לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ד · ב
אלא דקשה עוד על הרמב"ם כיון דאיהו סבירא לי' דאו שוע או טווי או נוז, א"כ למה כתב הרמב"ם טרפן וטווה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים, למה להרמב"ם לכתוב וארג בגד, אפילו בלא אריגה יתחייב משום טווי, דהרי לדידי' אף בחדא מיניהו חייב משום כלאים. ובאמת דברי הרמב"ם הם כדאיתא במתניתין בפרק ט' מכלאים משנה ח'. אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג כו' לבדים אסורין מפני שהם שועים, הרי דשוע אסור מן התורה למ"ד או שוע כו' ואעפי"כ איתא במתניתין, אין חייב משום כלאים אלא טווי ואריג.
ונראה לי, דהנה קי"ל חוטין אין מקבלים טומאה, דבטומאה בעינן דוקא בגד, וחוטים לאו בגד נינהו, ורק בנגעים מטמאין, דבנגעים גם שתי וערב טמא אבל בטומאת מת ושרצים דבגד כתיב חוטים אינם מקבלים טומאה אכן הלבדים מקבלין טומאה מפני שהלבדין כיון שהם שועים בגדים המה, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות כלים הלכה י"א, ז"ל, כל שהוא ארוג בין מצמר כו' הוא הנקרא בגד לענין קבלת טומאה והלבדים כבגדים לכל דבר הרי דלבדים בגדים נינהו, והנה בשעטנז בגד כתוב דבגד כלאים אסור, ולפי זה שפיר כתב הרמב"ם והוא כמפורש במתניתין, דלבדים העשוים מצמר ופשתים אסור מן התורה, דלענין בגד הא לבדים בגד, ואיסור שעטנז הא בשוע בלבד חייב, אכן אם טווה צמר ופשתים יחד, נהי דדין שעטנז יש כאן, דאו טווי אמר רחמנא, אבל טווי הא לאו בגד הוא. משו"ה דוקא אם ארגן דנעשה בגד אז חייב משום כלאים, אבל כל זמן שלא ארגן לאו בגד נינהו ואין חייב משום כלאים, והא דאיתא במתניתין שבת דף נ"ד, אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך, ופירש רב אשי דהאיסור משום כלאים, אף דהוי חבלים דאינן מקבלים טומאה, אפשר דמדרבנן אף היכא דלא הוי בגד אסור, וצריך עיון על הרמב"ם מדוע לא הביא זאת להלכה, עוד אפשר דהאיסור על קשירת החבלים הוא משום שמא יתקשרו עם בגדו ואז יהי' יחדיו, אבל עכ"פ מדאורייתא בוודאי אם אינו בגד אין מחויב משום כלאים בעינן דוקא טוון וארגן.
אמנם דלפי זה יקשה, א"כ למה כתיב כלל טווי בתורה, כיון דבלא אריגה אין מחויב שהרי לאו בגד הוא ובאריגה בלבד הא מחויב שהרי או שוע או טווי או נוז, וא"כ למה כתב כלל רחמנא שטענז דהיינו שוע טווי ונוז לכתוב שענז דהיינו שוע ונוז, ואם טווה צמר ופשתים ואח"כ ארגן יתחייב מטעם נוז, וא"כ טווי דכתב רחמנא למה לי, ועכצ"ל לדברי הרמב"ם, דהא דצמר ופשתים אינם בטלים זה בזה היינו היכא דחל עליהם שם שעטנז, אבל היכא דלא חל עליהם שם שעטנז בטלים ברוב, וא"כ אם הי' כתיב בתורה לא תלבש שענז הי' אסור ללבוש בגד שנעשה משוע של צמר ופשתים או מנוז של צמר ופשתים, אבל היכא שטווה צמר ופשתים יחדיו דלא נקרא על זה שם שענז בטל המיעוט ברוב ואם ארגן אח"כ הי' מותר, אבל עכשיו דכתיב שעטנז א"כ אסרה התורה שלא תלבש בגד שנעשה משוע של צמר ופשתים ולא הנעשה מטווי של צמר ופשתים ולא הנעשה מנוז של צמר ופשתים.
לפי זה אזלי הרמב"ם והראב"ד בדין דעורות כבשים שתפרן בחוטי פשתן דמותרין, לטעמיהו, דהרמב"ם כתב הטעם משום דבטלו נימות הצמר בחוטי הפשתן, והראב"ד השיג שאין לצמר ופשתים ביטול והטעם דמותרין דכיון דאינן שוע טווי ונוז הוי מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא, דהרמב"ם לא יכול לומר טעמא דהראב"ד מפני שאינו שוע טווי ונוז, דהרי להרמב"ם דין יחדיו לא בעי כלל שוע טווי ונוז, וא"כ כשנכנס נימת הצמר בחוט הפשתן אף שעתה אינה לא שוע ולא טווי ולא נוז, אבל אח"כ כשימשוך החוט ויהי' תפור הא יהי' יחדיו דכלאים, שיתחברו נימת הצמר עם הפשתן ע"י התפירה, אכן להרמב"ם יהא מוכח מדכתב רחמנא טווי ע"כ דאילו לא כתב טווי הוי בטלים ברוב, א"כ עתה כשנכנס נימת הצמר בחוט הפשתן דזה לא שוע ולא טווי ולא נוז ולא יחדיו בטל ברוב, אכן להראב"ד דלדידי' לא קשה כלל למה נאמר טווי, דהרי לדידי' הדין הוא בהבגד, דדדוקא בגד שהוא שוע טווי ונוז מחויב בכלאים, לדידי' לא סבירא לן כלל שיש ביטול לצמר ופשתים זה בזה, אכן לדידי' הוא דין בהבגד שיהי' שוע טווי ונוז, והכא בעורות הכבשים דאינם שוע טווי ונוז הוי רק איסור דרבנן, וא"כ אזלינן בספיקא לקולא.