לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן טו
בדין יבמה שבא עליה זר
גמ' ד' ט"ו. ת"ש שאלו את ר' יהושע צרת הבת מהו אמר להם מחלוקת ב"ש וב"ה, הלכה כדברי מי, אמר להם מפני מה אתם מכניסין ראשי וכו', אבל אני מעיד לכם על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלם גו' שהם בני צרות ומהם כהנים גדולים כו', קבעי מיני' צרות, וקפשיט לי' בני צרות, תרתי בעי מיני', צרות מאי, ואם תמצא לומר צרות כבית הלל, בני צרות דבית הלל לב"ש מהו, למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו לבית הלל, מי אמרינן ק"ו ומה אלמנה לכה"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום, זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום, או דילמא איכא למיפרך מה לאלמנה שהיא עצמה מתחללת, וכתב רש"י בד"ה היא עצמה, ז"ל, תאמר במחזיר גרושתו שאין מתחללת בביאה זו דאי לינשא לכהן כבר מיפסלא משעת גירושין, ואי בתרומה דבי נשא לא מיפסלה, כדאמרינן בפ' אלמנה לכהן גדול דאין נפסלת בביאת חייבי לאווין, אלא בזר אצלה מעיקרא, לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר מעיקרא הוא כו'.
אכן הרמב"ם כתב בפי"ח מהלכות איסורי ביאה הלכה ג' ז"ל, וכן יבמה שבא עלי' זר עשאה זונה, והוא תמוה, דהרי אמרינן מה לאלמנה שהיא עצמה מתחללת, הרי דיבמה לזר לא נפסלה, עוד תמה המ"מ אמאי הרמב"ם בהלכה א' כתב דמפי השמועה למדו שבת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו היא זונה, ולא ביאר דמחזיר גרושתו משניסת לא נפסלה מלאכול בתרומה משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא, כדאיתא לקמן בדף ס"ט, והכא, דקאמר מה לאלמנה שכן הוא עצמה מתחללת.
א
והנה הראב"ד בפ"א מהלכות איסורי ביאה פסק כלישנא בתרא דרבה, דבאונס לא הוי זונה, ותמה שם המ"מ, דהא אמר רב עמרם דאשת ישראל שנאנסה פסולה לכהן, וכיון שהראב"ד פוסק כלישנא בתרא דרבה איך פוסק להא דרב עמרם, וזה אי אפשר להלום דברי רב עמרם ולישנא בתרא דרבה, דהא אשת ישראל שנאנסה, אין כאן משום טומאה, וע"כ משום זונה מתסרא, הרי דאף באונס הויא זונה.
אכן לפי דברי המ"מ, יקשה על לישנא בתרא דרבה דס"ל כל באונס לא הויא זונה, א"כ יקשה מתניתין דכתובות, מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן המעין ונאנסה ואמר ר' יוסי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה כשירה, הא אם אין רוב אנשי העיר משיאין פסולה, והא התם באונס הוי וע"כ צריך לומר דלפסול גם לישנא בתרא דרבה מודה דנפסלה אם נבעלה לפסול לה, דילפינן מקרא דבת כהן כי תהי' לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה נפסלה, ורק ללקות משום זונה ס"ל ללישנא בתרא דרבה דזונה הוי דוקא אם זנותה הי' ברצונה, אזי נעשות בשביל זה זונה, אבל אם היא לא זנתה ברצון לא נעשות זונה, אבל פסול דכי תהי' לאיש זר, כיון שנבעלה לפסול לה נפסלה, וא"כ אפשר להלום דברי לישנא בתרא דרבה עם דברי רב עמרם, דאע"ג דזונה לא הויא באונס, אעפי"כ נפסלה משום שנבעלה לפסול, וכי תהי' משמע בכל גווני בין באונס בין ברצון.
אכן אפשר לומר, דהמ"מ הקשה מטעם דסבירא לי' דבאשת איש כיון שאיסורה ע"י קידושין לא נפקא מקרא דכי תהי' לאיש זר, שזה אינו זר אצלה מעיקרא וכמו שהקשה תוס' לקמן בדף ל"ה על דברי רש"י דס"ל דאשת ישראל שנאנסה נפסלה לכהונה מקרא דכי תהי' לאיש זר, וע"ז הקשה בתוס' הא לאו זר אצלה מעיקרא הוא, אכן הא כתבו שם בתוס' דאף שאשת ישראל שנאנסה אין בה טומאה לבעלה, אבל טומאה לכהן ולתרומה הויא אף באונס, והתוס' בדף מ"ד הביאו גם בשם ר"י דאשת איש נפסלה מקרא דכי תהי' לאיש זר משום דאין תופסין קידושין, ונראה לי דהר"י שם יפרש דהא דבעי בגמ' לומר דמחזיר גרושתו לא הויא זר משום דאין זר אצלה מעיקרא. אין הפירוש דזר הוא דוקא בזר אצלה מעיקרא, אלא דלא קרי זר אלא מי שהוא מעיקרו מין אחר, אבל מי שאינו מין אחרי שאיננו נתין וממזר וכדומה, איננו זר עתה, דרק איסור יש אבל איננו בגדר זר, כל זה אם תופס קידושין ורק איסור הוא דרביעי, אבל בחייבי כריתות דאמרה התורה דאין תופס קידושין הרי התורה עשאו לזר במה שאמרה שאינו תופס קידושין, וא"כ שפיר נוכל ללמוד דאשת איש שנבעלה לאיש אחר אף באונס פסולה מקרא דכי תהי' לאיש זר, וא"כ בודאי אפשר להלום דברי רב עמרם עם לישנא בתרא דרבה.
ב
ואפשר לומר דהרמב"ם והראב"ד בפי"ח מהלכות איסורי ביאה אזלי לטעמיהו, שהרמב"ם כתב שהזונה היא שנבעלה לאדם שאסורה להנשא לו איסור השוה בכל, והראב"ד כתב שאין זונה אלא מחייבי כריתות או מעכו"ם ועבד שאין בהן קידושין מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם בא עלי' פסולה מן הכהונה ומן התרומה כו' אבל ללקות משום זונה לא, והיינו משום דבגמ' שם אמרינן אשכחן לתרומה, לכהונה מנא לן, ק"ו וכי מזהירין מן הדין, גילוי מילתא בעלמא, והנה ללישנא קמא דרבה דאף באונס מקריא זונה ע"כ דזונה הוא ג"כ דין בפסלות ובפגימה, דכל שנבעלה ביאה פסולה מאדם שאיסור שוה בכלל נפגמה ונעשית זונה, וא"כ שפיר אמרינן גילוי מילתא בעלמא, דכיון דגלתה התורה שאם נבעלה לזר אצלה פסולה לתרומה, הרי שביאת הזר אצלה עשאה לפגימה וממילא הויא זונה, שהרי זונה ג"כ תלוי בפגימה, שהרי אף באונס הויא זונה, אכן ללישנא בתרא דרבה דבאונס לא הויא זונה, הרי דזונה איננה משום פגימה, דפגימה אין לחלק בין אונס לרצון, אלא דזונה הויא משום שעברה על האיסור ברצון, נעשית זונה, א"כ לא שייך כלל גילוי מילתא בעלמא, דאף דילפינן מקרא דכי תהי' דכיון שנבעלה נפגמה, ופגומה אסורה לתרומה ולכהונה, אבל לעשותה זונה דוקא באיסור כריתות, אבל לא מחייבי לאווין, שאין ללמוד כלל מפגימות לאיסור זונה.
והנה לכאורה קשה איך אמרינן דזר הוא דוקא בזר אצלה מעיקרא, ויבמה לשוק לא תתחלל משום דלאו זר אצלה מעיקרא, הא בפירוש קרי רחמנא זר, שהרי כתיב לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר הרי דיבמה לשוק הוי לזר, אכן אפשר לומר דדוקא התם דקרא אשמעינן דמשום שנבעלה לפסול נפסלה, א"כ הפירוש זר מה שהוא פסול לה, שם ילפינן דוקא אם הוא זר מעיקרא, אבל אם איננו זר מעיקרא, לא הוי פסולו זרות, אבל ביבמה מה דקרי רחמנא זר אין הטעם משום פסולו, אלא שאיננו מן האחין, אפשר דכאן לא דייקינן זר אצלה מעיקרא, וא"כ אפשר דאף יבמה לשוק אין נפסלת אם אין זר אצלה מעיקרא.
אכן הא קאמר בגמ' דף י"ג דילפינן מקרא דלאיש זר דאין קידושין תופסין ביבמה, הרי דסבירא לגמ' דמדקרי זר, ראי' שאינו תופס קידושין, וא"כ ע"כ לסוגיא דגמ' הנ"ל התורה קראה ליבמה לשוק זר משום פסלותו שאין תופס קידושין, וכיון שאין תופס קידושין בודאי דפוסל בביאתו, דהרי רחמנא עשאו לזר, וע"כ צ"ל דהאי סוגיא דסברה דאפשר להיות שיבמה לשוק אינה מתחללת, ע"כ אתיא כשמואל דהוא לא דריש מלאיש זר דאין תופס קידושין, והוא יסבור דקריא רחמנא זר שאינו מן האחין, דלא קאי מטעם פסלות, והא דמספקא לי', משום דדילמא ללאו הוא דאתא, או קרא ללמוד בא, דלא תהי' הוי' וא"כ לב"ש דהוא דריש החוצה, מכלל דאיכא פנימית, אליבא דב"ש, בודאי דתפסי קידושין ביבמה לשוק, ורק לב"ה דלא דרשי החוצה מכלל דאיכא פנימית, לדידהו אפשר לומר דלא תפסי קידושין.
ובזה יש לישב מאי דקאמר בדף ט"ו, תרתי בעי מיני', צרות מאי, ואת"ל צרות כב"ה, בני צרות לב"ש מהו, למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו לבית הלל, והקשה בתוס', דאמאי נקט ולד מחזיר גרושתו, דהוה לי' למיפשט ולד יבמה גמורה לשוק לב"ה דקאי בה, אכן לדברינו משו"ה לא קאמר אליבא דבית הלל דלבית הלל דלא דרשו החוצה מכלל דאיכא פנימית, אפשר דאין קידושין תופסין ביבמה, וכיון דאין קידושין תופסין ביבמה, בודאי דיבמה לשוק נפסלה, דאם אין בה קידושין הויא בכלל כי תהי' לאיש זר, אף אם אין זר אצלה מעיקרא, דכיון דאין תופס קידושין זהו זרות, משו"ה קאמר למיפשט ולד מחזיר גרושתו, דודאי לב"ה תופס קידושין, ומבעיא לי' אי הויא זר, היכא דאין זר אצלה מעיקרא ותפסי קידושין.
והנה הא דמספקא להו לתלמידי ר' יהושע מי אמרינן ק"ו מאלמנה לכה"ג. או דילמא מה לאלמנה לכה"ג שכן הוא עצמה מתחללת, ולכאורה מאי תיבעאי להו, הא פשיטא היכא דאיכא למיפרך פרכינן וכן לקמן בדף מ"ד פריך אלא אלמנה קשיא, מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, אכן באמת הקשה זאת תוס' בדף י"ד, דאמאי איצטריך לר' יהושע קרא דהיא תועבה ואין בני' תועבין ועיין שם בדברי תוס' דמסקי דתלמידי ר' יהושע לא מסקי אדעתיהו הנך דרשות, וכמובן זהו דוחק גדול.
והנה ראיתי שם תוס' ישינים בדף מ"ד כתבו בשם הר"ח, דהא דאיתא ברייתא, היא כשירה, לא קאי על מחזיר גרושתו, דנהי נמי דולדה כשר משום דכתיב היא תועבה ואין בני' תועבין, מ"מ איהו אפסלה מתרומה דבי נשא, ובירושלמי מפורש כן.
ולכאורה הדברים תמוהים דהא בגמ' אמר ד' ס"ט, ואימא אף מחזיר גרושתו, ושני זר מי שזר אצלה מעיקרא והרי שם ג"כ בדף מ"ד בהאי סוגיא מפורש איתא מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת.
ולכן נראה לי, דהאי דמספקא לתלמידי ר' יהושע, זהו גופא דמספקא להו, איך הוא הפירוש בזר, אם הפירוש דאם איננו מין אחר כמו עכו"ם ועבד וממזר אי הוי זר מפני שאסור עתה, או דילמא אף שאסור כיון שאין איסורו מפני שהוא זר מעיקרו, אף עתה אינו זר אם קידושין תופס, ולפי זה הפירוש בגמ' בדף ס"ט, ואימא אף מחזיר גרושתו, וא"כ מאי מיבעאי לתלמידי ר' יהושע, ומשני דזהו דמיבעא להו, דילמא אין זר אלא מי שהוא זר אצלה מעיקרא, וכיון דר' יהושע פשיט להו דקרא דהיא תועבה ואין בני' תועבין, דהי' בקבלה דדרשה דהיא הוא ללמוד דאין בני' תועבין, א"כ נפשטו להו שני האיבעיות ביחד, דבני דמחזיר גרושתו כשרין, ושהיא עצמה אסורה לכהן, דזר לאו דוקא אם הוא זר מעיקרא, דמדאיצטריך קרא לאשמעינן דבני' אינם תועבין, הרי אשמעינן קרא, דבלא קרא הוי אמינא דבני' ג"כ פסולין, דהוי ילפינן מאלמנה לכה"ג, וע"כ דגם היא מתחללת, דבלא זה לא נוכל למילף ק"ו, והא דפריך בגמ' בדף מ"ד אלא אלמנה קשיא, מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, הוא אם דרשינן היא תועבה ואין צרתה תועבה, אבל בני' לא כתיב בקרא, וא"כ שפיר פריך דילמא זר הוא דוקא בזר אצלה מעיקרא ואינה מתחללת, אבל אם מפי השמועה למדו דהיא תועבה ואין בני' תועבין, ע"כ אשמעינן קרא דבלא זה הוי אמינא דגם בני' תועבין, ע"כ דפירוש זר הוא מה שהוא אסור לה ואפילו באינו זר אצלה מעיקרא, וא"כ למסקנא דפשיט ר' יהושע דהיא תועבה ואין בני' תועבין כדאיתא בנדה דהכי פשיט להו, ע"כ דמחזיר גרושתו נפסלה, משו"ה כתב הר"ח דהא דאיתא בברייתא היא כשרה לא קאי על מחזיר גרושתו וממילא גם יבמה לשוק בודאי נפסלה כמו מחזיר גרושתו, דמאי דכתיב בקרא כי תהי' לאיש זר, הוא למי שנאסרה לו איסור השוה בכל, דכיון דעתה אסורה לו, האיסור של עתה עושהו לזר אף דלא הוי זר אצלה מעיקרא.
ג
והא דאיתא בגמ' כריתות דף ו', הסך בשמן המשחה למלכים ולכהנים ר' מאיר מחייב, ור' יהודה פוטר כו', ואמר ר' יוסף במאי פליגי ר' מאיר ור' יהודה גבי מלכים וכהנים, ר' מאיר סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב, ומלך וכהן השתא זרים נינהו, ור' יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחילתו ועד סופו, ומלך וכהן לאו זרים נינהו, והרמב"ם פסק כר' יהודה, נראה לי דאדרבה משם ראי' דהאיסור עושהו לזר, דהנה הרמב"ם כתב ז"ל, הנותן משמן המשחה על גבי מלך או כהן גדול שכבר נמשחו פטור שנאמר אשר יתן ממנו על זר ואין אלו זרים אצלו, אבל הסך ממנו אפילו למלך וכהן גדול חייב, שנאמר על בשר אדם לא ייסך כל אדם במשמע, וכהן גדול שנטל משמן המשחה מראשו וסך במעיו חייב כרת והוא שיסוך ממנו בכזית, והשיג הראב"ד ז"ל, א"א לא מחוור מתוך הגמ' דכריתות דבעינן לסיכה כזית, אלא לנתינה בלבד עכ"ל, וכתב הכ"מ דטעמו מדתניא התם כו' וכמה יסוך ויהא חייב ר' מאיר אומר כל שהוא, ר' יהודה אומר כזית כו', ר' מאיר ור' יהודה במאי פליגי, אמר רב יוסף בהא פליגי, ר' מאיר סבר על בשר אדם לא ייסך וכתיב ואשר יתן ממנו על זר, מה סיכה כל שהוא אף נתינה כל שהוא, ור' יהודה סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא, מה נתינה דעלמא בכזית אף נתינה דעל זר כזית, אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל כל שהוא כו', ופשטא דהגמ' כהראב"ד דדוקא בנתינה הוא דאמר ר' יהודה כזית, משום דילפא מנתינה דעלמא, אבל סיכה דלא ילפא מנתינה הויא בכל שהוא עכ"ל הכ"מ, ונראה עוד להקשות על הרמב"ם, איך כתב הרמב"ם דאם סך כהן גדול חייב כרת, הא בכרת כתיב זר, והרי כה"ג לא זר הוא מעיקרא ונהי דכתיב על בשר אדם לא ייסך, ומזה ילפינן דאפילו בכה"ג עובר, אבל כרת מנא לן, הא כרת כתיב רק באם נתן על זר, שהרי כתיב, ואיש אשר יתן ממנו על זר.
אכן נראה לי, דהרמב"ם מפרש, דהא דאמרינן דאם לאו זר הוא מעיקרא אינו בכלל איש אשר יתן ממנו על זר, הוא כשלא נדע כלל אם אסור בדבר או לא, היינו דהרי עוד לא נדע אם אסור לתת על גופו או לאו, וכיון שלא נדע אם הוא אסור בדבר, בודאי דאמרינן דקרא קרי זר מי שהוא זר אצל שמן המשחה, ולא כה"ג ומלך שאינו זר, דאין לומר דכונת הכתוב זר מי שהוא אסור בנתינת שמן המשחה, דהרי עוד לא נדע אם אסור הוא, ומשו"ה אם נתן על גוף הכהן גדול והמלך, לא עברי כלל, דמפרשינן הפסוק זר שלא הי' אצל משיחה, אבל בסיכה הרי כתב קרא על בשר אדם לא ייסך, הרי דאסרה התורה סיכה על כל אדם, משו"ה אף כה"ג במשמע, אלא דסיכה אף אם נימא דמשהו במשמע, אבל הרי בסיכה לא כתיב כרת, וא"כ אם סך כהן גדול משהו לא יתחייב כרת, אכן אף דנתינה לא הוי סיכה, אבל סיכה הא הוי נתינה ג"כ, וא"כ אם סך כזית, הרי לסיכה כיון שגם כה"ג אסור בזה, שהרי זה ילפינן מקרא דבשר אדם לא ייסך, וכיון שהוא אסור הרי לסיכה הוא זר אף שאינו זר מעיקרא, נמצא דאם סך כזית הרי נתן על זר כזית, שהרי לסיכה הוא זר, משו"ה חיוב כרת, אבל אם לא סך כזית, נהי דאסור משום סיכה, אבל כרת אינו מחויב, ואם נתן ולא סך פטור לגמרי, דנתינה לא אסרה תורה אצלו, והא דבת כהן שנפסלה ואכלה תרומה אינה משלמת החומש, התם משום דמפרשינן קרא דזר לא קאי לענין איסורים אלא בגוף מי שהוא זר שאיננו כהן, אבל היכא דפירוש הקרא לענין איסורים, אף מי שאין זר מעיקרא הוא זר, משו"ה בקרא דבת כהן כי תהי' לאיש זר, הפירוש למי שאסורה לו אף אם אינו זר מעיקרא, אם הוא אסור זר מקרי.
משו"ה פסק הרמב"ם דאם נבעלה יבמה לשוק או מחזיר גרושתו נפסלה, כדמסיק ר' יהושע דהיא תועבה ואין בני' תועבין, ומזה מוכח דהיא בעצמה נתחללה כנ"ל.