לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יט · ג
ולפי דברינו יש לבאר דברי הר"א ממיץ בסוף נדרים גבי האומרת טמאה אני לך, שהקשו הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ותירץ הר"א, דלא מצינו זונה שהיא אסורה לכהן, והקשה בתוס' הא כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת, אכן לדברינו הדברים מיושבים, דהנה בפירוש דכל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת, יש לפרש בב' אופנים, או דקאי על הלאו. דהלאו שהוא מוזהר גם איהי מוזהרת נמצא דכיון דאיהו מוזהר בלאו דזונה לא יקחו, גם איהי מוזהרת שלא תיקח לו, או דקאי על הביאה, דביאה שאיהו אסור אסור לה להנשא ליבעל לו ביאה שהוא אסור ומוזהר בה, והנה בכתובות דפריך, וניתי עשה ונדחי ל"ת, ומשני משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ועיין שם בתוס' שמקשו מכבוד אב דלמה לן קרא דלא דחי, הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, ועיין בתוספת ישנים שתירץ דהכא הא גבה אין עשה ונמצא היא עוברת על ל"ת, ולכאורה יקשה על הנך ראשונים דאיך מפרשי' כן בגמ', כמו רש"י ורשב"א ושארי ראשונים עליהם יקשה באמת מאי פריך בגמ' וניתי עשה ונדחה ל"ת (וכדברינו דהקושיא א"כ הא היא ראוי' לקיימה) הא היא עוברת בל"ת, אכן לדברינו כל הראשונים סברי דהאי כללא דכל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת, קאי על הביאה, דביאה דאיהו מוזהר גם היא מוזהרת נמצא דהאי ביאה דהמאנס מותר בה מטעם דלגבי' דחי עשה את ל"ת, גם עלי' אין איסור, משו"ה פריך ניתי עשה ונדחה ל"ת, ותהא ראוי' לקיימה, ופריך מגרושה או זונה לכהן הדיוט, אכן תוס' ישנים סברו דהאי כללא דכל היכא דאיהו מוזהר קאי על הלאו, וכיון שגם איהי מוזהרת על הלאו ואצלה אין עשה, משו"ה לא דחי.
נמצא דהר"א ממיץ ג"כ יסבור דהאי כללא דכל היכא דאיהו מוזהר היא ג"כ מוזהרת רק על הביאה ולא על הלאו, וגם סבירא, דהאי איסורא דונטמאה, הוא ג"כ עיקר האיסור שנאסרה ונטמאה לבעל, וכיון דהבעל מוזהר על הביאה, היא ג"כ מוזהרת עליו, אבל היכא דהבעל אין מוזהר על הביאה אף מטעם דלא הוי לי' למידע ונתהפך אצלו האיסור להיתר, גם על האשה אין איסור, הן בסוטה לבעלה, והן באיסור זונה לכהן, משו"ה כיון דאמרו רבנן עיני' נתנה באחר ואין להבעל לחשוש לא באשת ישראל שאמרה ברצון ולא באשת כהן שאמרה נאנסתי, הוי אצלו היתר, ס"ל להר"א ממיץ דבכה"ג אין עלי' איסור.
לפי זה מבוארים דברי רש"י, דהנה הא לעיל ביארנו דאימתי נתהפך האיסור להיות היתר, דוקא היכא שאין עליו איסור כלל, אבל אם יש עליו איזה דין שלא הי' לו לעשות, אף שהוא רק מדין דרך ארץ אז נתגלגל עליו האיסור ולא נתהפך להיות היתר, מעתה יהי' הדין גבי בועל היכא דאין על הבעל לחשוב כלל, דאז אף אם קמי שמיא גליא שנטמאה אין על הבעל איסור כלל, גם להבועל מותר אף שהוא יודע, אכן הרי איסורו מטעם ליתא דהבעל, ולבעל היא מותרת, אבל אם הי' באופן שעל הבעל מצוה לגרשה מטעם שהי' לו לחשוש, אף שאין איסור, עכ"פ מצוה מן התורה יש ולא נתהפך גבי הבעל האיסור להיתר, וא"כ לבועל שהוא יודע האמת אסור לו, לפי זה גבי אותה מעשה אילו לא הי' עדים רואים את הדבר מכוער שנסתרה והובאה לביתו אז היתה מותרת גם לאותו צדיק, אף שהוא יודע הדבר, דאחרי שאין לאורי' לחשוש כלל, הרי לא נאסרה על אורי', וכל שלא נאסרה על אורי' לא נאסרה גם לאותו צדיק, אבל כיון דהרבה עדים ראו את הדבר מכוער שהובאה לסתירה, א"כ הי' על אורי' מצוה מן התורה לגרשה, אף שאין איסור שהרי לא הי' קינוי, אבל לא גרעי מפרוצה ומשארי עוברת על דת, וכיון שמצוה מן התורה לגרשה, לא נתהפך האיסור להיתר גבי אורי', וא"כ אף שלא ראו עדים המעשה אבל אותו צדיק שידע הדבר לא הי' מחזיקה.