לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ו
סוגיא דיכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת והכשר מצוה
דף ה: יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבים בכבודי, מאי לאו דאמר לי' שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי, לא לאו דמחמר ואפילו הכי לא דחי, אלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא דחי, וכ"ת שאני לאווי דשבת דחמירי והא תנא בעלמא קאי ולא קפריך כו', אלא משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן הכשר מצוה. ואיתא בתוס' ד"ה שכן הכשר מצוה ז"ל ונראה לר"י וכן פירש רבינו חננאל ז"ל, דמה לכבוד שכן הכשר מצוה כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר האבידה כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחית הלאו אין מאכילו ומלבישו, אבל בעלמא דעביד גוף המצוה ילפינן מכלאים בציצית דדחי, ואומר ר"י דכבוד אב אפילו עוסק בגוף המצוה לא דחי דבכל ענין פסיק שלא ישמע לו והיינו משום דברוב עניני כבוד רגילים ע"י הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין עכ"ד התוס', ולכאורה זהו דבר חדש שיש בדיני התורה לא פלוג, ולכאורה לא מצינו לא פלוג אלא בדרבנן.
א
ונראה לי, דהנה בכתובות דף ל"ט איתא, נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראוי' לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהי' לאשה אשה הראוי לו ואיתא בגמ' דף מ', אמר רב כהנא אמריתא לשמעתי' קמי' דרב זביד מנהרדעא וניתי עשה ונדחי ל"ת, אמר לי היכי אמרינן ניתי עשה ונדחה ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומה, אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, והקשה בתוס', א"כ אמאי איצטריך קרא בפ"ק דיבמות דאין עשה דכבוד דוחה שבת הא ליכא עשה, דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל, עוד הקשו בב"מ דף ל' דאיתא, והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה, ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה, ותו לא דחינן איסורא מקמי ממונא, והקשו אמאי לא פריך עוד, הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, עוד הקשו בב"מ דף ל"א דאיתא, מנין שאם אמר לו אבא אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' כולכם חייבים בכבודי, ופריך טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי הוי אמינא צייתא לי ואמאי הא עשה והאי ל"ת ועשה, והקשו מאי קושיא, הא חזינן דפריך מי דחינן איסורא קמי ממונא, הרי דממונא קיל, א"כ נאמר דאילולי קרא הוי אמרינן דחינן ממונא אף שהוא עשה ול"ת מפני מצות כיבוד.
ולישב זה נראה לי, דהנה התוס' הכא ביבמות ד"ה כולכם, הקשו, ז"ל, וא"ת ולמה לי קרא בכבוד אב ואם דלא דחי שבת, דבלא קרא נמי כיון שהוא ואביו מוזהרין על השבת כדאמר פ"ק דקדושין גבי אביו אומר השקני ואמו אמרה השקני הנח כיבוד אמך ועשה כיבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך כו', וי"ל דמהכא ילפינן התם עכ"ד התוס' לפי זה עיקר הלימוד דאין כיבוד אב דוחה, הוא משום דכיון שאביך חייב בכבוד השם הנח כיבוד אביך ועשה כיבוד השם, והנה התוס' פירשו דהא דאמרינן אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, הביאור, כיון דהעשה יכול לבטלה, קילא, ועשה כזו לא דחיא ל"ת, ולכאורה קשה הא גם כלאים בציצית היכא שלבש בגד של פשתן, הא אי לבש בגד שאין בה ד' כנפות אין כאן עשה דהציו' רק על בגד של ארבע כנפות, מאי תימא עכ"פ אם יש לו בגד של ד' כנפות יש עשה, ה"נ אי אמרה בעינא יש עשה, ובתוס' שם הקשו הא אפשר ללבוש בגד של צמר ואפשר לקיים שניהם, ותירצו דאין זה חשוב אפשר, וצריך ביאור שלא תחפוץ את האיש שאנסה אמרינן, ושלא ישא את בגד הפשתן לא אמרינן, ועוד הא אפשר לקצעה, ועכצ"ל דכיון שלבש חל המצות עשה ולא שייך אפשר לקצע כנף אחד, דאז תבטל המצות עשה, ואפשר לקיים שניהם אמרינן רק היכא דיקיים המצות עשה, א"כ איך אמרינן אי אמרה לא בעינא, הא אז יבטל העשה, ומה לי שתוכל לומר לא בעינא מה לי שיקצע כנף אחד של הבגד.
לכן נראה לי דהביאור בגמ' כן, דהנה יש להסתפק הא דאמרה התורה ולו תהי' לאשה, אם הטעם דכן הוא רצון ה' דהמאנס ישא את האנוסה, ואין הטעם משום תשלומין לה בעד זה שאנסה, אלא מצוה דידי' הוא לישא את האנוסה שאנסה, או דעיקר המצוה הוא תשלומין לה בעד זה שאנס אותה, וע"ז קאמר אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, פירוש אם נימא דכן הוא רצון ה' שהוא ישא את האנוסה ומצוה דרמי' עלי' דידי' הוא ולא משום תשלומין לה, א"כ אם הי' אומרת לא בעינא, העשה יש, אלא שיוכל להיות שאין לכופה, אבל הי' עלינו לדבר על לבה שתתרצה, אבל באמת אי אמרה לא בעינא אין כאן עשה כלל, דעיקר המצוה הוא תשלומין לה, ואם אינה רוצה אין כאן מצוה, וכיון דהמצוה הוא בשבילה, הרי אתה והיא מחויבים בכבוד השם, ולא דחינן מפני דבר שהוא בשביל איש, איסור התורה, שאתה והיא מחויבים בכבוד השם, נמצא אי אפשר כלל להקשות למה לי קרא בכיבוד אב הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, דאדרבה דבר זה דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה ילפינן מקרא דכבוד אב.
ואפשר לישב קושית התוס' שם ד"ה ניתי עשה, שהקשו מאי פריך ליתי עשה ולידחה ל"ת, הא דריש מקרא בהדיא במשנה דבעינן אשה הראוי לו, ולמאי דמשני דלא חשוב עשה, קשה, למאי איצטריך קרא למעוטי שאינה ראוי' לו, ועיין בדברינו בסימן א' שתירצנו אליבא דפרש"י ורשב"א, ולפי שביארנו עתה נראה לי לתרץ, דהנה האי סברא דאתה והיא מחויבים בכבוד ה', זהו רק בגדול, אבל בקטן שאין עליו חיוב כבוד השם אפשר דהי' העשה, ואם היא קטנה מחויב לישא אותה. אבל כאן דכתיב קרא ולו תהי' לאשה, א"כ זה דוקא באשה הראוי', א"כ אף שהיא עתה קטנה כיון דבעת שתהי' גדולה לא יוכל לקיימה, באשה כזו אף בעת שהיא קטנה אין עשה לישא אותה, ובלא טעמא דאי אמרה לא בעינא אי אפשר כלל ללמוד מלו תהי' לאשה, שאין מחויב לישא אותה, שהרי אם הי' הדין דעשה דוחה ל"ת הרי היא ראוי' לקיימה, וא"כ איצטריכא לטעמא דאי אמרה לא בעינא דמשו"ה אין עשה דוחה ל"ת גבה בשעה שהיא גדולה, ולימוד דלו תהי' לאשה איצטריך דאף בעת שהיא קטנה דאז אין עליה מנות כבוד ה' אעפי"כ אין יכול לכונסה שהרי אין ראוי' לו בעת שתגדל, ואף דמתניתין דכל מקום שיש מכר אין קנס אתיא כר"מ דדוקא בנערה יש קנס, אפשר דמתניתין דאין ראוי לבא בישראל אתיא כרבנן דאף בקטנה יש קנס.
ובזה יש לישב הקושי' שהקשו, אמאי לא פריך בב"מ דף ל' למה לי קרא דוהתעלמת, הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, וא"כ ודאי דאין כהן מטמא, אכן לדברינו אפשר לפרש דזהו דפריך, מי דחינן איסורא מקמי ממונא, ובודאי אין מצות ממונא קילא מאיסורים אחרים, ואדרבה עבירות שבין אדם לחבירו באיזה פרטים חמורים יותר, אלא דממונא הוא בשביל איש, ואתה והוא חייבים בכבוד ה', משו"ה לענין מצות השבת אבידה קיל יותר, ואף שיש לתרץ דקרא איצטריך היכא שהוא קטן, אכן הרי תקשה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולפי זה לא קשה מה שהקשו מאי קשה פשיטא דאין כבוד אב דוחה מצות השב תשיבם, דהאי עשה ול"ת נינהו, והקשו דילמא אשמעינן דלא נימא דדחינן ממונא מקמי כיבוד, אכן לדברינו ממונא וכיבוד חד טעמא נינהו שאתה והוא חייבים בכבוד השם.
ב
ובזה אפשר לפרש הא דאיתא בתוס' ברכות על מתניתין דמי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפילין כו', ואיתא בתוס' ז"ל, בירושלמי מפרש טעמא, א"ר בון כתיב למען תזכור כו' עד כל ימי חייך, ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים, ע"כ דברי התוס', ולכאורה תמוה הא טעמא דמתניתין משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ולמה איצטריך להירושלמי טעמא דימים שאתה עוסק בחיים, ואף אם נימא דאסמכתא בעלמא הוא קשה למאי הביא בתוס' האי טעמא.
אכן לדברינו אפשר לומר, דאימת אמרינן עוסק במצוה פטור מן המצוה, דוקא אם שניהם בין אדם למקום אי שניהם בין אדם לחבירו, כמו בשומר אבידה דפטור מלמיתב רפתא לעניא אבל אם הוא עסוק במצוה שבין אדם לחבירו ובא מצות הקב"ה, אפשר אמרינן הנח מצוה שהוא בשביל איש ועשה כבוד המקום שאתה והוא חייבים בכבוד השם אכן כל זה בחי שהוא חייב בכבוד השם, אבל במתים חפשי, ולזה הביא אסמכתא דימים שאתה עוסק בחיים הנך מחויב בק"ש, אבל ימים שאתה עוסק במתים אמרינן שפיר עוסק במצוה פטור מן המצוה, והא דשושבינין ג"כ פטורים מק"ש משום דמצות נשואין ושמחתה הוי דברים שבין אדם למקום, אכן ר' שילא בסוכה סובר דדוקא חתן פטור משום שהוא טריד במילי דשמיא, וכל בני החופה חייבין, והוא כדברינו.
ג
אכן לפי זה קשה מאד, דכיון דלדברי התוס' עיקר לימוד דכבוד אב אין דוחה ל"ת דשבת, הוא משום דאמרינן הנח כבוד אביך מפני כבוד שמים, שאתה ואביך מחויבים בכבוד שמים, א"כ מאי פריך בגמ'. אלא דקיי"ל בעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת נילף מהכא דלא דחי, מאי קושיא היא, הא הכא טעמא רבה איכא משום הנח כבוד אביך בשביל כבוד שמים, אבל בעלמא הא אין שייך לומר כן, והיכא דשייך בודאי ילפינן, ולכאורה היא תמיהה עצומה על דברי התוס'.
והנראה לי, דהנה התוס' בקדושין דף נ"ב ד"ה רב יהודה, כתב ז"ל, כדאמרינן באלו מציאות יכול אמר לו אביו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל כו', והיינו אל תחזיר שאמר לו עסוק בכבודי, דאל תחזיר בחנם לא איצטריך קרא עכ"ד התוס', ולכאורה אמאי לא איצטריך קרא, כיון דעל הבן לעשות רצון אביו משום מורא וכיבוד, א"כ לכאורה הוה אמינא דמצות כיבוד דוחה את לאו דהשבה, ואמאי לא איצטריך קרא, אכן אפשר לומר דמשו"ה לא איצטריך היכא דאמר לו אל תחזיר בחנם משום דהאב אינו עושה מעשה עמך, ומצאתי בהגרעק"א על ב"מ שכתב דהגהת מיימוני הקשה דלמה לי קרא, פשיטא שלא ישמע לו, דכיון דאמר לו אביו לעבור עבירה הרי אביו רשע ואין מחויבין בכבודו, ותירוצו של הגהת מיימוני אינו מובן, ועיין שם בדברי הגרעק"א שמסיק דכיון דאין דוחה עשה ול"ת אין כאן עשה כלל כיון שאביו רשע שמצוהו לעשות.
ולדידי הדברים תמוהים, אטו בדבור בעלמא נעשה רשע ואף אינו עושה מעשה עמך לא מקרי, כיון שאין עושה מעשה, ועיינתי בהגהת מיימוני פ"ו מהלכות ממרים שבאמת הוא אומר כן, ז"ל הגהת מיימוני ז"ל, מכאן למדנו שבדבור אין נחשב רשע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, שאם הי' נחשב רשע בדבור פשיטא שלא ישמע לו ולא הי' צריך פסוק לזה, ולא מצינו עונש בדבור אלא למסית בלבד, ולא אדע על מה כתב הגרעק"א דתירוץ דהגהת מיימוני אינו מובן, הא הדברים מאירים, דבדבור אין נחשב לאינו עושה מעשה עמך, ועיון ב"מ מ"ח ובתוס' שם ד"ה בעושה מעשה עמך.
אלא דיש עוד לבאר על מה הוסיף עוד הגהת מיימוני הא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, מאי שייך זה להכא, אכן פשוט דאילו הי' שליח לדבר עבירה, א"כ הי' האב המשלח העושה המעשה וא"כ הי' נקרא רשע, אבל השתא דקי"ל אין שליח לדבר עבירה, א"כ הרי האב איננו עושה מעשה, והיכא דלא עשה מעשה ורק דיבור בעלמא, אין נעשה אינו עושה מעשה עמך, משו"ה איצטריך קרא.
אלא דיש עוד להקשות, נהי דבעלמא אין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אבל הכא אילו הי' הדין דעשה דוחה ל"ת הי' הבן צריך לשמוע להאב, ונעשה שלוחו של האב, והוי כאילו עשה האב המעשה, וא"כ הדר קושי' לדוכתא איך היינו סוברים דעשה של כיבוד דוחה ומחויב הבן לשמוע לו והוי לי' שלוחו של האב והוי כאילו עשה האב המעשה, א"כ הי' האב עובר על חילול שבת ונעשה רשע, וא"כ בלא קרא היינו יודעים שאין מחויב לשמוע לו, שהרי לגבי' האב אין המעשה, ורק הל"ת הוא עובר, ואם נאמר כיון דאין הבן עובר אם הי' עשה דוחה ל"ת ממילא גם האב המשלחו אינו עובר על חילול שבת, כיון דאין עושה המעשה מחלל שבת שהרי דחתה העשה את הל"ת, א"כ למה לי' להגהת מיימוני להוסיף הטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, דאפילו הי' הדין שיש שליח לדבר עבירה ג"כ הכא לא הי' נחשב האב עושה מעשה רשע, שהרי שלוחו אין עושה מעשה רשע ואם נימא דסבירא להגהת מיימוני דאילו הי' שליח לדבר עבירה הי' האב רשע שהרי הבן שלוחו לעשות מלאכה בשבת, ואצלו אין עשה, ונמצא עובר על לאו בלא עשה, א"כ גם עתה תקשה למה לן קרא דלא דחי, הרי ממ"נ אילו הי' דוחה היינו שהי' חיוב על הבן לעשות, ממילא הי' האב עובר ונעשה רשע.
אכן נראה לי לבאר דברי הגהת מיימוני, כפי שביארנו בספרינו לבו"מ ב"ק סימן מ' לתרץ קושית הקצות על הא דהוסיף לו רצועה אחת הרי זה גולה, דמשמע דשליח בי"ד הוא הגולה, והרי גדול שבדינין מונה ומיירי דטעה דיינא, א"כ הוא עושה מה שהדיין מצוהו, ובשוגג לדברי התוס' יש שליח לדבר עבירה, וא"כ יהי' הדיין הגולה, ותירצנו שם, דאימתי הדין שנעשה שליח וחל הדין על המשלח, דוקא בדבר שהשליח עושה בשביל המשלח אבל בדבר שהשליח עושה מפני שחלות הדבר עליו לא נעשה שליח של המשלח. וכיון דאמרה התורה שופטים ושוטרים תתן לך, א"כ יש שופטים ויש שוטרים, ומה שבי"ד פסקו על השוטרים למלאות, מטעם שחל עליהם לקיים ומה שהם עושים אינו בגדר שלוחו דבי"ד שיהי' מעשה השליח כאילו בי"ד עושה, וגם אם הבי"ד שפסקו הדין מלקות על השוטר לקיים ולמלאות, שחובת עצמם הוא, וכיון שהשוטר המלקה הוא בשביל חיוב עצמו, לא נעשה כלל שלוחו של בי"ד שיהי' הדייין גולה.
לפי זה מבוארים דברי הגהת מיימוני, אילו הי' הדין דיש שליח לדבר עבירה, א"כ אם האב הי' שולח לחמר בשבת הי' נחשב כאילו הוא המחמר, והי' נעשה רשע בשביל זה, אבל השתא דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה א"כ אף אם הי' עשה דכיבוד דוחה ל"ת, לא הוי מעשה מחמר הל על האב, שהרי מה שהבן עושה לא בשביל האב, אלא שעליו החיוב לקיים מצות. כיבוד, וכיון שמה שהבן עושה הוא בשביל מצות עצמו, לא נעשה האב כעושה המעשה, וא"כ שפיר ניחא, דבלא קרא הוי אמינא דמצות כיבוד דוחה ל"ת דמחמר שהרי בדבור בעלמא לא נעשה רשע.
וא"כ אמאי כתבו בתוס' דאילו הי' אומר לו אל תחזור בחנם לא איצטריך קרא, לכאורה איצטריך קרא דלא נימא דמצות כיבוד למלאות חפץ ורצון האב מטעם כיבוד או מורא ידחה ל"ת דהשבת אבידה.
ד
אכן לכאורה מה שהקשו תוס' דהטעם דאין עשה דכיבוד דוחה ל"ת מטעם דהוי דומיא דאבא אומר השקני ואימא אומרת השקני מים דמניחין כיבוד האם ועושין מצות האב מטעם דאתה ואמך מחויבין בכבוד אביך, ה"נ אמרינן הנח כבוד אביך מפני כבוד השם שאתה ואביך מחויבים בכבוד השם, לכאורה לא דמי כלל, דהתם אם ישמע לכבוד האם הלא לא יקיים כלל מצות האב. אבל הכא הלא כשם שצונו השם על מצות שלא לחמר בשבת כן צונו לכבד את האב וא"כ כשמקיים מצות כיבוד הרי ג"כ מקוים מצות השם, ומה לי מצות לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, ומה לי מצות כיבוד, שניהם נאמרו מפי הגבורה בעשרת הדברות, וא"כ ידחה עשה את הל"ת.
אכן אם האב אומר לו לעבור את הל"ת, נהי שהאב איננו אינו עושה מעשה עמך בשביל דיבור, אבל כיון דלא הי' להאב לומר לו, א"כ כשיקיים אז מצות כיבוד הרי הוא מניח כבוד השם, שהרי לא הי' להאב לצוות נגד כבוד ה', אחרי שרצון ה' שיחזירו אבידה ושלא יעשה מלאכה בשבת, והאב שמצוה הוא נגד רצון ה', בכה"ג שפיר שייך לומר הנח כבוד אביך ועשה כבוד ה' שהאב לא הי' לו לצוות נגד רצון ה'.
אכן אם האב ביקש להביא גוזלות סתם אלא שאי אפשר לו להביא אלא אם יחמר בשבת, אז לא שייך כלל לומר הנח כבוד אביך ועשה כבוד השם, שהרי גם מצות כיבוד מפי הגבורה נאמר, אלא דבכה"ג הרי כשמחמר כדי להביא גוזלות הא הוי הכשר מצוה, ולפי זה נאמר בקרא שני ענינים, אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו, אם האב צוה להביא גוזלות ואי אפשר לו אלא אם יחמר, אל תחמר ושמור שבת, ועוד נאמר, אם אביו אמר לחמר, אני ה' כולכם חייבים בכבודי, שהרי היכא שהאב אומר לעשות גוף הדבר שיש בזה חילול שבת אם ישמע לו לא יהי' כבוד השם אחרי שלא הי' להאב לצוות נגד כבוד השם.
מעתה מקשה בגמ' יבמות מהאי דינא דשבתותי תשמרו, היכא שהאב ציוה להביא גזולות דלא שייך סברא דאתה ואביך, נילף מהכא דלא דחי עשה ול"ת, וע"ז משני, הכשר מצוה, והיכא דמצוהו בגוף הדבר דלא הוי הכשר מצוה, שם ילפינן מקרא דאני ה' דכולכם חייבים בכבודי, הנח כבוד אביך ועשה כבוד השם.