לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יט · ב
והנה בגיטין איתא, דאם היא פרוצה יוצאת בשוק וראשה פרוע זו מצוה מן התורה לגרשה, והיינו דילפינן מקרא דקרי לשני אחר, שאינו בן זוגו של ראשון, או מקרא דשנא שלח, והנה הגרעק"א בסימן קי"ד הקשה על דברי הראב"ד שכתב דהיכא שהודית ששמשתו נדה אינה מפסדת כתובה משום דאין אדם משים עצמו רשע. והקשה ממתניתין דאמרה טמאה אני לך דמפסדת כתובתה אלא אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע.
ונראה לי, דהנה הא דאמרינן דאם משמתו נדה הפסידה כתובתה, אין הטעם מפני שכיון שהכשילתו בדבר איסור הפסידה כתובתה, דאטו אם אחד חייב למלוה כסף ואח"כ יברר שהמלוה הכשילו באיסור אכילת חזיר, האם בשביל זה יפטור מחובו, מה ענין זה לזה, בשביל שהכשילו באיסור ישא עונו בידי שמים, והחוב שהוא חייב לו צריך לשלם, ואם איננו משלם רשע הוא וע"כ דמשמשתו נדה מפסדת כתובתה הוא משום דכיון דדין דוספרה לה נתנה התורה לה נאמנות וכיון ששמשתו נדה יכול לומר אין אנו מאמינך, ומעתה אי אפשר לו להיות עמה, וא"כ היא גרמה שצריך לגרשה, משו"ה הפסידה כתובתה, שהרי היא הביאה לידי כך שיצטרך לגרשה, נמצא מה דמפסדת כתובתה בשמשתו נדה הוא משום שאבדה נאמנותה וגרמה שיצטרך לגרשה, וכן במאכילתו שאינה מעושר ולא נטלה חלה, הוא שזה מהמלאכות שהאשה עושה לבעלה, וכיון שאין לה אמונה והיא גרמה שיהי' לו הדין לגרשה, משו"ה הפסידה כתובתה, וכל זה היכא דמעשי' גרמו שיצטרך לגרשה, אבל היכי דכבר מחוייב לגרשה וליתן כתובה ומעשיה לא גרמו שיצטרך לגרשה בודאי דבשביל שהכשילתו באיסור, לא תפסיד כתובתה.
ותמוה לפי זה דברי החידוש הגרעק"א בכתובות דף י"ב שכתב ז"ל, תו יש לומר בממ"נ דאם תחתיו נאנסה הכשילתו באיסור ואבדה כתובתה כמו במשמשתו נדה, ולדברינו לא דמיא כלל, התם גרמה שיצטרך לגרשה, כיון שאבדו אצלו נאמנות שהוא אינו רוצה לסמוך עוד עלי' ובלא זה היתה מותרת לו, אבל הכא בנאנסה תחתיו דכבר מחויב לגרשה וליתן כתובה, ובשביל שהכשילתו באיסור, האם בשביל זה תאבד כתובתה, כיון דמעשי' לא גרמו שיצטרך לגרשה, שהרי בלא"ה הי' מחויב לגרשה, א"כ כתובתה לא הפסידה.
עכ"פ הא דמשמשתו נדה דהפסידה כתובתה, מה דמפסדת כתובתה הוא משום שאבדה הנאמנות, אכן באשה מזנה תחת בעלה, התם הפסידה כתובתה משום דמעלה באישה, נמצא דלא דמי כלל האומרת טמאה אני לך דנאמנת להפסידה כתובתה, ובאומרת ששמשתו נדה סובר הראב"ד דאין אדם משים עצמו רשע ולא הפסידה כתובתה, דהתם נהי דעל עצמה אין מאמינין, אבל פלגינן דבורא, ולגבי זה שהפסידה כתובתה כיון דלדברי' עשתה מעשה שהפסידה כתובתה, נאמנת, אבל הכא מה שתפסיד הכתובה הוא אם נאמין שאבדה הנאמנות, דהמעשה בעצמה אין גורם שתפסיד הכתובה, רק אם תאבד נאמנותה, א"כ כמו שאין אדם משים עצמו רשע ליפסל לעדות, כן אין אדם משים עצמו רשע לפסול נאמנותו, משו"ה אם אומרת ששמשתו נדה לא הפסידה כתובתה, דאין אדם משים עצמו רשע לומר שהפסידה ואבדה נאמנותה, ולפי זה הא דיוצאה וראשה פרוע הפסידה כתובתה הטעם משום דמצוה מן התורה שיחשוש כיון דהיא פרוצה שמא נטמאה, דמשום שעושה איסור משום זה לא תצא בלא כתובה היכא דאין זה נוגע עליו, ובנודרת ואינה מקיימת אמרו הטעם דמשו"ה תצא שלא בכתובה דמשום עון זה בנים מתים, וא"כ הדבר נוגע אליו, אבל משום שהיא עוברת איסור היכא דאין נוגע אליו, משום זה לא תפסיד כתובתה, וע"כ הא דעוברת על דת משום דאם היא פרוצה מצוה מן התורה לחשוש שמא נטמאה אף דאינה נאסרת אלא בקינוי וסתירה, אבל מצוה יש לחשוש, ואם שנא שלח, והיינו מצא בה דבר ערוה, היינו שאף שאין זה ערוה, אבל דבר של ערוה הוי.
לפי זה מיושב קושית התוס' שהקשה על פרש"י שפירש דמשו"ה פריך אותה מעשה מפני מה לא אסרוה, וכתב רש"י, שהרי הרבה עדים ידעו בדבר, והקשה בתוס' הא בודאי לא שימש בפני עדים, ופירשו בתוס' דהקושי' כיון שאותו צדיק הי' יודע לא הי' מחזיקה, ואנחנו הקשינו מדוע מיאן רש"י לפרש כן, אכן לדברינו ניחא, דהנה האיסור שנאסרה לבועל הוא משום דנאסרה לבעלה אבל אם לא נאסרה לבעל גם על הבועל אין איסור (לגמ' דידן כמו בנאנסה), ולפי דברינו, דהיכא דאין צריך כלל לחשוב אז אצלו האיסור נהפך להיות היתר ולא הוי אצלו כלל איסור, וא"כ אף אם ידע הבועל, כיון שהבועל יודע שאין הבעל יודע כלל וממילא אין על הבעל איסור כלל דיש לו לסמוך על חזקה ואין לו לחשוש כלל, אז גם להבועל מותר. [הגהמ"ח זצ"ל כוון בחידושו זה להריטב"א המובא בשט"מ בכתובות שם, ועיין עוד בשו"ת לבוש מרדכי ס' ל"ט שביאר בארוכה].