאף שאינו יודע כיון שהוא שותק שתיקתו הוי כהודאה שהוא מאמין לו, משו"ה סבר אביי דאף בדבר שבערוה אם הוא שותק הרי האמינו עליו, ובכה"ג אף דבר שבערוה אסור, אכן רבא סובר דאין הטעם דשתיקתו הוי כהודאה, אלא דכיון שהוא דבר שבאיסור א"כ הא יש להעד נאמנות, אלא דאם אומר אינו מאמינך אין לו ספק בדבר, נמצא דהעד בעדותו בא להפסידו ממון ואינו נאמן, אבל אם הוא שותק הרי לדידי ספק, וכיון דהוי אצלו ספק לא שייך לומר הפסד ממון, ולגבי עצמו הא הוי איסורין, וממילא יש להעד נאמנות מטעם עד אחד נאמן באיסורין, דכל זמן שאין אומר איני מאמינך הוי דבר שבאיסור אחרי שגם לו הוי ספק בדבר אכן כל זה אם להעד יש נאמנותו אבל בדבר שבערוה הא אין להעד נאמנות, משו"ה אף אם שותק מטעם דמספקא לי' מותר אחרי שאין להעד נאמנות בדבר שבערוה.

לפי זה שפיר מביא האלפס ראי' דאיסור איש באשתו הוא דוקא אם הספק הוא כמו קינוי וסתירה, היינו שיש לזה דין דספק טומאה, שספק כזה עשאו התורה כודאי, דאם נימא דאיסורא דבעל באשתו הוי אף ספק שלא כגון ספק טומאה דסוטה, א"כ נהי דאין אחד נאמן בדבר שבערוה, אבל הא ע"כ היכא דשותק הוי הדבר ספק אצלו, דאם שתיקתו לא הי' עושה לספק, לא הי' נאמן גם בדבר שבאיסור, שהרי בעדותו הוא מפסיד לו ממון, ע"כ דמה שהוא שותק מוכיח שהדבר ספק לו, וא"כ נהי דאין נאמנות להעד לאסור בתורת ודאי, יאסור מטעם ספק ע"כ דאין האשה נאסרת לבעלה אלא בספק, כקינוי וסתירה דהוי ספק שהוא כודאי, אבל לא בספק בעלמא, ורוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר ע"כ לא הוי ספק ממש כקינוי וסתירה, מדבעי בבועל, היינו בהנטען, דוקא קלא דלא פסיק, ע"כ דהאי ספק אינו כקינוי וסתירה, וע"כ דהאי תצא הוא מבועל אבל לא מבעל, דאינה נאסרת אלא בספק של קינוי וסתירה.

אכן השאילתות יסבור כדברי הר"ן שפירש שם בקדושין דהא דשותק נאמן אין הטעם משום דאשתיק ומוכח שאצלו ספק אלא שגזירת הכתוב מקרא דאו הודע אליו, שאם שתיק הדין הוא ששתיקתו כהודאה ונאמן באיסורין ולא בדבר שבערוה, דשם לא מצינו גזירת הכתוב א"כ לדברי הר"ן אין ראי' כלל משם לדין דרוכל יוצא, דהתם הטעם שאין להעד נאמנות אבל הכא הא ראו עדים את מעשה הכיעור, והוי ספק גמור שמא נבעלה כמו בפתח פתוח, ואף שאין זה ספק כקינוי וסתירה הי' מועיל ברי, אבל בלא טענת ברי כגון בשותקת או במכחשת אסורה לבעלה ככל ספק, אלא דמועיל בכה"ג ברי של הבועל והאשה, אבל היכא דאיכא קלא דלא פסיק שם אין מועיל ברי, וקם הדין דמספק אסורה לבעלה ומוציאין בין מבעל בין מבועל היכא דאיכא עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה