לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יז
בדין אם עבר וכנס יבמתו האסורה לו
דף כ. פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן (גירסת הגר"א חולצין ולא מיבמין ולא כמו שהוא לפנינו או חולצין או מיבמין) כיצד, מתו ולהם אחין ולהם נשים כו' מתו אחים ועמדו הם ועשו מאמר בנשותיהם ונתנו גט וחלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא פצוע דכא ע"כ, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות יבום הלכה יוד ז"ל, לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או עשה ואין צריך לומר שני' ה"ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט, והיא וכל צרותי' מותרת לזר שהרי נפטרה, וכתב ע"ז הלח"מ וא"ת אמאי לא חשבינן לה בביאה פסולה, דכיון דמדרבנן אסור לבא עלי' גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' כמו דחשבינן ביאה אחר גט ביאה פסולה אע"ג דלא הוי אלא גזירה אטו ביאה אחר חליצה, וי"ל דאין לדמות הגזירות להדדי כו', אבל ק"ק למה קרא רבינו לקמן בפ"ז חליצה פסולה משום הא דאסרו רבנן לבא עלי' אטו ביאה שני', הא אין לדמות הפסולים להדדי עכ"ל.
עוד קשה לי על דברי הרמב"ם שם בפ"ז מהלכות חליצה, שכתב שם בהלכה ט' ז"ל, ג' אחין ב' מהן נשואין לב' אחיות ויש לכל אחת משתיהן צרה, ומתו הנשואין את האחיות ונפלו האחיות וצרותיהן לפני יבם, אם חלץ לצרות נפטרו האחיות, אבל אם חלץ לאחיות לא נפטרו הצרות עד שיחלצו הצרות, מפני שחליצת אחיות חליצה שאינה מעולה, וחליצה שאינה מעולה אינה פוטרת הצרה כמו שביארנו, יראה לי שכך הדין בשתי יבמות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שני' או משום חייבי לאווין או מחיובי עשה, שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה חלץ לצרה הותרה האסורה עכ"ד הרמב"ם, והדברים תמוהים, שהרי הרמב"ם כשביאר דיני חליצה פסולה בפ"ה מהלכות יבום כתב בהלכה י"ב, נחלצה אחת מהן חליצה פחותה, הותרה להנשא לזר זו שנחלצה, אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה, שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת יבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן עכ"ד הרמב"ם, הרי שהרמב"ם מפרש הא דבגמ' אמר חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין, היינו למפטר צרה, שאם היא קבלה חליצה מכל האחין אז נפטרה צרה, אבל אם קבלה חליצה מכל האחין אף חליצה פסולה הותרה הצרה, ואם כן היכא שאין אלא אח אחד הרי קבלה היא חליצה מכל האחין ונפטרה הצרה, א"כ הכא הא מיירי שאין אלא אח אחד, שהרי כתב הרמב"ם, ג' אחין ב' נשואין ב' אחיות ומתו הנשואין את האחיות, א"כ נשאר אח אחד, א"כ כשקיבלה היא חליצה הרי קבלה חליצה מכל האחין, והיכא שקבלה חליצה מכל האחין הרי סובר הרמב"ם דהותרה הצרה אף ע"י חליצה פסולה.
א
על קושיות הלחם משנה שהקשה אמאי סובר הרמב"ם בחייבי לאווין ועשה דהוי חליצה פסולה, כיון דבחייבי לאווין ובחייבי עשה הדין דאם בעלו קנו, א"כ איסור דרבנן בחייבי לאווין ועשה לא הוי כמו בגט וכדומה, וא"כ אמאי סובר הרמב"ם דחליצה של חיובי לאווין ועשה הוי חליצה פסולה, כיון דהביאה בדיעבד הוי ביאה ויבום מעליא א"כ נימא דגם החליצה הוי חליצה כשרה, נראה לי דהרמב"ם סובר כדהוה סבר הרשב"א שביארנו למעלה בסימן י"ב דכיון דכתיב בקרא אם לא יחפוץ האיש דמשמע הא אם חפץ יהי' מותר לו לייבם. דאם אסור לו ליבם הרי לא תלי הדבר בחפצו אלא בחפץ שמים ואף שבדיעבד אם יבם קנה, אבל הרי לכתחילה אסור לו ליבם, א"כ אין הדבר תלי בחפצו אלא בחפץ שמים וכמו דאיתא בירושלמי מאן יבמי ולא שמיאנו שמים, נמצא אילו הי' הדין הזה מן התורה שלכתחילה אסור אז החליצה הזאת לא היתה מדין חליצה מעליא, אלא מקרא דיבמתו דמרבינן אף שאינו עולה ליבום עולה לחליצה, אכן חליצה כזו אין עוקרת זיקה והויא חליצה פסולה, נמצא דרבנן כשאמרו חייבי לאווין מדרבנן לכתחילה לא ייבם, הרי מדרבנן לא תליא בחפצו, שהרי מיאנו שמים, ואף שבדיעבד קנה, אבל החליצה היא חליצה מדין יבמתו דהוי חליצה פסולה, משו"ה סובר הרמב"ם דחליצת חייבי לאווין ועשה החליצה פסולה אף שאם בעלו קנו.
אלא שיקשה על זה קושית הרשב"א שהבאנו, דמקשה מנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה היינו דכיון דבנודרת הנאה הרי הזיקה זיקה שלימה ואיך יפטור חליצה דהויא רק מדין יבמתו שהיא חליצה פסולה, זיקת יבום מעליא, דבשלמא באלמנה לכהן גדול הרי זיקתה אינה שלמה, שהרי רמיא רק לחליצה ולא ליבום, אבל בנודרת הנאה אם נימא דדין חליצה פסולה תליא באם חפצו שמים, אבל אם חפץ שמים מונעו מיבום אף שבדיעבד קנה הויא חליצה פסולה, א"כ אף היא עצמה לא תשתרי דאין חליצה פסולה עוקרת זיקת יבום מעליא, ע"כ דאם חפץ מייבם איננו דין באם לא חפץ שמים לכתחילה, אלא בדיעבד אם יהי' יבום, וא"כ תקשה על הרמב"ם דהוא ס"ל דדין דחליצה פסולה תליא אם אין חפץ שמים, ואף לכתחילה אין החליצה כשרה, א"כ תקשה בנודרת הנאה ובחייבי לאווין ועשה איך יותרו ע"י חליצה פסולה, הא אין חליצה פסולה עוקרת זיקתה זיקת יבום, ועלי' הרי זיקת יבום שהרי אם בעלו קנו.
אכן אפשר לומר לדברי הרמב"ם, דכמו באלמנה מצינו דגם לאחר מיתה קריא שאירו, כדאמרינן לקמן בדף נ"ה ע"ב, ואף דשם בתוס' כתבו דמהך דרשא אשמעינן דלאחר מיתה לא נקראת שאירו, הנה בב"ב דף קי"ד כתבו בתוס' דלפי האמת גם לאחר מיתה נמי מקריא שאירו, וכן מוכח מהא דצריך הבעל להטמאות לאשתו, והאשה הא ג"כ מחויבת לטמאות לבעלה, דדוקא ארוסה אין מטמאה לו, אבל נשואה מחויבת להטמאות לבעלה, דלאחר מיתה נמי מקריא שאירו ואגידא גבי', ואעפי"כ שריא להנשא דמיתה עשתה היתר להנשא לעלמא, דכתיב כי ימות והלכה והיתה לאיש אחר, א"כ אפשר דהא דקי"ל חליצה מפקעת זיקה מכל האחין, דעוקר זיקה מכל האחין, וקי"ל שליחותא דאחין עביד, הוא דוקא בחליצה כשרה, אבל חליצה כזו דילפינן מיבמתו, אף דשריא להנשא, דכיון שאחד מן האחין חלץ לה הותרה להנשא לזר, זיקא דאחין נשאר עלי', אלא אף שנשאר עלי' זיקת האחין אעפי"כ יש היתר בהאי חליצה להנשא.
וכדברינו שאפשר להיות שנשאר זיקה ואעפי"כ שריא להנשא, מפורש בתוס' לקמן דף נ"ג ד"ה רבינא, ז"ל התוס' ואר"י דלענין התירה לשוק לכו"ע הויא חליצה, כדקי"ל דאין תנאי בחליצה, אלא לענין דהויא חליצה פסולה דלא מפקע זיקה לגמרי שלא יועיל אחרי מאמר בלשון זיקת יבמין, קאמר דיש תנאי, שוב מצא ר"י בשם ר"ת עכ"ד התוס', ועיין בתוס' ישנים דמוכיח זה ממתניתין, עכ"פ חזינן מדברי התוס' דאף שנשאר זיקה שריא להנשא.
ב
ולבאר דברי התוס' דחילקו דלענין היתר לשוק אין מועיל התנאי ולענין עקירת הזיקה מועיל התנאי שלא תעקר הזיקה, נראה לי דהנה התוס' בנזיר דף י"א הקשו איך מועיל תנאי בנזירות, הא נזירות אי אפשר לקיים ע"י שליח, דאמר בהמדיר דבעינן תנאי דומיא דבני גד ובני ראובן כו', וי"ל אחרי דיכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאלו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח עכ"ד התוס', וכמובן התירוץ הזה קשה מאד, דהרי התנאי הוא בתחילת הנזירות, וזה אי אפשר לקיים ע"י שליח, וגם הגרעק"א הקשה עוד מנדרים דאשכחן קונם רחיצת עולם אם ארחץ, והתם לא אפשר לקיים ע"י שליח.
ומה שהקשה הגרעק"א על תמיהת התוס' ז"ל, לא ידעתי מאי אולמיה דהאי מהאי ואדרבה טעמא דאי אפשר לקיים ע"י שליח לא ברירא דהא יש פלוגתא בזה ביבמות משו"ה נקט יותר משום מתנה על מה שכתוב בתורה דזה לכ"ע וצ"ע עכ"ל הגרעק"א, ודברי הגרעק"א צל"ע, דהרי לפי טעמא דמתנה על מה שכתוב בתורה דוקא תנאי כזה שהוא מתנה ע"מ שכתוב בתורה אין מועיל, אבל תנאים אחרים כמו אם יש בכרי הזה מאה כור וכדומה מועיל, ולפי טעמא דאי אפשר לקיימו ע"י שליחו הא כל תנאי דעלמא אין מועיל וא"כ הרי קושית התוס' אלימא דאמאי מועיל תנאי בנזירות הא הוא דבר שאי אפשר לקיימו ע"י שליח, וגם הא התוס' ביארו דכו"ע מודו דלענין ביטול היתר החליצה אין מועיל תנאי, וא"כ הלא בדין דכל מילתא דאי אפשר לקיימו ע"י שליח אין כאן פלוגתא.
והנראה לי לתרץ קושית התוס', דהנה הא דקי"ל כל מילתא דאי אפשר לקיומו ע"י שליח אין מועיל תנאי, ביאור הדברים דכל היכא שהוא בעלים והוא הפועל הדבר, כל מילתא דאיהו עביד מצי משווי שליח, וכיון שהוא בעלים על הדבר ועל חלות הדבר בידו להתנות תנאי, אכן היכא דאין הוא הבעלים על הדבר ואין הוא העושה חלות הדבר, למשל בחליצה אילו הי' הוא החולץ את האשה, הוי אמרינן שהוא מתיר את האשה בחליצתו את נעלה, אבל הלא האשה עושה המעשה, היא חולצת נעלה מעל רגליו, א"כ אין הוא המתיר אותה, אלא המעשה בעצמה חליצת הנעל מעל רגליו ע"י האשה מתיר אותה, ובעינן רק כונה דידי' שהוא יכון, אבל אין הוא עושה את פעולת ההתרה, אלא המעשה בעצמה מתרת, משו"ה אין יכול לשלוח שליח לעשות המעשה, אחרי שהוא איננו פועל את ההתרה, וכיון דהמעשה בעצמה היא המתרת משו"ה אין יכול להתנות תנאי, דאימתי אמרינן תנאו מועיל, אלא היכא שהוא פועל את פעולת הדברים, כמו בגט וקדושין שהוא המגרש והוא המקדש, דאם מתנה תנאי דרק באופן זה הוא מקדש ומגרש, אם לא נתקיים התנאי ילפינן שאז בטל מה שהוא עושה, אבל דבר שאין הוא העושה, דהמעשה בעצמה פועל, ורק כונתו בעינן, לזה אין מועיל תנאי לבטל שלא יהי' כונה, דזה לא מצינו למילף מתנאי בני גד ובני ראובן.
אכן הא דפריך בכתובות והא ביאה דאי אפשר לקיומו ע"י שליח דלא יהי' מועיל תנאי, לכאורה קשה הא התנאי הוא על חלות הקידושין וחלות הקידושין הא אפשר לקיים ע"י שליח, שהרי יכול לקדשה בכסף או בשטר, ואף שהמעשה הזאת של הביאה אי אפשר לקיים ע"י שליח, אבל הא הקידושין הוי דבר שאפשר לקיים ע"י שליח ואטו אם יקדשה ברקידתו לא יוכל להתנות תנאי אחרי שלא יכול לשלוח שליח לרקוד, ועכצ"ל דהגמ' סבר מעיקרא דקדושי כסף או שטר עיקר הקידושין שהוא מקדש אותה, אלא במה הוא מקדש בכסף או בשטר, אבל ביאה אמר קרא נעשה לה בעל ע"י הבעילה, דבעילה היא האישות, והמעשה בעצמה פועל האישות, ושני קדושי ביאה מקדושי כסף ושטר דקדושי כסף ושטר הוא מקדש ע"י כסף וע"י שטר, אבל בביאה דאמר קרא בעולת בעל, שנעשה לה בעל ע"י בעילה, הביאה בעצמה היא האישות, ומשו"ה פריך והא ביאה דאי אפשר לקיומו ע"י שליח ויוכל להתנות תנאי, ומשני איתקש הויות להדדי.
ולכאורה א"כ נילף מכאן שיש להתנות תנאי אפילו על דבר שאי אפשר לקיום ע"י שליח, וכמו בשליחות דגירושין דילפינן מקידושין, ואפילו הכי הוי ילפינן מגירושין בעלמא, אכן לדברינו אפשר לפרש דהא דאיתקש הויות להדדי, הוא לאשמעינן דגם ביאה הוי כמו כסף ושטר שהוא מקדש אותה ע"י הביאה, לא שהביאה בעצמה עושה האישות, וא"כ שוב אין ראי' מכאן שיש להתנות תנאי אפילו על דבר שאי אפשר לקיימו ע"י שליח, היינו היכא שהמעשה בעצם פועלת, שהרי גם בביאה הוא המקדש והוא מתנה תנאי על הקדושין, והקדושין הא אפשר לעשות ע"י שליח.
לפי זה אפשר לתרץ קושית התוס' אמאי בנזירות יוכל להתנות תנאי, וקושית הגרעק"א מנדרים שאפשר להתנות תנאי, הא אי אפשר לעשות ע"י שליח, אכן לדברינו הא לא קשה כלל, דעד כאן לא אמרינן דהיכא דאי אפשר לקיים ע"י שליח לא יוכל להתנות תנאי, היינו היכא דהטעם שאין יכול לקיים ע"י שליח מפני שהמעשה בעצמה פועלת, והמעשה בעצמה היא הדבר, כמו בחליצה דאין הוא המתיר, שהרי היא החולצת נעלו ובביאה כדהוה דסבר דמעשה הביאה עושה הקדושין והאישות, ואין הוא בדעתו עושה הדבר, אבל נזירות ונדרים הא הוא מקבל ע"ע הנזירות והנדרים, והא דאי אפשר לקיים ע"י שליח משום שהקבלה ע"י מילי, ומילי לא מימסרן לשליח נמצא דהטעם בהנך מילי דאי אפשר לקיימם ע"י שליח לא מפני חולו דהמעשה, אלא אדרבה דהדבר שמקבלים על ידם הנזירות והנדרים הוא דיבור ודיבור אי אפשר למסור ע"י שליח, אבל הוא בעצמו עושה, א"כ אדרבה כיון דהמעשה שבזה הוא מקבל על עצמו כל כך חלש שאי אפשר לו למסור לשליח, בודאי דיכול להתנות תנאי, דאטו בשביל שהמעשה חלש לא יוכל להתנות תנאי.
ג
והנה בחליצה, הא דפוטר אותה ומפקיע הזיקה, החלוצה בעצמה פוטרת ומפקיע הזיקה, והוא איננו בעלים כלל לא על הפקעת הזיקה ולא על הפטור, שהרי אין בידו לא לפטור ולא להפקיע הזיקה ע"י מעשה שלו, אכן מדרבנן הא מועיל גט להפקיע זיקה, שהרי אם נתן לה גט לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, אבל לפטור אותה לעלמא גם מדרבנן אין בידו.
לפי זה שפיר פירש הר"י דעל הפקעת הזיקה דמדרבנן, הוא הבעלים על הפקעת הזיקה, שהרי בגט יכול להפקיעו א"כ כשמתנה תנאי בהחליצה, על הפקעת הזיקה מועיל התנאי, שהרי מדרבנן הוא בעלים על זה וגם יהי' בידו מדרבנן לעשות שליח שיכתוב לה גט ויפקיע זיקתה מדרבנן, משו"ה מועיל מדרבנן תנאי על הזיקה, אבל לפטור לעלמא גם מדרבנן אין מועילה נמצא דעל היתר שלה לשוק איננו בעלים, דרק מעשה החליצה יכול להתירה לשוק, וע"ז אין יכול להתנות תנאי, משו"ה אם התנה תנאי נפטרת לשוק, אבל זיקתה לא נפקעת מדרבנן, דעל הפקעת הזיקה הוא בעלים ומועיל תנאי.
ולפי זה לא קשה על הרמב"ם מנודרת הנאה ומחייבי לאווין, כיון דזיקתה זיקת יבום איך תותר לעלמא ע"י חליצה שהיא רק מריבוי מיבמתו שמפקעת רק זיקת חליצה ולא זיקת יבום, אכן לדברינו אף שנשאר זיקת יבום ועדנה קריא שאירו, אעפי"כ כיון שגם חליצה זו מריבוי דיבמתו מתרת לעלמא, וכיון שיש לה היתר, מותרת אף שנשאר זיקה מדרבנן.
ד
ובזה יש לתרץ התמיהה שתמהו הראשונים על דברי הרמב"ם דס"ל חליצה פסולה היא מותרת להנשא, אלא דצרתה אסירא עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה, דמאי יועיל שיחלצו לראשונה, אחרי שכבר הותרה, ומה יועיל לצרה מה שיחלצו כל האחין לראשונה.
אכן לדברינו ניחא, דהנה התוס' בדף י"ח ד"ה אומרים, הקשו, למה צריך לר' יהודה בן בתירה להמתין עד שיעשה האח מעשה, הא כיון דקדש לאחותה ונעשית היבמה אחות אשה, הרי פקע זיקה לגמרי כדאמרינן זה ועשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה, אכן יש לישב דאף עתה כשנעשית היבמה אחות אשה פקע זיקתה מפני איסור ערוה, אבל הא זיקתה נפקע עתה, ועד עכשיו הלא היתה היבמה זקוקה לו, וא"כ הוי עתה כנתגרשה היבמה ממנו, דהרי אחות גרושתו אסירא אף שעתה איננה אשתו, משום דכתיב עלי' בחי' וכל זמן שהיא חי' אסור באחותה, והא דאמרינן לקמן, זה יעשה מאמר וידחה, דכל דיני יבום מברר למפריע, כמו שביארנו כמה פעמים דחליצה מברר ועוקר זיקה למפריע, והנה הא דמהני מאמר לב"ש לקנות קנין גמור לאו מדין קידושין הוא, דאם הי' מדין קדושין דס"ל לב"ש דקדושין מועיל לו ביבמתו, היו חייבים עלי' סקילה, ועוד יקשה מאי פריך זה ועשה מאמר וידחה, הא הוא מבטל מצות יבמין, ועכצ"ל דהא דמועיל מאמר הוא מקרא דולקחה, דילפינן מזה דין מאמר ביבמה לב"ש, וכדאיתא בירושלמי, ולקחה זה המאמר, א"כ כשעושה מאמר וקונה דין יבמות ביבמתו, מברר למפריע שזו נפלה לפניו ולא נזקקה לו אחותה, אבל בקדושין דאין זה דין יבמות, אף שקידש אחותה, נפקע זיקה מדין ערוה רק מכאן ולהבא, ועד עכשיו היתה זקוקתו, וא"כ אשתו אחות זקוקתו בחיי', והויא כאחות גרושה דאסירא, משו"ה אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה וייבם או יחלוץ, ואז עוקר זיקה ממנה מאח זה למפריע, משו"ה מותרת אשתו לו, שהרי ע"י מעשה יבום או חליצה עוקר זיקה למפריע.
והנה הא דאם יבם או חלץ ליבמה אחת מותרת השני' להנשא, ילפינן מקרא דבית אחד הוא בונה, ומקרא דבית חלוץ דבית אחד הוא חולץ, אבל מנא לן שמותרת לעלמא, וכדביארנו לעיל דצריך עוד קרא דנקרא בישראל שמותרת לעלמא, אף שכבר אין לה דיני יבום וחליצה, וא"כ מנא לן דשריא השני' לעלמא.
אכן זה ילפינן מקרא דלא יבנה, שפירש הרמב"ם, דאם על אחת אין זיקה אז גם על השני' אין זיקה, וכיון שיבם אחת הרי כל זיקת המת נסתלק ממנה למפריע, וכן בחליצה, משום זה הותרה השני', נמצא דהיתר הצרה הוא רק משום זה שנפקע הזיקה מיבמה שחלצו לה, וזה הא ביארנו לדעת הרמב"ם, דחליצה דילפינן מקרא דיבמתו, היינו היכא שהיא רמיא לחליצה ולא ליבום לא הוי דינא כשארי חליצות כשירות, נמצא דחליצה פסולה אף שמתיר לעלמא, ובודאי דזיקת האח שיש עלי' זיקת חליצה מפקיע לגמרי למפריע, אבל מאח השני אין מפקיע זיקה, דאימתי אמרינן שליחותא דאחין עבד, דוקא בחליצה כשירה ולא בחליצה פסולה וכן איהי שליחותא דצרה, דוקא בחליצה כשירה ולא בחליצה פסולה, נמצא דאם ראובן חלץ ללאה חליצה פסולה אף שזיקתו עקר מלאה, אבל זיקתו מעל רחל לא עקר, וכן שמעון אחיו יש לו על לאה זיקה, אלא אף שיש עוד לשמעון זיקה על לאה, מותרת לאה לעלמא, כיון שהי' לה היתר, אבל רחל צרתה לא נפטרת לעלמא, דהרי שריותא דרחל רק אם לא יהי' על לאה זיקה, והכא הרי על לאה נשאר זיקת האח השני, אבל אם חלץ ללאה גם שמעון הרי נפקעת זיקת שני האחין מעל לאה, ואז גם רחל מותרת, דזהו הדין שאם אין על אחת מהן זיקה כלל וכלל, גם על השני' אין זיקה.
ה
ולפי זה ויתישב קושיתינו שהקשינו על דברי הרמב"ם בהלכה ט', ג' אחין ב' מהן נשואין לב' אחיות ויש לכל אחת משתיהן צרה ומתו הנשואין את האחיות ונפלו האחיות וצרותיהן לפני יבם, אם חלץ לאחיות לא נפטרו הצרות עד שיחלצו הצרות כו', יראה לי שכך הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שנייה או מחייבי לאווין ועשה כו', והקשינו הא הרמב"ם גבי חליצה פסולה הצריך רק שתחלוץ מכל האחין, והכא באין אלא אח אחד הא קבלה חליצה מכל האחין.
אכן לדברינו יתישב בפשטות, דהיכא דהחליצה פסולה שאינה רמיא אלא לחליצה, אז אף שאין החליצה עוקר זיקה מיבמה שני' ולא מהיבם השני, דבכה"ג לא נאמר איהו שליחותא דאחין עבד ולא איהי שליחותא דצרה עבדה, אבל הזיקה של האח החולץ שלא הי' לא רק זיקת חליצה, עוקר, וא"כ כשכל האחין חולצין הרי נעקרה ממנה זיקה לגמרי, אבל היכא דאמרו רבנן אם בעלו קנו הרי חזינן דלא עקרו זיקת יבום, דאם היו עוקרין זיקה לא הוי אמרינן אם בעלו קנו, וכמו בנתן גט דהדין הוא דאם בעלו צריכה גט וחליצה, וע"כ היכא דאם בעלו קנו, הזיקה אף מדרבנן זיקת יבום, ורק איסור לייבם יש, אלא אעפי"כ החליצה חליצה פסולה, דלדין דלחליצה כשירה בעינן דוקא שאם חפץ יהי' מותר לו לייבם ולא שמיאנו שמים, נמצא היכא דהיא חייבי לאווין ועשה או שניה דדין הוא אם בעלו קנו הזיקה היא זיקת היבום, והחליצה היא חליצה פסולה, דהרי מיאנו שמים, נמצא דאף מן האח החולץ ג"כ לא נפקע זיקה, דאין חליצה, דילפינן רק מיבמתו שיש לך יבמה אחרת עוקר זיקת יבום, ואעפי"כ שריא לעלמא, משום דכיון שיש לה היתר אף דאגידה גבי' שריא, אבל הזיקה לא נפקע ממנה אף זה שיש להאח החולץ, א"כ בכה"ג לא יועיל מה שיחלצו כל האחין, שהרי חליצתם אין עוקר זיקה, והיתר הצרה הוא רק אם נפקע זיקה מהיבמה, דמה שהוא מותרת אין מתיר חבירתה.
וכן באחות זקוקה, סובר הרמב"ם דלמסקנא דאמר רב אשי דלא אלימא זיקה דשוי' לצרה כערוה, לא אמרו רבנן כלל דאחות זקוקה יהי' לה דין ערוה מדרבנן, אלא באחות זקוקה אם בעלו קנו ורק אסור לקיימן משום קנס שעבר איסור, ולא מטעם שמדרבנן אין היבום מועיל, כמו בנתן גט, אלא אף מדרבנן אם בעלו קנו, שהרי במתניתין איתא רק, אם קדמו וכנסו יוציאו, ולא קתני דבעינן חליצה ג"כ, וכן מוכח בתוס' הנ"ל שהקשו מאי טעמא הכא בקידש אחיו את אחותה שרי לקיימה אף אליבא דר' יהודה בן בתירה, ולגבי ארבעה אחין אמרו רבנן יוציאו, ולכאורה מאי קושי' הא בקידש אחיו את אחותה דאיירינן באשתו, אף שבתחילה בקודם שעשה אחיו מעשה היתה אסורה, אבל כשהותרה הותרה אבל במשנה דארבעה אחין הא מיירי ביבמות, ואם נימא דמדרבנן אחות זקוקה אם בעלו לא קנו ואין מועיל היבום וצריכות עוד חליצה איך יקיימנה אחר החליצה, הא עבר על לא יבנה, ע"כ דתוס' ס"ל דגבי אחות זקוקה אם בעלו קנו ולא אלימה זיקה לשוי' כערוה מדרבנן, ויוציאו רק מטעם קנס שעברו על הנשואין, משו"ה הקשו בתוס' מ"ש מאם קידש אחות יבמתו דג"כ עבד איסור.
לפי זה שפיר אמר הרמב"ם באחות זקוקה דאף אם וחלצו כל האחין לא תותר צרה, דהרי זיקתה זיקת יבום וחליצתה פסולה, משום דמיאנו שמים, בכה"ג אף מאח החולץ לא נפקע זיקה אף שמותרת לעלמא, משו"ה צרתה אסורה אף אם יחלצו לאחות הזקוקה כל האחין.