לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ד
בדין שוע טוי ונוז בכלאים
דף ה'. ז"ל הגמ', ואכתי מיבעי לי' לתוכף שתי תכיפות חבור ותכיפה אחת אינו חבור, א"כ לכתוב רחמנא לא תלבש צמר ופשתים יחדיו, שעטנז למה לי, לאפנוי, ואכתי מיבעי לי' עד שיהא שוע טוי ונוז, אלא כולה משעטנז נפקא ע"כ וכתב בתוס' ז"ל, אין לפרש כמו שפירש ריב"ן, שוע טוי יחד צמר ופשתים, דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה שהרי צריך שיהיו ב' חוטין של תכלת צמר לבדו בלא פשתן, אלא שוע כל אחד לבדו, ונוז נמי אומר ר"ת דאין לפרש דהיינו אריג כדפירש בקונטרס, דמאי שנא שוע וטוי דהוי כל אחד לבדו ונוז קאי אצמר ופשתים יחדיו, ועוד דבנדה פרק האשה (דף ס"א) גבי האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא כו' ופריך ואימא או שוע או טוי או נוז, ולפירוש הקונטרס בלא נוז אי אפשר שיהא כלאים, ואין לומר דהכי פריך או שוע או נוז או טוי ונוז או נוז לחודי', דא"כ דבנוז לחודי' סגי, שוע וטוי דכתב רחמנא למה לי, אלא נראה לר"ת דנוז היינו שזור ונוז נמי כל אחד לבדו, ועל שעטנז של צמר לבד ושל פשתים לבד הזהיר הכתוב שלא יעשה מהם בגד ביחד ומיחדיו נפקא עכ"ד התוס'.
והנה הרמב"ם כתב בפ"י מהלכות כלאים הלכה ו' ז"ל, צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה וטוה מהן טוי כו' ואם הי' הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם הפשתן מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים ואין חוששין לנימות של צמר המעורבת בהן, מפני שאינן חוטי צמר, לפיכך עורות הכבשים שעושין מהן בגדים אעפ"י שתופרין אותן בפשתן מותרין ואין חוששין לנימות של צמר אעפ"י שנכרכו בכל חוטי הפשתן שתפרו בו שהרי בטלו במיעוטן. וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל, הי' לו לומר שאינו טוי, ואם יאמר אעפ"י שאינו טוי אסור מדרבנן כמו הלבדים, א"כ גם זה יהא אסור מפני שהוא נוז בקשרים, ואם מפני שבטלו במיעוטן שיבוש הוא וכי צמר בפשתים בטל ברוב, אלא מפני שאין בו איסור תורה אין חוששין לספק עכ"ד הראב"ד.
ובכלל דעת הרמב"ם בדין שוע טוי ונוז אם בעינן דוקא כולם ביחד, או דהדין הוא או שוע או טוי או נוז, לכאורה תמוה, שהרי כתב בפרק הנ"ל הלכה ב' ז"ל, כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושוע אותן ועשה מהן לבדים הרי זה כלאים, טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים עכ"ד הרמב"ם, והראב"ד השיג על זה וכתב ז"ל, א"א לבדים אינן מן התורה שאינן טווין אלא שוע בלבד, והיינו דסבירא להראב"ד דבעינן דוקא בגד שהוא שוע וטוי ונוז, אבל בגד שהוא שוע לבד אינו כלאים מן התורה, אבל דברי הרמב"ם תמוהין כמו שתמה בכ"מ, דאם סבירא לי' דבעינן דוקא כולהו היינו שוע טוי ונוז, א"כ אמאי ס"ל לבדין הוי כלאים, ואם סבירא לי' או שוע או טוי או נוז, א"כ למה כתב טרפן וטווה אותן כאחד וארג בגד הרי זה כלאים, הרי אף בטוי לחוד או אריג לחוד מחויב בכלאים, ומה שכתב הכ"מ דסבירא להרמב"ם דכיון דכתיב שוע בתחילת תיבת שעטנז מחויב על שוע לבדו משום דשוע כתיב בהדיא וכן נוז בהדיא ואפשר דעל ארוג לחודי' מחויב כיון דנוז נמי כתיב בהדיא אבל על טווי אינו מחויב דטווי לא כתיב בתיבת שעטנז בהדיא שהרי טווי טפלה לנוז, דבר זה קשה, דבגמ' נדה ס"א איתא, אמר רב אחא ברי' דרב אבא משמי' דמר זוטרא, האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימי' דעמרא ונתקי' ולא ידע אי נתיק אי לא נתוק שפיר דמי, מ"ט מדאורייתא שעטנז כתוב עד שיהא שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזרו בי', וכיון דלא ידע אי נתיק שפיר דמי, מתקיף לה רב אשי אימר או שוע או טווי או נוז, והילכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא, הרי דלמאן דאמר דבעינן כולהו אין מחויב על שוע ולא על נוז, ולמאן דסבירא לי' דבחד סגי סבירא לי' או שוע או טווי או נוז, הרי דעל טווי לחודי' ג"כ מחויב, ועוד קשה לכאורה כיון דעל נוז לחודי' מחויב אם כן טווי למה לי כלל, ועיין בכ"מ שהביא נוסחא אחת בפירוש המשנה ז"ל, והוא שלא יהו כלאים, עד שיהו נחברים אלו הג' ענינים כולם וכל מה שאינן כך הוא כלאים מד"ס כך אמרו מקצת הגאונים, וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי אלא שכל אחד מהם כלאים של תורה ומה שנזכר בגמ' נדה (כונתו להא דקאמר והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא) אינו לשון הגמ' אבל הוא לשון איזה מפרש, עכ"ד נוסחת הרמב"ם שמתאים עם דבריו ביד החזקה, והרי אומר בפירוש שחייב על כל אחד מהם.
והנראה לי, דהנה התוס' הא הקשו על מאן דס"ל דבעינן שוע טווי ונוז ביחד, דא"כ כלאים בציצית היכא משכחת לה, עוד הקשה הרשב"א אם נימא דבעינן דווקא שוע טווי ונוז ביחד א"כ כלאים בבגדי כהונה היכא משכחת לה דהרי אף שהי' חוטין כפול ששה, דנוז איכא, שוע מיהא ליכא, שלא הי' חלוקים במסרק יחד ואפילו הכי אסורין משום כלאים כדאיתא ביומא בפרק בא לו, עוד הקשה הרשב"א מפרק התכלת דאמר רב נחמן השראים פטורים מן הציצית ואותביני' מדתניא השראים והכלך והסריקין חייבין בציצית, ושני מדרבנן, ואותביני' תו, אימא סיפא, וכולן צמר ופשתים פוטרין אותן קס"ד חוטי צמר ופשתן יחד, אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דמשתרו בהו כלאים, כלומר שתוכף החוטין ב' תכיפות כי', דאלמא תוכף חוטי צמר עם חוטי פשתים הוי כלאים דאורייתא.
א
וליישב כל זה נראה לי, דהנה בשבת מצינו, אבות מלאכות תופר קושר ואורג, ולכאורה אמאי פלגינהו כל חד למלאכה בפני עצמה, לימא דכולהו חד אב נינהו, הלא פשוט דלא שייכי גבי הדדי כלל, דקושר הוא שקושר שני חוטין או בגדים ביחד עד שנעשו אחד ולא יפרדו זה מזה, אכן אורג הוא אורג את החוט בהבגד אבל יוכל למשוך את החוט ויצא, ובזה אין האיסור מטעם שנעשה החוט עם הבגד אחד, אלא משום שנעשה מהחוט בגד, ותופר הוא במחבר שני דברים ע"י התפירה, ותופר הוא אף בחוט אחד, ואורג בעי שני חוטין, לפי זה נוכל לומר בשעטנז היכא שנעשה הכלאים שלא ע"י הקשרים רק האיסור משום שנעשה בגד ע"ו אריגה או טווי, שם בעינן לחד מ"ד שיהו שוע טווי ונוז ביחד, ולחד מ"ד, או שוע או טווי או נוז, אבל היכא שעשה קשר שנעשו הצמר והפשתים אחד ע"י קשר, שם לא בעינן שיהיו שוע ולא טווי ולא נוז, ויחדיו, הוא איסור חדש היכא שהוא יחדיו היינו שתוכף שתי תכיפות או שקשר היטב ונעשו הצמר והפשתים יחדיו שם לא בעינן שוע טווי ונוז, ולפי זה למ"ד דבעינן כולהו, היינו שיהיו שוע טווי נוז ביחד, לדידי' יש ב' דינים בכלאים דאמרה התורה לא תלבש בגד שנעשה ע"י כלאים ששוע וטווה וארג מצמר ופשתים ביחד, ולא תלבש בגד שנעשה מצמר ופשתים יחדיו שנקשרו צמר ופשתים ביחד או שתכף שתי תכיפות, ולמאן דאמר או שוע או טווי או נוז יש ארבע דינים בכלאים, דאמרה התורה לא תלבש בגד שנעשה ע"י שוע מכלאים, ולא בגד שנעשה ע"ו טווי מכלאים, ולא בגד שנעשה ע"ו אריג מכלאים, ולא שנעשה בו יחדיו מכלאים, ולפי זה לא קשה כלל מכלאים בציצית היכי משכחת לה, שהרי התם קשר עליון דאורייתא ונעשה יחדיו מכלאים הא באופן זה מחויב אף בלא שוע טווי ונוז, וכן לא קשה מבגדי כהונה שהרי שם הוי מעשה רוקם ונעשה יחדיו מכלאים, וכן מגמ' דהתכלת לא קשה, שאם עשה ציצית מחוטים של צמר וחוטים של פשתים וקשרן הרי נעשו כלאים של יחדיו בכה"ג חייב אף היכא דלא הוי שוע טווי ונוז, וכן משמע כאן לשון הגמ' דקאמר יחדיו למה לי ופריך הא מיבעי לי' התוכף שתי תכיפות חיבור.
וכדברינו מבואר ברמב"ם, שהרי כתב שם הרמב"ם, ז"ל, תפר בגד צמר בשל פשתן ואפילו תפרן במשי, או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן כו' ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן כו' הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו מכל מקום כיון שנתאחד נאסר, ומנין שכל איסורין אלו של תורה, שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית כו' והציצית חוטין קשורין בלבד הן, מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, עכ"ד הרמב"ם, ולכאורה למה להרמב"ם להביא עוד ראי' מכלאים בציצית, הא כבר הביא מקרא דיחדיו דכיון שנתחברו הצמר והפשתים נאסר, ע"כ שהרמב"ם מפרש דלא תימא דקרא דיחדיו איננו ענין בפני עצמו אלא דוקא על שעטנז לבאר שנעשו הכלאים מצמר ופשתים ע"י שוע וטווי ונוז, או ע"י שלשתם בפני עצמם שנעשו ביחד צמר ופשתים, דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה, ע"כ הדין יחדיו היא דין בפני עצמו.
והרמב"ם לשיטתי' ע"כ צריך לבאר ולפרש דדין דשיע טווי ונוז, הוא באופן עשית הכלאים ע"י שוע צמר ופשתים ביחד, או טווי צמר ופשתים ביחד, או נוז ביחד, דאין לפרש כמו שפורש ר"ת דהאי שוע טווי ונוז הוא דין בהבגד, דבגד של פשתים שהוא שוע טווי ונוז או שהוא או שוע או טווי ונוז אמרה התורה לא תלבש אם נעשה יחדיו עם בגד של צמר שהוא שוע טווי ונוז. דא"כ תקשה כלאים בציצית היכי משכחת לה, הא החוטים אינם נוז, וא"כ תקשה למאן דס"ל דבעינן כולהו, כלאים בציצית היכי משכחת לה והנה התוס' פירשו דנוז היינו שזור, וא"כ החוטים של הציצית המה שוע טווי ונוז היינו שהמה שזורים.
אכן הרמב"ם בהלכות ציצית פ"א הלכה יוד ז"ל, אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורין עושה, הרי דסבר הרמב"ם דלא בעינן דוקא שזורין, אלא אם רצה לעשות שזורין עושה, אבל אינו מחויב, ומה שהקשה הראב"ד מהספרי, הנה בספרי איתא, פתיל תכלת טווי ושזור, אין לי אלא תכלת, לבן מנין, אמרה תורה תן תכלת תן לבן, מה תכלת טווי ושזור אף לבן כן, אפשר לומר דסבר הרמב"ם דהפירוש כיון דכתיב פתיל ופתיל הוא שאינו שזור, וכתיב תכלת, ובמשכן הוי התכלת שזור, א"כ כשר בין בטווי בין בשזור, והאי טווי ושזור הפירוש או שזור, וזהו דקאמר הרמב"ם אם רצה לעשות שזורין עושה.
אכן בתשובה שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל מתרץ באופן אחר, דמה דאיתא בספרי דילפינן תכלת תכלת ממשכן דבעינן דוקא שזורין יחידאה היא דר"ש שהוא סתמא דספרי אמר לה, אכן לפנינו בהספרי אין כלל בפירוש דילפינן תכלת תכלת ממשכן ואולי לפני הרמב"ם והראב"ד הי' גרסא אחרת דבעינן דוקא שזורין, וע"ז קאמר הרמב"ם דיחידאה היא, כיון דבגמ' דילן לא נמצא דבעינן ששה, ואם ילפינן תכלת תכלת ממשכן א"כ הי' בגמ' לבאר דוקא חוטן כפול ששה, דבשלמא על דין שזורין נוכל לומר דנזכר בגמ' עירובין, אבל חוטין כפול ששה לא נזכר כלל, ע"כ דגמ' דילן לא סבר להאי גז"ש דתכלת תכלת.
ובזה יתישב קושית הכ"מ שהקשה דמאי פריך הרמב"ם אם ילפינן גז"ש תכלת תכלת ממשכן ליבעי חוטן כפול ששה, דא"כ לר"ש נמי תקשה הכי, אכן לפי דברינו יתישב, דלר"ש באמת צריך דוקא חוטן כפול ששה, והרמב"ם מדייק רק מדלא מצא מי שאומר כן. והיינו דהגמ' בעירובין אפשר לפרש דכולי האי לא טרחי, דבציצית אדם טורח שזה הידור מצוה שיהי' החוט כשל משכן, ואם נאמר דכונת הגמ' שציצית בעי דוקא שזורין, אם כן הי' לגמ' לבאר שצריכין ג"כ חוטן כפול ששה, ע"כ דגמ' דילן לא סבר זה לגז"ש דבעינן שיהיו חוטי הציצית כמו של משכן, אבל להספרי באמת בעינן דוקא חוטן כפול ששה, ואפשר עוד לומר דמשו"ה תניא בחולין קל"ח כמין כפה של צמר הי' בראש כהן גדול שעליו ציץ נתון, והרמב"ם לא הביא זה להלכה, ועיין בפירוש מלבי"ם שהקשה א"כ הכפה הוי יתור בגדים, אכן זה לא קשה דהרי זהו דין הציץ שיהי' נתון על פתיל תכלת. וא"כ הכפה והציץ חדא נינהו, אלא דהרמב"ם סובר דלגמ' דילן דפתיל משמע שאיננו שזור א"כ לא יוכל להיות כפה, דפתיל משמע חוט, אבל ר"ש דסבר דאף דכתיב בקרא פתיל תכלת הוא שזור, א"כ אפשר לפרש דהפתיל יהי' עשוי כמו כפה של צמר.
עכ"פ זה סובר הרמב"ם שציצית לא בעינן שזור, א"כ אי אפשר כלל לפרש דדין שוע טווי ונוז הוא בהבגד, דא"כ יקשה למ"ד דבעינן כולהו, כלאים בציצית היכי משכחת לה, הא החוטין אינם נוז, ע"כ דהאי דינא דשוע טווי ונוז הוא בהתהוות הכלאים, וחד מ"ד דבעינן דוקא כולהו או יחדיו, וחד מ"ד סובר דאו שוע או טווי או נוז או יחדיו, אכן הראב"ד לטעמי' שהוא הקשה על הרמב"ם וסבירא לי' דבציצית בעינן דוקא שזורין, הוא מפרש דהאי דינא שוע טווי ונוז הוא דין בהבגד דבגד שהוא שוע טווי ונוז של פשתים אם הוא יחדיו עם הבגד של צמר שהוא שוע טווי ונוז וציצית הם נוז היינו שזורין.
והנה בגמ' דילן פריך, הא מיבעי לי' שיהא שוע טווי ונוז, אלא כולהו משעטנז נפקא ופירש בתוס' דלדין זה דבעינן שוע טוי ונוז ילפינן מדלא כתיב כלאים, ולאפנויי ילפינן מדלא כתיב בפירוש שוע טווי ונוז ע"כ דבא לאפנוי, והנה לפי זה אי אפשר כלל לגרוס בגמ' נדה, והלכתא כמר זוטרא מדאפיקנהו רחמנא בחד לישנא דהא זה שאפקינהו רחמנא בחד לישנא הוא לאפנוי, משו"ה כתב הרמב"ם שזה איננה מהגמ' אלא דברי איזה מפרש, אכן הרשב"א מפרש דלמסקנת הגמ' הלימוד לאפנוי' מיחדיו נפקא והא דפריך הא מיבעי לי' דתוכף תכיפה אחת אינה חיבור, משעטנז נפקא, פירוש דאם הי' מחויב אם לבש בגד של פשתים שהוא שוע טווי ונוז עם בגד של צמר שעשו ג"כ שוע טווי ונוז ואינם מחוברים, א"כ לכתוב שעטנזים, ומדכתיב שעטנז, ע"כ דהאיסור היכא דנעשה בגד אחד, נמצא לפירוש הרשב"א אפשר לגרוס בגמ' נדה והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא.
נמצא דאזלי הרמב"ם והראב"ד לטעמיהו דס"ל דדין שוע טווי ונוז הוא באופן עשית הכלאים, ולדידי' יחדיו הוא עוד דין חדש, דאף היכא שאינו שוע טווי ונוז, אם נעשה יחדיו אז מחויב על הכלאים אף שלא שוע טווי ונוז, א"כ אי אפשר כלל לפרש בגמ' דילן דלאפנויי ילפינן מיחדיו, דהא יחדיו מוסיף איסור חדש דיחדיו אסור בכלאים, וע"כ דהפירוש כדברי התוס', דלאפנוי ילפינן מדכתיב בלשון שעטנז, ולא כתיב שוע טווי ונוז, וא"כ אי אפשר כלל לגרוס בגמ' נדה והלכתא כמר זוטרא (דבעינן כולהו) מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא, דהא בעינן בחד לישנא כדי לאפנוי', וכיון דאין זה גרסת הגמ', ממילא קם דינא דהלכה כרב אשי, דאו שוע או טווי או נוז, משו"ה פסק הרמב"ם דלבדין חייבין מן התורה מפני שנעשו הכלאים ע"י שוע.
אכן הראב"ד הא סובר דהאי דינא דשוע טווי ונוז, הוא בהבגד, דבגד של פשתים שהוא שוע טווי ונוז אסור ללבשו אם הוא יחדיו עם בגד של צמר שהוא שוע טווי ונוז. א"כ יוכל לפרש כפירוש הרשב"א דלאפנוי' ילפינן מיחדיו, והא דהאיסור דוקא אם נתחברו הבגדים ילפינן מדלא כתוב שעטנזים או שועים טווים ונוזים, ומדכתיב בלשון שעטנז, ע"כ דהאיסור כשנתחברו ונעשו בגד אחד, וא"כ יחדיו מיותר לאפנוי', ולדידי' הגירסא והלכתא כמר זוטרא היא גרסת הגמ', משו"ה פסק דבעינן דוקא כולהו, ולבדין פטורין מן התורה מפני שאינם טווים ונוזים.
ב
אלא דקשה עוד על הרמב"ם כיון דאיהו סבירא לי' דאו שוע או טווי או נוז, א"כ למה כתב הרמב"ם טרפן וטווה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים, למה להרמב"ם לכתוב וארג בגד, אפילו בלא אריגה יתחייב משום טווי, דהרי לדידי' אף בחדא מיניהו חייב משום כלאים. ובאמת דברי הרמב"ם הם כדאיתא במתניתין בפרק ט' מכלאים משנה ח'. אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג כו' לבדים אסורין מפני שהם שועים, הרי דשוע אסור מן התורה למ"ד או שוע כו' ואעפי"כ איתא במתניתין, אין חייב משום כלאים אלא טווי ואריג.
ונראה לי, דהנה קי"ל חוטין אין מקבלים טומאה, דבטומאה בעינן דוקא בגד, וחוטים לאו בגד נינהו, ורק בנגעים מטמאין, דבנגעים גם שתי וערב טמא אבל בטומאת מת ושרצים דבגד כתיב חוטים אינם מקבלים טומאה אכן הלבדים מקבלין טומאה מפני שהלבדין כיון שהם שועים בגדים המה, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות כלים הלכה י"א, ז"ל, כל שהוא ארוג בין מצמר כו' הוא הנקרא בגד לענין קבלת טומאה והלבדים כבגדים לכל דבר הרי דלבדים בגדים נינהו, והנה בשעטנז בגד כתוב דבגד כלאים אסור, ולפי זה שפיר כתב הרמב"ם והוא כמפורש במתניתין, דלבדים העשוים מצמר ופשתים אסור מן התורה, דלענין בגד הא לבדים בגד, ואיסור שעטנז הא בשוע בלבד חייב, אכן אם טווה צמר ופשתים יחד, נהי דדין שעטנז יש כאן, דאו טווי אמר רחמנא, אבל טווי הא לאו בגד הוא. משו"ה דוקא אם ארגן דנעשה בגד אז חייב משום כלאים, אבל כל זמן שלא ארגן לאו בגד נינהו ואין חייב משום כלאים, והא דאיתא במתניתין שבת דף נ"ד, אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך, ופירש רב אשי דהאיסור משום כלאים, אף דהוי חבלים דאינן מקבלים טומאה, אפשר דמדרבנן אף היכא דלא הוי בגד אסור, וצריך עיון על הרמב"ם מדוע לא הביא זאת להלכה, עוד אפשר דהאיסור על קשירת החבלים הוא משום שמא יתקשרו עם בגדו ואז יהי' יחדיו, אבל עכ"פ מדאורייתא בוודאי אם אינו בגד אין מחויב משום כלאים בעינן דוקא טוון וארגן.
אמנם דלפי זה יקשה, א"כ למה כתיב כלל טווי בתורה, כיון דבלא אריגה אין מחויב שהרי לאו בגד הוא ובאריגה בלבד הא מחויב שהרי או שוע או טווי או נוז, וא"כ למה כתב כלל רחמנא שטענז דהיינו שוע טווי ונוז לכתוב שענז דהיינו שוע ונוז, ואם טווה צמר ופשתים ואח"כ ארגן יתחייב מטעם נוז, וא"כ טווי דכתב רחמנא למה לי, ועכצ"ל לדברי הרמב"ם, דהא דצמר ופשתים אינם בטלים זה בזה היינו היכא דחל עליהם שם שעטנז, אבל היכא דלא חל עליהם שם שעטנז בטלים ברוב, וא"כ אם הי' כתיב בתורה לא תלבש שענז הי' אסור ללבוש בגד שנעשה משוע של צמר ופשתים או מנוז של צמר ופשתים, אבל היכא שטווה צמר ופשתים יחדיו דלא נקרא על זה שם שענז בטל המיעוט ברוב ואם ארגן אח"כ הי' מותר, אבל עכשיו דכתיב שעטנז א"כ אסרה התורה שלא תלבש בגד שנעשה משוע של צמר ופשתים ולא הנעשה מטווי של צמר ופשתים ולא הנעשה מנוז של צמר ופשתים.
לפי זה אזלי הרמב"ם והראב"ד בדין דעורות כבשים שתפרן בחוטי פשתן דמותרין, לטעמיהו, דהרמב"ם כתב הטעם משום דבטלו נימות הצמר בחוטי הפשתן, והראב"ד השיג שאין לצמר ופשתים ביטול והטעם דמותרין דכיון דאינן שוע טווי ונוז הוי מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא, דהרמב"ם לא יכול לומר טעמא דהראב"ד מפני שאינו שוע טווי ונוז, דהרי להרמב"ם דין יחדיו לא בעי כלל שוע טווי ונוז, וא"כ כשנכנס נימת הצמר בחוט הפשתן אף שעתה אינה לא שוע ולא טווי ולא נוז, אבל אח"כ כשימשוך החוט ויהי' תפור הא יהי' יחדיו דכלאים, שיתחברו נימת הצמר עם הפשתן ע"י התפירה, אכן להרמב"ם יהא מוכח מדכתב רחמנא טווי ע"כ דאילו לא כתב טווי הוי בטלים ברוב, א"כ עתה כשנכנס נימת הצמר בחוט הפשתן דזה לא שוע ולא טווי ולא נוז ולא יחדיו בטל ברוב, אכן להראב"ד דלדידי' לא קשה כלל למה נאמר טווי, דהרי לדידי' הדין הוא בהבגד, דדדוקא בגד שהוא שוע טווי ונוז מחויב בכלאים, לדידי' לא סבירא לן כלל שיש ביטול לצמר ופשתים זה בזה, אכן לדידי' הוא דין בהבגד שיהי' שוע טווי ונוז, והכא בעורות הכבשים דאינם שוע טווי ונוז הוי רק איסור דרבנן, וא"כ אזלינן בספיקא לקולא.