אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן יח

סימן יז

בדין עשה דוחה לא תעשה ומצוה הבאה בעבירה

ד' כ: הדר אמר רבא ואי תימא רב אשי לאו מילתא היא דאמרי דאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוציא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת ה"נ אפשר בחליצה דמקיים עשה ולא תעשה, מיתיבי ואם בעלו קנו והקשה בתוס', תימה דרבא גופי' מותיב מהך ברייתא והשתא אתותב מינה.

א

והנראה לתרץ בדרך החדוד, דהנה מעיקרא אמר רבא, אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא כו' ממזרת ונתינה מאי איכא למימר כתיב והתקדשתם, ולכאורה קשה הא קושית רבא על הא דאמר רב יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואין עולה ליבום דמשו"ה חייבי לאווין חולצין ולא מיבמין, ע"ז הקשה רבא מברייתא דפצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן (חולצין ולא מיבמין, כן גרסת הגר"א) כו' ואם בעלו קנו כו', והשתא מאי תירץ רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת ומשו"ה חולצין ולא מייבמין, אבל חייבי לאווין גרידא מייבמין נמי לכתחילה, והשתא פצוע דכא מאי נינהו אם הוא חייבי לאווין ועשה, דגבי פצוע דכא נמי שייך והתקדשתם, א"כ אמאי אם בעלו קנו, הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ואם פצוע דכא אינו בכלל והתקדשתם והוי חייבי לאוויין גרידא, א"כ אמאי דוקא אם בעלו קנו אבל לכתחילה לא, ולפי גירסת הגר"א לא מייבמין, אמאי יבא עשה וידחה ל"ת, דהא השתא לא סבר עדנה גזירה דביאה שני', ורבא פריך מברייתא ולא משני מידי.

אכן אפשר להקשות על הא דאמרינן דבאלמנה לכה"ג מן הנשואין כו"ע לא פליגי דלא פטרה צרה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, לדברי הריב"א דסובר בפסחים מ"ז דאם עבר ועשה העשה נדחה הל"ת, הרי דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, בדיעבד אם עבר ועשה קיום את העשה, א"כ נהי שעשה איסור, אבל מצות יבמה יבא עלי' קוים גם באלמנה לכהן גדול, וא"כ אמאי לא תפטר צרה.

והנה על דברי הריב"א הקשו מאי פריך בגמ' ב"מ, למה לי קרא דאיש אמו ואביו תראו דאם אמר לו הטמא לא ישמע לו, הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, וכן מאי דפריך בב"מ, למה לי קרא דוהתעלמת שאם הי' כהן והיא בבית הקברות דלא יחזור האבידה, פשיטא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומאי קושיא הא בלא קרא אילו הי' מחזיר האבידה לא הי' עובר את הלא תעשה, והשתא דכתיב קרא דלא יחזיר ולא ישמע אם עבר הא עובר בל"ת.

אכן אפשר להקשות על דברי הריב"א, איך סובר דאם עבר ועשה הל"ת נדחה, ע"כ דקיים העשה, כיון שעכ"פ עבר על העשה, הרי הוי מצות העשה שקיים מצוה הבאה בעבירה, ומצוה הבאה בעבירה הא לאו מצוה היא כלל, וא"כ הרי לא קיים כלל את העשה ואיך תידחה הל"ת.

ב

אכן בהאי דינא דמצוה הבאה בעבירה, יש לעיין אם הוי דאורייתא או דרבנן, והנה השאגת ארי' בסימן צ"ז הביא דברי הרמב"ם דאם אכל מצה שאסור לאוכלה לא יצא ידי מצוה, והקשה הא איתא בגמ' פסחים. ל"ה, יכול יצא אדם ידי חובתו בטבל כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, ואיסורה דחמץ להיכן אזלא, אמר רב ששת הא מני ר' שמעון היא דאמר אין איסור חל על איסור, ע"כ, והנה מהך ברייתא מוכח דבלא קרא דלא תאכל חמץ הוו אמינא דיצא, וע"כ או דהוו אמינא אף שעבר איסור טבל יצא משום דמצוה הבאה בעבירה הוי רק דרבנן, או כיון דאין לו אלא כזית מצה מטבל הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת, וא"כ הרמב"ם דפסק דאיסור כולל חייל, וא"כ מהאי קרא לא מצי למילף, ותקשה הא, או דאיסור מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא יוצאין, או היכא דאין לו אלא כזית מצה מטבל יוצאין ולא אמרינן אין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדיבור ואמאי כתב הרמב"ם דאין יוצאין.

ונראה לי, דהרמב"ם ס"ל כיון דילפינן מכל מושבותיכם דאין יוצאין בביכורים בירושלים, משום דכתיב מושבותיכם בעינן מצה הנאכלת בכל מושבותיכם, א"כ הרי אמרה התורה דבאיזו מצה יוצאין, דוקא במצה המותרת לאכול בכל מושבות, אבל אם לא היתה בכל מושבות אין יוצאין, מכל שכן היכא דאסורה בודאי דאין יוצאין, שהרי היא אסורה, ואף דיוצאין במע"ש בירושלים משום דיש לה היתר שאם נטמאת פודין אותה, היינו דאפשר דיש היתר, אבל היכא דהיא אסורה לא שייך לומר יש לה היתר, דהרי כשהיא באיסורה אין לה היתר, דיש לה היתר שייך לומר רק היכא דעתה מותר לאכול שהרי היא בירושלים אלא דאין לה היתר במושבות, אמרינן גם במושבות יש היתר אם נטמאת, אבל כשהיא באיסורה. הרי להאיסור אין היתר ואין לומר דזה גופא יהי' ההיתר משום דאין לו אלא כזית הזה, ועשה דוחה ל"ת, דכיון דהטעם רק משום דיחוי לא שייך יש לה היתר דאם נימא משום דיחוי ג"כ היתר הוי, א"כ הרי גם לבכורים יש היתר בכל מושבות היכא דלא יהי' לו אלא כזית מצה, וא"כ היו יוצאין בבכורים בירושלים, ע"כ דמה שיודחה האיסור מפני העשה לא מקרי היתר, משו"ה אף באין לו אלא כזית אין יוצאין, דבמצה שאין לה היתר. בלא העשה דמצה אין יוצאין, והברייתא לא סבר לדרשא דבכל מושבות, משו"ה איצטריך ללמוד מקרא דלא תאכל חמץ. אבל בהברייתא ג"כ מיירי היכא דאין לו אלא מצה טבל, דאל"ה לא איצטריך קרא, דהא הוי מצוה הבאה בעבירה, והך ברייתא סברה לה כר"ע מקמי' דהדר בי' והי' סבר דילפינן דאין יוצאין בבכורים מקרא דמצה ומרור, ולא דריש בכל מושבותיכם, משו"ה איצטריך ללמוד מקרא דלא תאכלו חמץ, אבל לדידן דקי"ל דדרשינן בכל מושבותיכם דהקפידה תורה שיהי' היתר, א"כ אם אוכל בעת איסורו אין לזה היתר.

משו"ה כתב הרמב"ם דאין יוצאין במצה אסורה ואף היכא דאין לו אלא מצה אסורה, דאם היכא דיש לו מצה של היתר בודאי דאין יוצא. כיון דאפשר בהתירא, הרי הוא עובר על האיסור, והוי מצוה הבאה בעבירה. וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מאיסורי מזבח, אין מביאין נסכים מן הטבל ומן החדש ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם דהוי מצוה הבאה בעבירה, והיינו משום שהמה איסור הנאה, ומה שהקשה שם בקונטרס אחרון, הא מצות לאו להנות ניתנו, נראה לי דזה לא אמרינן כי אם דוקא היכא שיש עליו רק חיוב מצוה לא דין ממון, אבל היכא שהחיוב ממון שנשתעבדו נכסיו לזה, בודאי דאם יביא איסור הנאה יהי' מצוה הבאה בעבירה, ואף דפורע חובו של חבירו מותר במודר הנאה היינו דוקא אם חבירו משלם בעדו, שאינו נותן לו אלא מסלק, אבל אם אחד יקח גוף דבר של איסור הנאה וישלם הוא בעצמו לבעל חובו בודאי אסור, והיכא דאביו הדירו מנכסיו, לוה ובע"ח בעצמו באין ונפרעין, אבל לו אסור ליקח ולשלם חובו, והכא היכא שהביא קרבן הרי נשתעבדו נכסיו להביא הנסכין, כדקי"ל האשה שהקריבה חטאתה יביאו יורשין עולתה, דנשתעבדו הנכסים, א"כ כשמביא נסכיו מכלאי הכרם, הרי הוא פורע חובו באיסור הנאה והוי מצוה הבאה בעבירה, עכ"פ מוכח מזה דהרמב"ם סובר מצוה הבאה בעבירה דאורייתא.

ג

ולכאורה יש להקשות למה לן קרא דקרבנו ולא הגזול, תיפוק לי' דהא גזל הוי מצוה הבאה בעבירה, אכן התוס' בב"ק דף ס"ה ד"ה דגזל, הקשו, למה לן קרא, אי בחטאת הא אפילו הוא עצמו אם אכל חלב והפריש קרבן אין מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום, ואי בעולה ושלמים הא אמרינן המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום.

ונראה לתרץ, דאילו לא הי' כתיב בקרא קרבנו, הוי אמינא דלא בעינן כלל שיהי' הקרבן שלו, דהחיוב רק להקריב קרבן ולא בעינן שיהי' שלו ובודאי הי' אז הדין דאף דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, אבל הלוקח והקריבו יצא, שהרי הקריב קרבן, אבל כיון דכתיב קרא קרבנו, א"כ בעינן דוקא שיהי' קרבנו, א"כ אם לקח עולה ושלמים של אחרים לא יצא שהרי לאו קרבנו.

לפי זה יש לתרץ קושיתינו, למה איצטריך קרא ללמוד דאין יוצאין בגזול תיפוק לי' דהוי מצוה הבאה בעבירה, אכן לדברינו למאן דמפרש בגזל והקדיש לאחר יאוש דהרי כשהקדיש הוי יאוש ושינוי השם, אלא דאיסורא הוי מטעם מצוה הבאה בעבורה, וכדאיתא בתוס' ד"ה אמר עולא, והנה אם הי' הדין דלא בעינן כלל שיהי' הקרבן שלו והמצוה רק ההקרבה, א"כ ההקדש איננו מהמצוה, וא"כ לא הוי כלל מצוה הבאה בעבירה שהרי המצוה ההקרבה, וההקרבה הא הוי לאחר שככר קנה ביאוש ושינוי, אבל כיון דכתיב קרא קרבנו, א"כ המצוה שיהי' הקרבן שלו, נמצא דגם עצם ההקדש הוי מן המצוה, וכיון דבשעה שהקדיש הוי בעבירה, שהרי ע"י ההקדש קנה, משו"ה אין יוצאין.

נמצא למ"ד דברייתא מיירי בגזל והקדיש לאחר יאוש, שפיר יליף ברייתא דלא הגזול מקרא דקרבנו, דבלא האי קרא הוי אמינא דיוצאין, היינו דמה שיהי' קרבן שלו לא הוי כלל מן המצוה, אבל למאן דמפרש ברייתא דגזל קרבן חבירו קשה למה להברייתא למילף דאין יוצאין בגזל קרבן דחבירו, הא הוי מצוה הבאה בעבירה, וע"כ למאן דסבר דיאוש קנה וברייתא דקרבנו ולא הגזול מיירי בגזל קרבן דחבירו, ע"כ יסבור דמצוה הבאה בעבירה יוצאין, וא"כ רבה דסבר יאוש קנה, דלדידי' ע"כ ברייתא דקרבנו ולא הגזול מיירי דגזל קרבן דחבירו, ע"כ סובר דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא.

וא"כ הריב"א בפסחים דשם אזלה הסוגיא אליבא דרבה, שפיר פירש דלרבה היכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ועשה את העשה, הל"ת נדחה, שהרי קיים העשה, ואף דהוי עבירה אעפי"כ קיום המצוה, דמצוה הבאה בעבירה דרבנן אבל מדאורייתא יוצאין, אבל לדידן דס"ל מצוה הבאה בעבירה דאורייתא ואין יוצאין בה, בודאי כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אם עשה העשה לא נדחה הל"ת, שהרי לא קיים כלל העשה, שהרי הוי מצוה הבאה בעבירה.

לפי זה אליבא דידן לא קאמר כלל הריב"א דאם קיים העשה ידחה הל"ת, לפי זה לא קשה כל הנך קושיות מהא דפריך בב"מ למה לן קרא דאם אמר לו הטמא או שהי' בבית הקברות דלא יחזיר הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, והקשו הא איצטריך דלא נימא דנדחה הל"ת אכן לדברינו לדידן דס"ל מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא אין יוצאין, בלא קרא ידעינן דלא נדחה הל"ת, שהרי לא קיים המצוה שהרי הוי מצוה הבאה בעבירה וכן יתורץ קושית התי' בחולין קמ"א ד"ה לא.

ד

ולפי זה אפשר לישב קושיתנו שהקשינו על דברי רבא שרצה לומר דאלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא, אבל חייבי לאווין גרידא מתיבמין נמי, ולא הי' סבר גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני', דא"כ תקשה ברייתא דפצוע דכא דאיתא דאם בעלו קנו, דממ"נ אם הוא נמי חייבי לאוין ועשה אמאי אם בעלו קנו ואם חיובי לאוין גרידא אמאי לא מיבם לכתחילה, אכן לדברינו ניחא. דהנה סברת רבא בדינא דמצוה הבאה בעבירה אם הוי דאורייתא, דהרי בב"ק ס"ז אמר, דרבא אמר דגזל קרבן חברי', וא"כ מוכח דס"ל מצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא, משו"ה איצטריך ברייתא לפסול גזול מקרא דקרבנו, אכן קאמר שם, חד מיניהו רב פפא אמר, וכן בסוכה בפרק לולב הגזול דמשני מעיקרא דביו"ט שני ג"כ פסול גזול משום מצוה הבאה בעבירה, אכן רבא משני (וברא"ש הגירסא רב אשי) דמיירי דוקא ביו"ט ראשון, ופסול משום שאינו שלכם, אבל ביו"ט שני כשר, משמע דס"ל דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא, דאם הוי מדאורייתא הי' לפסול גם ביו"ט שני, דתיקון דרבנן כעין דאורייתא בכה"ג.

לפי זה אפשר לומר דהאי סוגיא סברה אליבא דרבא מצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא, א"כ רבא הקשה רק אם נימא דחייבי לאווין אין מתייבמין מקרא דיבמתו, ומדאורייתא אין עולין לחליצה, שפיר פריך אם בעלו אמאי קנו, אבל לסברתו דהוי רק מטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, לדידי' אם בעלו קנו אף חייבי לאוין ועשה, שהרי אף שעבר אעפי"כ הא קיים העשה, כדברי הריב"א, משו"ה אם בעלו קנו, ויסבור דגם פצוע דכא הוא חייבי לאווין ועשה, דגם בפצוע דכא שייך והתקדשתם שלא יעבור על איסור ביאה, משו"ה לכתחילה אסור ליבם, ובדיעבד אם בעלו קנו, שהרי אף שעבר קים העשה, דמצוה הבאה בעבירה הוי רק מדרבנן, והא דלדידן ביאת כה"ג באלמנה לא פטרה, או מטעם דס"ל דע"ז קאי קרא דיבמתו דלחליצה רמיא וליבום לא רמיא, או משום דהא ס"ל מצוה הבאה בעבירה דאורייתא ולא קיים כלל העשה.

ולפי זה לא קשה קושית התוס' הא רבא בעצמו פריך מברייתא והיך איתותב רבא מינה, אכן לדברינו לא קשה, דרבא (ולפי גרסת הרא"ש בסוכה רב אשי) לטעמי' דס"ל מצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא, א"כ אף שמן התורה היכא שיכול לקיום שניהם אין עשה דוחה ל"ת ואסור ליבם, בדיעבד אם בעלו קנו שהרי קיים מצות יבמה יבא עלי', אכן סתמא דגמ' סברה דמצוה הבאה בעבירה דאורייתא, וא"כ אם מדאורייתא כיון דאפשר לקיים בחליצה אין דוחה ל"ת, אם בעלו לא קנו, משו"ה פריך תיובתא דרבא ואי תימא רב אשי, אבל רבא (או לאי תימא רב אשי, לפי גרסת הרא"ש בסוכה הוא רב אשי) לטעמי' דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא, לא קשה כלל, והא דמשמע בר"ה כ"ח דרבא ס"ל היכא שיש איסור לא קיים המצוה, הוא ללישנא דחדא מיניהו רב פפא אמרה, ובסוכה הגירסא רב אשי, או דס"ל דמדרבנן היכא שיש איסור לא קיים מצוה ומדרבנן צריך לחזור ולתקוע, אבל ביבום כיון דמדאורייתא קנה לא גזרו שצריכה חליצה, דקנינים לא בטלו.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה