אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן יא

סימן י

סוטה לגבי בועל אם פטורה מן היבום ופוטרת צרה.

הנה איך הדין בסוטה לגבי בועל אם פטורה מן היבום ואם פוטר צרה, הנה התוס' לעיל בדף ג' בד"ה לפי שאינן בצרת צרה, הקשו ז"ל, וא"ת דמשכחת צרת צרה בבועל שנשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים דפוטרת צרתה מן הבועל, דלגבי בועל נמי טומאה כתיב בה כעריות, ואם הלכה הצרה ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת בלא בנים כשם שהיא פטורה כך צרתה פטורה, וי"ל דכיון דלגבי בעל לא משכחת צרת צרה, אין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי בעל, ועוד אומר ר"י, דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות, דכתיב בלשון לאו, לא יוכל בעלה, אבל גבי בועל לא כתוב לאו, אלא ונסתרה והיא טמאה כו', והקשה המשנה למלך בפ"ו מהלכות יבום, דלתירוץ בתרא דהתוס', אם נשאת לבועל מתיבמת, והא בירושלמי פ"י ה"א איתא, כשם שאסורה לאחיו של בעל כך אסורה לאחיו של בועל, הרי דאם עבר הבועל ונשאה אסורה להתיבם.

עוד הקשה המשנה למלך על דברי הנמו"י דמספקא לי' אם אשת כהן שנאנסה, אם גם כן אמרינן טומאה כתיב בה כעריות, והקשה הא גמ' מפורשת בפ"ק דסוטה דף ו', דאמר רבא דטעמא דאינה מתיבמת משום ק"ו במותר נאסרה באסור לה לא כש"כ והקשה בגמ', אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתיבם, אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כל שכן, ותירצו, אונס בישראל משרי שרי, וגבי דהאי מיהא ליכא איסורא ע"כ, ומהאי גמ' מוכח דההיא דרב, טומאה כתוב בה כעריות, לא שייך באשת כהן שנאנסה, דאי הוי שייך, פשיטא דאף לאח חלל לא רמי' קמי', משום דטומאה כתיב בה כעריות, ואולי דס"ל דלא אמרינן טומאה כתיב בה כעריות אלא בטומאה דכתיב בה בלאו, ואפשר דאשת כהן שנאנסה אינו עובר הכהן משום טומאה אלא משום זונה, אך הסוגיא דפרק הבא על יבמתו בדף נ"ו מוכח בהדיא דאף באונס עובר משום טומאה כו' עכ"ד המשנה למלך.

א

והנראה לי, דהנה הא דאמרינן ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כש"כ לכאורה הפירוש, כיון דהיבם בא מכח הבעל, א"כ אם הבעל אסור בה הרי הוא מכח מי שאסור בה, והוא לא עדיף ממי שבא מכחו, ולפי זה לכאורה אין חילוק בין נאסרה מקודם הנשואין או לאחר מכאן, דהרי כשזיקת היבם מכח מי שאסורה עליו לא יוכל לייבם, א"כ תקשה דקאמר שם במס' סוטה, אלא מעתה אלמנה שקידשה כה"ג לא תתייבם לאחיו הדיוט, ותירץ, מותר לה אסור לההוא, נאסרה הא אסורה וקיימא, ולכאורה מאי דחי' היא זו, אף אם האיסור עוד מקודם הנשואין, ע"כ היבם שבא מכח הבעל, כיון דאסור לבעל גם היבם הבא מכחו יאסר בה.

אכן צריך לומר דכונת הגמ' כפי דברי התוס' בפרק יש מותרת דף פ"ד בד"ה שייר פצוע דכא, ז"ל התוס', אפילו נפצע לאחר שנשאה לא מיתסרא בהכי ליבם שאין פצוע דכא, ולא אמרינן במותר לה נאסרה כו', דלא שייך אלא כשנעשה באשה שום מעשה משום דנאסרה בכך לבעל, כגון סוטה ומחזיר גרושתו עכ"ל התוס', וכונת התוס' כעין דבריהם לגבי נדה, דלא שייך לומר שתאסר ליבום אם בשעת נפילה היתה נדה, מטעם דהא אסורה על כל העולם, והכונה דאין פוטר מיבום אלא מה שהיא ערוה לו להיבם, אבל בנדה אין האיסור על היבם אלא על כל העולם, כעין זה הכונה בהאי ק"ו דבמותר לה נאסרה, היינו היכא דהאיסור הוא בנשואי איש זה ואשה זו, שנאסר אישותם, וזיקת היבם הוא תולדה מהנשואין, וכיון שנאסרו הנשואין, נאסר היבום שבא מן הנשואין וזה דוקא בסוטה שנאסרה האשה הזו לבעל הזה, וכן במחזיר גרושתו שנאסרה האשה הזאת לבעל הזה, אבל על כל העולם איננה אסורה, ונאסר רק נשואין זו, אבל פצוע דכא אין האיסור מטעם שנאסרה אשה זו עליו, אלא עליו איסור לבא בקהל, ואשה זו ג"כ מכלל קהל, והאיסור לו על כל העולם, א"כ היבם דאיננו פצוע דכא מותר, והכא נמי באלמנה שקידש כהן גדול, אין האיסור דוקא באשה זו, שכהן גדול אסור בכל אלמנות שבעולם, א"כ לא הנשואין נאסרו, אלא עליו איסור לישא אלמנה, אבל אחיו כהן הדיוט עליו אין איסור.

והנה הא דאמרינן טומאה כתוב בה כעריות, לכאורה הא זה נאמר לגבי בעל, אבל מאי שייך זה ליבם, ועכצ"ל דרב דאמר טומאה כתוב בה כעריות טעמו ג"כ משום ק"ו דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן, דהרי הנשואין שבין אשה זו לאיש זה נאסרו, והאיסור בהנשואין, וכיון דנאסרו הנשואין, נאסר גם היבום הבא מכח הנשואין אלא דתליא בזה כמה הוא האיסור לבעל, אם לבעל היא ערוה, גם ליבם ערוה, אם לבעל רק לאו כמו מחזיר גרושתו, אם נימא דטומאה דכתיב הוא דוקא בסוטה, אז ליבם הוי רק לאו.

לפי זה מיושב קושית המשנה למלך על דברי הנמוקי יוסף דמסתפק באשת כהן שנאנסה אם גם בזה נימא טומאה כתוב בה כעריות, והקשה הא גמ' מפורשת דפריך, אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתיבם דק"ו במותר לה נאסרה כו', ותירץ דאונס בישראל משרי שרי, אכן לדברינו אינם ענין זה לזה כלל, דכיון דטומאה דכתיב כעריות הוא לגבי הבעל, אלא דכיון דהיבום בא מכח הנשואין, האיסורים שחלו על הנשואין חלו גם על היבום, א"כ זה דוקא אם גם היבם אסור בהנך איסורים, אבל אם היבם אין אסור בהנך איסורים, לא יוכלו לחול האיסורים לאסור להתיבם, משו"ה הנמו"י דמיירי באשת כהן שנאנסה ויש לו אח כהן, מסתפק שמא גם באונס אמרינן טומאה כתיב בה כעריות, וא"כ אסורה גם לאחיו כהן טומאת עריות, ואוסרת צרתה, אבל באח חלל, הרי לדידי' אין איסור טומאת אונס, וא"כ אף שלבעל אסורה דגבי דידי' אונס טומאה הויא, אבל להיבם שהוא ישראל, לגבי דידי' לא שייך שיחול על היבום איסור טומאת אונס, דהרי בישראל אונס לאו טומאה היא כלל, דאונס בישראל משרי שרי.

ב

והנה מה שתירצו בתוס' בתירוץ הראשון דאף שבבועל אפשר למצוא צרת צרה, כיון דגבי בעל לא אפשר לאשכוחי צרת צרה, אין לנו להחמיר בטומאה דבועל יותר מטומאה דבעל, ולכאורה הדברים מאד תמוהים, דאטו חומרא היא זו מה שבבועל יש להמצא צרת צרה ובבעל אי אפשר להמצא, מאי חומרא היא זו בשלמא אם הי' בבעל מותר צרת צרה, הי' שייך לומר אי אפשר להחמיר בבועל יותר מבעל, אבל הא גם בבעל הי' אסור, ורק משום שאי אפשר להיות, אטו בשביל זה נתיר צרת צרה.

אכן לפי דברינו למעלה, דרב יהודה דאמר לצרור התורה רבתה צרות הרבה עד סוף העולם, ס"ל דאשת אח שהי' בעולמו אין פוטר צרה, והא דצרת צרה פטורה עד סוף העולם, הוא עוד דין שאמרה התורה שערוה פוטר צרת צרה עד סוף העולם, והנה גם לתירוץ הראשון דתוס' ס"ל דטומאה דכתיב גבי בועל ונטמאה, אין אוסר צרה, דהוי רק איסור ולא טומאה כעריות כפי שביארנו, או לדברי התוס' משום דהוי במקום עשה, רק כיון דכתיב ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל א"כ הקיש הכתוב בועל לבעל א"כ ילפינן להו מהדדי, והנה בעריות ילפינן שלשה לימודים, מעלי' ילפינן דערוה פטורה, ומלצור ילפינן דצרה פטורה, ומלצרור ילפינן דצרת צרה פטורה, והנה בבעל אמרה תורה טומאה כעריות, א"כ הקיש הכתוב טומאה דבעל לערוה, ואילו הי' אפשר בבעל למצא צרת צרה, הוי אמרינן דהקיש הכתוב טומאה דסוטה לערוה לכל הנך לימודים, בין לדין דעלי' בין לדין דלצור בין לדין דלצרור, וממילא כשהקיש הכתוב אח"כ בועל לטומאה דגבי בעל, הוי ילפינן להו להנך שלשה לימודים גם בבועל, וממילא הי' בבועל גם צרת צרה אסורה, אבל כיון דבבעל אי אפשר למצא צרת צרה, א"כ מה דהקישה התורה טומאה דסוטה לגבי בעל, לטומאת ערוה, הלימוד הזה הוא רק על דין דעלי' ולצור, היינו דהסוטה וצרתה פטורה אבל לא על דין דלצרור, דזה אי אפשר להיות בבעל, וא"כ כשהקיש אח"כ הכתוב טומאה דלגבי בועל לטומאה דלגבי בעל, לא הקיש אלא לדברים שהוקשו טומאת סוטה לטומאה דעריות, אבל לא לדין דלצרור, דהרי בבעל אי אפשר להיות, ולא הקישה התורה לזה, ומשו"ה צרת צרה בבועל מותר כיון דאין לנו לימוד, והאי דינא דצרת סוטה פטורה משום דטומאה כתוב בה כעריות רב יהודה הוא דקאמר ואיהו לטעמי' דאשת אח שהי' בעולמו אף שלא מנפילה זו אין פוטר צרה, ורק מלימוד דלצרור ילפינן לה, וכיון דגבי בעל אי אפשר להיות לימוד דלצרור לאסור צרת צרה, ממילא אין לנו לימוד בבועל, משו"ה בבועל צרת צרה מותר.

והנה הא דאמרינן ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל יש לעיין איך הוא הפירוש אם קרא אחד מיירי לבעל שאם נטמאה אסור לו, ומספק אסורה עד שתשתה, וקרא אחד לגבי בועל שאם נטמאה אסורה לבועל ובספק אסורה לו עד שתשתה, או דשני המקראות קיימי לגבי בעל, אלא דחד מיותר אשמעינן קרא דאיסור לבעל מועיל עוד לדבר זה שבשביל שנאסרה לבעל אסורה לבועל, בזה פליגי שני תירוצי התוס' דתירוץ הראשון סבר דחד ונטמאה קאי לגבי בעל וחד קאי לגבי בועל, א"כ הקישה הכתוב זה לזה טומאה דבועל לטומאה דבעל, לפי זה מאי שאסור בטומאת בעל היינו הסוטה וצרתה ליבום, אסורים גם גבי בועל, ורק צרת צרה דאי אפשר להיות בבעל אין לנו לימוד בבועל, אכן התירוץ השני סובר דשני המקראות נאמרו לגבי בעל אלא דחד ונטמאה אשמעינן דאיסור של הבעל מועיל דעי"ז נאסרה לבועל, א"כ אין כאן היקש כלל, ורק ילפינן מקרא איסור עשה ולא לאו, וא"כ לגבי בועל אין כאן כלל דין דטומאה כתוב בה כעריות והיא חולצת וצרתה מתיבמת ולפי זה אם עבר הבועל ונשא מתיבמת לאחיו.

ויש לומר דתליא בזה היכא שנאנסה מבועל, אם נימא דחד ונטמאה קאי לגבי בועל, וכיון שהוא אנס אותה והי' הוא מזיד הרי נאסרה עליו, אכן אם נימא דשני המקראות נאמרו לגבי בעל, ורק דאשמעינן קרא דאיסור שלגבי הבעל מועיל לאסור של הבועל, א"כ זהו דוקא היכא שהיתה מזידה שנאסרה על הבעל, דכל היכא שהיא היתה אנוסה ולא נאסרה על הבעל, גם על הבועל לא נאסרה אף שהוא הי' מזיד.

והנה בדין זה פליגי הירושלמי וגמ' דידן, בגמ' דידן בכתובות ד' ט' הא איתא, אותה מעשה מפני מה לא אסרוה, התם אונס הוא, הרי אף דאותה מעשה הי' הוא מזיד, וללישנא קמא לית לי' גט כריתות כתב אורי', ואעפי"כ לא אסרוה, הרי דשניהם נאמרו לגבי בעל ואיסור של בעל מועיל לאסור על הבועל, אבל היכא דלבעל לא נאסר מפני שהיא אנוסה, אף שהבועל הי' במזיד לא נאסרה עליו, אכן הירושלמי בפרק כשם איתא, הוא מזיד והיא שוגגת פשיטא שהיא מותרת לביתה, גירש מהו שיהא מותר בה, (פירוש אם הבועל מותר בה), אפשר לומר מזיד ואת אומר הכין ע"כ, הרי דפשיטא להירושלמי דאף שלבעלה לא נאסרה מפני שהיתה שוגגת, אעפי"כ נאסר הבועל בה כיון שהוא הי' מזיד, והיינו דהירושלמי סובר דחד ונטמאה קאי לגבי בועל ואיסורו איסור אף בלא איסור לבעל כיון שהוא הי' מזיד.

לפי זה לא קשה קושית המשנה למלך על תירוץ בתרא דהתוס' דמשמע שאם עבר הבועל ונשאה מותרת ליבם, דטומאה זו במקום עשה, מירושלמי דאיתא כשם שאסורה לאחיו של בעל כך אסור לאחיו של בועל, דהירושלמי לטעמי' דחד ונטמאה קאי לגבי בועל א"כ הקיש הכתוב טומאה דבועל לטומאה דבעל א"כ אמרינן כמו שאסורה לאחיו של בעל כן אסורה לאחיו של בועל, אבל תירוץ בתרא דהתוס' סבירא לי' כגמ' דידן בכתובות, דהאי ונטמאה נמי קאי לגבי בעל, אלא דאיסורו מועיל לאסור על הבועל, אבל לא הוקשו זה לזה וכיון דאיסור להבועל נאמר רק במקום עשה משו"ה כיון דטומאה כתיב כעריות, לא נאמר לגבי בועל ורק איסור בעלמא, משו"ה אם עבר הבועל ונשאה מתיבמת לאחיו ככל דין אסורה לבעל ומותרת ליבם.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה