אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן יט

סימן יח

סוגיא דהנטען על אשת איש

ד' כ"ד. הנטען על אשת איש כו' אמר רב ובעדים כו' מיתיבי בד"א כשאין בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא כו', ואב"א הני מתניתייא רבי היא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא כו'. והלכתא כותי' דרב, והלכתא כוותי' דרבי. קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק. קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי, קלא דפסיק ואיכא עדים כרב ע"כ, הנה רש"י כתב דברוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר מפקינן מבעלה, אכן התוס' כתבו ז"ל, אר"ת דתצא מן הרוכל אם נשאת לו, דכל הסוגיא איירי בנטען, דאין לומר תצא מן הבעל דאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או שיראו כדרך המנאפין, ועוד דגבי בעל הוי קלא דבתר נשואין דאמר בהאשה רבה דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן, ורוק למעלה מן הכילה לא עדיף מקלא דלא פסיק, דהא בסמוך אמר דלרבי מפקינן אפילו בקלא דפסיק מכח הך ברייתא, אלא ודאי תצא מן הרוכל אם נשאה דרוק למעלה בגג הכילה הוי קלא דקמי נישואי רוכל, וכן פר"ח, וכן נראה לר"י, מתוך ההלכה משמע דאין מוציאין ע"י קול מבעלה דאמר, וב"ד בעדים הוא דמפקי, משמע דדבר פשוט הוא דמבעל לא מפקינן אלא בעדים כו'.

והנה הרמב"ם והאלפסי כפי הנראה מפרשי כתוס', דקאי לענין בועל, שהרי זה לשון הרמב"ם בפ"ב מהלכות סוטה הלכה י"ג ז"ל, אבל אם לא קדם קינוי ובאו עלי' עדים שנסתרה עם איש זה ובאו ומצאו דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה חוגרת חגורה או מצאו רוק למעלה מן הכילה וכיוצא בזה, אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה ה"ז לא תנשא לנטען אלא אסורה עליו ואם עבר ונשאה והי' לה בנים ממנו לא תצא ואם לא היו להם בנים ממנו תצא, בד"א כשרננו העיר עלי' ועל הנטען יום ומחצה או יותר ואמרו פלוני זינה עם פלונית ולא פסק הקול כו', חזינן מדברי הרמב"ם שמפרש ג"כ כתוס' דרבי קאי לגבי בועל, אך מה שכתב הרמב"ם דבעינן דוקא עדים בדבר מכוער וגם קלא דלא פסיק. לכאורה תמוה דאיך יצטרפו שניהם, וממ"נ אם ס"ל כרבי הא דבר מכוער או קלא דלא פסיק סגי, ואם כרבנן מנא לן דמצרפי, וגם מה סברא היא זו, דממ"נ אם עדי דבר מכוער שהוציא הבעל בשביל זה אוסר על הבועל, למה לן עוד קלא דלא פסיק, ואם יש קלא דלא פסיק ולגבי הבועל הוי קלא דקמי נשואין אמאי צריכין עוד עדים שראו הדבר המכוער ובירושלמי מי בפרק המדיר משמע בפירוש דקאי לגבי בעל עיי"ש.

השאילתות כתב בפ' פנחס סימן קל"ד ז"ל, ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל, ולכאורה קשה על השאילתות קושיות התוס' הא לקלא דבתר נשואין לא חיישינן לה.

א

והנראה לי, דהנה בכתובות דף ט' איתא, אלא הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקינוי וסתירה, אפילו בעד אחד ופתח פתוח כשני עדים דמי, וכי תימא מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה, התם אונס הוה, ופרש"י, מפני מה לא אסרוה על דוד שהרי עדים הרבה ידעו בדבר, והקשה בתוס' ז"ל, ואין נראה דנהי דידוע לרבים הוה שהביאה לביתו מ"מ לא ראו כמכחול בשפופרת, שבפני אדם לא שמשו ונראה לר"י לפרש וא"ת דפתח פתוח כשני עדים דמי אמאי לא אסרוה לדוד, דדוד הי' יודע בודאי שנבעלה, ואעפ"י שעשה תשובה מכל מקום עיכבה ואם היתה אסורה לו לא הי' אותו צדיק לוקחה לו לאשה עכ"ד התוס', ולכאורה תירוץ התוס' קשה על רש"י, דאמאי לא פירשו כדברי התוס', דכיון דאותו צדיק ידע הדבר הרי לא הי' מחזיקה לאשה אם היא אסורה לו.

והנה הפמ"ג בפתיחה לאיסור והיתר הקשה אמאי מביא אשם תלוי בחד בחד שנתערב כיון דאי אפשר לצמצם, הא יש כאן ספק ספיקא, שמא אכל היתר ואת"ל אכל איסור שמא חתיכת ההיתר גדולה יותר מחתיכת האיסור, וא"כ חתיכת האיסור בטילא ברוב לגבי חתיכת ההיתר כסברת הש"ך, ותירץ דיש כאן ספק להיפך, שמא האיסור גדולה, ואז אף אם אכל ההיתר מחויב כפרה, שנעשה כולו איסור, ובודאי דתירוצו תמוה מאד, דהא אין היתר בטל, וכדאיתא בר"ן נדרים נ"ט דדוקא איסור בטל שנבטל ממנו שם האיסור, אבל בשביל הביטול יונח עליו איסור חדש ואיסור כרת בודאי שזה אי אפשר לומר.

אכן נראה לי, הא דאמר הרא"ש דביבש ביבש היכא שנתבטל חד בתרי מותר לאוכלן כולן כאחת אף שבודאי אוכל איסור, משום דכיון דאמרה התורה אחרי רבים להטות א"כ נתנה התורה היתר לאכול המיעוט, מפני דמותר לילך בתר רוב, וא"כ אף האיסור נתהפך להיות היתר, דאיסור שהתירה התורה אותו, נתהפך להיות מותר, א"כ הוא דוקא היכא שניכר, דההיתר בודאי גדול, ואז התירה התורה לנו משום זיל בתר רוב, וכגון שנתערב יבש ביבש חד בתרי, דודאי לן שהאיסור מיעוט, או בלח בלח במין במינו, אבל היכא שנתערב חד בחד ואין ניכר לנו אם האיסור גדול או ההיתר גדול, הרי אין לנו דין דאחרי רבים להטות, אחרי שלא נדע לנו אם נתבטל האיסור וכיון דאין לנו ההיתר דאחרי רבים להטות, לא הותר האיסור אף אם קמי שמיא גליא שהוא המיעוט משו"ה צריך להביא אשם תלוי באוכל דבר איסור כרת שנתערב חד בחד.

לפי זה היכא שהותר לו מטעם זיל בתר רוב, נתהפך האיסור להיות היתר, מכש"כ היכא דמדין התורה מותר לו לאכול או לעשות, לא עשה כלל איסור אחרי שהותר לו שאין לו כלל לחשוש, ולפי זה הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, בלא דין דאונס אין מחויב קרבן שהרי לא הי' לו לחשוב, אכן היכי ששימש סמוך לוסתה אז אם נטמאה מחויב קרבן שהרי היה לו לחשוב שמא נטמאה, ואז לא נתהפך איסור להיתר, ובתוס' ביצה דף כ"ד איתא דאם אכל בהמה ונמצאת טריפה לא צריך כפרה והטעם משום דלא עשה איסור.

ובזה יתישב מאי שהקשו על משנה כתובות, דבתולה נשאת ברביעי משום דחיישינן שמא בעולה היא, הא קיי"ל אין צריך לבדוק אחר ח"י טריפות משום דאזלינן בתר רובא, ורק לבדיקת הריאה מצרכינן משום שהוא מיעוט המצוי, וא"כ כיון דרוב נשים בתולות וכשרות הן, א"כ לא ליצטרך להנשא ברביעי דזיל בתר רובא.

אכן לדברינו, משום הכי אין מחויב לבדוק אחר ח"י טריפות אף דבודאי מיעוט טריפות יש, וא"כ כשאין בודקין הלא המיעוט יאכל טריפה, אכן כפי שביארנו כיון דאין לו לחשוש, דהתירה התורה, ואמרה זיל בתר רוב, א"כ אף המיעוט שאכלו הטריפה מפני שלא בדקו לא עשו איסור, שהיתר הוא להם אחרי שהתירה התורה, אבל אילו היינו חוששין שמא יראה המיעוט ויאכל, בודאי דהי' חיוב לבדוק, דמשום מיעוט שלא יכשלו באיסור עושין תקנה לכל ישראל, וכמו בתקיעת שופר דאם חל יום ראשון של ראש השנה בשבת אין תוקעין שמא ישכח ויוציא השופר, אף דבודאי אך מיעוט יכשלו בזה, בשביל המיעוט עושין תקנה שכל ישראל לא יתקעו, ורק משום הכי אין מחויב המוכר לבדוק אחר ח"י טריפות דלא נחשדו ישראל שיאכלו כשיראו טריפה, אבל האי דינא דבתולה נשאת, הא חוששין שמא ימצא בעולה וידע שהדבר איסור ויהי' אקרורי דעתא ולא ילך לב"ד, א"כ הרי מיעוט שיהי' אצלם איקרורי דעתא יעשו איסור וא"כ עושין תקנה בשביל המיעוט, משא"כ בח"י טריפות אין צריך לבדוק שהמיעוט שיאכל הטריפה שלא בדקו הא לא יאכל איסור, דכיון דהתירה התורה ואמרה זיל בתר רוב, ואין לו לחשוש, האיסור אצלו נתהפך להיתר, אכן כתבו התוס' שם בביצה, דאם אכל קודם הפשט ונמצאת טריפה אז צריך כפרה על איסור טריפה, אף דמה שאסור לאכול קודם הפשט הוא משום דרך ארץ, אבל כיון שאסור הרי בכה"ג לא נתהפך להיתר, וא"כ צריך כפרה על איסור טריפה.

ב

והנה בגיטין איתא, דאם היא פרוצה יוצאת בשוק וראשה פרוע זו מצוה מן התורה לגרשה, והיינו דילפינן מקרא דקרי לשני אחר, שאינו בן זוגו של ראשון, או מקרא דשנא שלח, והנה הגרעק"א בסימן קי"ד הקשה על דברי הראב"ד שכתב דהיכא שהודית ששמשתו נדה אינה מפסדת כתובה משום דאין אדם משים עצמו רשע. והקשה ממתניתין דאמרה טמאה אני לך דמפסדת כתובתה אלא אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע.

ונראה לי, דהנה הא דאמרינן דאם משמתו נדה הפסידה כתובתה, אין הטעם מפני שכיון שהכשילתו בדבר איסור הפסידה כתובתה, דאטו אם אחד חייב למלוה כסף ואח"כ יברר שהמלוה הכשילו באיסור אכילת חזיר, האם בשביל זה יפטור מחובו, מה ענין זה לזה, בשביל שהכשילו באיסור ישא עונו בידי שמים, והחוב שהוא חייב לו צריך לשלם, ואם איננו משלם רשע הוא וע"כ דמשמשתו נדה מפסדת כתובתה הוא משום דכיון דדין דוספרה לה נתנה התורה לה נאמנות וכיון ששמשתו נדה יכול לומר אין אנו מאמינך, ומעתה אי אפשר לו להיות עמה, וא"כ היא גרמה שצריך לגרשה, משו"ה הפסידה כתובתה, שהרי היא הביאה לידי כך שיצטרך לגרשה, נמצא מה דמפסדת כתובתה בשמשתו נדה הוא משום שאבדה נאמנותה וגרמה שיצטרך לגרשה, וכן במאכילתו שאינה מעושר ולא נטלה חלה, הוא שזה מהמלאכות שהאשה עושה לבעלה, וכיון שאין לה אמונה והיא גרמה שיהי' לו הדין לגרשה, משו"ה הפסידה כתובתה, וכל זה היכא דמעשי' גרמו שיצטרך לגרשה, אבל היכי דכבר מחוייב לגרשה וליתן כתובה ומעשיה לא גרמו שיצטרך לגרשה בודאי דבשביל שהכשילתו באיסור, לא תפסיד כתובתה.

ותמוה לפי זה דברי החידוש הגרעק"א בכתובות דף י"ב שכתב ז"ל, תו יש לומר בממ"נ דאם תחתיו נאנסה הכשילתו באיסור ואבדה כתובתה כמו במשמשתו נדה, ולדברינו לא דמיא כלל, התם גרמה שיצטרך לגרשה, כיון שאבדו אצלו נאמנות שהוא אינו רוצה לסמוך עוד עלי' ובלא זה היתה מותרת לו, אבל הכא בנאנסה תחתיו דכבר מחויב לגרשה וליתן כתובה, ובשביל שהכשילתו באיסור, האם בשביל זה תאבד כתובתה, כיון דמעשי' לא גרמו שיצטרך לגרשה, שהרי בלא"ה הי' מחויב לגרשה, א"כ כתובתה לא הפסידה.

עכ"פ הא דמשמשתו נדה דהפסידה כתובתה, מה דמפסדת כתובתה הוא משום שאבדה הנאמנות, אכן באשה מזנה תחת בעלה, התם הפסידה כתובתה משום דמעלה באישה, נמצא דלא דמי כלל האומרת טמאה אני לך דנאמנת להפסידה כתובתה, ובאומרת ששמשתו נדה סובר הראב"ד דאין אדם משים עצמו רשע ולא הפסידה כתובתה, דהתם נהי דעל עצמה אין מאמינין, אבל פלגינן דבורא, ולגבי זה שהפסידה כתובתה כיון דלדברי' עשתה מעשה שהפסידה כתובתה, נאמנת, אבל הכא מה שתפסיד הכתובה הוא אם נאמין שאבדה הנאמנות, דהמעשה בעצמה אין גורם שתפסיד הכתובה, רק אם תאבד נאמנותה, א"כ כמו שאין אדם משים עצמו רשע ליפסל לעדות, כן אין אדם משים עצמו רשע לפסול נאמנותו, משו"ה אם אומרת ששמשתו נדה לא הפסידה כתובתה, דאין אדם משים עצמו רשע לומר שהפסידה ואבדה נאמנותה, ולפי זה הא דיוצאה וראשה פרוע הפסידה כתובתה הטעם משום דמצוה מן התורה שיחשוש כיון דהיא פרוצה שמא נטמאה, דמשום שעושה איסור משום זה לא תצא בלא כתובה היכא דאין זה נוגע עליו, ובנודרת ואינה מקיימת אמרו הטעם דמשו"ה תצא שלא בכתובה דמשום עון זה בנים מתים, וא"כ הדבר נוגע אליו, אבל משום שהיא עוברת איסור היכא דאין נוגע אליו, משום זה לא תפסיד כתובתה, וע"כ הא דעוברת על דת משום דאם היא פרוצה מצוה מן התורה לחשוש שמא נטמאה אף דאינה נאסרת אלא בקינוי וסתירה, אבל מצוה יש לחשוש, ואם שנא שלח, והיינו מצא בה דבר ערוה, היינו שאף שאין זה ערוה, אבל דבר של ערוה הוי.

לפי זה מיושב קושית התוס' שהקשה על פרש"י שפירש דמשו"ה פריך אותה מעשה מפני מה לא אסרוה, וכתב רש"י, שהרי הרבה עדים ידעו בדבר, והקשה בתוס' הא בודאי לא שימש בפני עדים, ופירשו בתוס' דהקושי' כיון שאותו צדיק הי' יודע לא הי' מחזיקה, ואנחנו הקשינו מדוע מיאן רש"י לפרש כן, אכן לדברינו ניחא, דהנה האיסור שנאסרה לבועל הוא משום דנאסרה לבעלה אבל אם לא נאסרה לבעל גם על הבועל אין איסור (לגמ' דידן כמו בנאנסה), ולפי דברינו, דהיכא דאין צריך כלל לחשוב אז אצלו האיסור נהפך להיות היתר ולא הוי אצלו כלל איסור, וא"כ אף אם ידע הבועל, כיון שהבועל יודע שאין הבעל יודע כלל וממילא אין על הבעל איסור כלל דיש לו לסמוך על חזקה ואין לו לחשוש כלל, אז גם להבועל מותר. [הגהמ"ח זצ"ל כוון בחידושו זה להריטב"א המובא בשט"מ בכתובות שם, ועיין עוד בשו"ת לבוש מרדכי ס' ל"ט שביאר בארוכה].

ג

ולפי דברינו יש לבאר דברי הר"א ממיץ בסוף נדרים גבי האומרת טמאה אני לך, שהקשו הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ותירץ הר"א, דלא מצינו זונה שהיא אסורה לכהן, והקשה בתוס' הא כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת, אכן לדברינו הדברים מיושבים, דהנה בפירוש דכל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת, יש לפרש בב' אופנים, או דקאי על הלאו. דהלאו שהוא מוזהר גם איהי מוזהרת נמצא דכיון דאיהו מוזהר בלאו דזונה לא יקחו, גם איהי מוזהרת שלא תיקח לו, או דקאי על הביאה, דביאה שאיהו אסור אסור לה להנשא ליבעל לו ביאה שהוא אסור ומוזהר בה, והנה בכתובות דפריך, וניתי עשה ונדחי ל"ת, ומשני משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ועיין שם בתוס' שמקשו מכבוד אב דלמה לן קרא דלא דחי, הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, ועיין בתוספת ישנים שתירץ דהכא הא גבה אין עשה ונמצא היא עוברת על ל"ת, ולכאורה יקשה על הנך ראשונים דאיך מפרשי' כן בגמ', כמו רש"י ורשב"א ושארי ראשונים עליהם יקשה באמת מאי פריך בגמ' וניתי עשה ונדחה ל"ת (וכדברינו דהקושיא א"כ הא היא ראוי' לקיימה) הא היא עוברת בל"ת, אכן לדברינו כל הראשונים סברי דהאי כללא דכל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת, קאי על הביאה, דביאה דאיהו מוזהר גם היא מוזהרת נמצא דהאי ביאה דהמאנס מותר בה מטעם דלגבי' דחי עשה את ל"ת, גם עלי' אין איסור, משו"ה פריך ניתי עשה ונדחה ל"ת, ותהא ראוי' לקיימה, ופריך מגרושה או זונה לכהן הדיוט, אכן תוס' ישנים סברו דהאי כללא דכל היכא דאיהו מוזהר קאי על הלאו, וכיון שגם איהי מוזהרת על הלאו ואצלה אין עשה, משו"ה לא דחי.

נמצא דהר"א ממיץ ג"כ יסבור דהאי כללא דכל היכא דאיהו מוזהר היא ג"כ מוזהרת רק על הביאה ולא על הלאו, וגם סבירא, דהאי איסורא דונטמאה, הוא ג"כ עיקר האיסור שנאסרה ונטמאה לבעל, וכיון דהבעל מוזהר על הביאה, היא ג"כ מוזהרת עליו, אבל היכא דהבעל אין מוזהר על הביאה אף מטעם דלא הוי לי' למידע ונתהפך אצלו האיסור להיתר, גם על האשה אין איסור, הן בסוטה לבעלה, והן באיסור זונה לכהן, משו"ה כיון דאמרו רבנן עיני' נתנה באחר ואין להבעל לחשוש לא באשת ישראל שאמרה ברצון ולא באשת כהן שאמרה נאנסתי, הוי אצלו היתר, ס"ל להר"א ממיץ דבכה"ג אין עלי' איסור.

לפי זה מבוארים דברי רש"י, דהנה הא לעיל ביארנו דאימתי נתהפך האיסור להיות היתר, דוקא היכא שאין עליו איסור כלל, אבל אם יש עליו איזה דין שלא הי' לו לעשות, אף שהוא רק מדין דרך ארץ אז נתגלגל עליו האיסור ולא נתהפך להיות היתר, מעתה יהי' הדין גבי בועל היכא דאין על הבעל לחשוב כלל, דאז אף אם קמי שמיא גליא שנטמאה אין על הבעל איסור כלל, גם להבועל מותר אף שהוא יודע, אכן הרי איסורו מטעם ליתא דהבעל, ולבעל היא מותרת, אבל אם הי' באופן שעל הבעל מצוה לגרשה מטעם שהי' לו לחשוש, אף שאין איסור, עכ"פ מצוה מן התורה יש ולא נתהפך גבי הבעל האיסור להיתר, וא"כ לבועל שהוא יודע האמת אסור לו, לפי זה גבי אותה מעשה אילו לא הי' עדים רואים את הדבר מכוער שנסתרה והובאה לביתו אז היתה מותרת גם לאותו צדיק, אף שהוא יודע הדבר, דאחרי שאין לאורי' לחשוש כלל, הרי לא נאסרה על אורי', וכל שלא נאסרה על אורי' לא נאסרה גם לאותו צדיק, אבל כיון דהרבה עדים ראו את הדבר מכוער שהובאה לסתירה, א"כ הי' על אורי' מצוה מן התורה לגרשה, אף שאין איסור שהרי לא הי' קינוי, אבל לא גרעי מפרוצה ומשארי עוברת על דת, וכיון שמצוה מן התורה לגרשה, לא נתהפך האיסור להיתר גבי אורי', וא"כ אף שלא ראו עדים המעשה אבל אותו צדיק שידע הדבר לא הי' מחזיקה.

ד

והנה הרמב"ם כתב דאם אמר בעלה אינו משקה אסורה לבועל, והקשה הח"מ בסימן י"א, הא הבועל טוען בריא ומנא לן דלא מהימן לגבי עצמו, אכן הלא איתא במתניתין, אמרה התורה דאם אמר בעל איני משקה אסורה בתרומה, אף שהיא טוענת בריא לי שלא נטמאתי, אעפי"כ אסורה, הרי דבכה"ג אין מועיל בריא, ואף דאיתא בהאשה רבה היכא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, אם נשאת לא תצא, דמועיל בריא שלה, התם לא נחשדה על זה, אבל האי ספק שהוא ספק טומאה ונחשדה אין מועיל בריא שלה, אכן כל זה דאין מועיל בריא של הבועל ולא ברי שלה אף לגבי עצמם, הוא דוקא היכא שהספק יש לו דין איסור מטעם ספק טומאה, אבל היכא דהוי רק מצוה לגרשה, היכא שהם טוענים בריא מועיל, אכן היכא דהוי קלא דלא פסיק, אין מועיל בריא נגד הקול, דהרי משו"ה אם יצא קול שנתקדשה לא תנשא אף שהיא אומרת בריא שלא נתקדשתי, והא דאמרינן ברננה לא מפקינן, היינו דוקא היכא דהקול הוא שעבר מקודם איסור, כמו נטען על השפחה, דהקול אומר רק שכבר עבר איסור, לכתחילה לא ישא, שלא להחזיק זלות שפתים, אבל אם נשא אין מוציא, שהרי גם לפי הקול עתה אין עובר איסור, אבל אם לפי הקול הוא עובר עתה איסור, אז אם הקול הוא קודם נשואין מפקינן, אבל לאחר נשואין אין חוששין כלל.

מעתה מבוארים דברי הרמב"ם והאלפס שכתבו היכא דאיכא קלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער מוציאין מבועל, והקשינו במאי מצטרפין, אכן לדברינו הדברים מבוארים, דאם איכא קלא דלא פסיק בלא עדי דבר מכוער הרי הקול אין אומר כלל שאסורה לבועל, שהרי כיון דלגבי הבעל הוי קלא דבתר נשואין, הא אין לבעל לחשוש, וכיון דאין לו לחשוש, הרי אצלו נתהפך האיסור להיתר, וגם להבועל לא נאסרה, וא"כ לא תצא מן זה שיוצא עליו קול, שהרי הוי רק רננא שעבר איסור, אבל לא שעושה עתה איסור, שהרי לא נאסרה לבעל, והיכא דהוי רק עידי דבר מכוער בלבד בלא קלא דפסיק.

אף בכה"ג לא נתהפך האיסור להיתר לגבי הבעל, שהרי כיון שיש עידי דבר מכוער יש עליו לחשוש, אבל הא הבועל טוען ברי לא נטמאה, וכיון דהאי ספק לא הוי ספק של קינוי וסתירה, מועיל הברי של הבועל, ואם נשאת לא תצא, אכן אם הוי עידי דבר מכוער וקלא דלא פסיק. הא הקול הוא אומר שגם עתה הוא עובר איסור, דכיון שהיו עדי דבר מכוער לא נתהפך האיסור להיתר להבעל, וא"כ הוי קלא דלא פסיק שנטמאה, ואסורה לבעל, וכיון דהוי לגבי הבועל קלא דקודם נשואין מש"ה תצא.

ולפי זה נראה לי דהרמב"ם והאלפס לא גרסי כגרסתינו בגמ' דאיתא, הא בקלא דלא פסיק הא בקלא דפסיק קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי, קלא דפסיק ואיכא עדים כרב, דקשה מאי ענין קלא לרבי, הא רבי סובר באיכא עדי דבר מכוער או שהוא בעצמו ראה דבר מכוער אבל לאסור בשביל קלא יוכל לסבור דאין איסור, גם מה דקאמר קלא דפסיק ואיכא עדים, אי איכא עדי טומאה הא כו"ע מודו דאסירא, אלא דצריך לפרש אם קלא דפסיק אז דוקא בדאיכא עדים, וזה לא משמע מהלשון.

לכן נראה דהרמב"ם והאלפס גרסי, קלא דלא פסיק ואיכא עדים כרבי, והפירוש אם יש עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק, אז הדין כרבי דע"י דבר מכוער מוציאין מן הבועל אבל דוקא אם מצורף לזה קלא דלא פסיק, וכדפירשנו, קלא דפסיק וליכא עדים כרב, פירוש אם הקלא הוא דפסיק אז אף אם איכא עדי דבר מכוער מותר, וכדביארנו דמועיל הברי של הבועל, או אף אם הקלא הוא לא פסיק, אלא שליכא עדים על דבר מכוער, ג"כ כרב דמותר לבועל, דהרי לא נאסרה לבעלה דנתהפך האיסור להיתר.

שוב מצאתי שהגירסה בשאילתות בפ' פנחס הוא ג"כ קלא דלא פסיק ואיכא עדים כרבי, ב"ה שכונתי, והיינו להרמב"ם והאלפס לאסור על הבועל דוקא, אבל לבעלה מותרת אף בעדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק, דהא להבעל הוי קלא דבתר נשואין. ומשום עדי דבר מכוער הוי רק מצוה לגרשה והא דבירושלמי איתא לגבי בעל, שם קאי על מתניתין דתצא שלא בכתובה, דהוי רק מצוה, ובודאי דהיכא דהוי דבר מכוער מצוה לגרשה, אבל לא איסור, דהוי רק כעוברת על דת.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה