אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן יב

סימן יא

איסור ערוה של אשת איש באמר לה הרי זה גיטיך על מנת שלא תנשאי לפלוני ונשאת לאחיו.

דף יוד. לעולם לרבי לית לי' הני כללי ובפלוגתא קמיירי, עיין בתוס' שמקשה דליתני היכא דאמר ע"מ שלא תנשא לפלוני ונשאת לאחיו, ועיין בתירוצי התוס', אכן הרשב"א כתב על זה וז"ל וי"ל דזו ודאי אינה פוטרת לא מן החליצה ולא מן היבום לפי שאין פוטרת צרה אלא ערוה גמורה כאחות אשה שהתורה אסרה עליו, אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת תנאי בלבד ומגורשת גמורה היא אצל הכל אלא שאינה יכולה להתיבם היא עצמה מחמת תנאו של זה בכדי שלא יבטל הגט למפריע לגמרי, בכי האי ודאי אין צרתה פוטרת, אלא או חולצת או מתיבמת כו', ומסתברא לי' דאפילו היא עצמה חולצת ואין אנו קורא בזו כל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה, דבתנאין לא קמיירי קרא, אלא באיסור ערוה, אבל בזו שאיסור דבר אחד גרם לה להאסר, דהיינו תנאי, חולצת כו', והרי זה כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן פרק ב"ש כופין אותו שיחלוץ לה ואעפי"כ עולה לחליצה מפני שאיסור דבר אחר גרם לה כו', אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל שנסתפק בדבר זה ומטין דבריו לפוטרה מן החליצה ומן היבום, דכל שאין עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ואין דעתינו מכרעת במקומו עכ"ל הרשב"א.

והנה כבר תמה השעה"מ על דברי הרשב"א, דהא האי דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דחולצת הוא מקרא דיבמתו, דהרי אלמנה לכה"ג מן הנשואין עולה לחליצה אף שאין עולה ליבום, שהרי אין עשה דוחה ל"ת ועשה, שילפינן מקרא דיבמתו דיש לך שעולה לחליצה ואין עולה ליבום, והרי נודרת הנאה ג"כ עשה ול"ת הוא לא יחל וכל היוצא מפיו, אבל הכא בעינן לומר דכיון דאיסור ערוה אין מניח ליבם שהרי אם ייבמה תהא אסורה עליו משום אשת איש, אפשר דאין עולה לחליצה, ואף דסברת הרשב"א טובה דאיסור דבר אחר גרם, דעתה איננה ערוה ורק אם ייבם תהי' ערוה, אבל עכ"פ ראי' מדין דנודרת הנאה אין כאן, ובלא דרשא דיבמתו הי' להרשב"א להביא ראי' מאלמנה לכה"ג דהוא במקומו, ולמה להביא ממרחק, אלא ע"כ דמאלמנה לכה"ג אין ראי' דהתם ילפינן מקרא דיבמתו, א"כ גם ממשנה דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה אין ראי'.

והנה בתוס' יבמות י"א ד"ה ר' שמעון, הקשה, דמאי פריך רב חסדא מר' שמעון דאמר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה דצרת סוטה מותרת להתיבם, הא בסוטה מוכח ממשנה דאם מת חולצת ולא מתיבמת, ובסוטה מוכח שהוא דאורייתא, דכולהו אמוראי יליף לה מקראי ופירש בתוס' ז"ל, ועוד פירש ר' יצחק, דלר' שמעון אסורה להתיבם לכתחילה מדקתני אין הולד ממזר, דאי שרי לייבם לכתחילה פשיטא שאין הולד ממזר, ועוד בירושלמי קורא להא דר"ש חליצה פסולה, ואם היתה מותרת להתיבם חליצה כשרה היא, ופריך מהא דאר"ש דפוטרת צרתה, דכיון דאמר בסוטה דאורייתא דלאו בת חליצה ויבום היא בסוטה דרבנן אין לחליצה להועיל לפטור צרתה, וכ"ת ממ"נ תועיל, דאם חשיבה כסוטה גמורה צרתה נמי לא בעי חליצה, ואי לא חשובה כסוטה, א"כ שפיר פטרה צרה, דמסתבר להש"ס דכיון דדמיא לסוטה דאורייתא חליצתה כמאן דליתא ואין לה לפטור צרה עכ"ד התוס' ולכאורה מאי תירצו, הא חליצה פוטר צרתה ממ"נ.

בתוס' בע"ב ד"ה או היא או צרתה כתבו ז"ל, אע"ג דחליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין, היינו דוקא כגון חלץ לאחיות דלא נפטרו צרות, וכן חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה דהורע הזיקה וקלשה לה, אבל בשאר דוכתי אע"ג דאסורה להתייבם, כיון שהזיקה שלמה פוטרת, וכן הוא בתוס' פרק ארבעה אחין דף כ"ו ד"ה וחליצה פסולה, ז"ל, לא כמו שפירש בקונטרס דכל היכא שאין יכול ליבם חשיבא חליצה פסולה, דהא אמר בפ"ק גבי מחזיר גרושתו, או היא או צרתה חולצת, ולא חשיבה חולצת גרושתו חליצה פסולה אע"ג דאין יכול לייבמה, אלא נראה לר"י דלא חשיבה חליצה פסולה אלא אחות זקוקה למ"ד יש זיקה, או אחות חלוצתו לכו"ע, ובעלת גט ובעלת מאמר, דכולהו קלשה זיקה, וכן סוטה דרבנן דקרי בירושלמי חלוצה פסולה כו', אבל מחזיר גרושתו ואסור לבעל מצות יבמין, לא נגרעה הזיקה ולהכי חשיבי חליצה כשירה עכ"ד התוס', והנה עוד לא ביארו התוס' באיזה דבר נגרע הזיקה ובאיזה איסור דרבנן לא נגרע הזיקה, וצריך גדר, והנה הרשב"א הביא דבעל הלכות הוא בה"ג פסק היכא דיש לו שני יבמות אחת שני' ואחת כשירה חולץ לשני' ופוטר צרה, וצריך לבאר אי פליג הבה"ג על הני כללי או לא, אי שני' ג"כ נגרע הזיקה, או לא.

א

והנראה לי דהנה הירושלמי שהבאנו בסימן ז' שמקשה למ"ד חליצה על האחין בכרת א"כ אם יבם אח אחד תהא על האחין בכרת, ושני חליצה עוקר זיקה למפריע ומברר שנפלה רק לו לחליצה ולא ליבום. אבל יבום הוא מייבם ובונה בית אחיו, לפי זה חזינן דעיקר זיקה הוא היכא דרמיא ליבום, אבל היכא דרמיא רק לחליצה אין כאן זיקה, והנה חליצה היכא דרמיא ליבום עוקר זיקה, אבל חליצה כזו היכא דרמיא רק לחליצה חליצה כזו אין עוקר זיקה, וחליצה כזו היכא דרמיא לחליצה, אותה לא ילפינן מקרא דחלצה נעלו, אלא מקרא דיבמתו, יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואין עולה ליבום, וא"כ הא דאמרינן בית אחד הוא חולץ דכיון שחלץ לאחת נפטרו כל הצרות, וכן דאם חלץ אחד התיר אותה מכל הבית, זהו דוקא חלוצה כשרה, אבל חליצה דילפינן מיבמתו, החליצה אין מועיל אלא לו לבדו ולא לכל שאר האחין, משו"ה חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין, וכן חליצה פסולה אין פוטר צרה.

והנה היכא דהפסול בהחליצה הוא מדרבנן, תליא בזה, אם מדרבנן היא עולה ליבום, רק שלכתחילה יש איסור, אז החליצה כשרה, אבל אם מדרבנן לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, א"כ מדרבנן חלצתה רק מדין יבמתו, וחליצה דמדאורייתא רק מקרא דיבמתו ילפינן אין מועיל אלא לאח זה ולא לשאר אחין, ואין מועיל אלא לאותה יבמה, ולא לשאר יבמות, והיכא דהוי דרבנן עשאוהו כדאורייתא, והאי דינא אם מדרבנן רמיא ליבום רק לכתחילה יש איסור לבעול, אבל אם יבם קונה, או דמדרבנן רמיא לחליצה ולא ליבום, תליא בזה אם עשאוהו כערוה או לא.

והנה היכא דנתן גט, מדאוסר צרה א"כ עשאו רבנן גט כחליצה, שמעתה אין רמי ליבום, וחליצתה עתה רק מדין יבמתו מדרבנן, וכן באחות זקוקה עשאוה רבנן כאחות אשה, ולדברי התוס' אוסר גם צרה, וא"כ עשאוה רבנן כערוה מדאורייתא ורמיא רק לחליצה ולא ליבום משו"ה הוי חליצה פסולה, דהרי חליצתה רק מדין יבמתו ואילו הי' הדין הזה מדאורייתא לא הי' פטור צרה, א"כ כיון דמדרבנן עשאוה כדאורייתא הוי מדרבנן חליצה פסולה, וצריך לחזור על כל האחין, אבל חייבי לאווין לא עשאוה רבנן כערוה, דאילו היו אומרים רבנן, דמדרבנן חייבי לאווין כערוה, היו אוסרים גם הצרות, אבל כיון דרבנן לא אסרו הצרות, וגם הא אם בעלו קנו, הרי דלא אמרו רבנן, שחייבי לאווין לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, הרי דאמרו רק איסור בעלמא, אבל לא אמרו שלא רמיא ליבום, משו"ה חליצתה כשירה ואין צריך לחזור על כל האחין.

ולפי זה מאי דאמר בה"ג דחליצת שני' פוטרת צרה, דהרי שני' לא אמרו רבנן ששני' מדרבנן כערוה, דאם הי' אומרים ששני' כערוה היו אוסרים צרות בשניות, וקיי"ל דשניות לעריות אין אוסרת צרה, הרי דשניות לא אמרו רבנן דדינה מדרבנן כערוה, ורק איסור בעלמא גזרו, אבל ליבום רמיא, משו"ה אמר בה"ג דחליצתה פוטרת צרתה, ובאלמנה לכה"ג מן הנשואין אפשר דאף מדאורייתא אין חליצתה פוטרת צרתה.

והנה בגמ' שם דקאמר, ת"ש המחזיר גרושתו משנישאת היא וצרתה חולצת, דקאמר, היא וצרתה ס"ד, אלא או היא או צרתה, אם הברייתא סוברת דמחזיר גרושתו טומאה דכתיב בה הוי כערוה, וא"כ הא פטורה מן החליצה ומן היבום וע"כ דסובר דטומאה דידה לא הוי כעריות, ורק איסור בעלמא, והיינו משום דהוי כחייבי לאווין אבל אין האיסור אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' אבל אם בעלו קנו, דמדאורייתא עשה דוחה ל"ת, ואף דילפינן מקרא דטומאה לאסור צרה, ע"כ דהברייתא סוברת דאף דאסר צרה, אבל כיון דהמה רק איסור הוי רק כחייבי לאווין, וכן איתא ברשב"א בשם רמב"ן, דהוי חייבי לאווין, והאיסור רק לכתחילה גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני.

אבל מן התורה אתי עשה ודחי ל"ת, ואיסור רק על ביאה שני', וא"כ מן התורה רמיא ליבום וכן מדרבנן, משו"ה לא הוי חליצה פסולה, ואו היא או צרתה חולצת דלא הוי חליצה פסולה.

ובזה יש לתרץ קושית התוס' בד"ה לאו תרוצי קא מתרצת לה תריץ הכי וכתבו בתוס' תימה, במאי מתריץ לה, דאע"ג דבעי למימר או היא או צרתה, שייך למתני שפיר היא וצרתה, כמו חלץ ועשה בה מאמר, ובפרק נערה המאורסה בנדרים דקתני אבי' ובעלה מפירין נדרי', איצטריך למתני סיפא, הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אין מופר דלא תימא אבי' או בעלה קאמר עכ"ד התוס'.

אכן לדברינו מיושב, דאף דהמקשן הי' סבר דתנא דברייתא סבר דמחזיר גרושתו אין פוטר מן החליצה, ואעפי"כ אוסר צרה, התרצן דחי דלא אפשר להיות, דממ"נ, אם יסבור טומאה לא הוי כעריות ממילא אי אפשר להיות צרה אסורה, דחייבי לאווין אין אוסרין צרות, והא דבעי בהאבעיא אם גם צרתה אסורה, היינו אם נימא דטומאה הוא כערוה ופטורה מן החליצה והיבום, משו"ה קאמר, ולאו תרוצי קא מתרצת, וסבירא לן דתנא דברייתא סובר דצריכה חליצה, א"כ לפי תירוצן, טומאה דכתיב במחזיר גרושתו איננה כערוה, ממילא ע"כ דבברייתא יצריך לומר היא חולצת דהוי כחייבי לאווין, וצרתה או חולצת או מתיבמת, דזה אי אפשר להיות שהיא צריכה חליצה ואוסרת צרה, דאם אינה כערוה לזה לפטור מן היבום אינה כערוה לאסור צרה.

ב

והנה היכא דמדרבנן עשאוה כערוה ואז צריכה חליצה וביאתה לאו כלום, יש לעיין אם הא דצריכה חליצה, הוא מטעם דהא מדאורייתא איננה כערוה וממילא צריכה חליצה כדי להפקיע דין דאורייתא, אבל מדרבנן איננה צריכה חליצה כלל כדי לפטור אותה מדין דרבנן, או כיון דרבנן לא יכלו לומר שהיא כערוה להיות פטורה מן החליצה, ממילא היכא דמדרבנן הויא כערוה אז גם מדרבנן לחליצה רמיא וליבום לא רמיא דהרי לא יכלו חכמים לומר שאינה צריכה חליצה, א"כ צריכה חליצה גם לפטור דין דרבנן.

ונראה לי שיש לפשוט דין זה מהא דאיתא במשנה בפרק ר"ג, נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה והא מדרבנן גט הויא כחליצה, כמו שביארנו, דמשו"ה אוסרת צרה, וא"כ מדרבנן הוי כנפטרה כבר, והא דצריכה חליצה הוא כדי לפטור דין דאורייתא, וא"כ אם בעל ונתן גט אמאי צריכה עתה חליצה, הא מדיני' דרבנן כבר נפטרה, דמדרבנן הא גט כחליצה, ולענין דין דאורייתא הא הי' יבום וגט, וא"כ אמאי צריכה חליצה, ועכצ"ל כיון דרבנן לא יכלו לומר שע"י גט דעשאו רבנן כחליצה תפטר מדרבנן, וא"כ מדרבנן עשאוה כאילו מדרבנן לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, וא"כ מדרבנן היא צריכה חליצה, ומשו"ה אם נתן גט ובעל צריכה גט לבעילתה, דהא מדאורייתא קני לה, וצריכה חליצה דהא מדרבנן לחליצה רמיא.

לפי זה בסוטה דאורייתא אם נימא דהויא כערוה ופטורה מן התורה מחליצה ויבום. בסוטה דרבנן אם עשאוה כסוטה דאורייתא, לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, וממילא יהי' הדין אם יבא עלי' לא יפטור אותה, שהרי מדרבנן לחליצה רמיא ויבום אין מועיל בה, אכן אם סוטה דאורייתא לא הוי כערוה, דטומאה דכתיב בה לא הוי כעריות, אז בין סוטה דאורייתא בין סוטה דרבנן, לכתחילה יש איסור ליבמה מטעם ק"ו במותר לה נאסרה איסור, באסור לה לא כש"כ אבל אם בא עלי' קנאה ונפטרה צרתה.

לפי זה שפיר מקשה עלי' דרב דס"ל טומאה כתיב בה כעריות, א"כ סוטה דאורייתא פטורה היא וצרתה מן החליצה ומן היבום, וא"כ סוטה דרבנן, מדרבנן לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, וא"כ איך קאמר ר"ש דאם בא עלי' נפטרה צרתה, הא מדרבנן ליבום לא רמיא, ורק לחליצה רמיא, ואיך תפטור היא וצרתה בביאה, ע"כ מוכח דסוטה דאורייתא אסורה רק מטעם ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לכש"כ, אבל האיסור לבעלה איננה כעריות, ורק לאו בעלמא, וא"כ ליבם לא הוי רק לאו, וא"כ סוטה דאורייתא חולצת ולא מתיבמת כשאר חייבי לאווין, אבל אם בעלו קנו, ולא קשה מגמ' דסוטה דמשמע דסוטה חולצת ולא מתייבמת דהיינו מטעם איסור ק"ו כדאמר שם, והאיסור רק בביאה שני', אבל ביאה ראשונה מן התורה עשה דוחה ל"ת, ורק מטעם גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' חולצת, אבל אם בא עלי' קנאה, אבל לרב דס"ל סוטה דאורייתא פטורה מן החליצה ויבום א"כ סוטה מדרבנן לחליצה רמיא ליבום לא רמיא וא"כ איך אמר ר"ש אם בא עלי' נפטרה צרתה, דהרי אמר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה, וכן הירושלמי דמייתו בתוס', אין קורא כלל חליצה פסולה, וקאמר רק, זאת אומרת ביאה פסולה פוטרת, והיינו דקאמר בירושלמי ביאה פסולה, דהרי מדרבנן אסור לבוא עלי', וכן בירושלמי באיסור מצוה וקדושה פליגי שם אם בא עלי' אם נפטרה צרה, והיינו מטעם דהביאה פסולה מדרבנן, שלכתחילה אסור לבעול וע"ז קאמר, ז"ל הירושלמי, הדא אמרה על דר' שמעון ביאה פסולה פטרה צרה, והיינו דמוכיח מכאן דהלכה כמ"ד בחייבי לאווין דאם בא עלי' נפטרה צרה.

אכן כל זה שביארנו, דאם מן התורה רמיא ליבום או שמדרבנן רמיא ליבום, שלא עשאוה רבנן כערוה גמורה, ואז חליצתה חליצה כשירה ופוטרת צרתה אף שלכתחילה אסור לבא עלי', הנה שיטת רש"י שבכל גווני הוי חליצה פסולה (ולקמן נבאר שזה ג"כ שיטת הרמב"ם), ועכצ"ל דס"ל לרש"י דכיון דכתיב בקרא אם לא יחפוץ האיש ליבם, דמשמע הא אם חפץ מיבם, וכיון דאסור מדרבנן ליבם, א"כ מדרבנן לא קרינן אם חפץ מיבם שהרי אסור ליבם, וכמו שאמר בירושלמי, מאן יבמי ולא שמיאנו שמים, דכיון דאסור לו לכתחילה לבעול הרי לא משום חפצו הוא אינו מיבם.

אלא שלא חפצו שמים, וא"כ חליצה כזו איננה חליצה כשירה, אלא חליצה מדין יבמתו שכיון שאינה ערוה מועיל חליצתה, אבל הויא חליצה פסולה, והנה היכא דמן התורה יש איסור לכתחילה לבעול אלא דמן התורה בדיעבד אם בעלו קנו, לדברי רש"י תהי' חליצה פסולה מן התורה, והנה חליצה כזו ילפינן מקרא דיש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, והיינו אלמנה לכהן גדול, ואלמנה לכהן גדול הא מן התורה לא רמיא אלא לחליצה וא"כ חליצה כזו אין עוקרת אלא זיקת חליצה ולא זיקת יבום, וא"כ אם תהי' אשה כזו דזיקתה זיקת יבום ורמיא ליבום, אלא שיש איסור בדבר ליבם ולא קרינן אם חפץ מיבם שהרי אסור ליבם ולאו משום חפצו אין מיבם, וא"כ תהי' החליצה רק מדין יבמתו, אפשר דהיא עצמה לא נפטרה בחליצה, מטעם דזיקתה זיקת שלימה, וחליצתה רק מדין יבמתו, לא אתיא חליצה כזו, ומפקע זיקת יבום או דהאי דינא דאם חפץ מיבם הוא ג"כ דין בהזיקה, היינו דאמרה התורה אם חפץ יהי' בה יבום, אף שיהי' איסור, אבל כיון דזיקתה זיקת יבום חליצתה חליצה כשירה ועוקר זיקתה.

והיינו דפליג הרשב"א להאי דינא בתרי בבי, בתחילה מסתפק הרשב"א אם נתן לה גט ע"מ שלא תנשאי לפלוני אם היא בשביל זה ערוה עליו לפטור צרה, ומסיק הרשב"א סברתו דאיננה ערוה כיון דאין אסורה אלא מחמת תנאי, מגורשת גמורה היא אצל הכל, אלא דאם ישא אותה יבטל הגט למפריע, אבל עתה כל זמן שלא נשאה מגורשת גמורה היא, ואיננה ערוה, וצרתה חולצת או מתיבמת, ועתה מסתפק הרשב"א מה יהי' דינה אם יתן לה חליצה אם תפטור בזה, מי נימא כיון דאי אפשר לה להתייבם שהרי אם תתייבם תעקור הגט למפריע, א"כ לא קרינן בה אם חפץ מייבם, שהרי אין בידו ליבמה, וא"כ חליצתה רק מדין חליצה דיבמתו, דחליצה כזו אין עוקרת זיקת יבום, והא דמועיל באלמנה לכהן גדול משום דהא אלמנה לכהן גדול לא רמיא אלא לחליצה, וזיקתה רק זיקת חליצה, אבל הכא קאמר ע"מ שלא תנשאי לפלוני הרי היא עתה מגורשת גמורה וזיקתה זיקת יבום, וחליצתה הוי רק מדין יבמתו ולא אתיא חליצה כזו ומפקע זיקה שלימה, וא"כ רק אם יבוא או יחלוץ לצרתה תפטור, אבל לא בחליצת עצמה לכן מסיק הרשב"א דהיא עצמה ג"כ חולצת, דהאי דינא דאם חפץ מייבם הוא ג"כ דין בהזיקה, לא במה שדבר אחר ימנע מלייבם, וא"כ חליצתה כשירה ונפטרת היא עצמה, ולא מצי הרשב"א להביא ראי' מכל חייבי לאווין דאין נפטרת בחליצה, הא זיקתה שלמה כדביארנו, ולחליצתה הוי רק מדין יבמתו מדרבנן, דהא מדרבנן אסור לו לייבם, דאפשר כיון דהוי רק איסור מדרבנן, לא עשאו רבנן שתאסר לעולם, וע"י חליצה התירוה, דהרי אם תהי' חייבי לאווין בלא צרה לא הי' אפשר לה להיות מותרת, אבל היכא דמדאורייתא הזיקה שלימה ודבר אחר איסור מן התורה מונעה מלייבם, אפשר דבזה לא קרינן אם חפץ מייבם, וחליצתה הויא חליצה שהיא מקרא דיבמתו, ולא אפשר לחליצה כזו לעקור זיקה שלימה דרמיא ליבום.

וע"ז מביא הרשב"א ראי' מנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה, דהנה אשה שנדרה הנאה מיבמה, בודאי דזיקתה זיקת יבום, דהרי זיקה ג"כ תלוי בתפיסת קידושין, והנה נודרת הנאה בודאי אף לר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאווין, אעפי"כ בנודרת הנאה יתפסו קידושין ואף להנך דס"ל דלרש"י כל היכא דלא תפסי קידושין אם אח"כ אחר הקידושין נעשה האיסור יתבטלו הקידושין, אעפי"כ בודאי בנודרת הנאה מבעלה בודאי דלא בטלי הקידושין, משום דנודרת הנאה ואין האיסור בהביאה רק דבר אחר מונע, ואף דסבר ר"ע אין קידושין תופסין בחייבי לאווין, היינו דוקא אם איסור הלאו הוא בהביאה, אבל אם האיסור משום דבר אחר שאי אפשר לו לבעול משום שיהנה, לר"ע תופסין הקידושין, וכיון דבנודרת הנאה האיסור דבר אחר מונע מלבעול, א"כ הזיקה שלה זיקת יבום, ואם נימא דאף דהזיקה זיקת יבום, אם דבר אחר מונע מליבם, החליצה רק מדין יבמתו, א"כ איך תפטר נודרת הנאה מיבמה, הא זיקתה זיקת יבום וחליצתה רק מדין יבמתו, ואיך תפטור נודרת הנאה בחליצתה, הא חליצה כזו שהיא רק מקרא דיבמתו אין עוקר זיקת יבום, ולא קשה מאלמנה לכהן גדול דהתם כיון דאיסורה איסור ביאה, דביאת כהן גדול באלמנה בעשה ול"ת, מן התורה לא רמיא ליבום, ורק לחליצה רמיא, ונפטרת בחליצה דאתיא מקרא דיבמתו, אבל נודרת הנאה דאין זיקתה גרועה דהרי אין איסורה איסור ביאה, ואם נימא דכיון דאסור לייבם מטעם דבר אחר אין החליצה טובה, דחליצה בעי דוקא שאם חפץ יהי' הותר ליבום, א"כ איך תפטור נודרת הנאה מיבמה, ע"כ דהאי אם חפץ מייבם, הוא ג"כ דין בהזיקה, דאם חפץ מייבם, היינו דרמיא ליבום. אף שדבר אחר מונע החליצה, הוי חליצה כשירה ונפטרת.

לפי זה, הכא באמר לה ע"מ שלא תנשאי, אף דאי אפשר לייבם, שאם ייבם ובטל הגט ותהי' אשת איש, אבל כיון דהזיקה הוא זיקת יבום, החליצה חליצה טובה ופוטר אותה, וזהו דקאמר הרשב"א, ומסתברא לי דאפילו היא עצמה חולצת ואין אני קורא כל שאין עולה וכו', משום דאיסור דבר אחר גרם לה.

ועפ"י דברינו מיושב מאי דמסיק הרשב"א דהרמב"ן ס"ל דהויא ערוה ופוטרת צרתה מן החליצה ומן היבום, וכתב ע"ז הרשב"א ואין דעתינו מכרעת במקומו, ולכאורה יקשה על הרמב"ן מנודרת הנאה אכן לדברינו, אם נסבור דע"מ הויא ערוה, לא שייכא כלל לדין דנודרת הנאה, דנודרת הנאה זקוקה ליבום, רק אם נימא דלא הויא ערוה, כיון שמגורשת גמורה היא, ורק לחליצה לא תעלה, משום שאי אפשר ליבם, א"כ הקשה מנודרת הנאה, אבל להרמב"ן דס"ל דאם אמר ע"מ הוי ערוה לא שייכא כלל לדין דנודרת הנאה, דרמיא בודאי לחליצה.

אכן הרשב"א בתשובה בחלק ששי סימן כ"א רוצה עוד לומר דאף אם אינו מותר לייבם, ג"כ בכלל כל שאינה עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ופטורה לגמרי והחליצה גם באלמנה לכה"ג רק מדרבנן, דכיון דאסור לייבם ממילא פטורה מכל, או שמדאורייתא בכל גווני שאינו עולה ליבום, היינו שיש איסור ליבם מאיזה טעם עקרה התורה דין יבום ורמיא רק לחליצה.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה