לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן י
ביאור בירושלמי בגדר איסור צרת סוטה
המשנה למלך בפ"י מהלכות יבום הביא ירושלמי דאיתא שם, צרת סוטה ר' יוחנן אמר אסורה מריח ערוה, רב אמר טומאה כתוב בה כעריות, וכתב, דאינו יודע לפרש הירושלמי במאי פליגו.
ונראה לי, דהנה השעה"מ הביא ספק. אם אלמנה לכה"ג דקי"ל דחולצת ולא מתיבמת מן התורה מקרא דיבמתו, אם הכה"ג בא עלי', אם עבר על איסור כרת, דכיון דלא רמיא ליבום הרי היא באיסור אשת אח, או כיון דילפינן מקרא דרמיא לחליצה אין בה כרת רק איסור בעלמא, ולכאורה תקשה, אם היא בכרת א"כ תתסר צרתה דהא היא צרת אשת אח, ואין לומר כיון דרמיא לחליצה מקרא דיבמתו אין פוטרת צרה, דהא בקרא דילפינן מלצרור לאסור צרה לא כתוב לא חליצה ולא יבום, רק דבמקום עלי' צרת ערוה אסורה, וא"כ כיון שנשארה באיסורא הא צרתה היא צרת ערוה.
א
ונראה לי, דהנה לקמן בדף י"ג איתא, כיצד פוטרת צרותיהן אמר רב יהודה אמר קרא לצרור התורה ריבתה צרות הרבה, ורב אשי אמר סברא הוא, צרה מ"ט אסורה דבמקום ערוה קיימא, צרת ערוה נמי במקום ערוה קיימא, ופירש בתוס' בדף ב' ד"ה עד סוף העולם, דהא דאמר מנה"מ, לא אצרות צרותיהן קאמר, דבהדיא דריש להו בברייתא מלצרור, אלא על אפילו הן מאה דמתניתין קאי, דאמר רב יהודה דכולהו משתמעי מלצרור, ורב אשי אמר דמלצרור לא משמע אלא תרי, ואפילו הן מאה מסברא נפקי, דצרתה מ"ט אסורה כל כך שאוסרת צרתה, דבמקום ערוה קיימא. צרת צרתה נמי תאסר צרה אחרת דבמקום ערוה קיימי, ולכאורה קשה מאי טעמא דרב יהודה, הא בודאי הצרה נשארה ערוה דכיון דפטורה הרי היא אשת אח, וא"כ הרי היא ערוה, וזה ילפינן מקרא דלצרור דערוה פוטר צרה, א"כ הרי צרה שנפטרה היא ערוה וממילא פוטרת צרתה, ואף לרב אשי קשה דהא גם לדידי' צרת צרה דאסורה ילפינן מדכתיב לצרור ולא לצור, אבל אילו הי' כתיב בקרא לצור הוי ידעינן רק דצרת ערוה פטורה, אבל צרת צרה לא הוי ידעינן, ורק כיון דכתיב לצרור וידעינן צרת צרה, ממילא ילפינן לאסור עד סוף העולם, אבל בלא לימוד דלצרור ולא לצור, לא הוי ידעינן רק צרה ולא צרת צרה, ולכאורה קשה כיון דצרת ערוה ידעינן דאסורה דילפינן מקרא דערוה פוטר ואוסר צרה, א"כ עתה הצרה בעצמה היא ערוה.
ועכצ"ל דאשת אח לא ילפינן מקרא דלצרור לאסור צרות, דכיון דחזינן דאשת אח שריא להתיבם א"כ הוציא הכתוב אשת אח מכל העריות לגבי יבום, וא"כ אף אשת אח שנשארה באיסורה לא נוכל למילף מכל העריות לענין איסור צרות, כיון שהיא משונה מכל העריות, א"כ אילו הי' כתיב בקרא לצור ולא לצרור הוי ידעינן רק דכל העריות פוטרות צרות, אבל לא צרת הערוה, שעלי' יש רק איסור אשת אח שנפלה ליבום ונפטרה מטעם הערוה, אבל צרתה של הצרה מותרת להתיבם, וגלי קרא דגם צרת הצרה אסורה, דצרת הערוה ג"כ פוטר הצרה, וסבירא לי' לרב אשי דעכשיו דגלי קרא דלצרור דגם צרת צרה פטורה דצרת הערוה ג"כ פוטר צרתה, גלי קרא דאשת אח היכא שנפטרה מן היבום ומן החליצה היא ערוה לפטור צרה, ממילא ידעינן דעד סוף העולם, דהרי רבתה התורה אשת אח שנפטרה מן היבום והחליצה לאסור הצרות ככל העריות, אכן רב יהודה סבר דלא גלי קרא דאשת אח שנפטרה מן היבום והחליצה תאסור צרה, ורק לצרור משמע דהערוה פוטר צרה וצרתה עד סוף העולם.
ב
ובזה יש לישב קושית התוס' בדף י"ב, דאמר רב אסי צרת אילונית אסורה, ופריך רב ששת שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד ועשה בה שני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתיבמות שנאמר ומת אחד מהם יבמה יבא עלי', מי שעלי' זיקת יבם אחד ולא זיקת שני יבמין וקתני עלה אר"י זה היא צרת אשת אח מאב שאיסור נפילה גרם לה, שלא מצינו בכל התורה כולהו כגון זו היא למעוטי מאי, לאו למעוטי צרת אילונית דשריא, והקשה בתוס' אמאי לא פריך למאן דאסר צרת מחזיר גרושתו, ולימא זו היא למעוטי צרת מחזיר גרושתו, ותירץ בתוס' משום דדמיא להדדי, דלבעליהן היו מותרים, אכן לדברינו יתבאר ביתר ביאור.
דהנה בירושלמי פ"א סוף ה"א איתא, אשת אחיו שלא הי' בעולמו ואילונית הי' בפרשה, מה חמית מימר אילונית צרתה מותרת ואשת אחיו שלא הי' בעולמו צרתה אסורה ושני, אילונית מטעם אחר הוצאת, אשר תלד יצאת זו שאינה יולדת, לא דייך שאינה מתייבמת אלא שאת מבקש לאסור צרתה, אבל אשת אחיו שלא הי' בעולמו ערוה היא, וערוה פוטרת צרתה.
ולכאורה דברי הירושלמי תמוה.
דכמו דאמר באילונית דילפינן מאשר תלד, דייך שתלמוד שתפטור מן היבום, אבל לא למיסר צרה, א"כ הלימוד דאשת אחיו שלא הי' בעולמו דילפינן מקרא דיחדיו, נימא נמי דייך שתפטור מן היבום, אבל לא למיסר צרה.
אכן לדברינו ניחא, דלמ"ד אילונית מותרת וצרת בתו אילונית אסורא, סבירא לי' דאף דילפינן לרב אשי מקרא דלצרור דאף אשת אח שנפלה ליבום ונפטרה מטעם צרתה שהיתה ערוה ונעשית היא ערוה ופוטרת צרתה, היינו דוקא שאיסור דאשת אח הי' שלא מן הנפילה הזו, וכיון דנאסרה עליו מקודם הנפילה הזאת מטעם איסור אשת אח. הרי ערוה היתה מקודם, וערוה פוטרת צרה, אבל כל זה אם כבר קודם הנפילה הזאת נאסרה מטעם ערוה אשת אח, אבל אם מקודם נפילה זו לא נאסרה מטעם אשת אחר מנפילה הזאת שהיא פטורה מן היבום, מאיזה טעם ולא מטעם איסור, אין איסורה דאשת אח מנפילה זו פוטרת צרתה, ואילונית הא אין איסורה על היבם מטעם אילונית, דהא אין באילונית איסור להיבם, ורק שבאילונית אין דין יבום, ומה שהוא עתה אשת אח מנפילה זו אין פוטרת צרה, וזהו דקאמר הירושלמי, דאילונית ילפינן מקרא דהיא אין זקוקה ליבום, אבל לא ילפינן שתאסור עתה צרה, אבל אשת אחיו שלא הו' בעולמו, הרי כבר קודם נפילה זו נעשית צרה, והיא כזו שלא נפלה לפניו ליבום כלל, וא"כ נעשית ערוה מקודם וערוה פוטרת צרה, ואף רב יהודה דסבירא לי' אין איסור אשת אח פוטר צרה מודה באשת אחיו שלא הי' בעולמו דהיא כבר אשת אחיו שלא נפלה לפניו ליבום, בודאי דאסור צרה, אבל אילונית הרי אילונית בעצמו אין איסור, ורק אשת אח של נפילה זו, ואיסור אשת אח מנפילה זו אין פוטר צרה.
וא"כ שפיר קאמר גמ' דמה דאמר ר' יוסי זו היא אשת מאח מאב, שאיסור נפילה גורם לאסור צרה, דהרי האיסור של שני מתים חל עתה בשעת נפילה, דמקודם לא הי' לה איסור, והנפילה גורם איסור, אלא כיון דהנפילה גורם איסור דנעשית אשת שני מתים אוסר צרה ולמעוטי אילונית, דכיון דאילונית בעצמו אין איסור, ורק פטור מיבום, הנפילה לא תוכל לאסור צרה, וא"כ אי קאי על אילונית מדויק היטב מה דאמר ר' יוסי דממעט אילונית שאין הנפילה גורם איסור, אבל מחזיר גרושתו וסוטה הא אין הנפילה גורם האיסור, אלא איסור דמחזיר גרושתו שחל האיסור על היבם, וכן בסוטה, איסור סוטה שחל על היבם מטעם ק"ו במותר לה נאסר באסור לה לכש"כ, אין הנפילה עושה האיסור, אלא הנפילה עושה אותה לצרה, אבל האיסור הוא חזרת הגירושין או הסוטה, ומה שייך זה להוציא מדין דשני.
מתים, ורק אילונית יוכל למעט, דשם הנפילה עושה האיסור, דעתה נעשית אשת אח מנפילה זו, ע"ז קאמר, למעוטי דאין הנפילה גורם איסור, וכן מוכח לקמן, דאמר רבא טעמא דבית שמאי דאין ערוה פוטר צרה מטעם דאין איסור חל על איסור, ולא אתי איסור אחות אשה וחייל על איסור אשת אח, ותקשה עכ"פ לפטור מטעם צרת אשת אח, אלא ע"כ דאיסור אשת אח מנפילה זו אין פוטר צרה, כיון דמהאי נפילה עולה היא בעצמה ליבום אף שהיא אשת אח, א"כ מה שהיא צרת אשת אח לא יפטור אותה, וכן כתבו התוס' בדף ל"ב, דלמאן דס"ל לא פקע איסור אשת אח ואיסור אחות אשה לא חיילי ואעפי"כ אסורה הצרה להתייבם כמו אילונית דאוסרת צרתה, הרי דגם בתוס' סבירא להו דמה דאילונית פוטרת צרתה למאן דסבירא לי' כן, הוא משום איסור אשת אח אבל למאן דסבירא לי' אילונית אין פוטר צרה (וצרת בתו אילונית יסבור דפוטר צרה, א"כ סובר דאילונית נופלת ליבום ונפטרה) יסבור דאין אשת אח מנפילה זו פוטר צרה.
ג
והנה בסוטה דף ה', אמר בסוטה, ותתיבם יבומי, אמר רב יוסף אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם, וכתב בתוס', אי קשיא, והא האי קרא בסוטה ודאי ע"י עדים כתיב דילפינן דבר דבר מממון, ולכאורה מאי קושי', כיון דבסוטה ודאי אסרה התורה להנשא ליבם, ממילא בסוטה ספק ג"כ אסורה, דהא עשה הכתוב ספק כודאי, וצריך לומר דקושית התוס', מאי פריך אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעו, הא הוי ספק ולקולא, הא לא עשה הכתוב ספק כודאי.
ואפשר לתרץ דקושית הגמ', מדקתני חולצת, משמע דצרתה מתיבמת נמי, דאם צרתה נמי חולצת, א"כ הי' לומר היא וצרתה חולצת, ומדקתני חולצת, משמע דצרתה מתיבמת נמי, ואם נימא דבודאי סוטה לא בעיא חליצה. א"כ בספק תהי' ג"כ ספק צרה, דהתם סבר כיון דפטרה התורה מיבום, א"כ גם מחליצה פטרה, וכיון דפטרה התורה סוטה מדין יבום וחליצה, גם צרה תתסר, דסבר דאילונית ג"כ פוטרה צרה, דאשת אח מנפילה זו פוטר צרה, ואף אם לא נסבור טומאה כתיב בה כעריות, והיינו דדין טומאה כעריות הא לא כתיב אלא בבעל ולא ביבם, ורק אם נימא ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כש"כ, היכא דלגבי בעל הוי ערוה גם ליבם נמי הוי ערוה, אבל בתחלת הסוגיא הא לא סבר עדנה האי ק"ו, ויליף רק מוהלכה מביתו והיתה לאיש אחר וע"כ משני אילו איתי' לבעל מו לא בעי גט השתא נמי תיבעאי חליצה, והקשה בתוס', א"כ אשת סריס ואילונית נמי תבעיא חליצה כיון דלבעל היתה מותרת ובעיא גט להוציאה, ותירץ בתוס' דהתם האי דינא דסריס ואילונית נאמר ביבום, דהיכא דאין ראוי להוליד לית דין יבום, וממילא כיון דאין דין יבום אין חליצה, וכדביארנו בסוגיא בסימן א', דכל שבא למעט מדין יבום הוא מכל דיני הפרשה, דכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה, אבל הכא דילפינן מקרא דויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, נאמר האי קרא לגבי איסור דבעל, דכיון דיצאה מביתו ע"י איסור לא, קמשמע לן קרא דכיון דנאסרה לבעל שצריכה לצאת מביתו, לא אפשר להתירה ליבם. וכיון דעיקר כתיב בקרא הטעם דאסורה ליבם מפני שהוצרכה לצאת מביתו של בעל א"כ כמו שלצאת מביתו של בעל היתה צריכה גט, לצאת מביתו של יבם צריכה חליצה, וכיון דצריכה חליצה לאו אשת אח היא, משו"ה אין אוסרת צרה, משו"ה קתני ואם מת חולצת, ולא קתני היא וצרתה חולצת, דכיון דאף בודאי בעי חליצה אין אוסרת צרה, אף למ"ד אשת אח מהאי נפילה פוטרת צרה.
אכן כל זה אם נימא דהילפותא דודאי סוטה אסורה להתיבם מקרא דויצאה מביתו, דאשמעינן קרא דמשו"ה אסורה ליבם מפני שהוצרכה לצאת מביתו של בעל, אבל בירושלמי אמר דחד קרא דונטמאה הוא ליבם, א"כ אשמעינן קראי דסוטה אם זינתה פטורה מן היבום וכיון דפטורה מן היבום ממילא גם חליצה נמי לא בעיא, דהרי בהאי קרא לא נאמר דהטעם מפני שהוצרכה לצאת מביתו של בעל, וא"כ אם אילונית אוסרת צרה, היינו דאשת אח מנפילה זו, אוסרת צרה גם צרתה, דסוטה אסורה מטעם צרת אשת אח מנפילה זו, וממילא יהי' הדין בספק סוטה דהצרה תהא אסורה מטעם ספק צרת אשת אח מנפילה זו, וכדביארנו דכל הנך קרא דונטמאה אין הטעם מפני שנעשית ערוה דנימא דבעיא עדים, דהנך ונטמאה הוי כמו אילו כתיב וזינתה, אסורה ליבמה עד שתשתה.
ד
מעתה מבוארים דברי הירושלמי, צרת סוטה, ר' יוחנן אמר אסורה מריח ערוה פירוש כיון דכתיב בקרא ונטמאה ליבם א"כ פטורה מן החליצה ומן היבום, וא"כ נשארה באיסור אשת אח, וס"ל אשת אח מנפילה זו פוטרת צרה, דצרת אילונית אסורה, אם לא דנימא אילונית אין נופלת ליבום דאף צרת בתו אילונית מתיבמת, אבל בלא האי טעמא היתה אילונית פוטרת צרה, וא"כ בסוטה פוטרת צרה מטעם ריח ערוה, היינו צרת אשת אחר ולפי זה יהי' הדין דספק סוטה ג"כ צרתה אסורה, דהוי ספק צרת ערוה אשת אח, אכן רב סבר דאילונית אין פוטר צרה (אף אם נימא דצרת בתו אילונית אסורה דאילונית מקריא דנופלת ליבום) דאשת אח מנפילה זו אין פוטר צרה, א"כ מקרא דונטמאה ליבם לא נוכל למילף שתפטר צרה, ורק מונטמאה קמא דאתי לאשמעינן דטומאה כתוב בה כעריות, וכיון דאשמעינן קרא דנאסרה לבעל כערוה, א"כ מק"ו דבמותר לה נאסרה ילפינן נמי לגבי יבם טומאה כעריות, משו"ה פוטרת צרה, וא"כ זהו דוקא בשיש עדים נעשה האיסור כערוה, אבל בלא עדים לא נעשה האיסור כערוה, וכדביארנו למעלה, וא"כ בספק סוטה דאף אם קמי שמיא גליא שזינתה לא נעשית כערוה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, משו"ה בספק סוטה צרתה מותרת להתיבם, ושם בירושלמי מקודם מסתפק בזה, וע"כ מייתי דפליגי בזה ר"י ורב.