אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ג

סימן ב

ביאור שיטת התוס' ושיטת הרמב"ם בהטלת צמר לפשתים ופשתים לצמר בציצית

דף ד': כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר, כתב בתוס' ד"ה דאפילו, ז"ל, נראה דאפילו שני חוטין לבן של צמר שרי בפשתים אע"ג דאפשר במינו, כדקאמר התם מגו דתכלת פטרה לבן נמי פוטר, ולבן של פשתים נמי פוטר הצמר על ידי מגו, דמגו דלבן של צמר פוטר בפשתים לבן של פשתים נמי פוטר בצמר כו'.

אכן הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ציצית הלכה ו' ז"ל.

ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר אעפ"י שהוא לבן לבדו בלא תכלת, בדין הוא שיהא מותר שהשעטנז מותר לענין ציצית שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותה לפשתן, ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת וכאן אפשר לקיים שתיהן עכ"ד הרמב"ם. וכתב הכ"מ דמוכח מדברי הרמב"ם דחוטי לבן של פשתים בשל צמר אעפ"י שמטיל בו תכלת נראה דכיון דלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני התכלת גם מפני הלבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר"ת, דאי הוי ס"ל לרבינו הכי לא הוי שתיק מיני' עכ"ד הכ"מ.

ולכאורה תמוהים דברי הרמב"ם דהרי הכא בגמ' קאמר דאפילו פשתים לצמר, ואטו סוגיא זו פליגי על ר"ל דס"ל דכל שאפשר לקיים שניהם צריך לקיים שניהם, והרי לקמן ביבמות רצה לומר דחייבי לאוין לא יעלו ליבום מפני זה, ודחי רק משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא, אבל הכא הא בודאי אפשר במינן, וע"כ דסבר בגמ' דמגו דתכלת פטרה בשל פשתים של פשתים פטרה צמר, וכדברי התוס', וא"כ תקשה אמאי לא הביא הרמב"ם להאי דינא.

אכן באמת דברי התוס' קשה מאד, דמאי סברא היא זו דכיון דתכלת פטרה בשל פשתים של פשתים נמי פוטר בשל צמר, מאי סברא היא זו, של תכלת בשל צמר אי אפשר בענין אחר דתכלת הא עמרא, ולא אפשר במינן, משו"ה שרי, אבל של פשתים בשל צמר דאפשר במינן אמאי יהי' מותר, ומאי מגו שייך כאן, והא דקאמר בגמ' מנחות שהביאו התוס' דאמרינן מגו דתכלת פטרה לבן נמי פוטר התם כונת הגמ' דכיון דהתכלת הוא של צמר ושרי להניח ב' חוטי התכלת בבגד של פשתים אף דהוי שעטנז, הכונה כיון שכבר יש שעטנז בציצית ב' חוטי התכלת מה לי ב' חוטין מה לי ארבע חוטין, שבשביל שהוסיף ב' חוטין לא נתגדל האיסור של כלאים, שהלאו אחד הוא אם לבש בגד פשתים שיש בו שני חוטים של צמר או ארבע חוטין של צמר, וא"כ כיון דשני חוטין של תכלת מותר להניח, מותר ג"כ ב' חוטין של לבן, אבל בשל פשתים בשל צמר דלא נדחה כלל הלאו איך יהי' מותר מטעם דתכלת של צמר פוטר בשל פשתים, מאי מגו שייך כאן, ועכצ"ל דפירוש הגמ' של פשתים לצמר הוא כדברי הרשב"א דמפרש דמיירי היכא שאין לי חוטים של צמר, וכיון דאין לו גם זה מקרי אי אפשר לקיים שניהם, ובכה"ג הכא דאין לו חוטים של צמר שרי להטיל ציצית של פשתן בבגדי צמר דעשה דוחה ל"ת, אלא דיקשה על הרמב"ם שזה הי' לו להביא דאם אין לו חוטים של צמר מותר לעשות חיטין פשתים בשל צמר, אחרי דבגמ' איתא מדוע השמיט הרמב"ם.

א

והנה במנחות בדף מ' איתא, ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשרה, אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוה (פרש"י ותוס' דכיון דעבר על דברי תורה לא הוי מעשה משו"ה בעת קציצת הראשונות זוהי עשיתן), מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאסופי קא מכוון דילמא לבטול קא מכוון, ובל תוסיף ליכא מעשה איכא (ופרש"י והדר קושיא לדוכתה), והנה הרמב"ם בפ"א מה' ציצית הט"ו כתב ז"ל, הטיל ציצית על ציצית אם נתכון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה, ואם נתכון להוסיף אעפ"י שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה, והראב"ד כתב ז"ל, עיינתי בדבריו ולא מצאתי בגמ' כן, שהרי אמרו הטיל למוטלת כשירה, ופירש רבא הטעם בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי, הלכך אפי' חתך את הראשונות והניח השני' עשה קרינן בה, ורב פפא שהקשה עליו ממאי דהאי גברא לאסופי אתי דילמא לבטול אתי ובל תוסיף ליכא מעשה איכא, לאו למימרא דאי לאסופי אתי הוי מיפסלא חדא מיניהו, אלא למיפטר גברא מבל תוסיף היכא דאתא לבטולי קמייתא, והטיל למוטלת כשירה סתמא הוא דאתמר, והא דמסיק בסנהדרין בענין זקן ממרא דאי איכא ארבעה חוטין ואייתי חמשה אי קשר עליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אלמא משום תוספת מפסלא מצוה, התם משום חציצה הוא כו' שהרי למאן דאמר קשר עליון לאו דאורייתא אמרינן האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי וליכא גרוע, הכא נמי אם הי' שם קשורה כתקנה והטיל בה אחרת וקשרה, כמו כן האי לחודי' קאי והאי לחודי' קיימא וכשירה בין שנתכוון להוסיף בין שנתכון לבטל וכן עיקר דהאי לחודי' קיימי והאי לחודי' עכ"ד הראב"ד.

והנראה לי לבאר דברי הרמב"ם, דהנה קי"ל בשבת דקשר שאינו של קיימא יש שמותר לכתחלה, ואף שנעשה הקשר בהידוק כיון דעומד להתיר מותר לכתחילה, ויש לעיין מאיזה טעם הוא, אם הוא דין בשבת דבעי דוקא מלאכה העומדת להתקיים, או דכלל הוא בקשר דכל קשר שעומד להתיר לאו קשר, ואף לענין שאיני של שבת יהי' הדין שכל העומד לסתור לאו קשר הוא, וגם הא דעניבה לאו קשר הוא ג"כ יש להסתפק אי מטעם דזה הוא דין בשבת כיון שאפשר להתיר לאו קשר הוא לענין דבעינן מלאכה המתקיימת, או מטעם דזה לא מקרי קשר.

והנה אם נימא דטעם שקשר העומד לסתור מותר לכתחלה משום דגבי שבת בעינן מלאכה המתקיימת, א"כ היה צריך להיות זה הדין גם בשארי מלאכות, וא"כ תקשה רב דאמר השוחט בשבת חייב משום צובע וקאמר בגמ' שבת דף ע"ה הטעם משום דניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא כי היכא דניתו אינשו ולזבנו מיני', והא בודאי תיכף לאחר קנית הבשר הלא ירחצו את הדם, וא"כ הא הוי מלאכה שאינה מתקיימת, ע"כ דטעם הוא דקשר מקרי אם שני בגדים או חוטים או קצות החוטים נקשרים להיות גוף אחד, וכיון דעומד להפרד לאו קשר הוא, וא"כ אין זה הדין משום שבת אלא דהאי דינא הוא משום דכל שעומד להפרד לאו קשר הוא.

ואפשר לומר דזהו הטעם דאיתא בעירובין דף צ"ז דר' יהודא סבירא לי' המוצא תפילין בשבת מכניסן זוג זוג ר"י אוסר בחדשות כו' חדשות כל שיש בהן רצועות ואינן מקושרות, ופריך ולענבינהו מעינב, אמר רב חסדא זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין, אביי אמר ר' יהודה לטעמי' דאמר עניבה קשירה מעליתא היא, והקשה בתוס' אטו לא ידע רב חסדא דר"י סבירא לי' עניבה קשירה מעליתא היא, וי"ל דניחא לי' לאוקמא מתניתין דאוסרת בחדשות כרבנן דר"י דאמרי עניבה לאו קשירה היא עכ"ד התוס', ולכאורה תקשה מאיזה טעם יהי' עניבה פסולה בתפילין, אכן אם נאמר דכל מה שאמרו חכמים שמותר בשבת הטעם משום דלאו קשר הוא, א"כ בתפילין דאמרינן הלכה למשה מסיני קשר של תפילין, א"כ בעי דוקא קשר, וכיון דעניבה לאו קשר הוא לרבנן משו"ה פסולה גם בתפילין אף אם יענוב כעין קשר.

ובזה יש לתרץ מאי דקשה דאמאי אסרינן בחדשות משום הקשר, יעשה הקשר באופן שיעמוד אח"כ לסתור כמו שיניח רצועה לצאת יותר, דמפני זה למחר יחזור ויקשור בהידוק כמו כל הקשרים, ואמאי אסור בחדשות, הא בכה"ג לא יהי' קשר של קיימא אכן לדברינו מיושב, שהרי אם יהי' עומד לסתור גם דין של תפילין אינו יוצא דכל שעומד לסתור לאו קשר הוא והלכה למשה מסיני נאמר קשר, ואף אביי דתריץ דר"י לטעמי' דאמר עניבה קשירה מעליתא משמע דלרבנן מותר בחדשות ע"י עניבה, היינו משום דאיהו סבירא לי' דהאי דנאמר הלכה למשה מסיני קשר של תפילין, לא נאמר קשר של תפילין, אלא נאמר דלית של תפילין, היינו שיהי' מרצועות עשוי כעין דלית, ובשל יד כמו יוד, וא"כ אין כאן כלל דין דקשר, ומשו"ה לרבנן מועיל עניבה, וכדאמר אביי דלית של תפילין ויוד של תפילין הלכה למשה מסיני.

ומה דמחק זאת תוס' שם בד"ה קשר, משום דקשה לתוס' מהאי דקאמר בגמ' שבת כ"ה, אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה מלמען תהי' תורת ה' בפיך, למאי הלכתא, וקאמר לשין, והאמר אביי שין של תפילין הלכה למשה מסיני, ומשני אלא לרצועותיהן, ולא פריך מדלית ויוד. משמע דאין קדושה אלא בשין בלבד והיא דוקא הלכה, נראה לי כיון דילפינן האי דינא דבעי מן המותר בפיך מדכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך, א"כ בעי דוקא שיהי' תורה, א"כ בשין של תפילין כיון דאמרינן בגיטין ד' כ' דיוצא עבד בכתב שעל גבי פנקס דחקיקת תוכות הוי כתב, א"כ השין נעשה תורה, אבל הדלית לא נעשה כלל תיבה דאין עבד יוצא בכתב שעל גבי כיפה, א"כ מה שקושרים הרצועה כעין דלית ויוד לא הוי כתיבה ולא נעשה תורה, א"כ אף שדלית ויוד הלכה למשה מסיני איך יהי' עשוי הקשר, לא נעשה בשביל זה תורה משו"ה כדמשני אלא לרצועותיהן, לא הוי מצי למיפרך והאמר אביו דלית של תפילין הלממ"ס, דאף אם הוא מסיני לא נעשה תורה כיון שאין זה כתיבה.

ואפשר דלרב חסדא פליגי ר"מ ורבנן בהאי דינא אי הלממ"ס נאמר קשר או דנאמר איך יהי' התבנית, דהנה ר"מ מתיר אף בחדשות, ופירשו בתוס' דר"מ יסבור שיעשה קשר שאינו מהודק ותקשה מ"ט דרב יהודה ורבנן, ואין לומר דפליגי בעניבה דלר"מ יעניב, דהרי בגמ' מיבעי לן מאי סבר ר"מ בעניבה, ואף דלר"מ קשר שיכול להתירו באחד מידיו לאו קשר הוא ולרבנן הוי קשר אבל היכא דלא מיהדק שפיר שאינו מעשה אומן גם לרבנן לאו קשר הוא, וכן פסק הרמב"ם דאם אינו קשר של אומן אף שהוא לקיימא אין חייב מדאורייתא, והרמב"ם הא פסק כרבנן שהרי לא הזכיר דינא דר"מ, וא"כ כמו דלר"מ אף בחדשות שרי משום דיכול לעשות קשר שיכול להתיר באחד מידיו, ה"נ לרבנן יוכל לעשות קשר שלא יהי' כמו מעשה אומן ויהי' אינו מהודק אלא צריך לומר דר"מ דמתיר בחדשות ס"ל דהלכה למשה מסיני נאמר רק על תבנית הקשר שיהי' כמו דלית ויוד ובכך אף אם לא יהי' קשר ג"כ הוי תפילין, אכן רבנן סבירא להו דנאמר הלמ"מ קשר של תפילין, וא"כ בעי דיני קשר שיהי' של קיימא, דהאי דינא דקשר של קיימא איננו דין בשבת אלא בקשר, דקשר הוא ששני חוטים או בגדים נפרדים נעשים אחד, ואם עומד להסתר לאו אחר נינהו.

וכן יש לפרש מאי דאיתא בירושלמי פרק כלל גדול הלכה ב', מה בנין הי' במקדש שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים ולא לשעה היתה א"ר יוסי מכאן שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדבור כמו שהוא לעולם, והיינו דמלאכת בונה יש בה מה שמחבר גושים נפרדים להיות אחד כמו עייל שופתא בקופינא דמרא וכמו המגבן דמחייב לר"א משום בונה, וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת, ז"ל, וכן המגבן את הגבינה הרי זה תולדות בונה כו', אכן התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד הרי זה תולדות בונה עכ"ד הרמב"ם, הרי דיש מלאכת בונה מפני שנתאחד, ומשו"ה פריך דמה שנותנין קרשים על גבי אדנים כיון דלשעה הוא הרי לא נתאחד, משו"ה איצטריך לטעמא שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדיבור, אבל צביעה אף לשעה הוי צביעה משו"ה סבירא לי' לרב דשוחט חייב משום צובע.

ב

ולפי דברינו דהאי דינא דקשר שאינו של קיימא הוא דין בקשר בכל התורה, דכל שעומד לסתור לאו קשר הוא, יש ליישב מה דהוה קשה לי, דהנה התוס' במנחות דף ל"ה ד"ה משעת הנחה ועד קשירה כתבו, דרבינו אלי' הי' מדקדק שצריך אדם לקשר תפילין בכל יום, אכן ר"ת מדקדק דאין צריך לקשר בכל יום מדחשבינן בעירובין לקשר של קיימא, ואם הי' צריך להתיר ולקשור בכל יום א"כ לא הוי קשר של קיימא, ולכן מפרש ר"ת דהאי קשירה היינו הידוק כמו שליא קשורה בו, ולפירוש רבינו אלי' קשה דהוי לי' למימר משעת קשירה ועד שעת הנחה, ואח"כ כתבו בתוס' דמסתברא כדברי רבינו אלי' בשל יד דכתיב וקשרתם, והשתא קשירה דשמעתין קשירה ממש דבשל יד מתחיל לברך, חוזרני לומר דתפילין של יד נמי לא בעי קשירה בכל יום דבפרק בתרא דמקואות קחשיב קשרים דאין צריכין שיבואו בהן המים תפילין של ראש בזמן שהוא חוצה ושל זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת עכ"ד התוס', ולפי מסקנת התוס' הא דאמרינן משעת הנחה ועד קשירה הוא הידוק, וכן מאי דנאמר בקרא וקשרתם היינו הידוק (וכמו קשרם לגרגרתיך) וכן עמא דבר דאף של יד אינם קושרים בכל יום מטעם ראיות של ר"ת, ולכאורה הדבר תמוה, דכיון דכתיב בקרא וקשרתם לאות על ידיך עלינו לומר דצריך קשירה ממש על היד, וכן מה שנאמר משעת הנחה ועד קשירה הוא קשירה ממש ומה שהקשה בתוס' מגמ' דעירובין לכאורה ערבוב דברים יש כאן בגמ' עירובין קאי לענין קשר הדלית והיוד, זה הקשר שנאמר הלכה למשה מסיני, זהו קשר שאין צריך להתיר ולקשור בכל יום, אבל בכל יום כשמונח על היד נימא דבעי לקשור עוד על היד כדכתיב וקשרתם לאות על ידיך, ועל זה נאמר משעת הנחה ועד קשירה, שהרי כן הדין להניח על היד ולעשות קשר על היד באיזה מקום שיהיו התפילין קשורין להיד, ומאי דאיתא בעירובין דהוי קשר של קיימא זהו הקשר שהוא הלממ"ס, היינו הדלית והיוד המה נשארים תמיד, ותקשה מנא לן להוציא קרא דוקשרתם מפשוטו ולפרש שהיינו הידוק על היד.

אכן לדברינו דכל קשר שעומד להתירו לאו קשר הוא, א"כ אי אפשר כלל לפרש דכונת הכתוב וקשרתם לאות על ידיך שיקשור בכל יום על היד, דהרי קשר שעומד להתיר לאו קשר הוא, ובע"כ דהאי וקשרתם הכונה הידוק כמו קשרם על לוח לבך, או דהכונה דהקשר של התפילין יהי' על ידיך כמו וכתבתם על מזוזות, דאין הכונה שיכתוב על המזוזות, אלא שהכתיבה תהי' על המזוזה, כן פירוש דוקשרתם, שהקשר של תפילין יהי' על היד.

ויש עוד לומר דהאי דין דקשר העומד להתיר לאו קשר הוא לאו דוקא אם לכתחילה נעשה ע"מ להתיר, אלא אף אם לכתחלה נעשה ע"מ שלא להתיר ואח"כ נעשה מעשה שלפי מעשה של עכשיו עומד להתיר לאו קשר הוא.

ג

והנה בזבחים י"ח איתא, אמר רבי ירמי' מדיפתי מרושלין שלא סילקן תנאי היא דתניא על ארבע כנפות כסותך ארבע ולא שלש, או אינו אומר אלא ארבע ולא חמש, כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי בעלת חמש אמור כו' ומה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלש, מרבה אני בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע כו', ותניא אידך על ארבע כנפות כסותך ארבע ולא שלש ארבע ולא חמש, מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר יתר כמאן דאיתי' דמי ומר סבר יתר כמאן דליתי' דמי, לא דכו"ע כמאן דאיתי' דמי, ושאני הכא דרבי רחמנא אשר תכסה בה ואידך כו' עכ"ד הגמ', והנה חזינן דפליגי חמש אי הוי כמאן דאיתי' וחמש לא הוי ארבע, או דנימא כמאן דליתי' היינו דחמש הוא ארבע, אלא שיש עוד, אבל מכלל ארבע לא יצאו, ותלי בזה דינא דמרושלין דנאמר בתורה מדה כמדתו, ואם נימא כמאן דליתי' דמי א"כ מרושלין כשרין דהרי המדה יש כמדתו אלא שיש עוד, אכן מאן דסבירא לי' כמאן דאיתי' דמי וחמש לא הוי ארבע א"כ יש יתר לא הוי כמדתו, אכן למסקנא מסיק כמאן דאיתי' וא"כ היתר פוסל דעושה כמו שאינו כמדתו ועושה חמש שאינו ארבע, והא דבעלת חמש חייב בציצית מריבויא דקרא.

מעתה יתפרשו דברי הגמ' במנחות כן, דבתחלה הקשה אמאי לר' זירא הטיל למוטלת כשירה (פירוש אם חתך הראשונות), הא בעת שעשה לא הי' הציצית בכשרות. וא"כ הוי תעשה ולא מן העשוי, ושני רבא השתא בל תוסיף קאי מעשה לא הוי, דרבא סובר דיתר כמאן דליתי' דמי, פירוש אף שאמרה התורה על ארבע כנפות כסותך א"כ ציצית בעי רק ארבע, אף אם עשה עוד ציצית לא נפסלו הראשונים, דארבע הוי בכלל שמונה, וכיון דעובר על בל תוסיף שהרי הראשונות לא נפסלו מעשה לא הוי בתמי' כיון שעובר על בל תוסיף הרי שניהם המה ציצית, והוי מעשה ולא שייך תעשה ולא מן העשוי, ועיין בכ"מ שגם הוא מפרש דהאי מעשה לא הוי הוא בלשון בתמי', אכן רב פפא פליג על רבא וסבירא לי' יתר כמאן דאיתי' דמי, א"כ אם כיון להוסיף הרי נעשו שמונה ציצית והתורה אמרה על ארבע כנפות כסותך, א"כ שמונה לאו ארבע נינהו, ונפסלו כל הציצית, ואז לא יועיל מה שיחתוך אח"כ דהרי הוי תעשה ולא מן העשוי, אכן כל זה אם הי' כונתו להוסיף ולעשות שמונה ציצית, אכן אם הי' כונתו לבטל את הראשונות הרי עתה עומדות הראשונות לסתור.

והנה מדאיצטריך למישרי כלאים בציצית, ע"כ דציצית בעי קשר, ופרש"י במנחות מ"א דהלכה למשה מסיני דבעי קשר בציצית, א"כ נאמר הלכה דבעי דוקא קשר, ואם עומד לסתור לאו קשר הוא, ועתה כשעשה ציצית יתר והיתה כונתו לבטל את הראשונות הרי נעשה מעשה שקשר שלהם עומד להתיר ונבטלו הראשונות מדין ציצית, ומעשה השנים מעשה רבה נינהו א"כ נעשה הוי, ובל תוסיף ליכא שהרי הראשונות בטל קשר שלהם כיון שעומד להתיר, א"כ חותך הראשונות והשניים כשרים, וזהו דקאמר ממאי דגברא לאסופי קא מכוון ואז נפסלו כל הציצית דהרי יתר כמאן דאיתי' דמי, דילמא לבטולי קמכוון ואז הראשונות נבטלו וחותכם והשניים כשרים, וא"כ הרמב"ם שפסק מרושלין פסולין הרי דסובר יתר כמאן דאיתי' דמי, והוא מחייב בבגד של חמשה כנפות מקרא דאשר תכסה בה, וכמפורש ברמב"ם פ"ג מציצית הלכה ג' משו"ה פסק כרב פפא דאם נתכון להוסיף כולם פסולין ואם נתכוון לבטל חותך, מתיר הראשונה או חותכה, וכשר.

ומה שהקשה הראב"ד דא"כ אשכחן בציצית דאם הוסיף גורע היינו כשעשה עוד ציצית, פשוט דשם לא אמר אלא דבר שעקרו מדברי תורה ופירשו מדברי סופרים, אבל הכא למאן דסבירא לי' יתר כמאן דאיתי' דמי הרי הוא מפורש בתורה ארבע כנפות, א"כ דוקא ארבע ציציות ולא חמשה ציצית, והא דבגמ' סנהדרין אמר אם האי לחודא קאי והאי לחודא קאי אינו גורע ולא נפסלו, שם קאי אם הוסיף חוט אחד בהציצית, דסבירא שם שיש מנין לחוטי הציצית שיהיו ארבעה כפולים לשנים, ואם הוסיף עוד חוט בהציצית פסל הציצית אם צריך קשר, ואם אין צריך קשר הרי לא שייך פסול בהציצית, ובהבגד הלא לא נאמר דין כמה חוטין יהיו בהבגד, דהאי דינא דחוטין נאמר בהציצית ואם קשר עליון לאו דאורייתא לחודי' קאי ולא פסלו הציצית, ועל הבגד לא נאמר דין כמה חוטין יהי' בהבגד, אכן הכא קאי לענין הציצית דנאמר בתורה דהבגד יהיו לו ארבע ציצית על ארבע כנפות, ואם עשה חמשה ציציות נפסלו כולם, ומאי מועיל האי לחודי' קאי, אבל הלא כולם בהבגד ובגד שעשה בו חמשה ציצית פסולים דאמר קרא כמו הכנפות ארבע כן הציצית, אכן בגמ' סנהדרין שם קאי לענין החוטין דזהו איננו כלל דין בהבגד.

ד

לפי זה מיושב שפיר מה שכתב הרמב"ם דאין עושים פשתים לצמר, ולא כתב דהיכא דאין לו שרי לעשות של פשתים בצמר, דהיכא דאין לו לא הוי אפשר לקיים שניהם דכיון דסובר הרמב"ם דציצית שעומדין לפסוק לאו ציצית נינהו מטעם דבטל הקשר שלהם, א"כ היכא דעשה של פשתים בצמר נהי שעתה מותר לו כיון דאין של צמר, אבל הא תיכף שיזדמן לו של צמר עליו החיוב לסתור של פשתים ולעשות של צמר, שהרי אפשר לקיום שניהם, וא"כ כמו בשבת אם קשר חבל של גרדי מותר מטעם דעומד להתיר כשיזדמן לו חבל אחר, א"כ ה"נ אף עתה לאו קשר הוא כיון דאח"כ יהי' מחויב להתיר, וציצית העומדים להתיר לאו ציצית המה, וא"כ הוי כלאים שלא במקום מצות ציצית וציצית אין כאן וכלאים יש כאן.

אלא דקשה על גמ' זו איך קאמר דעושין פשתים לצמר, אכן הנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות ציצית הלכה א' ז"ל, ואין לחוטי ענף מנין מן התורה, וכבר תמה בכ"מ דהא אמרינן שיעורא אתא גדיל שנים גדילים ארבעה, משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף, אכן הא כבר העיר בתוס' ריש פרק התכלת והרי חזינן שיש שעשו שמונה ורב ירמי' היה רמי תמניא, ועכצ"ל דבזה פליגי במנחות ל"ט רבה בר בר חנה, ורב, דמאן דס"ל דבעינן גדיל לא סבירא לי' דגדילים למנינא, דהרי גדילים בעי לגופי' שהציצית יהיו גדולין, אכן רב דס"ל לא בעינן גדול לדידי' גדילים למנינא הוא, ואנן סבירא לן דבעינן גדול, א"כ מן התורה אין לנו ראי' למנין החוטין, והגמ' בסנהדרין הוא אליבא דרב דס"ל גדיל למנינא הוא.

והנה לדידן דס"ל דבעינן גדיל מן התורה, יתישב שפיר מאי דכתיב קרא ועשו ציצית על כנפי בגדיהם היינו מה שעושים את הציצית לגדיל על כנפות הבגד זהו עשייתם, וא"כ אין לנו ראי' מקרא דבעי לקשור על הכנף, וע"כ דהקשר הלכה למשה מסיני, אבל למאן דס"ל לא בעינן גדיל, וגדילים למנינא הוא, תקשי מאי ועשו הוא בציצית על הכנף, ואין לומר דהתלי' בעצמה הוי עשי' דכבר איתא בגמ' סוכה י"א דתלי' לאו עשי' היא (והטעם משום דהרי איננו אחוז כלל), וע"כ דיפרש קרא דועשו שיקשר את הגדילים על הכנף, וא"כ לדידי' לא נאמר הלכה למ"מ דבעי קשר רק מקרא דועשו ילפינן זאת.

לפי זה סוגיא דיבמות דאמר דגדילים למנינא א"כ לא בעי גדיל, וקשר ילפינן מן ועשו, א"כ אף אם עומד לסתור יש כאן ועשו, וא"כ אם אין לו עתה ציצית של צמר ויש לו פשתים יעשה אותם, דעתה קיים ועשו ואח"כ כשיהי' לו של צמר יתירם, אכן הרמב"ם דפסק אין למנין החוטים קרא דס"ל דבעינן גדיל, א"כ ועשו קאי על עשית הגדיל, וקשר דבעי ע"כ הוי הלממ"ס, והיכא דנאמר בלשון קשר אם עומד לסתור לאו קשר הוא, א"כ אף אם אין לו עתה של צמר לא יוכל לעשות של פשתים בצמר דכיון דעומד להתיר לאו קשר הוא.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה