לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יד
בדין לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות
גמ' דף י"ד, ומ"ד עשו קרינן כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שתי בתי דינים בעיר אחת הללו מורין כדברי ב"ש והללו מורין כדברי ב"ה, אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה, אמר לי' רבא והא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי, אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון בי"ד בעיר אחת פלג מורין כדברי ב"ש ופלג מורין כדברי ב"ה, אבל שתי בתי דינים בעיר אחת לית לן בה.
והנה הרמב"ם כתב בפי"ב מהלכות עכו"ם הלכה י"ד ז"ל, ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת גדולות, שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות עכ"ל. וכבר תמהו מדוע פסק כאביי ולא כרבא, הא בגמ' מסיק ת"ש דעשו ב"ש כדבריהם, וא"כ ע"כ מוכח דשני בתי דינין בעיר אחת לית לן בה, דהא בית שמאי ובית הלל כשני בתי דינין בעיר אחת דמי.
א
והנראה לי. דהנה בגמ' פריך ולמ"ד עשו קרי כאן לא תתגודדו, ולכאורה קשה דמה יעשו ב"ש אם הם סוברים שהדין כמותם האם יעברו על דין תורה ואין לומר דהקושי' דהי' לב"ש להחמיר כדברי ב"ה, דהרי בגמ' פריך מהא דשוקת יהוא היתה בירושלם וכל טהרות שהי' בירושלם היו נעשים על גבה ושלחו ב"ש והרחיבוה, ומאי קושי' מלא תתגודדו הא לדברי ב"ש המקוה פסולה, שהרי הם סוברים עד שתפחת ברובה, ומה יעשו האם יטבלו עצמם במקוה שהיא פסולה לדבריהם, וכן מה דמקשה מצרת ערוה, דמה יעשו ב"ש האם יפטרוה לשוק בלא יבום או חליצה, דהרי אם יחלצו לה זהו ג"כ בכלל לא תתגודדו, שהרי לדברי ב"ה פטורה מן החליצה, ולפוטרה לשוק הא אי אפשר אחרי דלדבריהם היא יבמה וזקוקה ליבום או לחליצה, וכן הא דפריך מר"ע דנהג שני עישורין אחד כדברי ב"ש ואחד כדברי ב"ה, דמוכח דעשו ב"ש כדבריהם, דמה יעשו ב"ש האם לא יעשרו מעשר שהוא בחיוב לדבריהם מן התורה.
עוד קשה דקאמר אי קודם בת קול מ"ט דמאן דאמר לא עשו, וקאמר משום דב"ה רובא, ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכהדדי נינהו, הכא ב"ש מחדדי טפי, ע"כ, ולכאורה תקשה דא"כ איך פסקו דין בסנהדרין אחרי הרוב משום דכתיב אחרי רבים להטות, הא תמיד הי' מופלא שבסנהדרין שהוא לגבי אינך מחודד טפי, וא"כ תמיד הי' הדין נשאר בספק אם רובא אמרו נגד המופלא שבסנהדרין, האם לב"ש הי' המופלא שבסנהדרין מכריע תמיד.
ונראה לי, דהנה קיי"ל תמיד חד בתרי בטל, וזה ילפינן מדין דאחרי רבים להטות, ולכאורה קשה מאי ראי' היא זו מדין דאחרי רבים להטות לבטל חד בתרי, התם סברא היא כשבאנו לפסוק דין ואין אנו יודעים איך הדין נוטה עלינו לעשות כהרוב, אבל מנא לן דהמיעוט בטל לגבי הרוב.
וצריך לומר, דהנה התורה נתנה כח לבי"ד של עשרים ושלשה לפסוק הדין להרוג איש, אבל לפחות מעשרים ושלשה לא נתנה התורה את הכח לפסוק מיתה, ואף אם יהי' בי"ד של עשרים ושלשה נו"נ ובגמר הדין נשארו רק עשרים ושנים, ורק אחד לבד המזכה ועשרים ואחד מחייבים, לא יוכלו לפסוקי באשר חסר להם אחד, והמה רק עשרים ושנים ולעשרים ושנים לא נתנה התורה הכח לפסוק מיתה, וא"כ תיקשה היכא שיש עשרים ושלשה, ושלשה עשר מחייבים, ועשרה מזכים, איך פוסקים הדין למיתה, הא רק שלשה עשר המה המחייבים, ולשלשה עשר הא לא נתנה התורה הכח לפסוק מיתה, ועכצ"ל דכשיש בי"ד של עשרים ושלשה, והרוב מהם היינו שלשה עשרה מחייבים, הוי כאילו כל העשרים ושלשה מחייבים, דאף שיש להעשרה הרשות בעת משא ומתן בהדין לומר דעתם ולהוכיח כדבריהם, בגמר הדין כשרואים שהרוב נגד דעתם עליהם לבטל דעתם ולהיות גם המה מהמחייבים, שדעתם בטלה לדעת הרוב, ומשו"ה נחשב כאילו כל העשרים ושלשה מחייבים הרי חזינן דאמרה התורה דהמיעוט בטל לגבי הרוב.
והנה זה ודאי כשישבו סנהדרין ודנו כאחת בדין, אזלינן בתר רובא, אף אם המיעוט מחדדי טפי, דהרי כלל אמרה התורה אחרי רבים להטות, ולא חילקה התורה בין אם המיעוט כמותם, או מחודד טפי, ומי יכול לשער חכמת כל אחד, ואם צריך בי"ד או סנהדרין לפסוק דין הבא לפניהם, עליהם לילך בתר רוב, אכן היכא דהם שני בתי דינים או שני סנהדרין, או שאין הדבר נוגע עתה למעשה רק עלינו לידע איך לפסוק ההלכה, בזה עשו ב"ש כדבריהם, דכיון דמחדדי טפי אין ב"ה ב"ד עליהם שיהיו הם מוכרחים לפסוק הדין כב"ה נמצא דטעם דמחדדי טפי מועיל רק אם אינם מצורפים ויוכלו המה לפסוק הדין כסברתם, אחרי שהם מחדדי טפי אינם כפופים לפסוק הלכה כב"ה, אכן אם נאמר שיש איסור לא תתגודדו, שאסור להם להתחלק לפסוק זה הלכה כן וזה הלכה כן, א"כ צותה התורה שיהיו נחשבים כבי"ד אחד, ובב"ד אחד הא אמרה התורה אחרי רבים להטות דעתו, ולבטלה לרבים ולפסוק הלכה כמותם, אף בדיני נפשות אף לחייב אדם מיתה נגד דעתם, א"כ מכש"כ בדיני טומאה וטהרה שעל המיעוט לבטל דעתם ולפסוק הלכה כהרוב, אחרי דמפני דין דלא תתגודדו אינם מחולקים והרי הם כב"ד אחד.
משו"ה פריך שפיר איך עשו ב"ש כדבריהם להפחית המקוה ואיך ייבמו הצרה, כיון דעל זה נאמר לא תתגודדו שאסור להיות אגודות זה פוסק כן וזה פוסק כן, וא"כ חד ב"ד הוא ב"ש וב"ה, ובחד ב"ד אפילו אם המיעוט מחדדי טפי עליהם לבטל דעתם ולפסוק כהרוב, ומשו"ה משני רבא דבשני ב"ד לא נאמר לא תתגודדו, וכיון דאינם מצורפים, שוב הדרינן לזה דכיון דהם מחדדי טפי אינם כפופים לבי דינא דב"ה.
ב
והנה בפסחים דף נ' איתא במתניתין, ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם, ולא ישנה אדם מפני המחלוקת.
והנה ביורה דעה סימן רי"ד כתב המחבר ז"ל, וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן, ואף בדברים שהיו אסורים מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור. הותרו בהם אם אין דעתם לחזור ע"כ, לפי זה משמע מדברי המחבר, דהא דאמרינן במתניתין נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם, הוא דוקא באם דעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור, אין עליו דין חומרי המקום שיצא משם, ולפי זה חומרי המקום שהלך לשם הוא אף בדעתו לחזור, והמחבר עצמו כתב באו"ח סימן תס"ח כלשון הרמב"ם ז"ל, ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין לא ועשה בישוב מפני המחלוקת, אבל עושה הוא במדבר, וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין לא יעשה ונותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם, ואעפי"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני איסור אל ישנה אדם מפני המחלוקת, וכן מי שדעתו לחזור נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום, הרי דהאי דינא דנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם, הוא באין דעתו לחזור, אבל אם דעתו לחזור נוהג כאנשי מקומו רק שלא יתראה בפניהם, ועיין בש"ך שם ביו"ד שהקשה זה.
אכן באמת הקשה כבר תוס' הסוגיות אהדדי דהנה בפסחים דף נ"א איתא, כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא כו', ורבה בר בר חנה לית לי' הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם כו', רב אשי אמר אפילו תימא מבבל לא"י הני מילי היכא דאין דעתו לחזור, ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה, הרי דמתניתין מיירי דוקא מאין דעתו לחזור, ואילו בחולין איתא, כי סליק ר' זירא אכל מוגרמת, דרב ושמואל ור' זירא לית לי' נותנין עליו חומרי המקום שיצא וחומרי המקום שהלך לשם, ומשני רב אשי, הני מילי בדעתו לחזור, ור' זירא אין דעתו לחזור, והקשה תוס' בפסחים נ"א, א"כ לצדדין קתני, חומרי המקום שיצא משם בדעתו לחזור, וחומרי המקום שהלך לשם באין דעתו לחזור.
והנראה לי לתרץ, דהנה בפסחים שם איתא, בשלמא ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם ואל ישנה מפני המחלוקת, אלא ממקום שאין עושין למקום שעושין, אל ישנה אדם מפני המחלוקת, ונעביד, הא אמרת נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם וחומרי המקום שיצא משם, אמר אביי ארישא, רבא אמר לעולם אסיפא, והכי קאמר אין בזו מפני שינוי המחלוקת, מאי אמרת הרואה אמר מלאכה אסורה, מימר אמר כמה בטלני איכא בשוקא, ע"כ, והנה לאביי הא חזינן דטעמא דאמרינן במתניתין דנותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם, לא משום דלחומרא חל עליו האיסור של המקום שהלך לשם, אלא הטעם משו"ה נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם, משום איסור דאל ישנה אדם מפני המחלוקת, אכן לרבא אפשר לומר דהאי דינא דנותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם הוא דין לא מפני המחלוקת, אלא שיש עוד דין דאל ישנה אדם מפני המחלוקת.
אכן הרמב"ם הא כתב דלא יעשה בישוב מפני המחלוקת, משום דסבירא לי' כיון דמרבא אין ראי' דפליג בזה על אביי, ורב ספרא הא ג"כ ס"ל בזה כאביי, שהרי אמר לר' אבא כגון אנא דידעינן בקביעא דירחא בישוב לא עבדינא מפני שינוי המחלוקת, הרי דהטעם דנותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם הוא מפני שינוי המחלוקת אכן עיקר הדין חל על האדם החיוב שחל עליו מקודם, היינו המקום שיצא משם, בין לקולא בין לחומרא, והנה מדקאמר רבא דלעולם אסיפא, פירוש בהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין, דלא ליעבד ואין כאן מפני שינוי המחלוקת דהוראה אומר מלאכה הוא דלית לי', ולכאורה אף אם יהי' שינוי המחלוקת, אטו בשביל זה יעבור על האיסור שחל עליו שלא לעשות, דהוי נדר ואסור לו לעשות, אכן כיון דיש שינוי המחלוקת הרי יש בזה לא תתגודדו, שלא יעשו אגודות אגודות שדבר זה גורם למחלוקת, וחל הדין עליו שהוא המיעוט לפסוק ולעשות כהרבים אף לקולא, אכן אם אין כאן שינוי מחלוקת, דהרואה אמר מלאכה דלית לי', נשאר עליו האיסור כהמקום שיצא משם.
לפי זה אפשר לתרץ הסוגיות הסותרות, דמחולין משמע דדינא דמתניתין דנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם ושהלך לשם הוא בדעתו לחזור, ומסוגיא דפסחים הא מוכח דמיירי באין דעתו לחזור ולומר דלצדדין קתני, בודאי דקשה לומר, אכן לפי הנ"ל נאמר דהאי חילוקא דבין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, אין החילוק משום שאם דעתו לחזור נחשב כמהמקום שיצא משם, והיכא דאין דעתו לחזור נחשב כהמקום שהלך לשם, אלא האי חילוקא הוא ג"כ בדין דאל ישנה אדם מפני המחלוקת, דאם דעתו לחזור אז אם יעשה בצינעה לא יבא לידי מחלוקת אכן אם אין דעתו לחזור וישאר בקביעות ותמיד יעשה בצינעה ותברר הדבר ויבא לידי מחלוקת, משו"ה חל עליו הדין כמקום שהלך לשם, וזהו דוקא בקום ועשה אבל בדבר שהוא שב ואל תעשה במלאכה, דהרואה אומר מלאכה הוא דלית לי', אף אם הוא בקביעות לא יבא לידי מחלוקת, שהרואה יאמר תמיד מלאכה הוא דלית לי', וכיון דבכה"ג אין כאן משום לא תתגודדו, נשאר עליו האיסור כמקום שיצא משם, אכן במידי דאכילה דמצוי תמיד לבא בחבורה בסעודה של מצוה וכדומה, אם אין דעתו לחזור ותמיד לא יאכל יבא לידי מחלוקת, ע"ז נאמר לא תתגודדו, ומחויב לפסוק כאנשי המקום שהלך לשם אף לקולא.
ומעתה יתישבו הסוגיות, דבפסחים דהתם הי' הדבר בקום ועשה, היינו שאכל רבה בר בר חנה דאייתרא בבבל, אילו הי' רבה בר בר חנה דעתו שלא לחזור הי' אסור לו אף בצינעה לאכול שכיון שהי' נשאר בבבל, אם תמיד יאכל בצינעה יתברר הדבר ויבוא לידי מחלוקת, ובזה באופן דיבוא לידי מחלוקת הא נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם, ע"ז משני דרבה בר בר חנה דעתו לחזור הוי, ובכה"ג אין כאן מפני שינוי המחלוקת אם אוכל בצינעה והאי דינא דנותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם, הוא דוקא היכא דיהי' מפני זה שינוי המחלוקת, ובמלאכה אפילו בצינעה אסור בישוב אפילו בדעתו לחזור, דמלאכה יש לה קול ואי אפשר בצינעה, וכמו שכתבו בתוס' דף נ"ב בד"ה בישוב, ורק במדבר יותר לו, אכן בחולין מיירי דר' זירא עלה לארץ ישראל ואכל מוגרמת דלרב ושמואל אסור, ואילו הי' דעתו לחזור הי' אסור לו כדין שחל עליו המקום שיצא משם, אבל באין דעתו לחזור אם תמיד לא יאכל הרי יהי' בזה שינוי המחלוקת, שהרי הרבה פעמים בסעודת מצוה אם לא יאכל יהי' בזה שינוי, וע"ז נאמר לא תתגודדו, משו"ה הותר לו דין המקום שיצא משם, דעליו שהוא המיעוט לנהוג עתה כדעת הרוב משום לא תתגודדו, אבל אם הי' דעתו לחזור, מה שאינו אוכל בפעם אחד, הרואה אומר שעתה אין רוצה לאכול ולא יהי' שינוי המחלוקת, משו"ה קאמר דר' זירא אין דעתו לחזור הוי.
ולפי זה אפשר לתרץ גם בדברי המחבר, דביו"ד קאי היכא דקבלו עליהם איסור באכילה וכדומה בדבר הניכר, דאף שהוא בשב ואל תעשה, אם אין דעתו לחזור ותמיד יתנהג לבלי לאכול או לעשות דבר הניכר, יהי' שינוי המחלוקת, משו"ה הותר בדבר שהי' אסור אף לקולא, אכן באו"ח הא מיירי לענין מלאכה, כתב המחבר דמלאכה בישוב אף בדעתו לחזור אסור אם הוא כחומרי המקום שהלך לשם, דמלאכה לא שייך בצינעה, ואם לפי המקום שיצא משום אסור אף באין דעתו לחזור ואף במדבר לא יעשה, אבל אם דעתו לחזור ולפי המקום שיצא משם מותר לעשות, במדבר יוכל לעשות, אבל לא בישוב.
אמנם לפי זה יקשה, איך אמרינן דמשו"ה נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם, משום דאל ישנה אדם מפני המחלוקת, הא כיון שיש מחלוקת בין אמוראים בדין דאייתרא או במוגרמת, א"כ הוי כשני בתי דינין, שזה עושה כב"ד זה, וזה עושה כב"ד זה, ורבא הא קאמר דשני בתי דינין לן לית בה.
ונראה לי, דהנה בגמ' עירובין דף י"ג אמר ר' אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה, הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי א' חיים הן והלכה כבית הלל, ע"כ, ולפי זה מחלוקת דב"ש וב"ה לא הי' אלא ג' שנים, והדבר תמוה דהרי הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית ק' שנה, ומחלוקת דב"ש וב"ה הי' גם אחר החורבן, ובימי ר' אלעזר בן עזרי' ור' יהושע אחר החורבן נחלקו בצרת הבת, וראב"ע הי' בימי החורבן קטן, וצריך לומר, דהאי שלש שנים שנחלקו ב"ש וב"ה לא הי' כל מחלוקתם בכל התורה, אלא שנחלקו בזה גופא שבא לשאול הדין איך צריכים לעשותו אם כב"ה דהוי רובא, או כב"ש דמחדדי טפי, וב"ה אמרו הלכה כמותינו, היינו שאמרו שבכל מקום שאנו חולקים עם ב"ש הלכה כמותינו, וב"ש אמרו לא כך, ומחלוקתם בזה גופא איך הדין אם כב"ש או כב"ה, בזה נחלקו ג' שנים ובזה יצאה בת קול ואמרה שהלכה בזה כב"ה שהלכה כמותם.
ובזה יש לתרץ דברי הד"מ ביו"ד סימן רמ"ב שכתב שהיכא שיש מחלוקת בין שני גאונים, אם אחד גדול בחכמה ואחד במנין שהולכין בתר הגדול במנין, ולכאורה קשה הא אמרינן דהיכא דמחדדי טפי לא אזלינן בתר רובא.
אכן לפי דברינו הא בזה גופא נחלקו ב"ש וב"ה, שב"ש אמרו מאחר שמחדדינן טפי הלכה כמותינו, אבל ב"ה הא אמרו שהלכה כמותינו מפני שאנחנו הרוב, נמצא דכשיצא הבת קול ואמרה הלכה כב"ה נקבע הלכה דאזלינן בתר רוב אף נגד המחדדי טפי.
ג
והנה מה שאמרו ב"ש הלכה כמותינו, לא היתה דעתם שב"ה מחויבים לפסוק הלכה כמותם בכל מקום, דבודאי אין המיעוט דמחדדי טפי מכריע את הרוב דהרי חזינן דרובא עדיף ממחדדו טפי, שהרי בסנהדרין הרוב מכריע את המחודד טפי הרי מוכח דרוב עדיף מחודד טפי, וכן אף קודם בת קול לא נחלקו אם עשו ב"ה כדבריהם, דהמחלוקת הוא רק אם ב"ש עשו כדבריהם, אבל ב"ה ודאי עשו כדבריהם אף קודם שיצא הבת קול, והרי ב"ש מחדדי טפי, ע"כ דזה אין ספק דאין המיעוט יכול להכריע את הרוב אף אם המיעוט מחודד טפי, ורק ב"ש היו סוברים שכיון שהם מחודדים טפי אין ב"ה ב"ד עליהם, והם יכולים לעשות כסברתם.
נמצא דמה שאמרו ב"ה הלכה כמותינו, נחלקו בזה עם ב"ש, היינו שב"ה אמרו שאף ב"ש צריך לפסוק הלכה כמותם, ועליהם לבטל דעתם אף שהם המחדדי טפי, מפני שעליהם לפסוק הדין כרובא, ולכאורה מאי טעמא דב"ה הא ודאי סברא טובה היא מה שב"ש מחדדי טפי, ועכצ"ל דמשום דין דלא תתגודדו שאין להתחלק שב"ד זה יפסוק כן שדבר זה מביא לידי מחלוקת וא"כ משום לא תתגודדו נחשבים כב"ד אחד ועליהם לפסוק הדין, וממילא בטל המיעוט אף שהוא מחודד טפי לגבי הרוב. ובזה הי' מחלוקת ב"ש וב"ה, דב"ש אמרו הלכה כמותינו, היינו שאנחנו המחדדי טפי מותרים לעשות כמותינו, דאין כאן איסור דלא תתגודדו אחרי ששני בתי דינים אנחנו, וכיון שאנחנו מחדדי טפי אין ב"ה ב"ד עלינו, אכן ב"ה שאמרו הלכה כמותינוי שאסור ב"ש לעשות כדבריהם, שהיו ב"ה סוברים שגם בשני בתי דינין יש כאן לא תתגודדו.
ממילא כב"ד אחד המה, והלכה כהרוב, ועל המיעוט לפסוק הלכה כהרוב אף לקולא, נמצא דכשיצא בת קול ואמרה הלכה כב"ה, נפסק הלכה דאף בשני בתי דינין יש דין דלא תתגודדו.
לפי זה לא קשה איך פסק הרמב"ם דשני בתי דינין ג"כ יש דין דלא תתגודדו, ולא קשה מה דקאמר בגמ' דבשני בתי דינין אין כאן דין דלא תתגודדו, דרבא קאמר קודם שיצאה הבת קול, ומפרש טעמא דב"ש דמשו"ה עשו כדבריהם ולא חששו לאיסור לא תתגודדו, שב"ש סברי דבשני בתי דינין אין כאן דין דלא תתגודדו, אבל כיון שיצאה הבת קול ואמרה הלכה כב"ה, היינו שב"ש מחויבים ג"כ לפסוק הלכה כב"ה, הרי פסקה הבת קול דאף בשני בתי דינין יש כאן דין דלא תתגודדו.
ולפי דברינו אפשר לישב קושית התוס' פסחים נ"א, אני ראיתי את ר"ש שאכל ספיחי כרוב וכתבו בתוס' ז"ל, תימא לר"י דאמר בירושלמי ר"ש חזא לההוא גברא מלקט ספיחי כרוב בשביעית, א"ל מאי האי, א"ל ולאו את הוא דשרית, א"ל ולאו חבראי פליגי עלי, קרי עלי' פורץ גדר ישכנו נחש, וכן הוה לי', והשתא כיון שבעצמו הי' אוכל, למה הי' כועס על אחרים שהיו אוכלין וסומכין על הוראתו, וי"ל דמ"מ לא הי' רוצה שעמי הארץ יסמכו עליו עכ"ל התוס'.
אכן לפי דברינו יתישב, דלאו משום שלא הי' רוצה שעמי הארץ וסמכו, אלא דינא הוא דר"ש וכן ר"ע היו מחודדים טפי, וא"כ רבנן לא ב"ד עליהו, ובכה"ג לעשות לעצמו בצינעה ובשביעית שאיננו דבר המצוי שנימא ע"ז אם יעשה תמיד יהי' מחלוקת שרי לו לעשות כדעת עצמו אחרי שהוא מחודד טפי, אבל מי שאין בידו להכריע הרי עליו החיוב לילך בתר רובו דמי שאין בידו להכריע אם זה יעשה כדברי זה וזה יעשה כדברי זה, על זה נאמר לא תתגודדו, ולגבי אחרים שאינם מן החולקים, עליהם לפסוק הלכה כהרוב אף נגד מחדדי טפי, וא"כ על אחרים איסור גמור לעשות כדברי המיקל, שהרי אמרה תורה אחרי רבים להטות, נמצא דאותו האיש שסמך עצמו על הוראת ר"ש להתיר הרי הוא עובר איסור גמור שאף לדברי ר"ש עליו לעשות כדעת הרבים, משו"ה אמר לו שהוא פורץ גדר, דעליו לילך בתר הרוב.