לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יח · ב
אכן בהאי דינא דמצוה הבאה בעבירה, יש לעיין אם הוי דאורייתא או דרבנן, והנה השאגת ארי' בסימן צ"ז הביא דברי הרמב"ם דאם אכל מצה שאסור לאוכלה לא יצא ידי מצוה, והקשה הא איתא בגמ' פסחים. ל"ה, יכול יצא אדם ידי חובתו בטבל כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, ואיסורה דחמץ להיכן אזלא, אמר רב ששת הא מני ר' שמעון היא דאמר אין איסור חל על איסור, ע"כ, והנה מהך ברייתא מוכח דבלא קרא דלא תאכל חמץ הוו אמינא דיצא, וע"כ או דהוו אמינא אף שעבר איסור טבל יצא משום דמצוה הבאה בעבירה הוי רק דרבנן, או כיון דאין לו אלא כזית מצה מטבל הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת, וא"כ הרמב"ם דפסק דאיסור כולל חייל, וא"כ מהאי קרא לא מצי למילף, ותקשה הא, או דאיסור מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא יוצאין, או היכא דאין לו אלא כזית מצה מטבל יוצאין ולא אמרינן אין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדיבור ואמאי כתב הרמב"ם דאין יוצאין.
ונראה לי, דהרמב"ם ס"ל כיון דילפינן מכל מושבותיכם דאין יוצאין בביכורים בירושלים, משום דכתיב מושבותיכם בעינן מצה הנאכלת בכל מושבותיכם, א"כ הרי אמרה התורה דבאיזו מצה יוצאין, דוקא במצה המותרת לאכול בכל מושבות, אבל אם לא היתה בכל מושבות אין יוצאין, מכל שכן היכא דאסורה בודאי דאין יוצאין, שהרי היא אסורה, ואף דיוצאין במע"ש בירושלים משום דיש לה היתר שאם נטמאת פודין אותה, היינו דאפשר דיש היתר, אבל היכא דהיא אסורה לא שייך לומר יש לה היתר, דהרי כשהיא באיסורה אין לה היתר, דיש לה היתר שייך לומר רק היכא דעתה מותר לאכול שהרי היא בירושלים אלא דאין לה היתר במושבות, אמרינן גם במושבות יש היתר אם נטמאת, אבל כשהיא באיסורה. הרי להאיסור אין היתר ואין לומר דזה גופא יהי' ההיתר משום דאין לו אלא כזית הזה, ועשה דוחה ל"ת, דכיון דהטעם רק משום דיחוי לא שייך יש לה היתר דאם נימא משום דיחוי ג"כ היתר הוי, א"כ הרי גם לבכורים יש היתר בכל מושבות היכא דלא יהי' לו אלא כזית מצה, וא"כ היו יוצאין בבכורים בירושלים, ע"כ דמה שיודחה האיסור מפני העשה לא מקרי היתר, משו"ה אף באין לו אלא כזית אין יוצאין, דבמצה שאין לה היתר. בלא העשה דמצה אין יוצאין, והברייתא לא סבר לדרשא דבכל מושבות, משו"ה איצטריך ללמוד מקרא דלא תאכל חמץ. אבל בהברייתא ג"כ מיירי היכא דאין לו אלא מצה טבל, דאל"ה לא איצטריך קרא, דהא הוי מצוה הבאה בעבירה, והך ברייתא סברה לה כר"ע מקמי' דהדר בי' והי' סבר דילפינן דאין יוצאין בבכורים מקרא דמצה ומרור, ולא דריש בכל מושבותיכם, משו"ה איצטריך ללמוד מקרא דלא תאכלו חמץ, אבל לדידן דקי"ל דדרשינן בכל מושבותיכם דהקפידה תורה שיהי' היתר, א"כ אם אוכל בעת איסורו אין לזה היתר.
משו"ה כתב הרמב"ם דאין יוצאין במצה אסורה ואף היכא דאין לו אלא מצה אסורה, דאם היכא דיש לו מצה של היתר בודאי דאין יוצא. כיון דאפשר בהתירא, הרי הוא עובר על האיסור, והוי מצוה הבאה בעבירה. וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מאיסורי מזבח, אין מביאין נסכים מן הטבל ומן החדש ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם דהוי מצוה הבאה בעבירה, והיינו משום שהמה איסור הנאה, ומה שהקשה שם בקונטרס אחרון, הא מצות לאו להנות ניתנו, נראה לי דזה לא אמרינן כי אם דוקא היכא שיש עליו רק חיוב מצוה לא דין ממון, אבל היכא שהחיוב ממון שנשתעבדו נכסיו לזה, בודאי דאם יביא איסור הנאה יהי' מצוה הבאה בעבירה, ואף דפורע חובו של חבירו מותר במודר הנאה היינו דוקא אם חבירו משלם בעדו, שאינו נותן לו אלא מסלק, אבל אם אחד יקח גוף דבר של איסור הנאה וישלם הוא בעצמו לבעל חובו בודאי אסור, והיכא דאביו הדירו מנכסיו, לוה ובע"ח בעצמו באין ונפרעין, אבל לו אסור ליקח ולשלם חובו, והכא היכא שהביא קרבן הרי נשתעבדו נכסיו להביא הנסכין, כדקי"ל האשה שהקריבה חטאתה יביאו יורשין עולתה, דנשתעבדו הנכסים, א"כ כשמביא נסכיו מכלאי הכרם, הרי הוא פורע חובו באיסור הנאה והוי מצוה הבאה בעבירה, עכ"פ מוכח מזה דהרמב"ם סובר מצוה הבאה בעבירה דאורייתא.