לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ו · ג
אכן לפי זה קשה מאד, דכיון דלדברי התוס' עיקר לימוד דכבוד אב אין דוחה ל"ת דשבת, הוא משום דאמרינן הנח כבוד אביך מפני כבוד שמים, שאתה ואביך מחויבים בכבוד שמים, א"כ מאי פריך בגמ'. אלא דקיי"ל בעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת נילף מהכא דלא דחי, מאי קושיא היא, הא הכא טעמא רבה איכא משום הנח כבוד אביך בשביל כבוד שמים, אבל בעלמא הא אין שייך לומר כן, והיכא דשייך בודאי ילפינן, ולכאורה היא תמיהה עצומה על דברי התוס'.
והנראה לי, דהנה התוס' בקדושין דף נ"ב ד"ה רב יהודה, כתב ז"ל, כדאמרינן באלו מציאות יכול אמר לו אביו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל כו', והיינו אל תחזיר שאמר לו עסוק בכבודי, דאל תחזיר בחנם לא איצטריך קרא עכ"ד התוס', ולכאורה אמאי לא איצטריך קרא, כיון דעל הבן לעשות רצון אביו משום מורא וכיבוד, א"כ לכאורה הוה אמינא דמצות כיבוד דוחה את לאו דהשבה, ואמאי לא איצטריך קרא, אכן אפשר לומר דמשו"ה לא איצטריך היכא דאמר לו אל תחזיר בחנם משום דהאב אינו עושה מעשה עמך, ומצאתי בהגרעק"א על ב"מ שכתב דהגהת מיימוני הקשה דלמה לי קרא, פשיטא שלא ישמע לו, דכיון דאמר לו אביו לעבור עבירה הרי אביו רשע ואין מחויבין בכבודו, ותירוצו של הגהת מיימוני אינו מובן, ועיין שם בדברי הגרעק"א שמסיק דכיון דאין דוחה עשה ול"ת אין כאן עשה כלל כיון שאביו רשע שמצוהו לעשות.
ולדידי הדברים תמוהים, אטו בדבור בעלמא נעשה רשע ואף אינו עושה מעשה עמך לא מקרי, כיון שאין עושה מעשה, ועיינתי בהגהת מיימוני פ"ו מהלכות ממרים שבאמת הוא אומר כן, ז"ל הגהת מיימוני ז"ל, מכאן למדנו שבדבור אין נחשב רשע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, שאם הי' נחשב רשע בדבור פשיטא שלא ישמע לו ולא הי' צריך פסוק לזה, ולא מצינו עונש בדבור אלא למסית בלבד, ולא אדע על מה כתב הגרעק"א דתירוץ דהגהת מיימוני אינו מובן, הא הדברים מאירים, דבדבור אין נחשב לאינו עושה מעשה עמך, ועיון ב"מ מ"ח ובתוס' שם ד"ה בעושה מעשה עמך.
אלא דיש עוד לבאר על מה הוסיף עוד הגהת מיימוני הא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, מאי שייך זה להכא, אכן פשוט דאילו הי' שליח לדבר עבירה, א"כ הי' האב המשלח העושה המעשה וא"כ הי' נקרא רשע, אבל השתא דקי"ל אין שליח לדבר עבירה, א"כ הרי האב איננו עושה מעשה, והיכא דלא עשה מעשה ורק דיבור בעלמא, אין נעשה אינו עושה מעשה עמך, משו"ה איצטריך קרא.
אלא דיש עוד להקשות, נהי דבעלמא אין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אבל הכא אילו הי' הדין דעשה דוחה ל"ת הי' הבן צריך לשמוע להאב, ונעשה שלוחו של האב, והוי כאילו עשה האב המעשה, וא"כ הדר קושי' לדוכתא איך היינו סוברים דעשה של כיבוד דוחה ומחויב הבן לשמוע לו והוי לי' שלוחו של האב והוי כאילו עשה האב המעשה, א"כ הי' האב עובר על חילול שבת ונעשה רשע, וא"כ בלא קרא היינו יודעים שאין מחויב לשמוע לו, שהרי לגבי' האב אין המעשה, ורק הל"ת הוא עובר, ואם נאמר כיון דאין הבן עובר אם הי' עשה דוחה ל"ת ממילא גם האב המשלחו אינו עובר על חילול שבת, כיון דאין עושה המעשה מחלל שבת שהרי דחתה העשה את הל"ת, א"כ למה לי' להגהת מיימוני להוסיף הטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, דאפילו הי' הדין שיש שליח לדבר עבירה ג"כ הכא לא הי' נחשב האב עושה מעשה רשע, שהרי שלוחו אין עושה מעשה רשע ואם נימא דסבירא להגהת מיימוני דאילו הי' שליח לדבר עבירה הי' האב רשע שהרי הבן שלוחו לעשות מלאכה בשבת, ואצלו אין עשה, ונמצא עובר על לאו בלא עשה, א"כ גם עתה תקשה למה לן קרא דלא דחי, הרי ממ"נ אילו הי' דוחה היינו שהי' חיוב על הבן לעשות, ממילא הי' האב עובר ונעשה רשע.
אכן נראה לי לבאר דברי הגהת מיימוני, כפי שביארנו בספרינו לבו"מ ב"ק סימן מ' לתרץ קושית הקצות על הא דהוסיף לו רצועה אחת הרי זה גולה, דמשמע דשליח בי"ד הוא הגולה, והרי גדול שבדינין מונה ומיירי דטעה דיינא, א"כ הוא עושה מה שהדיין מצוהו, ובשוגג לדברי התוס' יש שליח לדבר עבירה, וא"כ יהי' הדיין הגולה, ותירצנו שם, דאימתי הדין שנעשה שליח וחל הדין על המשלח, דוקא בדבר שהשליח עושה בשביל המשלח אבל בדבר שהשליח עושה מפני שחלות הדבר עליו לא נעשה שליח של המשלח. וכיון דאמרה התורה שופטים ושוטרים תתן לך, א"כ יש שופטים ויש שוטרים, ומה שבי"ד פסקו על השוטרים למלאות, מטעם שחל עליהם לקיים ומה שהם עושים אינו בגדר שלוחו דבי"ד שיהי' מעשה השליח כאילו בי"ד עושה, וגם אם הבי"ד שפסקו הדין מלקות על השוטר לקיים ולמלאות, שחובת עצמם הוא, וכיון שהשוטר המלקה הוא בשביל חיוב עצמו, לא נעשה כלל שלוחו של בי"ד שיהי' הדייין גולה.
לפי זה מבוארים דברי הגהת מיימוני, אילו הי' הדין דיש שליח לדבר עבירה, א"כ אם האב הי' שולח לחמר בשבת הי' נחשב כאילו הוא המחמר, והי' נעשה רשע בשביל זה, אבל השתא דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה א"כ אף אם הי' עשה דכיבוד דוחה ל"ת, לא הוי מעשה מחמר הל על האב, שהרי מה שהבן עושה לא בשביל האב, אלא שעליו החיוב לקיים מצות. כיבוד, וכיון שמה שהבן עושה הוא בשביל מצות עצמו, לא נעשה האב כעושה המעשה, וא"כ שפיר ניחא, דבלא קרא הוי אמינא דמצות כיבוד דוחה ל"ת דמחמר שהרי בדבור בעלמא לא נעשה רשע.
וא"כ אמאי כתבו בתוס' דאילו הי' אומר לו אל תחזור בחנם לא איצטריך קרא, לכאורה איצטריך קרא דלא נימא דמצות כיבוד למלאות חפץ ורצון האב מטעם כיבוד או מורא ידחה ל"ת דהשבת אבידה.