אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן כ

סימן יט

שיטת השאילתות באיכא עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק

השאילתות כתב דהיכא דאיכא עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק מפקינן מבעל ומבועל, וקשה הא לבעל הוי קלא דבתר נשואין וקלא דבתר נשואין הא לא חיישינן, ואם נאסרה בעדי דבר מכוער למה לן קלא דלא פסיק.

ונראה לי טעמא דהשאילתות, דהנה בחידושנו למס' כתובות כתבנו על הא דהרמב"ם סתים לדין דהאומר פתח פתוח מצאתי דאסורה עליו אם קיבל אביי קידושין פחותין מבת ג' שנה, דהרא"ש כתב דזהו דוקא במכתשת או שותקת, אבל באומרת ברי שנאנסתי מהימנא, והרמב"ם מדלא חילק משמע בכל גווני אינה נאמנת, וכבר הקשו מ"ש ממדברת דאפילו ברוב פסולין אם אמרה לכשר נבלעתי נאמנת.

ונראה לי, דהנה הראשונים שהקשו מאי פריך בגמ' כתובות, הא הוי ספק ספיקא ספק תחתיו ספק לא תחתיו, ספק באונס ספק ברצון, הא ספק טומאה ברה"י אפילו ספק ספיקא טמא.

אכן יש לתרץ עפ"י דברי התוס' שהקשו בנדה, אמאי אמרינן כל הנשים דיין שעתן ואפילו לרבנן דמטמאי הוא דוקא בקדשים והא הוי ספק טומאה ברשות היחיד ולא מוקמין אחזקה, ותירצו בתוס' משום דהוי טומאה דלמפריע, ולא ילפינן מסוטה אלא ספק טומאה דלהבא, ולא טומאה דלמפריע, לפי זה אפשר לומר דלא קשה מפתח פתוח דהוי ספק טומאה ברה"י, דהרי הוי טומאה דלמפריע.

וכן הש"ש הקשה על זה, דאיך נוכל לומר דלא גמרינן מסוטה אלא טומאה דלהבא ולא טומאה דלמפריע, דא"כ וקשה ממקוה שנמדד ונמצא חסר דמדמי בגמ' לדין דספק טומאה ברה"י, הא הוי טומאה דלמפריע, עוד הקשה מנגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי או מת.

ולדידי נראה דפירוש דברי התוס' דלא גמרינן מסוטה אלא ספק טומאה דלהבא ולא טומאה דלמפריע, הביאור, דאימתי ילפינן מסוטה, אלא אם הספק שנולד לנו הוא גם עתה הספק על הדבר הזה שנולד אם הוא עתה טמא מפני הדבר, או לא, כמו בסוטה דאם היא נטמאה היא גם עתה טמאה, ואם טהורה היתה גם עתה היא טהורה, אבל בנדה שראתה ומספקינן דילמא ראתה זאת הראי' בעצמה מקודם, א"כ הרי האשה עתה ודאי טמאה, שהרי עתה היא טמאה, א"כ לגבי האשה שבה נולד הספק לא נוכל לומר שהספק הוא גם עתה אם היא טמאה, דהרי היא בודאי טמאה עתה, וא"כ הספק הוא רק על לשעבר, אם מקודם היתה טמאה, זה לא ילפינן מסוטה היכא דאין הספק על של עתה אלא על מה שעבר, לפי זה לא קשה כלל ממקוה שנמדד ונמצא חסר, דהרי התם ספק הטומאה נולד באדם הטובל, והספק הוא גם עתה, אם טהור הוא עתה, או עדנה עליו הטומאה, א"כ הוי טומאה דלהבא, וזה ילפינן מסוטה.

אכן מנגע אחד בלילה לכאורה הקושיא עדנה בתקפה, דהרי התם נולד לנו ספק הטומאה באדם המת, ואותו מצאו בודאי מת, א"כ הרי הוא עתה ודאי טמא, והספק רק על למפריע, וא"כ הוי טומאה דלמפריע, ואם נימא דאף שבמת הוי טומאה דלמפריע שעתה הוא ודאי מת, אבל באדם הנוגע הוי טומאה דלהבא, שהרי עליו הספק הוא גם עתה, א"כ גם בנדה הא אדם שנגע בהאשה מקודם שראתה הוי אצלו טומאה דלהבא, שהרי הספק הוא עתה אם הוא טמא או טהור, ועכצ"ל דעיקר הדין במי שנולד לו הספק טומאה, ה"נ בנגע באחד בלילה נימא הא הנמצא הוא ודאי מת.

אכן אפשר לומר דהאי דינא דספק טומאה ברה"י דילפינן מסוטה, הוא דין באדם, שיש לו דינים ויש בו דעת לשאול, אבל על מת דאין לו דינים וגם אין בו דעת לשאול לא שייך לומר שבו נולד הספק, והוי רק כמונח בעל חי שנמצא מת, שספק אם מקודם הי' מת בעת שנגע האדם, דהדין דספק טומאה שייך בהאדם לא בהדבר, ובאדם הנוגע הא הוי ספק טומאה דלהבא, שהרי גם עתה הספק אם הוא טמא, ולפי זה קמה הקושיא מאי פריך ספק ספיקא הוא, הא הוי ספק טומאה ברה"י, דהספק הוא טומאה דלהבא, אם עתה היא טמאה לבעלה, ובספק טומאה ברה"י הא אף ספק ספיקא טמא.

אכן יש לתרץ, דספק טומאה ברה"י דמטמאינן מספק, הוא דוקא אם ודאי היתה סתירה ברה"י, אבל אם ספק אם הי' כלל סתירה ברה"י, קי"ל ספק ר"ה ספק רה"י דהספק אם הי' כלל סתירה ברה"י, ספיקא טמא, ולא דמי לנכנס לבקעה ואינו יודע אם נכנס למקום הלז, דהתם הי' ודאי ברה"י, והספק ביאה הוי ספק ברה"י, אבל היכא דספק אם היתה כלל סתירה ברה"י, בכה"ג אין כאן דין דספק טומאה ברה"י, והכא אם הספק שמא לאו תחתיו, הלא אז לא שייך כלל על טומאה, שהרי בפנוי אי אפשר כלל להיות טמאה, וא"כ לא שייך אז סתירה, וא"כ אם הספק שמא לאו תחתיו הוי כמו ספק ר"ה ספק רה"י ואין כאן דין דספק טומאה ברה"י, ורק מטעם איסור, ובאיסור הא ספק ספיקא מותר.

והנה הא דנאמנת בראוה שנבעלה ואמרה לכשר נבעלתי, ביארנו בספרינו לבוש מרדכי על ב"ק בסוגיא דאין הולכין בממון אחר הרוב. שהוא משום דעד אחד נאמן באיסורין, אף בדבר הנוגע לעצמו, דהרי לפי דברי התוס' הא דעד אחד נאמן באיסורין ילפינן מוספרה לה לעצמה, אכן הא דנאמן עד אחד באיסורין היינו דוקא בספק דעלמא דלא עשאו הכתוב כודאי, אבל בספק דעשאו הכתוב כודאי אין עד אחד נאמן, ומכש"כ היא לעצמה, שהרי אמרה תורה שאסורה אף שטוענת בריא שלא נבעלתי, הרי דבספק כי האי אין מועיל מה שמעידה על עצמה.

לפי זה לא קשה בפתח פתוח מצאתי בקבל בה קידושין פחותה מבת ג' שנים, אמאי אין נאמנת לומר נאנסתי, דהרי כיון שקיבל קידושין פחותה מבת ג' שנים הא הי' הסתירה ברה"י, שהרי הי' אפשר לה להטמאות, ובפרט לדברי הרמב"ם שסובר דאף קטנה שזינתה ברצון נאסרה על בעלה, וא"כ עתה ודאי שהי' הסתירה ברה"י, היינו באופן שהיתה יכולה להטמאות, וספק אם נטמאה או לא, הוי ספק טומאה ברה"י, וספק טומאה ברה"י שעשאו הכתוב כודאי, אין נאמנת לומר נאנסתי, כמו שאינה נאמנת לומר לא נטמאתי (והא דאינה נאמנת באשת כהן אף דהתם לא הוי ספק טומאה ברה"י שהרי הספק שמא לאו תחתיו, ביארנו שם בכתובות).

אכן הרא"ש כתבו דאם אמרה נאנסתי נאמנת, דהרא"ש לטעמי' שהוא פירש בתוספתא לנדה, דהפירוש טומאה דלמפריע, כל דבר שלא הי' עלינו לחשוב בשעת מעשה, דדוקא בקינוי וסתירה שבשעה שנולד הספק אם היינו רואים, הי' לנו ספק שמא היא נטמאת בשעת מעשה, וכן בנמצא שרץ אילו היינו יודעים שיש שרץ, היינו מספקים בשעת מעשה שמא נגע, אבל בנדה הא כל זמן שלא נמצא הדם אין לנו לחשוב שמא נטמאה, ורק משום שנמצאה עתה הדם מוליד ספק למפריע, בכה"ג אין כאן דין דספק טומאה ברה"י, לפי זה בפתח פתוח כל זמן שלא נמצא הפתח פתוח, אין לנו לחשוש כלל שמא נטמאה, ורק המעשה שמצאו עתה פתחה פתוח מוליד ספק למפריע, אין כאן דין דספק טומאה ברה"י, משו"ה ס"ל להרא"ש דאם אמרה נאנסתי נאמנת.

נמצא לפי דברינו יש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש בטומאה דלמפריע, להרמב"ם החילוק בין טומאה דלהבא לטומאה דלמפריע הוא אם השאלה נוגעת לא לדינא עתה, או דעתה אין לנו נפקא מינה בדבר שנולד הספק, ורק למפריע הנ"מ ולהרא"ש החילוק בין טומאה דלהבא לטומאה דלמפריע הוא אם בשעת מעשה הי' לנו לחשוש או לא.

מעתה נוכל לומר דהרמב"ם לטעמי', והשאילתות כהרא"ש, דלהרמב"ם אי אפשר כלל לפרש דמה דאמר רבי, רוכל יוצא ואשה חוגרת סינר עושה לספק ממש שמא נבעלה ואסורה לבעלה, א"כ הוי ספק טומאה ממש דאסורה לבעלה מטעם ספק טומאה, וא"כ בכה"ג אין מועיל ברי, וא"כ היתה אסורה גם לבועל, שהרי היכא דהוי ספק טומאה ברה"י אין מועיל ברי שלה ולא בריא של הבועל, וא"כ אמאי אמרינן בגמ' דבעינן עוד קלא דלא פסיק, ע"כ דהאי ספיקא דרוכל יוצא ואשה חוגרת סינר הוי רק מצוה לגרשה, אבל איסורא אין כאן, דהוי רק כמו אשה פרוצה, משו"ה לבועל לא נאסרה, ובעינן שיהי' עוד קלא דלא פסיק, אכן השאילתות סבר כהרא"ש, דהיכא דבשעת מעשה לא הי' ריעותא והריעותא נולד לאחר מכאן, לא הוי כלל מדין ספק טומאה ברה"י.

נמצא דהשאילתות סבירא לי' דרוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אסורה לבעלה דהוי ספק כמו פתח פתוח, אלא דלא הוי מדין ספק טומאה, דהרי הא בשעה שהרוכל הי' בבית לא נולד לנו ריעותא דאין אוסרין על היחוד, ורק אח"כ שראינו דחוגרת בסינר נולד לנו ריעותא לחשוב למפריע, האי ספק לא מטעם ספק טומאה אתינן עלה אלא מטעם ספק איסור, ובספק איסור הא מועיל ברי של הבועל ושלה, ולבועל מותרת שהרי טוען ברי, דהיכא דלא הוי ספק טומאה מועיל ברי שלו. משו"ה בעינן קלא דלא פסיק, והיכא דהוי קלא דלא פסיק וגם הספק דרוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אסורה לבעל ולבועל, דהיכא דהוי קלא דלא פסיק, אין מועיל ברי של הבועל והאשה, והא דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן הוא דוקא היכא דבאנו לאסור מטעם הקול, אבל הכא הא בלא ברי שלה היתה אסורה, היינו אם היתה שותקת או מכחשת. ורק להתיר אותה באנו שיועיל ע"י הברי שלה (כמו באומרת נאנסתי להרא"ש), לזה מועיל קלא דלא פסיק שלא יועיל בריא שלה, והיכא דאיכא עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק אסורה לבעל ולבועל, (ולפי דברינו להשאילתות במצא פתח פתוח ואומרת נאנסתי אם יהי' קלא דלא פסיק שנטמאה ברצון, תהי' אסורה, כיון דבשותקת אסורה, מועיל הקלא דלא פסיק שלא יועיל הבריא שלה אף קלא דבתר נשואין).

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה