אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן כו · ג

ב

ואפשר לתרץ דברי הרמב"ם שכתב בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה ו' ז"ל, הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחר הקדש ה"ז אסור, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל, א"א במס' ע"ז אוקמה של חבירו בשעשה בה מעשה עכ"ל, וכבר הקשו זאת מפרשי הרמב"ם גם מגמ' דזבחים דפרק בתרא דף קי"ז, דאיתא התם, בשלמא רובע משכחת לה דאקדשנהו מעיקרא והדר רבע, אלא מוקצה ונעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הרי דאמרינן דאם הוא של הקדש אין נאסר בנעבד, ואיך כתב הרמב"ם דאף לאחר ההקדש נאסר אם נעבד.

והנראה דהרמב"ם מדייק לשון דקאמר, אלא אמר רבא ובגמ' מצינו לשון אלא, אם אחד אוקי ברייתא או מתניתין באופן אחד ואופן זה איפרך, קאמר אלא, דמפרש להברייתא או המתניתין או המימרא באופן אחר, אבל אם אחד מקשה ובא חבירו ומתרץ מאי שייך בזה לשון אלא אמר רבא, אחרי דמקשה הוא ר' זירא, ורבא מתרץ, לכן מפרש הרמב"ם כן, דהנה מעיקרא פריך על הא דתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, מברייתא דקתני איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין באונס בין ברצון, היכי דמי לאו כגון שאנס בהמת חברו והשתחוה לה, ואמר רמי בר חמא לא כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמה דידי', וע"ז קאמר מתקיף לה ר' זירא אונס הוא ואונס רחמנא פטרי', אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם, ומפרש הרמב"ם דרבא דחי בין דברי רמי בר חמא דאמר דדוקא אם השתחוה לבהמה דידי' הוי נעבד, אבל לא לבהמת חבירו, דאיהו סבר דמחויב מיתה אם השתחוה באונס, א"כ ע"כ דנעשה הבהמה ע"ז ע"י השתחואה, א"כ לבהמת חבירו, דאין אדם עושה את בהמת חבירו לע"ז, לא נאסרה מטעם נעבד, ור' זירא ס"ל דאף בהשתחואה לבהמה דידי' לא הוי ע"ז, דאונס לא הוי כלל ע"ז, ורבא אמר הכל היו, פירוש בין אם השתחוה באונס לבהמה דידי' בין השתחוה לבהמת חבירו, דאף שבאונס הרי לא עשה הבהמה לע"ז, ואעפי"כ עבודה הוי, והוי בכלל לא תעבדם, ואפילו לא נעשית הבהמה ע"ז שהרי הבהמה איננה שלו, וגם הא הוי באונס, ואעפי"כ הוי בכלל לא תעבדם דעבודה הוי אף שאינה שלו, ואף באונס, דאין דין נעבד שיחול על הבהמה שם ע"ז אלא כיון שעבדו אותה מקרי נעבד, וא"כ אף אם אין הבהמה שלו אסורה, והא דתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, לפי זה לא קאי כלל על דין נעבד לגבוה, אלא על איסור תלוש להדיוט.

ואולי זהו כונת הכ"מ שכתב ז"ל, כתב הראב"ד ז"ל אמר אברהם במס' ע"ז אוקמה בשל חבירו כשעבד מעשה, ולדעת רבינו י"ל דהתם לאסרה להדיוט, אבל לגבוה אעפ"י שלא עשה בה מעשה נאסרה כו', והקשה הלח"מ הא אי אפשר לומר כן דלחזקי' הא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר דאוקמה בדלא עשה בה מעשה, ע"כ לגבוה, דאי להדיוט א"כ היכי קאמר שלו אסור, הא מדאסר רחמנא נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, אכן לדברינו אליבא דחזקי' דשני בשעשה מעשה בודאי דהוא סובר כסברת רמי בר חמא, דדוקא אם חל על הבהמה שם ע"ז נאסרה, אבל אם לא חל שם ע"ז על הבהמה לא נאסרה, וא"כ של חבירו לא נאסרה מטעם נעבד, אבל רבא משני דהכל היו בכלל לא תעבדם אף בבהמת חבירו באונס אף דלא חל שם ע"ז על הבהמה, אעפי"כ נאסרה, ואליבא דרבא הא ברייתא דקתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, מיירי להדיוט, ולא מיירי כלל בבהמה, אלא בחפצים.

נמצא למסקנת רבא נעבד אסור אף בשל חבירו, והא דפריך בזבחים אלא נעבד ומוקצה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, פריך למ"ד דאף נעבד אין אסור אם אינו שלו, לדידי' פריך, ועכצ"ל דלאו לכו"ע פריך, שהרי מוקצה כתב הרמב"ם דבעינן דוקא שיעשו בה מעשה והראב"ד כתב רק שיש גירסא אחרת, אבל לא אמר הראב"ד שהלכה כאותה גירסא, והרי הרבה אמוראים סברי דע"י מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו, והראב"ד פסק הכי, ועכצ"ל להנך פוסקים דהגמ' פריך להנך דסבירא להו אין אדם אוסר דבר חבירו אפילו ע"י מעשה, א"כ להרמב"ם הא דפריך מנעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הוא אליבא דרמי בר חמא ור' זירא, דסברי דנעבד הוא ג"כ חלות שנעשה הבהמה ע"ז, אבל אליבא דרבא קשה רק ממוקצה למאן דס"ל אין אדם אוסר דבר חבירו אפילו ע"י מעשה.

וא"כ לפי דברינו ניחא מה דאמר רבא הכל היו, וקאמר בגמ' אלא אמר רבא, דרמי בר חמא הא אוקי באנסוהו והשתחוה לבהמה דידי', אבל רבא מוקי בין בהמה דידי' בין באונס אפילו בהמת חבירו, והא דקאמר ביבמות אלא, משום אשגירתא דלישנא דע"ז. וכמו דאיתא בגמ' מעילה דף ה' דמשום דבמשנה אחת שנה קבלו פסולין וזרקו פסולין ושם הוא דוקא, שנה גם במשנה שני' דשם הוא לאו דוקא.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה