אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן יג

סימן יב

סוגיא דשלש נשים משמשות במוך

גמרא ד' י"ג. תני רב ביבי קמי' דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך, קטנה, מעוברת, ומניקה, קטנה שמא תתעבר ושמא תמות כו', מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמעברה ולא מתה, א"כ מצינו חמותו ממאנת, ותנן אי אתה יכול לומר בחמותו כו' שנמצאו אילונית או שמיאנו, אימא שמא תתעבר ותמות כו', איני והתני רבה בר שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו שכבר ילדו, אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות, ואלא קשיא הך, אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים ע"כ, והנה בפירוש דבנים הרי הם כסימנים פירשו בתוס', דאם ילדה מוכח שהיא גדולה משעת העיבור, אכן הרמב"ם בפי"ט מהלכות אישות כתב, בת הממאנת, הרי דאפשר לממאנת להיות לה בת, והיינו שהוא סובר דבנים הרי הם כסימנים היינו הלידה. אבל בשעת העיבור היא קטנה, וא"כ קודם הלידה תוכל למאן, והוא מפרש דלמסקנת הגמ' דקאמר בנים הרי הם כסימנים, מה דקאמר שמא תתעבר ושמא תמות, היינו דאם עוד לא נעשית גדולה אז מתה, ואם בעת הלידה נעשית גדולה חי', והבנים הרי הם סימן גדלות, היינו הלידה, אבל לא העיבור, וכבר הקשה המ"מ כיון דהרמב"ם סובר דבאומר לחבירו אם אשתך מעוברת נקיבה הרי היא מקודשת לי והוכר עוברה מקודשת, א"כ מצינו חמותו ממאנת כגון שקידש עובר שבמעי אשת אחיו והאם מאנה ואח"כ מת אחיו.

א

והנראה לתרץ, דהנה לקמן בדף ל"ה איתא, הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה אם הולד בן קיימא יוציא וחייבים בקרבן, ולכאורה קשה, דהנה לקמן בדף ס"ט איתא, בת כהן שנשאת לישראל ומת טובלת ואוכלת בתרומה לערב, אמר רב חסדא טובלת ואוכלת עד ארבעים, דאי לא מעיברא, ואי מעיברא עד ארבעים מיא בעלמא הוא, א"כ אמאי לא מחלק הכא דאם בא עלי' רק בתוך ארבעים פטור שלא הי' עדנה ולד, ואימתו חייב בקרבן אם בא עלי' לאחר שכבר הי' הולד בן ארבעים, ואמאי קתני סתמא דחייב בקרבן בכל גווני.

אכן פשוט דהנה האי דינא דאם בת כהן נשאת לישראל ונתעברה ממנו ומת אינה אוכלת בתרומה, ילפינן לקמן בדף ס"ז מקרא דנעורי' פרט למעוברת היינו כיון שהיא מעוברת, אין גופא כנעורי', א"כ היינו דוקא אחר ארבעים שאז הולד נוצר ואין גופא כנעורי', אבל עד ארבעים דהולד מיא בעלמא, גופא עדנה כנעורי', אבל ביבום דילפינן דאם מת אחיו ונשארה מעוברת לא תתיבם הוא מקרא דאין לו עיין עליו, היינו דהתורה שאמרה שלא תפטר ולא תתיבם, אלא תמתין, דעלינו לעיין מה יהי' מזה אם יהי' ולד יהי' אגלאי מילתא למפריע שפטורה מן היבום, וא"כ אף שבא עלי' בתוך ארבעים אף שהי' מיא בעלמא, אבל דין דעיין עליו הי' כאן, שאמרה התורה שלא ייבם אותה פן יהי' ולד, ואז יהי' אגלאי מילתא למפריע שפטורה מן היבום, ומשו"ה אם בא עלי' אז חייב בקרבן אם נתברר שנהי' ולד מהמיא.

ואין להקשות בתרומה למה לן לימוד דכנעורי', פרט למעוברת, לילף במעוברת דאינה אוכלת בתרומה מקרא דזרע אין לה עיין לה, אכן הא זה קשה בלא דברינו, ועכצ"ל דלדרוש עיין עליו, היינו דאף שעתה אינו זרע, אעפי"כ יהי' אסור משום ענין דלהבא מה שיהי' אחר כן, זה לא שייך אלא ביבמה, דהתם אי אפשר להיות שתהי' מקודם מותרת לשוק ואח"כ תפול ליבום, וכן אי אפשר להיות שתהי' מקודם מותרת ליבמה ואח"כ תאסר עליו משום אשת אח, נמצא דתלוי הדבר של עתה במה שיהי' להבא, ושייך לדרוש עיין במה שיהי' אחר כן, אבל בתרומה הא אין צריך לעיין במה שיהי' להבא, שהרי בתרומה אין עושים מתים כחיים, וכל זמן שיש ולד לבת ישראל מהכהן אוכלת בתרומה וכשמת אסורה, וכן להיפך אם יש ולד לבת כהן מישראל אסורה לאכול בתרומה וכשמת מותרת, א"כ לא שייך למידרש עיין מה שיהי' אחר כך ומשו"ה בתרומה דרשינן רק ענין דעיין עליו לזרע פסול, אבל לא מה שיהי' אחר כן, משו"ה בתרומה בלא קרא דכנעורי' פרט למעוברת היתה מעוברת בת כהן מישראל אוכלת, אחרי שעתה אין זרע עוד לישראל, ורק כשיולד אז תהי' אסורה, אבל כיון דכתיב קרא כנעורי' פרט למעוברת, דאם היא מעוברת מהישראל ואיננה כנעורי' אינה אוכלת, אבל עד ארבעים דהוי מיא בעלמא אוכלת, אבל ביבום דדרשינן עיין מה שתהא לאחר מכאן, היינו מה שיהי' אחר כן, א"כ אף שהוא מיא בעלמא אעפי"כ עתיד להיות מזה ולד, משו"ה אם בא עלי' ואחר כן נולד ולד חייב בקרבן. אף דבעת שבא עלי' הי' מיא בעלמא.

ב

שוב ראיתי שהנודע ביהודה קמא סימן ס"ט רוצה לחדש דבר חדש, דאם נקלט הזרע לאחר מיתתו. כיון דבשעה שמת האח לא הי' לו בן. זקוקה האשה בשעת מיתה ליבום ואף שאחר מיתתו נקלט הזרע, כיון דבשעת מיתה לא הי' לה בן ממנו זקוקה ליבום, כפי הנראה סובר הנודע ביהודה, דכיון דנקלט הזרע הוא בן, אכן הא עד ארבעים הא מיא בעלמא ואף אחר כן גם כן לא הוי זרע כל זמן שלא יצא לאויר העולם, שהרי איצטריך קרא דכנעורי' פרט למעוברת, אלא ע"כ ביבום הא דאסורה ליבום הוא משום עיין עליו מה שיהי' לאחר כן, וא"כ אף קודם שנקלט הזרע אעפי"כ דין דעיין עליו יש כאן, כיון שנבעלה לו ויש זרע במעי' שיוכל להולד מזה בן לו.

ומה שהקשה בנו"ב דלפי דברי התוס' ביבמות דף ל"ז בד"ה רוב היולדות שהקשו, וא"ת מה מועיל הבחנת ג' חדשים משום הבחנה, אכתי יוכל לבא לידי ספק אם תנשא מיד ותלד לששה חדשים ויום אחד או אפילו ג' ימים, דיש להסתפק אם הוא בנו של ראשון ולא נקלט הזרע עד יום ג', או הוא בנו של שני דיולדות לשבעה יולדות למקוטעין, וי"ל דכל כך לא הי' משתהה הכרת העובר מן הראשון עד שליש ימים מן השני, והקשה תינח תירוץ התוס' לענין תנשא, אבל היך מתיבמת אחר ג' חדשים מיום המיתה, ודילמא לא נקלט הזרע עד יום ג', ועדיין לא שלמו ג' חדשים מעת העיבור, הנה הנודע ביהודה בעצמו אומר בסוף דבריו דעפ"י הרוב הזרע נקלט בשעת עיקר התשמיש, ורק לענין תנשא. דשמה גזרו חכמים שצריך להיות הבחנה שלא יהי' ספק, ואם תנשא תיכף לאחר ג' ותלד לסוף ששה חדשים ויום אחד והי' הדבר בספק, מאי נימא רוב נקלט הזרע בשעת תשמיש, ובודאי של בתרא הוא, אדרבה איכא רוב דלט' ילדן, וא"כ אדרבה נימא שנקלט הזרע מן הראשון לאחר תשמיש, והיא מן הרוב דילדן לט', דמאי חזית דאזלת בתר רוב דנקלט הזרע בשעת תשמיש זיל בתר רוב דלתשעה ילדן, אבל ביבום הא סמכינן על רוב דנקלט בשעת תשמיש, ואם תתודע בעוד יום או יומים שמעוברת היא, תיכף יפרוש ממנה, דלא יעבור על איסור אשת אח, ומה שבועל מקודם שידע לא חיישינן כיון שעשה בהיתר, כמו דסמכינן על רוב בהמות כשרות ולא צריך לבדוק אבל בהבחנה הא חיישינן שמא יהי' ברור לה ואעפי"כ תחפה כדי שירש בנה בנכסי בעלה.

ומה שהקשה רעק"א בתשובותיו בסימן צ' מתוס' נדה ל"ח ד"ה שיפורא גרם, דחיישינן שמא לא נקלט הזרע עד מחרת התשמיש, והקשה אם נידון דהוי רוב למה ניחוש לזה, בודאי צריך לומר דתוס' שם ס"ל דלא הוי רוב שנקלט בשעת תשמיש, ולא יקשה מיבמה איך מותרת להתיבם תיכף לאחר ג' מיום המיתה, אפשר דתוס' שם סבירא לי' דקים לחז"ל, דאף אם נקלט הזרע ביום ג', אעפי"כ העובר ניכר לתשעים יום מיום הבעילה, כי מה ששהה הזרע בתוך הרחם גורם לגידול הולד והכרתו, דכמו דשיערו חז"ל דג' חדשים הוא זמן הכרת העובר, כן שיעורו דאלו הג' ימים נכנסים בחשבון הכרת העובר ותוס' ביבמות דלא ס"ל כן, דאי הכי לא הוי מקשי מהבחנה, יסברו דרוב נקלט בשעת תשמיש, אבל זה ודאי דאף אם נקלט אחר המיתה ג"כ פטורה מן היבום, דדין דאין לו הי' על זה, אבל בן לא הוי אף בימי עיבורה מדאיצטריך ללמוד בתרומה מכנעורי'.

וכן מוכח דבזמן העיבור לא מקרו עדנה בן, מהא דקי"ל מותר לשחוט את המעוברת, ואם נימא דבעת העיבור מקרי בן א"כ יהי' אסור לשחוט את המעוברת, דהא עובר על אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ואין לומר דהא דאם שחט המעוברת מותר לאכול את בנה אין הטעם משום דהוי שחיטה על הולד, אלא דאמרה התורה כל בבהמה תאכלו, והוי רק היתר על הולד, ולא שחיטה על הולד, ומשו"ה לא עברה על לא תשחטו אותו ואת בנו [דאף אם נימא דהוי היתר, אפשר דג"כ עובר משום לא תשחטו אותו ואת בנו.

דהרי בגמ' יומא דף ס"ד איתא דגבי שעיר המשתלח דחיתו לצוק זהו שחיטתו ועובר משום אותו ואת בנו.

מכש"כ היכא דהכשרו בכך.] דנראה לי ברור. דהא דאמרה התורה דאם שחטו המעוברת מותר לאכול הולד, הוא משום דאמרה התורה דהוי שחיטה גם לולד, שהרי בגמ' תמורה דף י"א בעי אביי מרב יוסף, היא שלמים ולדה חולין ונשחטה בפנים מהו, מי הוי חולין בעזרה כו', היא חולין ולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו, ואם נימא דהוי שחיטת האם רק היתר על הולד ולא שחיטה, מאי מיבעאי לאביי, הא קרא כתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת, בריחוק מקום אתה זובח ואין אתה זובח בקירוב מקום, א"כ איסור שחיטת חולין בעזרה הוא השחיטה לא ההיתר, וא"כ בודאי היא שלמים ולדה חולין לא הוי חולין בעזרה, שהרי לא היתה שחיטה על ולד החולין, וכן היא חולין ולדה שלמים ושחטה בחוץ מאי איסור יש אם שחט האם הא על הולד לא הי' שחיטה, ואיסור דקדשים בחוץ הוא משום אשר ישחט מחוץ למחנה, והכא לא שחט מחוץ למחנה, ע"כ דמה דאמרה התורה כל בבהמה תאכלו, הוא דאמר רחמנא דשחיטת האם הוי שחיטה על הולד, ומשו"ה מיבעאי לי' אם הולד חולין, אם שחט האם בעזרה אי הוי שחיטת חולין בעזרה, וכן באם הולד שלמים ושחטו בחוץ יתחייב משום שחוטי חוץ, וא"כ תקשה איך מותר לשחוט המעוברת, הא הוי אותו ואת בנו ע"כ דבמעי אמו לא הוי כלל ולד, דרק עובר ירך אמו הוא וכן הוא בב"ק, דאם שיור העובר הוי שיור, משום דניתר עמו בשחיטה הוי בכלל וטבחו, הרי דגם על הולד הוי טביחה.

והא דחל קידושין על הבת כל זמן שהיא עדנה במעי אמה, אין הטעם משום דהוי בת, אלא כדביארנו בספרינו לבוש מרדכי ב"ק סימן כ"ט, דהאבר הזה, היינו העובר עליו אין שייך דין דאשת איש, כיון שהוא עומד לפרוש מן האשה, והתורה זיכתה לאב, שהאבר הזה של האשה. היינו העובר, הוא של האב. כדכתיב אשר ישית עליו בעל האשה, והוא אבר כזה שעומד שיהי' ממנו אשה, א"כ כמו דחל קדושת הגוף על עוברין ה"נ יכול האב לקבל קידושין בעד האבר הזה של אשתו.

ועיין תומים בסימן צ"ג שהקשה אמאי אין נותנין חרם לאשה כשהוא מעוברת, הא משקין אותה כשהיא סוטה אף שהיא מעוברת, אכן בגמ' עירוכין דף ז' איתא, האשה שיצאה להרג אין ממתינן לה עד שתלד כו' פשיטא גופא היא, איצטריך ס"ד אמינא הואיל וכתוב כאשר ישית עליו בעל האשה, ממונא דבעל הוא ולא מפסדינא לי', קמ"ל, ואימא ה"נ, אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אמר קרא ומתו גם שניהם לרבות את הולד ע"כ, הרי דגלי קרא במיתה דממיתין גם את הולד אף שהוא ממונא דבעל, א"כ השקאת סוטה דענין מיתה הוא, ממיתין גם את הולד משום ריבוי קרא, אבל בנתינת חרם בשביל ממון דעדיין אין עלי' חובת דין דקטל, משום תביעת ממון לא מפסידנן לממונא דבעל, ועיין בפ"ת שמביא קצת כזה בשם הח"ס, אלא שהקשה היכא דהתביעה הוא מנכסי הבעל מאי, וכל זה קשה רק לפי החילוק שלו דבסוטה הוא בשביל הבעל, משו"ה מפסדינן לממונא דבעל, אבל לפי דברינו החילוק הוא דבסוטה דהוי ענין מיתה רבי קרא, אבל בדיני ממונות לא רבי קראי א"כ אף דהוי התביעה מנכסי הבעל אבל הא מיירי שאין השבועה על הבעל אלא על האשה, וחיוב השבועה עלי' ולא על הולד שהוא ממונא דבעל לא מפסדינן בשביל חיוב שבועה דידה, כיון שיש לחכות עד שתלד.

היוצא מדברינו דמעוברת לא מקרי שיש לה ולד, והא דחל קידושין הוא משום שהעובר הוא אבר כזה שיש לחול עליו קנין הקידושין, והוא אבר שזיכתה התורה לבעל, וכיון דהעובר אינו בן או בת, א"כ האם עדנה לאו חמותו, וא"כ כל זמן שלא יצא העובר לאויר העולם אף שחלו הקדושין על העובר, אין על המקדש איסור חמותו על האם.

לפי זה לא קשה על הרמב"ם כיון דס"ל דנעשה גדולה רק ע"י הלידה וס"ל דחלו קידושין על העובר, א"כ מצינו חמותו ממאנת, כיון דכל עיקר חידוש דממאנת, דאף שהיתה צרת ערוה אם מיאנה קודם איננה צרת ערוה ומותרת, אכן בחמותו אי אפשר כלל להשמיע חידוש זה, דאם תמאן לאחר לידה הא בנים הרי הם כסימנים, ואי אפשר למאן אחר הלידה, ואם מיאנה קודם שילדה הרי לא היתה כלל חמותו, אחרי דכל זמן שהולד עדנה עובר לא הוי בת, וכיון דאינה בת אין האם חמותו.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה