אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ט

סימן ח

בדין צרת סוטה

דף י"א. אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתוב בה כעריות, ופרש"י ותוס' דפטורות מן החליצה ומן היבום, וכן כתב הרמב"ם בפ' ו' מהלכות יבום הי"ט, ז"ל, אשה שזינתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום, וכן צרתה, כאילו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתיב בה עריות שנאמר והיא נטמאה.

אכן קשה מסקנת דבריו שמסיק שם, ז"ל, אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים שאינה בת שתי' אלא בת גירושין הרי זו חולצת ולא מתבימת ואם היתה לה צרה הרי צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת עכ"ד הרמב"ם וקשה כיון דבודאי גם צרתה נפטרה א"כ בספק סוטה הרי צרתה ספק צרת ערוה, וא"כ איך תתיבם, הא אם יבא אלי' ויאמר שזינתה הרי צרתה ג"כ פטורה, וא"כ הרי היא ספק צרת ערוה.

והנה הרא"ש הביא קושית תוס' שהקשו כיון דסוטה ודאי חשוב לי' רב כערוה, א"כ סוטה ספק הוה לה לחשב כספק ערוה, וא"כ היכי פריך בסוטה על ספק סוטה, ותתיבם יבומי, הא ספק ערוה היא, ופירש הרא"ש כיון דהא דסוטה ודאי חשוב כערוה משום דטומאה דידה כתוב בלשון לאו, לא יוכל כו' אחרי אשר הוטמאה, וסוטה ספק, כתיב טומאה דידה בלשון עשה, אינו אפילו ספק ערוה, דהא דעשה הכתוב בסוטה ספק, את הספק כודאי, הוא בעשה ונסתרה והיא נטמאה, ובזה דחה סברת הראב"ד שפסק כסוגיא דמס' סוטה דבעיא חליצה מטעם אילו איתא לבעל מי לא בעיא גט, וכתב דלפי סברתו שחילק בין סוטה ודאי דכתיב טומאה דידה במקום לאו לסוטה ספק דטומאה דידה כתיבא במקום עשה, לא פליגי הסוגיות דיבמות וסוגיא דמס' סוטה אהדדי, וסוגיא דיבמות מיירי בודאי סוטה, וסוגיא דסוטה מיירי בספק סוטה.

הנה תירוצא דהרא"ש אינו מובן, דא"כ ספק ערוה תתיבם צרתה משום דכרת ולאו דידה כתיבא בודאי, לא בספק, אלא אף דכרת דערוה כתיבא בודאי ערוה, בספק ערוה הוי ספק כרת, א"כ בסוטה ספק, נהי דטומאה דידה כתיבא במקום עשה, אבל מספק ערוה לא נפקא, היינו מספק לאו דלא יוכל, אכן להרמב"ם בלא זה קשה, דהרי כתב הא דטומאה כתיב בה כערוה מקרא דוהי' נטמאה א"כ הרי דטומאה דכתוב בה כעריות הוא במקום עשה, ובודאי דתקשה סוגיא דסוטה דפריך ותתיבם יבומי, הא ספק ערוה היא.

א

ונראה לי לתרץ דהנה תוס' בריש נדה ובנזיר הקשו, כיון דקי"ל ספק טומאה ברה"י ודאי טמא, א"כ איך.

אמרינן בשני נזירים שנזרקה טומאה ביניהם דשניהם מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה, כיון דודאי נטמאו יביאו רק קרבן טומאה ונראה דהא דפשיטא להו לתוס' בכל מקום דהא דאמרינן ספק טומאה ברה"י טמא הוא בתורת ודאי, להרמב"ם דס"ל בכל מקום ספיקא מן התורה לקולא, לית לי' האי כללא, אלא דס"ל הא דספק מן התורה לקולא הוא בכל הספיקות, אבל ספק טומאה אסרה התורה את הספק הזה באיסור ודאי מטעם שצותה התורה לחשוש להספק, אבל לא בתורת ודאו אלא בתורת ספק, ואין להקשות הא קאמר בגמ' עשה הכתוב ספק כודאי, דמשמע דהספק הוא כהודאי, דא"כ גם לתוס' יקשה דסבירא להו לתוס' והרא"ש דאין בספק סוטה טומאה ודאית לענין חליצה, ע"כ דלאו דוקא כודאי, ה"נ להרמב"ם דאסרה התורה משום הספק כודאי, אבל האיסור רק משום הספק שאמרה התורה שיחשוש בשביל הספק.

והנה עיקר ראית התוס' דספק טומאה הוי ודאי טמא, מדשרפינן תרומה על ספק הזה, שהרי בריש נדה מקשה על ר"ש אמאי אית לי' תולין, ישרפו כדין כל ספק טומאה ברה"י, הרי דס"ל ספק טומאה ברה"י שורפן, הרמב"ם יסבור כיון שאסרה התורה לאכול מפני הספק שמא טמא ורכיב עלה איסור דאורייתא מספק, משו"ה שורפין וכדאיתא בגמ' פסחים דף ט"ו, דבשבע הכל שורפין תרומה טהורה עם הטמאה, דכיון שיש על התרומה איסור דאורייתא לאכול, כבר אין על זה דין דמשמרת תרומתו ומותר לטמאה בידים ה"נ כיון שיש על התרומה איסור דאורייתא לאכול מטעם הספק משו"ה מותר לשורפה.

ואין להקשות איך ישרפו את התרומה שנטמאת בספק, שמא יבא אלי' ויטהרנה, דהא גם לדברי התוס' יקשה, הא האי חששא שמא יבא אליה ויטהרנה הוא גם לדברי התוס', ואין לומר דלדברי התוס' ניחא דכיון דספק טומאה ברה"י החזיקה התורה לודאי, א"כ גם זה הדין דלא נחשוש שמא יבא אלי' ויטהרנה, הוא בכלל דאין לנו לחשוש שמא יבא אלי' ויטהרנה, שהרי אמרה התורה שנחזיק לודאי טומאה, וא"כ לא יבא אלי' לטהרה, דהא כתבו התוס' דלקולא לא אמרינן עשה הכתוב ספק כודאי, עיין בתוס' ד"ה צרת, ולכאורה הא זה קולא הוא דמותר לשורפה, ואף אם נאמר דאין זה מקרי קולא מה שמותר לשורפה שהרי בטמאה החיוב לשורפה, עכ"פ תקשה בהנך ששה ספיקות שתקנו באושא לשרוף עליהן תרומה שהם רק מדרבנן וא"כ יקשה נהי דכיון שאסרו רבנן הוי עלה איסור דאורייתא, וממילא מותר לשורפה דכיון שיש איסור ודאי מדרבנן, אבל עכ"פ זה לא יוכלו רבנן לומר שבודאי הוא טמאה, וא"כ הרי יש לחשוש שמא יבא אלי' ויאמר טהורה היא, דרבנן יוכלו רק להטיל איסור ודאי, אבל לא לשנות את המציאות ולומר שבודאי בגד עם הארץ ישבה עליהן אשה נדה, או שהמי רגלים ודאי של אדם הם ושל זב הם, שמא יבא אלי' ויאמר דבהמה היא, וא"כ מן התורה יש איסור לשורפה, ואיך עקרו חכמים דבר מן התורה בקום ועשה, ובודאי דזה דוחק לומר דזהו בכלל למיגדר מילתא, דא"כ הי' להגמ' לתרץ ביבמות לקמן דמקשה מתורם מעציץ נקוב על שאינו נקוב וכל הנך קושיות, יתרץ דזהו למיגדר מילתא, ע"כ דלא שייך בכה"ג למיגדר מילתא.

וע"כ צריך לומר דהאי חששא שמא יבא אלי' ויטהרנה הוא רק מדרבנן, ויש מקומות שחששו ויש מקומות שלא חששו, ובספק טומאה ברה"י כיון שהוציאה התורה את הספק מן הכלל, ואסרה אותו מטעם שיש לחשוש להספק, לא החמירו בזה חכמים לחשוש שמא יבא אלי' ויטהרנה, כיון דמן התורה מותר לשורפה, ומצוה לשורפה כדי שלא יבא לידי תקלה, אחרי שאסורה מן התורה לאכול, ורק היכא שהיא תלוי' בטומאה דרבנן, היכא שלא החמירו רבנן לעשות כודאי חששו שמא יבא אלי' ויטהרנה, ועיין בבכורות ל"ד דר' יהושע ס"ל תרומתי כתיב, חדא דתלוי' לא אמר רחמנא עבד לה שימור.

עכ"פ הרמב"ם סבירא לי' דהאי דאמר רחמנא ספק טומאה ברה"י טמא, היינו דאמרה התורה שאסור מספק שמא נטמא, אבל לא שהיא ודאי שניטמא, א"כ בודאי ניחא להרמב"ם מה ששניהן מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה, שהרי זהו הדין שאמרה התורה לחשוש שמא נטמאו, וזהו דין התורה שיביאו קרבן טומאה וקרבן טהרה.

ב

והנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ב, המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ואח"כ בא עלי' הרי זו לוקה משום זונה ואעפ"י שעיקר העדיות בעד אחד, כבר הוחזקה בזונה עכ"ד הרמב"ם, וכבר תמהו מדוע לא כתב הרמב"ם דאף אם בעלה ישראל לוקה משום טומאה, ומה שכתב המ"מ דהרמב"ם ס"ל דכיון דפשט המקרא דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה מיירי במחזיר גרושתו לאחר שנישאת, אף שבכלל זה דלא יקחה אחרי הוטמאה, אין לוקין על זה משום דהוי לאו שבכללות, ורק על מחזיר גרושתו לוקין משום שהוא פשוטו של מקרא. משו"ה לא מנה הרמב"ם הלאו הזה במנין הלאוין עכ"ד המ"מ, הנה הרמב"ם בפי"א מהלכות גירושין הלכה י"ד כתב ז"ל, ובכלל לאו זה, שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו ולוקה עליו שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי היא נטמאה, הרי דסבר הרמב"ם דלוקין על לאו זה, ומה שלא מנה הרמב"ם זה בכלל הלאווין, הוא דס"ל להרמב"ם דהכתוב קרא טומאה לבעל הן מה שנישאת אחר שגירשה והן מה שזינתה תחתיו, והוי כמו נטמא בטומאת מת וטומאת שרץ דאסור לכנס למקדש, דהוי חד לאו שאסור לטמא מת או טמא שרץ לכנס למקדש, כן אסרה התורה לבעל הן אם ניטמאת מזה שקידשה אחר לאחר גירושין והן אם זינתה תחתיו, וחד לאו הוא, עכ"פ סבר הרמב"ם דלוקין על לאו דטומאה, וא"כ תקשה אף בבעלה ישראל והעיד עד אחד ובא עלי', ילקה משום לאו דלא יוכל כו' אחרי אשר הוטמאה, ואמאי כתב הרמב"ם רק לאו דזונה.

והנראה לי, דהנה קיי"ל דעדי קידושין הם לקיום הדבר, היינו דאם לא היו עדים בשעת מעשה לא חלו הקדושין. ואף שהוא והיא יודעים שנתקדשה, מותרת להנשא, דבלא עדים לא חל הקדושין, ובגמ' כתובות דף ט' הי' סבר מעיקרא דאף אם הבעל ראה אשתו זינתה לא תאסר עליו, דכיון דאין דבר שבערוה פחות משנים ועדים בדבר ערוה הוי לקיום הדבר, ה"נ בלא עדים לא תתסר על בעלה, עיין שם בתוס' ד"ה ומי אמר ר' אלעזר, רק כיון דחזינן דע"י קינוי וסתירה נאסרה לבעלה, ולדברי הרמב"ם ע"י קינוי וסתירה הוי רק ספק, ואעפי"כ נאסרה לבעלה, חזינן מזה דאסרה התורה אותה לבעלה אף אם היתה המעשה בלא עדים, וא"כ העדים דבעינן בלאסור אותה לבעלה ע"י מעשה הזנות ע"כ דבעינן רק לידיעת הדברים, אבל לא לקיום הדברים.

והנה הא דאמרינן דמשו"ה צרת סוטה אסורה משום דטומאה כתיב בה כעריות, והיינו משום דכתיב בה ונטמאה, ולכאורה מאי ראי' מקרא דכתיב ונטמאה, הא אם היא זינתה הרי היא ערוה דהא היא אשת איש, וא"כ כמו דאם עבר אחד על כל העריות קראה רחמנא טומאה דכתיב אל תטמאו בכל אלה, ה"נ אם אשת איש זינתה כתב קרא נטמאה, היינו שעברה על איסור אשת איש, אבל מנא לן דקאי קרא לומר שנאסרה לבעלה משום טומאה לבעלה, דהא לכאורה קרא דנטמאה הוי כמו אילו הי' כתוב זינתה, דאשמעינן קרא דאם זינתה אסורה לבעלה, ואם ספק אם זינתה אסורה עד שתשתה, דהרי זנות שלה בודאי הוא טומאה, שהרי אם זינתה עברה על איסור ערוה שהוא טומאה, אבל מנא לן דנאסרה על בעלה איסור טומאה.

וצריך לומר דהא דאמרינן טומאה כתוב בה כעריות, הוא מונטמאה קמא דכתיב בקרא, ושכב איש אותה שכבת זרע ונסתרה והיא נטמאה, וכיון דכבר כתיב בקרא שכב איש אותה, א"כ והיא נטמאה הפירוש דגלי קרא דהשכיבה עושה אותה טמאה לבעלה, אבל שארי ונטמאה דכתיב בפרשה דילפינן אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, שם הפירוש אם זינתה אז אסורה לבעלה, וחד דאסורה לבועל, וחד דמועיל הזנות לאסור בתרומה, אבל שם אין הפירוש ונטמאה לבעלה, אלא אם נטמאה היינו שעברה על איסור אשת איש הוא, שהוא טומאה משום איסור ערוה שעברה, וקרא דבתרה, ועד אין בה, דדרשינן שנים אין בה, אלא אחד, קאי אדלקמן, היינו על, והיא לא נתפשה, וכן מוכח בסוטה דאמר, ומי מצית אמרת דועד אין בה דלא מהימן, והא כתיב והיא לא נתפשה, ולא פריך מקרא דלמעלה דוהיא נטמאה, אלמא דנסתרה והיא נטמאה קאי בעדים, ופירש הכתוב בין אם נסתרה בין שהיא נטמאה, היינו שראו עדים, ולמה שינה הכתוב אחרי שכבר כתיב ושכב איש אותה, והי' לכתוב רק ונעלם, אלא בא הכתוב לגלות דנטמאה לבעלה ע"י ששכב איש אותה היא טמאה לבעלה, וגלי קרא דלבעלה היא טמאה כעריות, וכיון דהאי קרא מיירי בעדים. א"כ אימתי אמרינן טומאה לבעלה כעריות דוקא בעדים, דכיון דהאי טומאה לבעלה כערוה, א"כ נעשית ערוה לבעלה דוקא ע"י עדים, אבל בלא עדים כגון ע"י קינוי וסתירה לא נעשית ערוה לבעלה, ורק איסור נאסרה, דהרי אמרה תורה שתשתה, הרי דחזינן דאיסור יש אף בלא עדים אבל ערוה לבעלה לא נעשית בלא עדים משו"ה אמרינן דלאו דאחרי אשר הוטמאה הוא דוקא בעדים, ומשו"ה אם יש רק עד אחד כתב הרמב"ם דאינו לוקה אלא משום זונה ולא משום טומאה.

ג

והנה הראב"ד השיג על הרמב"ם, ז"ל, כתב הראב"ד ז"ל אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה, דכל אונס בעד אחד לא קרינן בו זונה אלא משום טומאה, והכי איתא ביבמות בלישנא בתרא דרבה עכ"ל, וכבר כתב המ"מ לתמוה על השגת הראב"ד, דהא הרמב"ם לא מיירי בשנאנסה, ולא הזכיר כלל אונס.

ונראה לי דהשגת הראב"ד הוא להקשות על הרמב"ם דס"ל דאיסור טומאה הוא דוקא בעדים אבל בלא עדים לא, א"כ תקשה קרא דועד אין בה דילפינן דאסורה בישראל בעד אחד היכא דלא נתפשה, ובכהן אסור אף בנתפשה אף בעד אחד שהרי מהאי קרא ילפינן דדוקא אשת ישראל אם נתפשה מותרת אבל אשת כהן אף שנתפשה אסורה, ומיירי בעד אחד ללישנא בתרא דרבה דס"ל דבאונס לא קרינן זונה, משום מאי תאסר באונס בכהן, ומשום מאו תתסר בעד אחד בישראל, הא לדידי' זונה ליכא באונס, ומשום טומאה לדברי הרמב"ם בעד אחד אין כאן טומאה, א"כ משום מאי תתסר באונס בכהן, ע"כ דגם בעד אחד יש כאן משום טומאה.

אכן על הרמב"ם לא קשה, דלהרמב"ם כפי שביארנו יש איסור בסוטה היכא שהי' בלא עדים, וזה ילפינן מהנך ונטמאה דכתיבי ג' פעמים, דגלי קרא דאם נסתרה וספק שמא נבעלה אסורה לבעלה ולבועל ולתרומה בלא השקאה, ויש עוד דין דאסורה לבעלה מפני טומאה שנטמאה לבעלה, וזה הדין דוקא ע"י עדים, וא"כ לא קשה ללישנא בתרא דרבה, דבאונס אין כאן איסור זונה, אבל איסור סוטה לבעלה יש כאן בכהן אף באונס, מקרא דוהיא לא נתפשה ילפינן איסור אף באונס, ולא משום זונה, אלא איסור בעלמא, וכן באשת ישראל אם בא עד אחד שנטמאה ילפינן מהאי קרא איסור ולא טומאה.

לפי זה שפיר מיושב מה שפסק הרמב"ם דאם יש עדים שנבעלה דאז חל דבר ערוה, שאסורה לבעלה מטעם טומאה כעריות, וזה אמרינן ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן, וכיון שעל הבעל הוי ערוה, גם על היבם הוי איסור ערוה, משו"ה הוא וצרתה פטורה מן החליצה ומן היבום, אכן בסוטה ספק שאין עדים, הא אף אם קמי שמיא גליא שזינתה, לא נאסרה לבעלה טומאה כעריות, ורק איסור יש בה לבעלה, וא"כ גם ליבם יש רק איסור ולא ערוה, וכיון דהוי רק איסור, הא אין פוטרת צרה דלא עדיף מחייבי לאוין, וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דהיא חולצת, שאם זינתה, הא נאסרה באיסור לבעלה, וממילא אסורה להיבם, אבל רק איסור ולא ערוה, משו"ה צרתה מתיבמת, דאף אם קמי שמיא גליא דזינתה, לא נאסרה על בעלה כערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים. [הגהמ"ח ז"ל כוון בחידושו זה להרא"ה המובא בשט"מ כתובות ד' ט'].

לפי דברינו יתישב מה שהקשה אחד, דבגמ' סוטה בעי, מהו שיתנה אדם על נשואי אחיו, והקשה הא ממ"נ אם זינתה הא איננו אשתו, שהרי היא סוטה ואין עולה ליבום, וא"כ הא לאו אשתו היא, ואיך ישקה אותה, אכן לדברינו דכיון דאין עדים, א"כ הא אין כאן איסור ערוה אף אם זינתה, ורק איסורא בעלמא שנאסרה על היבם, והאי איסורא שחל על היבם חל גם עליו מטעם ק"ו, במותר לה נאסרה באסור לא כש"כ, אבל כיון דעל הבעל הוי רק איסור לא כערוה, גם עליו על היבם הוי רק איסור, ומן התורה מתיבמת כדין חייבי לאווין, אבל בביאה שני' אסורה, משו"ה אם קמי שמיא גליא דזינתה, אשתו של יבם היא ואסורה לו, משו"ה יכול לקנא לה.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה