אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן טז

סימן טו

בענין בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העכו"ם קרוי בנך אלא בנה

דף כ"ב. במתניתין, חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הכותית כו' ובגמ' בד' כ"ג, אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העכו"ם קרוי בנך אלא בנה כו', האי בשבעה אומות כתיב, כי יסיר לרבות כל המסירים, הניחא לר' שמעון דדריש טעמא דקרא אלא לרבנן מנא להון מאן תנא דפליג עלי' דר' יוסי בר' יהודה ר' שמעון היא ע"כ, והקשה הלח"מ בפרק ג' מהלכות מלוה ולוה, כיון דהרמב"ם פסק דאלמנה בין שהיא עני' בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, הרי דפסק כר' יהודה דלא דרשינן טעמא דקרא, ואיהו פסק דלא כר' יוסי בר' יהודה, וקרא דבת אשת אביך לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו, א"כ מנא לי' דבשאר אומות ולדה כמותה, וגם אין לומר דס"ל כסוגיא דקדושין דף ס"ח דולדה כמותה נפקא לן מקרא דכי תהיינה וילדו לו דכל היכי דלא קרינן כי תהינה לא קרינן וילדו לו, דא"כ הא אייתר קרא דוהאשה וילדי' דהאומר לשפחתו הרי את בת חורין ולדך עבד הולד כמותה, והרמב"ם פסק כחכמים דדבריו קיימין.

א

והנראה לי לתרץ, דהנה בתוס' דף ט"ז הקשו על פרש"י דפירש דטעמא דרב יהודה דאמר עכו"ם שקידש בזמן הזה חוששין לקידושין, דקסבר עכו"ם שילדה מישראל הולד ממזר וחוששין לקדושי ממזר, ע"ז כתבו בתוס', תימה, דבכמה משניות מוכח דאין מתיחס אלא אחרי', דתנן לקמן בפ"ב, מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אביו מן היבום, חוץ ממי שיש לו בן השפחה והכותית, ותנן נמי בפרק האומר, דולד שפחה ועכו"ם כמותה ולא הוי ממזר, עוד הקשה בתוס', דאיך אמר ר' יוחנן וכולן לפסול, דהא בפ"ב קאמר ר' יוחנן גופא כשמואל דאין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך.

והנה השער המלך הקשה על הא דמיבעא לקמן בדף ס"ב, מנא הא מילתא דאמרי רבנן בני בנים הרי הם כבנים, ופירש"י דקאי אבני בתו, והקשה השעה"מ, הא מהאי קרא דכי יסור את בנך מוכח בנך הבא מישראלית קרוי בנך, הרי דגם בן בתך קורא בנך.

ונראה לי, דהנה בבכורות בדף מ"ז איתא, אמר רב אדא בר אהבה, לוי' שילדה, בנה פטור מחמשה סלעים, דאעיבר ממאן, אילימא דאיעבר מכהן ולוי מאי אריא לוי' אפילו ישראלית נמי, אלא דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם כתיבי אמר רב פפא דאיעבר מעכו"ם ע"כ, הרי חזינן דאם נתעברה מישראל אז הוא מתיחס אחרי אביו ואיננו נחשב לוי אף שהיא לוי', אבל אם נתעברה מעכו"ם כיון שהעכו"ם אין לו יחס בבא על ישראלית, אז נחשב הבן כאמו, אחרי שאין לו אב שמושך יחוסו מן אמו.

לפי זה מהאי קרא דבנך הבא מישראלית קרוי בנך אין להביא ראי' דבן בתו קרוי בנו, דהכא הא קאי באין לו אב שיתיחס אחריו, דהרי מיירי בעכו"ם שבא על בת ישראל דאז אין מתיחס אחר האב, אבל מיבעא להגמ' היכא שיש להבן אב שמתיחס אחריו, דאיעברה מישראל שם מיבעא להגמ' אם בן בתו קרוי בנו, וכן איתא לקמן דף ע"ח דקאמר בגמ', ואיצטריך למכתב להם, ואיצטריך למכתב אשר יולדו, דאי כתב רחמנא אשר יולדו הו"א מבניהם מנה, כתב רחמנא להם, ואי כתב רחמנא להם הוי אמינא מצרית מעוברת שנתגיירה היא ובנה חד, כתב רחמנא אשר יולדו ע"כ, הרי מכאן ג"כ מוכח דבלא קרא דאשר יולדו, הו"א היכא שיש לו אב אז הבן שנולד מהמצרית נחשב דור שני, אבל אם נתגיירה מעוברת שאין לו אב שיתיחס אחריו אז הבן והאם דור אחד הוא, שנחשב חלק מאמו.

לפי זה אפשר עוד לומר, דהא דאמר רבינא ש"מ בן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בנך, והקשה בתוס' ד"ה ואין, מאי מייתי להא דרבינא, מה הוסיף רבינא על דברי שמואל, הא הן הן דברי שמואל, אכן לדברינו רבינא הוסיף דבר חדשה דבן בתך שאין לו אב שיתיחס אחריו, היינו שבא מן העכו"ם אז בנך ממש הוא, משום דהוא ואמו חד גופא הוא, ונ"מ, דהנה בת בן בתו הא הוי שני', אבל הכא יהי' אף בת בן בתו ערוה מדאורייתא דדוקא בבן בתו הבא מישראל נחשב הבן דור שלישי, משום דבתו ובנה שיש לו אב שיתיחס אחריו נחשבים שני דורות לו, והוא שלישי, אבל אם בתו ילדה בן מעכו"ם נחשב הבן דור שני לו, משום דכיון דאין לו אב שיתיחס אחריו, הוא ואמו חדא נינהו, ובתו של הבן הזה תהי' ערוה גמורה, דבן בתך הבא מן העכו"ם נחשב בנו ממש.

ובזה יתישב מאי דבעי בגמ' סנהדרין דף ס"ד, מעביר בן הבת אי חייב, ופשיט לה מדכתיב זרעו, אבל מקרא דמעביר בנו לא נפקא לן, וכן בב"ב קט"ו איתא, בן, אין לי אלא בן, בן הבן ובת הבן מנין כו', ועין שם בתוס' דזרעו הוי אפילו בן הבן, אבל בן הוי דוקא בנו, ולכאורה תקשה מקרא דהכא דאף בן הבת קרוי בן. אכן לפי דברינו ניחא, דדוקא היכא שאין לו אב שיתיחס אחריו קרוי בנך אבל ביש לו אב שיתיחס אחריו שם בעי דרשא דזרעו, ובב"ב דרשא דאין לו עיין עליו.

והנה בתוס' סברי, דמשו"ה נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר משום שהולד נחשב בתר האב ולפי זה לר"ע דאית לי' הולד ממזר נחשב בתר האב והוי ישראל, ואם ישראל בא על כותית הוי ישראל ואם קידש חוששין לקידושין, ולכאורה קשה דהתינח בעכו"ם שבא על בת ישראל אפשר דאף בישראלית יש לעכו"ם יחס, דהרי עכו"ם יש לו יחס, ומצי סבר דאף אם בא על ישראלית הולד מתיחס אחריו, ומשו"ה הוי ממזר, אבל עבד הא אין לו כלל יחס כדאיתא לקמן בגמ' דף כ"ג, ולקמן בדף ס"ב, אמר רב הכל מודים בעבד שאין לו יחס, אמאי בעבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, ועכצ"ל דנהי דאמרה התורה דעבד אין לו יחס, היינו שיהי' נחשב שהעבד יש לו בן, והבן יש לו אם, זה הדין לא נתנה התורה בעבדים, אבל עכ"פ הולד הוא עבד מטעם שהוא בא מן העבד, ובהבן עצמו יש בו עבדות מצד אביו, וישראליות מצד אמו ומשו"ה הוי ממזר.

לפי זה נוכל לתרץ קושית התוס' על רב יהודה דאית לי' עכו"ם שקידש בזמן הזה חוששין לקידושין, הרי דנחשב ישראל אם בא ישראל על הכותית, דהרי בנתא דההוא דרי אצטרויי איצטרוי, ולפי רש"י גם רב יהודה ס"ל כן, ויקשה ממתניתין דחוץ מי שיש לו בן מן השפחה והכותית, אכן לדברינו שחלקנו בין דין דיחס, ובין דין מה נחשב הולד, היינו דאף אם אין לו יחס אעפי"כ הולד יש בו דין בא מהאב ומהאם, לפי זה נוכל לומר דהלימוד דבת אשת אביך, הוא דדוקא אם בא ממי שיש אישות לאביך, אז הבת נחשבת בתו, וממילא היא אחותו, אבל ממי שאין אישות לאביך, היינו אם בא על נכרית ושפחה אז אין הבת נחשבת בתו ואחותך, דאם בא מי שאין לו אישות אין לו יחס, אבל הולד בעצמו יש בו ישראליות ועכו"ם והוא ממזר, ואם קידש בת ישראל חוששין לקידושין וכן הא דאיתא בקידושין ס"ו, וכל מי שאין לה עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה, ואיזה זה הולד שפחה ונכרית, הפירוש, ולד כמותה שאין נחשב בנו דאין לו יחס, אבל הבן הוא ישראל ואין להקשות הא לשון ולד כמותה משמע דנחשב עכו"ם, דעיין בתוס' בדף ס"ח ד"ה ולדה כמותה דמפרשי בפירוש דלשון הולד כמותה הוא רק דאינו נחשב כבנו.

ולשון התוס' שם קשה קצת, שכתבו ז"ל, וכי תימא דאתא לאשמעינן דאפילו בא עלי' ממזר הולד כמותה ויש לו תקנה בשחרור, הא ליתא אלא לר' טרפון, אבל לרבנן לא, עכ"ד התוס', ולכאורה הדברים תמוהים, דהא רק ר"א פליג, אבל לרבנן בודאי דאף אם בא עלי' ממזר כיון שהולד נחשב כמותה הרי הוא עכו"ם ומעכו"ם או עבד לא שייך ממזרות, וגם הלכה כר' טרפון, ובגמ' אמר מאי טעמא דר' אליעזר כו' ורבנן, הרי דרבנן פליגי אדר"א, וחידושא דר' טרפון הוא שמותר לכתחילה, וצריך לומר דכונת התוס', מנא להגמ' להקשות ולדה כמותה מנא לן, והיינו שאף אם בא עלי' ממזר יהי' כשר מטעם שהוא עכו"ם, דילמא רק לפסלות הוא כמותה, אבל אם בא עלי' ממזר הולד ממזר, דמנא לן דרבנן סבירא להו כר' טרפון, דילמא רק ר' טרפון ס"ל כן, ומה דאיתא במתניתין הולד כמותה, אין הפירוש שיהא נחשב כעכו"ם רק לפסולת, ותירצו התוס' דכיון דאיתא במתניתין ולדה כמותה, א"כ אין נחשב כלל כבנו לא לענין יבום ולא לענין ירושה, וע"ז פריך מנא לן, עכ"פ חזינן מדברי התוס' שיש לפרש מתניתין דולדה כמותה רק לענין זה שאין לו יחס.

ודברי התוס' הכא שתירצו ז"ל, ונראה דלא קשיא כל כך דהנהו משניות סברי דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וה"ה איפכא, ורב אסי סבר כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאווין והולד ממזר מעכו"ם ועבד, והוא הדין הבא על שפחה ועכו"ם ע"כ, לכאורה תמוה מאד, כיון דהאי דינא אם הוי ממזר תלוי בזה, אם מתיחס אחרי האב אם בא על שפחה ועכו"ם הוי ממזר, ואם אין מתיחס אחרי האב והוי עכו"ם ועבד בבא על הכותית והשפחה אינו ממזר, וא"כ מאי תלוי זה בפלוגתא דר' עקיבא ורבנן דפליגי בדין אם יש ממזר מחייבי לאוין או לאו, הא הטעם דאינו ממזר בבא ישראל על כותית ושפחה משום דאין נחשב כבנו ואין מתיחס אחר האב והוא כמותה, וא"כ מאי שייכא זה בפלוגתא דר' עקיבא ורבנן.

וצריך לומר דגם דעת התוס' לפרש אליבא דר"ש, דאף דאין יחס לישראל הבא על הכותית ושפחה, אבל הולד נחשב ליוצא מישראל ומעכו"ם, ולפי שביארנו למעלה בסימן א' לר"ע הדין דממזרות תלוי בדין דשני מינים, וכיון דבהולד מעורב ישראליות וכותית, משו"ה הוי ממזר, אכן לרבנן תלוי באיסור הביאה, דסבירא להו אין ממזר אלא מחייבי כריתות, וא"כ אף אם יש בהולד ישראליות וכותית, ואיסור הביאה הוא איסור דאין תופס קידושיו כיון שאין הולד נחשב אחר האב הרי אין מתיחס אחר הביאה, משו"ה אין הולד ממזר, דאין יחס לא ישראל הבא על כותית ושפחה, ולא לעכו"ם הבא על בת ישראל, וכיון דאין נחשב אחר הביאה, משו"ה הולד כשר, דלרבנן תלוי ממזרות באיסור הביאה, וזה דוקא אם הולד מתיחס אחר הביאה כן אפשר לישב דברי התוס' דלכאורה תמוה.

ב

ולפי דברינו יש לישב קושית הגרעק"א שם בגליון על דברי התוס' דמפרשי דהוא הדין הבא על שפחה וכותית הולד ממזר, ממתניתין לקמן דאיתא, העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע, כיצד בת ישראל לכהן בת כהן לישראל וילדה הימנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן הרי זה עבד היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, בת כהן לישראל תאכל בתרומה, ומסיק הגרעק"א דצע"ג, וכונתו להקשות, דהרי מתניתין סברה כר' עקיבא שהרי בסיפא דמתניתין איתא, הלכה הבת ונשאת לעכו"ם ועבד וילדה הימנו בן הרי זה ממזר כו', הרי דמתניתין סברה דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ואעפי"כ בישראל הבא על השפחה וכותית אין נחשב זרע לאביו.

אכן לדברינו לא קשה כלל, וזה ילפינן בודאי מקרא דאשת אביך דממי שאין אישות לאביך אין להאב יחס, ואעפי"כ הבן יש בו ישראליות אחרי שהוא בא מישראל אלא שהוא ג"כ עבד מצד אמו, וקמ"ל מתניתין דאף שהוא עבד אין פוסל את אביו משום זרע, דלהאב אם בא על שפחה אין לו זרע, שאינו נחשב כבנו, ואף דעבד פוסל משום ביאה, משום זרע אין פוסל.

אכן כל זה לא הוצרכנו אלא אליבא דתוס' דמשווי בא על שפחה לבא על כותית, אבל באמת אפשר לומר דלר' יוסי בר' יהודה דיליף בא על כותית דאינו נחשב כבנו מקרא דאשת אביך, ושפחה יליף מקרא דוהאשה וילדיה תהי' לאדוני', א"כ אפשר דלר' יוסי בר' יהודה אם בא ישראל על כותית ילפינן רק דאין לו יחס, דאמר קרא אם בא האב על מי שאין אישות לאביך והיינו כותית, אז הולד אינה אחותך, משום דאינה נחשבת בת לאביך, אבל הולד יש בו ישראליות, אבל הא דבא על השפחה אין לו יחס ילפינן מקרא דוהאשה וילדי' תהי' לאדוני', א"כ אמר קרא דהבנים הנם עבדים גמורים, ובעבד לא שייך ממזרות, וא"כ מתניתין דהתם דקאמר עבד פוסל כו' הא מיירי בבא על שפחה, ובשפחה הולד עבד גמור ולא ממזר, ואדרבה יהי' מדויק לשון המשנה דקאמר העבד פוסל משום ביאה ואין פוסל משום זרע כיצד כו' הלך הבן ונכבש על השפחה, ובסיפא דמתניתין והלכה הבת ונשאת לעבד או לעכו"ם, ואמאי לא קתני ברישא, העכו"ם ועבד פוסלין משום ביאה ואין פוסלין משום זרע כיצד הלך הבן ונכבש על השפחה או כותית, כמו בסיפא דקתני תרויהו עכו"ם ועבד, אכן לדברינו יהי' מדויק, דלא מצי למימר העכו"ם אין פוסל משום זרע, דהרי ישראל הבא על כותית אף שאין נחשב כבנו אעפי"כ לאו עכו"ם הוא אלא יש בו ישראליות, משו"ה קתני רק עבד, דזה ילפינן מקרא דוהאשה וילדי' תהי' לאדוני' דבן משפחה הוא עבד גמור.

ג

ולפי דברינו יש לישב התמיהה שיש לכאורה בדברי התוס', דהתוס' מתרצי דרב יהודה ס"ל כר' עקיבא דאין קידושין תופסין בחייבי לאווין, וא"כ איך אמר עכו"ם שקידש בזמן הזה חוששין לקידושין, ממ"נ אם עכו"ם הוא אין קידושין תופסין, ואם ישראל הוא אין קידושין תופסין, והא"מ תירץ משום דממזר ספק מותר מן התורה, דממזר ודאי ולא ממזר ספק, אכן הדבר תמוה, דא"כ אם ממזר שלא נודע לנו ולא לו קידש אשה ואח"כ יתברר שהי' ממזר ע"י עדים, האם יהי' הבא על אשתו חייב לר"ע, ע"כ דאף שהוא מותר אבל המציאות לא נסתר, וכיון דאם יבא אלי' ויאמר שהוא ממזר לא יתפוס קידושין, א"כ מה שהוא מותר הוא רק מפני שלא אסרה התורה היכא שלא נדע אבל בודאי דלא יתפוס קידושין לר"ע.

אכן לדברינו יהי' ניחא, דהנה לדברינו בבא ישראל על הכותית יש בהולד ישראליות וכותית ועל חציו דישראל שייך ממזרות, אבל על חציו עכו"ם לא שייך ממזרות, והנה בחלב חזינן דאמרה התורה דכוי הוי רק עשה ואין חייבין על חלבו כרת, כדאיתא ביומא בפרק יום הכפורים נמצא הכא דהוי חציו ישראל וחציו עכו"ם הוא רק חצי ממזר ואיסורו אינו בלאו וסבר ר' יהודה דכיון דאינו בל"ת רק באיסור גם ר"ע מודי דתפיס קידושין, ור' ישבב לאפוקי מדר' סימאי קאתי.

ד

ולפי דרכינו שיש חילוק בין דין יחס, ובין דין מה נחשב הולד, אפשר לישב התמיהה שהקשו על הרמב"ם שפסק בפי"ב מהלכות שחיטה שהעז שבא על הצבי וילדה בת ובת ילדה בן ושחט את הנקבה בת הצבי ובנה לוקה משום אותו ואת בנו, והנה בגמ' חולין דף ע"ח תלי דין זה בדין דחוששין לזרע האב דלחנני' דס"ל דחוששין לזרע האב אם שחט האב והבן לוקה, בתיש הבא על צבי' וילדה בת ושחט הבת והבן לוקה, משום דשה ואפילו מקצת שה, והרי יש בהבת צד שיות מצד האב. אבל למ"ד אין חוששין לזרע האב אין כאן אפילו מקצת שה, והרמב"ם, הא פסק דספק אם נוהג בזכרים, ואיך פסק דאם שחט את בת הצבי' הזאת עם בנה לוקה הי' לו לפסוק שהוא ספק.

אכן לדברינו מיושב דהתם הא רב פפא הוא דקאמר לה. ורב פפא הא סבר בבכורות דהיכא דאין להבן יחס כגון לוי' דאיעברה מעכו"ם, הוי הולד כולו כהאם, והוי לוי, משו"ה לדידי' אם אין חוששין לזרע האב הוי כולו כהאם, ואם תיש בא על הצבי, אם אין חוששין לזרע האב הוי כולו הולד צבי, משו"ה לדידי' אם אין חוששין לזרע האב אינו לוקה, אבל לדידן דס"ל כמר ברי' דרב יוסף משמי' דרבא, אפשר דאף אם אין להאב יחס אעפי"כ הבן נחשב יש בו מישראליות ויש בו מעכו"ם, לפי זה אף שפסק הרמב"ם דספק שמא אין לבהמה יחס להאב שנימא שהשור יש לו בן ומשו"ה אינו נוהג בזכרים, אכן אין שייך זה לדין הולד, דהולד יש בו מקצת מין של האב אף אם אין נוהג אותו ואת בנו בזכרים, וכיון דשה ואפילו מקצת שה, משו"ה אם שחט את בת הצבי' שבא עלי' העז ובנה לוקה, שהרי בהאם יש בו מקצת שיות מטעם שבא מן האב שהוא עז.

אכן באשר עוד יקשה שהרמב"ם כתב בפי"ג מהלכות שחיטה דהבא מבהמה וחי' צריך לכסות דמן ואינו מברך, ואם לפי דברינו דודאי יש בו מקצת שיות אמאי לא יברך, הא צבי ואפילו מקצת צבי, ועוד קשה מה שהקשה הש"ך מהא דפסק הרמב"ם רפ"ט מהלכות ביכורים, צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה ואפילו מקצת שה, תיש הבא על הצבי' הולד פטור מן המתנות, ולפי דברינו ג"כ לכאורה עוד קשה.

לכן נראה לי עוד, דהרמב"ם מפרש הא דקאמר בחולין דף פ', אמר רב יהודה כוי ברי' בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חי' היא, רב נחמן אמר כוי זה איל הבר, כתנאי, כוי זה איל הבר, וי"א זה הבא מן התיש ומן הצבי', ר' יוסי אומר כוי ברי' בפני עצמה הוא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חי' אם מן בהמה, רשב"ג אומר מין בהמה, ושל בית דושאי היו מגדלין ממנו עדרים, וכתב רש"י וכן בתוס', דרב יהודה לא קאי כלל אפלוגתא דר"א ורבנן, דאינהו ודאי סבירא להו דמכלאי בהמה וחי' הוא, אלא מילתא באפא נפשה הוא, והרמב"ם סבירא לי' שהוא דוחק, שהרי לכאורה רב יהודה קאי על מילתא דר"א ורבנן, ומה שאמר רב יהודה ורב אסי שהוא ברי' בפני עצמה, כתבו בתוס' יומא דף ע"ז שאין זה פירוש כמו הא דאמר ביומא דכוי ברי' בפני עצמה ואינו ספק חי' ספק בהמה, והא דקאמר ר' יוסי ברי' בפני עצמה ע"כ דספק הוא שמא חי' שמא בהמה, דאם סבירא לר' יוסי דאינו לא חי' ולא בהמה, אמאי אמר ר' יוסי כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו, אם בריר לן שהוא מין אחר יהא מותר לכתחילה לשוחטו וכמובן הוא דחוק.

לכן נראה לי דהרמב"ם סובר, דהא דאמר ר' יהודה כוי ברי' בפני עצמה קאי באמת על פלוגתא דר"א ורבנן, אלא דרב יהודה פליג על הא דאמר רב פפא וכל הסוגיא, דמחלוקת של ר"א ורבנן הוא אם חיוב על מקצת השה או שהוא חיוב משום חוששין לזרע האב, דבאמת כוי ס"ל דהוא כיון שבא מן החי' והבהמה נעשה עתה מין אחר, אלא דספק לחכמים מין כזה מה הוא, אם המין הזה שנהי' מין הבהמה והחי' הוא מין בהמה דהכל היו בכלל בהמה, וחי' מקרי מה שאין בהמה, או אדרבה הכל הי' בכלל חי', וחי' נקרא מה שאינה בהמה, ורב נחמן אמר שכוי זה איל הבר, היינו שהוא סובר שיש עתה מין שתחלת יצירתו הי' מין חי' ובהמה ונעשה עתה המין שהוא איל הבר, וגם תנאי פליגי בזה אם איל הבר תחלת יצירתו מן חי' ובהמה, או דאיל הבר הוא מין בפני עצמו, וכוי שנחלקו ר"א ורבנן הוא, שבא עתה מן התיש והצבי', אבל איל הוא מין בפני עצמו, ומפרש ר' יוסי דכוי שנחלקו בו ר"א ורבנן הטעם מפני שמין שבא מחי' ובהמה נהי' מין בפני עצמו.

והנה באותו ואת בנו כתיב שור או שה, ולכאורה הי' לן למילף שור שור משבת, מה התם כל בהמה וחי' בכלל אף כאן כל בהמה וחי' בכלל, אך מדכתיב שה דאייתר, ע"כ דדוקא שור ושה, ואין להקשות דהא בדין דטבחו או מכרו נמי כתיב שור או שה ואפילו הכי הוו מרבינן כל חי' ועוף כיוצא בהן, וממעטינן רק מדכתיב שור ושה שני פעמים, אבל אילו הי' כתוב רק פעם אחד שור או שה הוי אמינא דחי' ועוף כיוצא בהן, אכן לא קשה, דגבי דין דטבחו או מכרו הא חלוק שור משה, דשור משלם חמשה ושה משלם ארבע, משו"ה איצטריך, דאילו הי' כתיב רק שור ושה פעם אחד הוי מרבינן חי' ועוף כיוצא בהן, משו"ה איצטריך שור ושה שני פעמים, אבל גבי אותו ואת בנו דשה מיותר בודאי למעט אתא, וממעטינן בתורת כהנים שור ולא חי', שה ולא עופות ולדברי רב יהודה פליגי בזה ר"א ורבנן, דרבנן סברו דממעטינן רק מין שהוא חי' ממש, אבל המין הזה שהוא ברי' בפני עצמו לא ממעטינן, וממילא הוא בכלל שור שור משבת, דילפינן כל מילי, ור"א סבר דכוי מין חי' ממש הוא וממעטינן אותו, ומשו"ה פסק הרמב"ם כרבנן דכוי היינו שבא מבהמה וחי' אף אם רק האב בהמה, ואף דספק לן אם נוהג בזכרים, היינו לענין יחס אבל הולד יש בו שיות וצביות ונעשה מין ברי' בפני עצמו, והלכה כחכמים דמין הזה שאינו חי' ממש לא מיעטו קרא, והוו בכלל שור דילפינן חי' כיוצא בו, והמיעוט הוא רק על חי' ממש.

אכן בכיסוי הדם כתוב בקרא דחי' מחויבת בכיסוי, ופריך בגמ', אומא בהמה בכלל חי' לכיסוי, ושני אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים א"כ גלי קרא דבבהמה אינו מחויב בכיסוי, והשתא מספקא לן בזה המין הבא מבהמה וחי' שנעשה ברי' בפני עצמו, להיכי מדמינן לה, ובזה מספקא להו לרבנן, שהרי סתם משנה הוא, ולר' יוסי ורב יהודה הך משנה דכוי אין שוחטין אותו לא תליא כלל בפלוגתא דר"א ורבנן, דהיכא ספק לן לרבנן מין הזה שהוא אינו לא חי' ולא בהמה אם הוא בכלל חי', שהרי הכל בכלל חי', או בכלל בהמה, שהרי הכל בכלל בהמה אכן גבי חלב רבי קרא דכל חלב דהמין הזה שהוא ברי' בפני עצמו שבא מן שה וחי' יש בו איסור ואין בו כרת, דכן רבתה התורה מין הזה, נמצא דבהנך דינים כוי נקרא ברי' בפני עצמו.

אכן גבי הזרוע והלחיים והקיבה דאמרינן לקמן בגמ' דף קל"ב, אם שה לרבות הכוי, הרי דכאן גלתה התורה דאפילו מקצת שה, ושלענין זרוע ולחיים וקיבה לא נחשב את הכוי לברי' בפני עצמו, אלא לדין דיש בו מקצת שיות, ורב הונא בר חייא אמר מאי חייב חייב בחצי מתנות, ור' יוחנן אמר חייב בכולהו מתנות, והשתא מספקא לן מאי דגלתה התורה גבי כוי דמקצת שה, וגם גלי רחמנא דלגבי זרוע ולחיים והקיבה לא נחשב לברי' בפני עצמו, מהו הפירוש, אם רבתה התורה דאפילו אם יש בו מקצת השה הוא חייב בכל המתנות כר' יוחנן ובין בעז הבא על הצבי בין בצבי הבא על העז חייב בכולהו מתנות, ואף אם אין נוהג בזכרים, דאין יחס להזכר שיהי' הולד בנו, אבל עכ"פ יש בו מקצת שיות, ואפילו בצבי הבא על העז, או דרבי רק רחמנא דמקצת השיות שיש בו חייב. ולא כל המתנות, ועוד ספק מה דחדית רחמנא דהכא לא נחשב ברי' בפני עצמו, דילמא החידוש רק על הך דמצד האם הוא שה, היינו בצבי הבא על העז והוי רק מקצת אף אם נימא אין נוהג בזכרים, משום דמקצת נחשב לצבי, אבל דהך מחצה שהוא מן האב גם בזרוע ולחיים והקיבה נחשב לברי' בפני עצמו, ורק בצבי הבא על העז רבי רחמנא דאפילו מקצת שה, אבל בעז הבא על השה שם נשאר הדין שהוא ברי' בפני עצמו, ולפי זה כתב הרמב"ם, הכוי מפרישין כל המתנות, פירוש דאפילו בעז הבא על הצבי ספק שמא מחויב בכל המתנות, דדילמא איננו ברי' בפני עצמו ויש בו מקצת שיות, אכן מספק אין מחויב ליתן, דדילמא לא חדית רחמנא אלא בבא צבי על עז ולא בעז הבא על הצבי, ומספק פטור.

והא דצריך להפרישה שהקשה הטור הא מתנות און טובלין דהרי אין הלכה כר' יוחנן דאמר האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותי' כאילו אוכל טבלים, נראה לי, דהרמב"ם סובר דאף דפסקינן בזה דלא כר' יוחנן דס"ל דטובל, וקי"ל דאינו טובל, היינו טעמא מפני שאין המתנות מעורבין, וכמו שכתב הרמב"ם הטעם הזה בפ"ט מהלכות בכורים, אבל המתנות בעצמן אסור לישראל לאוכלן אף שאין בהם קדושה, אבל כיון שהכהן בעצמו אסור לאוכלן אלא צלי, א"כ נתנה התורה דין באכילתן לאכלם כדין, אלא דברשות כהן מותר לישראל לאכלם, דזהו הדין ג"כ למשחה, וכן הוא לשון הרמב"ם שם בהלכה י' דישראל עצמו אסור לאכלן אלא ברשות כהן, ובגמ' בכורות דף כ"ז איתא, מ"ט לא תני מתנות, אמר לך. תרומה דקדושת הגוף, דכיון דלא מתחלא לא אתי למטעי, הני דקדושת דמים נינהו אתי למטעי בהון דבר מתחל קדושתיהו אארבעי זוזי ואתי למנהג בהו מנהג דחולין, הרי דגזרינן שמא יטעה הכהן ולא יאכל כדרך שהוא מחויב לאכול המתנות, הרי דדין תורה לאכלם כדינם, והא דאם אין שם כהן שם דמיהן, היינו משום דכיון דקדושת דמים הוא מתחלל האי דינא שלהם על הדמים, משא"כ באומר הא לך דינר ותן לבן בתי כהן, הא לא נתחלל, שהרי לא נתן הדמים בעד עצם הדבר, משו"ה אמר הרמב"ם דחייב להפריש כל המתנות היינו שלא יאכלם, אבל אין מחויב ליתן לכהן משום ספק, ויהי' דינם שימכרם לכהן או שיחללם על דמים לישתמש בהדמים, כמו האי דינא דמפריש טלה לעצמו, והאי דינא דמספק אין נותן כלל הוא בעז הבא על הצבי, אבל צבי הבא על העז נותן חצי המתנות שהרי רבתה התורה אפילו מקצת שה, ומחצה נותן לכהן ומחצה אינו נותן, דדילמא מאי דרבי שה הוא לחייב בחצי המתנות, אכן ר"א סובר דודאי מין חי' הוא, וברי' בפני עצמה, ופטור בכל גווני, ולית לי' דרשא דאם שה אפילו מקצת שה.

ה

הדרן לדברינו, שיש שני דינים, דין היחס אם נחשב כבנו, ודין מה נחשב הולד, והנה הא דילפינן מכי יסיר את בנך, דבנך הבא מן הנכרית אין קרוי בנך, יש בזה שני פרושים, רש"י פירש דהלימוד הוא מדכתיב כי יסיר ולא כתיב כי תסיר, ש"מ דקאי על את בתך לא תתן לבנו, אבל על בתו לא תקח לבנך לא קאי, דאי נמי יולדת בן לעבודת כוכבים, לאו בנך הוא, אכן ר"ת פירש דהלימוד הוא מדכתיב כי יסיר את בנך מאחרי, היינו שהחיתון מסיר את הבן מאחרי ה', שאינו מתיחס הזרע אחר ה' אלא שעכו"ם הוא, וכן הרמב"ם כתב בפי"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה ז' ז"ל, עון זה אעפ"י שאין בו מיתת ב"ד אל יהי' קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן הבא מהערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אעפ"י שהוא ממזר, והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי ה' עכ"ל הרמב"ם, הרי שהרמב"ם מפרש כר"ת דהלימוד הוא מכי יסיר, היינו שזהו הסרה שאינו נחשב אחרי ה'.

אכן לכאורה קשה, דלפי זה מאי קאמר, אשכחן שבעה אומות. שאר עכו"ם מנא לן, כי יסיר לרבות כל המסירים, הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא, פירש דלר"ש דדריש טעמא דקרא בלא קרא היינו יודעים דבר זה, וכיון דלדברי הרמב"ם והר"ת אין כי יסיר טעם אלא ידיעה, שהודיעה לנו התורה שבן הבא מהכותית אינו נחשב אחרי ה', א"כ היכי היינו יודעים דבר זה מעצמינו, הלא זהו חידוש גדול שחידשה התורה ומאין היינו יודעים דבר זה מעצמינו, ועוד הרי אדרבה מוכח שאין הטעם שאיסור החיתון הוא בשביל זה, שהרי אף אם נותן בתו לבנו הרי שם הולד מתיחס אחרי ה' שנקרא בנך, ואעפי"כ אסור, ע"כ דלכולי עלמא, היינו אף להר"ת והרמב"ם, האי סוגיא סברא כפירוש רש"י, דהלימוד הוא מדכתיב יסיר, קאי על בתך לא תתן לבנו, משום שהבן של עכו"ם יסיר את בנך שלך שהוא בא מבתך מאחרי ה', שיעבוד עבודה זרה.

ולפי זה אפשר לומר דבזה פליגי שמואל ור' יוחנן, שמואל סבר דקרא דכי יסיר הוא לאשמעינן שבן הבא מכותית אינו מתיחס אחרי ה', שהוא עכו"ם, ולדידי' ישראל הבא על כותית אין הולד ממזר, שהרי עכו"ם הוא ובעכו"ם לא שייך ממזרות, אכן רב יהודה בשם רב אסי וכן ר' יוחנן, סברי דהלימוד הוא מדכתיב כי יסיר ולא כתיב כי תסיר, ש"מ דבנך הבא מן הכותית אין קרוי בנך, ואי אפשר לכתוב שהיא תסיר את בנך שהרי באופן שתקח בתו של עכו"ם לבנך, איננו בנך. א"כ לרב אסי ורב יוחנן ילפינן רק שאיננו בנו. היינו שאין נחשב בן של אבי הבן, ויחס אין לו, אבל הוא ישראל, ואדרבה מוכח שהוא ישראל שהרי האיסור שאסרה התורה הוא מפני שיעבוד ע"ז, א"כ גם האיסור של בתו לא תקח לבנך הוא ג"כ מפני איסור ע"ז, דאף שאיננו בנו, אבל ישראל הוי, והוא בכלל ועבדו אלהים אחרים, וילפינן רק מהאי קרא דיחס אין לו, אבל לא שהוא נחשב עכו"ם, (ואפשר דבדברי ר' יוחנן לא גרסינן תיבות אלא בנה ורק בדברי שמואל גרסינן זה), משו"ה לר' יוחנן ורב אסי ישראל הבא על הכותית הולד הוא ישראל והוי ממזר, משו"ה לקמן דקאי אליבא דר' יוחנן פריך דלמאן דס"ל דרשינן טעמא דקרא תקשה למה לן קרא דכי יסיר, דמעצמינו היינו יודעים שהטעם משום איסור ע"ז ואייתר כי יסיר לרבות כל המסירים, ולמאן דלא דריש טעמא דקרא אדרבה אשמעינן קרא דטעם מפני עבודה זרה, וא"כ האי קרא דוקא בשבעה אומות שהם עובדי עבודה זרה, א"כ בשארי אומות אפשר דאין זה הדין.

אכן הרמב"ם פסק כשמואל דס"ל כי יסיר הוא ידיעה, שאמרה התורה שאם תקח בת עכו"ם לבנך יסיר החיתון את הולד מאחר ה', א"כ הולד הוא עכו"ם, ואמרה התורה הטעם של איסור לקיחת הבת לא משום איסור עבודה זרה, אלא מפני שאז אין מתיחס אחר האב א"כ לא שייך כלל לחלק בין שבעה אומות לשארי אומות, אחרי שאין הטעם משום עבודה זרה, והרמב"ם שפסק דאין הולד ממזר, שהוא פסק כשמואל, לא שייך כלל לחלק בין שבעה אומות לשארי אומות.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה